מדינת ישראל נ. טייצאו טגבה

פסק-דין בתיק ע"פ 2849/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2849/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: טייצאו טגבה ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ת"פ 34732-07-12 שניתן בתאריך 20.2.2013 על ידי כב' השופט ד' פיש תאריך הישיבה: י"ד בסיון התשע"ג (23.05.13) בשם המערערת: עו"ד עידית פרג'ון בשם המשיב: עו"ד אביעד רייפר בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על קולת העונש שהושת על המשיב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש) ב-ת"פ 34760-07-12 (גזר הדין ניתן בתאריך 20.2.2013 והחלטה משלימה לו ניתנה בתאריך 13.3.2013) – בגדרו נגזרו על המשיב העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (כאשר התנאי הוא שהמשיב לא יעבור עבירת אלימות, או עבירת רכוש מסוג פשע), או 6 חודשי מאסר על תנאי (כאשר התנאי הוא שהמשיב לא יעבור עבירה של הטרדת עד; בגזר הדין לא נקבעה תקופת משך התנאי); צו פיקוח של שירות המבחן למשך 18 חודשים, וכן פיצוי למתלונן (קורבן העבירות מושא האישום הראשון כפי שיובהר להלן) בסכום של 5,000 ש"ח. אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה. רקע 2. המשיב, יליד שנת 1993, הורשע בתאריך 25.10.2012, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון (שלא כלל הסכמה לגבי העונש), בכתב אישום מתוקן שבו יוחסו לו שלוש עבירות, בשני אישומים נפרדים, כדלקמן: באישום הראשון – עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 402(ב) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 + 335(א)(1) ו-(א)(2) לחוק העונשין. ובאישום השני – עבירה של שידול להטרדת עד, לפי סעיפים 249 ו-30 לחוק העונשין. 3. על פי עובדות האישום הראשון, בתאריך 12.6.2012 בסמוך לשעה 02:45, בתחנת הדלת "סונול" הצמודה לקריון, התגלע סכסוך בין אחיו של המשיב (קטין כבן 14 באותה העת) וחברו, לבין צעיר אחר, במהלכו תקפו הראשונים את האחרון בנשק קר. בעקבות כך, הצעיר ושניים מחבריו שניסו להגן עליו – נמלטו מהמקום. מיד לאחר מכן הזעיק אחיו של המשיב את המשיב למקום. בשעה 03:45, הגיע המשיב לתחנת הדלק, כשהוא מלווה בשלושה צעירים נוספים ומצויד בחפץ חד. במקום שהו באותה העת רק המתלונן ומתדלק. המשיב ואחד משני הצעירים הנוספים שהיו עימו ניגשו אל המתלונן, משכו אותו בחולצתו וגררו אותו אל מאחורי תחנת הדלק, תוך שהמשיב דורש מהמתלונן למסור לו את פרטיהם של מי שהיו מעורבים בקטטה. לאחר שהמתלונן ענה כי הוא איננו יודע, החל המשיב להכותו, בנוכחות הצעירים שעימם הגיע לתחנה, והורה לו להוציא מכיסיו את תחולתם. המתלונן מסר למשיב את מכשיר הטלפון הנייד שלו ואת ארנקו – שבו היו, בין היתר, כ-200 ש"ח לערך ושני שיקים, שאותם נטל המשיב. לאחר מכן, פצע המשיב את המתלונן, בישבנו, באמצעות החפץ החד שנשא עימו, הכה אותו באגרופו בפניו, והמשיך להכותו באזור הצלעות ובפנים גם לאחר שהמתלונן נפל ארצה. אז זרק המשיב את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן ואת כרטיסי האשראי שהיו בארנקו לעברו, ונמלט מהמקום יחד עם חבריו. כתוצאה ממעשיו של המשיב, נגרם למתלונן פצע דקירה בישבן והוא נזקק לטיפול רפואי. על פי עובדות האישום השני, המשיב פנה לקטין אחר שבינו לבין המתלונן קיימת היכרות מוקדמת וביקש ממנו לדבר עם המתלונן בנוגע לתלונה שהגיש נגדו בעקבות המעשים שיוחסו לו באישום הראשון (כמתואר לעיל). אותו קטין שוחח עם המתלונן באמצעות מכשיר הטלפון הנייד של המשיב וקבע להיפגש עימו בבית הספר שבו הוא לומד. בתאריך 13.6.2012, בשעות אחרי הצהריים, הגיעו הקטין והמשיב, ברכבו של המשיב, לבית-ספרו של המתלונן, שם הוא המתין. הקטין פנה למתלונן, שלא בנוכחות המשיב, ניסה להניאו מלזהות את המשיב בחקירתו ואף ביקש ממנו לבטל את התלונה נגד המשיב. גזר דינו של בית המשפט קמא הנכבד 4. בגזר-הדין – ולאחר סקירה של פסיקה המגלה פנים לכאן ולכאן – עמד בית המשפט קמא הנכבד על חומרת העבירות שבהן הורשע המשיב. בית המשפט קמא הנכבד קבע את מתחם הענישה ההולם בגין העבירות מושא האישום הראשון (אליהן התייחס כאל "אירוע אחד"), ככזה המצוי במנעד שבין 6 חודשי מאסר בפועל עם אפשרות לריצוי העונש בדרך של עבודות שירות, לבין 50 חודשי מאסר בפועל. באשר לעבירה של שידול להטרדת עד – קבע בית המשפט הנכבד קמא כי מתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין, נמצא בין הטלת מאסר על תנאי לבין 12 חודשי מאסר בפועל. בנוסף קבע בית המשפט הנכבד קמא כי לנוכח נסיבות המקרה והעובדה שהעבירה, מושא האישום השני, היתה קשורה לעבירות מושא האישום הראשון – יש מקום לגזור את העונש בחופף, כאמור בסעיף 40יג(ב) לחוק העונשין. בשלב של גזירת העונש המתאים למשיב, בתוך מתחם הענישה ההולם, כפי שנקבע על-ידו, ציין בית המשפט הנכבד קמא, כשיקולים לחומרה, את הנתונים הבאים: העובדה שהאלימות מצידו של המשיב הופעלה כלפי קרבן מזדמן, רצף העבירות ואופן ביצוען, חוסר האמפטיה ויכולת ההזדהות של המשיב עם קורבן העבירה, גם לאחר זמן (כפי שעלה מתסקיר שירות המבחן בעניינו – שלגביו ארחיב מיד בסמוך). במסגרת השיקולים לקולא ציין בית המשפט קמא הנכבד כי יש להתחשב בגילו הצעיר של המשיב בעת ביצוע העבירות, בעובדה שהוא קיבל אחריות על מעשיו, הביע חרטה, הודה באישומים בשלב מוקדם, וכן בעובדה שאין לחובתו עבר פלילי משמעותי (לחובתו הרשעה בודדת, בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, בהיותו קטין), ולא התגלו בהתנהגותו דפוסים עבריינים מושרשים. כמו-כן העניק בית המשפט קמא הנכבד בגזר-דינו משקל ממשי להמלצה החיובית שניתנה בתסקיר שירות המבחן, לרבות ההערכה שהמשיב בר-שיקום וכבר נקט בצעדים ראשוניים בתהליך שיקומו. כאן המקום לציין כי בתסקיר שירות המבחן שהונח בפני בית המשפט המחוזי הנכבד נכתב כי משפחתו של המשיב עלתה מאתיופיה בשנת 1994 בהיותו בן שנה וכי המשיב הוא הבכור בין ילדי המשפחה. עוד צוין בתסקיר כי בנערותו הופנה המשיב לשירות המבחן לנוער בעקבות הסתבכות קודמת (בגדרה הורשע, כאמור, בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו), ואז התקשה לקבל אחריות לביצוע העבירה והתנגד לקשר טיפולי. לעומת זאת, הפעם עמד שירות המבחן על כך שהמשיב מקבל אחריות לביצוע העבירה והביע מוכנות להשתתף בהליך טיפולי על מנת לרכוש התנהגות מתקנת. עוד צוין בתסקיר כי המשיב השתתף בקבוצה לעצורי בית בצורה מוצלחת. בסיכומו של דבר המליץ שירות המבחן על העמדתו של המשיב למבחן למשך תקופה של 18 חודשים ועל השתתפות בקבוצה טיפולית, לצד ענישה הרתעתית לא ממושכת, כגון ריצוי מאסר בעבודות שירות. במאזן הכולל, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי יש להעדיף את שיקולי השיקום, בנסיבות העניין, על פני שיקולי ההרתעה הכללית, והשית על המשיב את העונשים שפורטו בפיסקה 1 שלעיל. טענות הצדדים בערעור 5. מכאן הערעור שלפנינו, בגדרו מלינה המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב. לטענת המדינה, העונש שהושת על המשיב איננו הולם את חומרת העבירות שבהן הורשע ואת נסיבות ביצוען החמורות. עוד טוענת המדינה, כי מתסקיר שירות המבחן עולים גם היבטים שליליים המצדיקים אף הם השתת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, כגון: התרשמות שירות המבחן מכך שהמשיב מתקשה להביע אמפטיה לנפגע וממאפיינים אימפולסיביים באישיותו. כן טוענת המדינה כי מתחם הענישה ההולם לעבירות מושא האישום הראשון הינו בין 5 ל-8 שנות מאסר בפועל, ולא כפי שנקבע על-ידי בית המשפט קמא הנכבד. בנוסף, טוענת המדינה כי היה על בית המשפט קמא הנכבד לתת משקל מוגבל להודאת המשיב ולהבעת החרטה מצדו, בהתחשב בכך שהמשיב מסתיר את זהותם של שותפיו לעבירות עד היום. לסיכום, הפנתה המערערת ל-ע"פ 2019/07 מדינת ישראל נ' סיאם (25.6.2007) בו קיבל בית משפט זה את ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב שם (6 חודש מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי כספי) והעמיד את העונש על 24 חודשי מאסר בפועל. 6. המשיב, מצידו, סומך את ידיו על גזר דינו של בית המשפט קמא הנכבד ומבקש שלא נתערב בו. לטענתנו: גילו הצעיר, העדר עבר פלילי מכביד, סיכויי שיקומו הגבוהים, מחד גיסא, והסיכוי הנמוך להישנות מקרים דומים בעתיד, מאידך גיסא – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן, וכן: הודאתו בעבירות שיוחסו לו בשלב מוקדם, נטילת האחריות והבעת החרטה הכנה על מעשיו (אשר לוותה גם בתשלום מלוא הפיצוי הכספי שנפסק למתלונן) – כל אלה, לצד נסיבות ביצוע העבירות מושא האישום הראשון והרקע לביצוען, מטים, לגישת המשיב, את הכף לעבר העדפת שיקולי השיקום על-פני שיקולי הענישה וההרתעה הכללית, בנסיבות העניין. לתמיכה בטענותיו, הפנה המשיב למקרים אחרים, שנסיבותיהם דומות, לשיטתו, לנסיבות המקרה בעניינו – שבהם הסתפקו בתי המשפט בהטלת עונש דומה לזה שהושת עליו, ובהם: ע"פ 8944/04 לזדון נ' מדינת ישראל (20.1.2005), ע"פ 3879/12 פלוני נ' מדינת ישראל (30.1.2013), ע"פ 9094/12 טספאי נ' מדינת ישראל (28.4.2013) ו-ע"פ 1370/10 פלוני נ' מדינת ישראל (19.7.2010). 7. כאן המקום לציין כי בתסקיר משלים שהונח בפנינו עובר לדיון בערעור (להלן: התסקיר המשלים) חזר שירות המבחן על המלצתו להסתפק בעונש מאסר אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, תוך הותרת צו המבחן על כנו. להשלמת התמונה יצוין עוד כי בתאריך 13.3.2013, לאחר קבלת חוות דעת חיובית מטעם הממונה על עבודות שירות, נתן בית המשפט הנכבד קמא החלטה משלימה לגזר הדין, לפיה (בין היתר) המשיב ירצה את עבודות השירות בבית החולים רמב"ם בחיפה. במעמד זה עיכב בית המשפט קמא הנכבד את ביצוע העונש למשך 45 ימים, וזאת נוכח הודעת המדינה כי היא שוקלת לערער על גזר הדין. בהחלטת חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, מתאריך 23.4.13 (שניתנה בעקבות בקשת המערערת ובהסכמת המשיב), עוכב ביצועו של העונש שהושת על המשיב עד להכרעה בערעור. דיון והכרעה 8. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועמדת שירות המבחן, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברי שנעשה. אביא להלן, בקצרה, את הנימוקים לעמדתי זו. 9. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין (עיינו והשוו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009) בפיסקה 11 והאסמכתאות הנזכרות שם). לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נמנה על מקרים חריגים אלה. 10. נוכח תיקון 113 לחוק העונשין, נקודת המוצא לבחינת העונש ההולם דבר עבירה הוא קביעת מתחם הענישה הראוי לעבירה בנסיבותיה. במישור זה על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (ראו: סעיף 40ג לחוק העונשין). ככל שעסקינן בעבירות דוגמת עבירת השוד ועבירת הפציעה – שבהן ניתן להצביע על מדרג של חומרה – יש לזהות את מתחם הענישה הראוי לקבוצות מעשים הדומים בנסיבותיהם. ראו: דברי חברי, השופט ס' ג'ובראן, ב-ע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל (4.4.2013) – בו עמד חברי על כך שהעיון בפסיקה מעלה שמתחם הענישה הראוי לעבירות שוד שבוצעו בנסיבות הדומות לענייננו, קרי: באופן "ספונטאני", ללא תכנון מוקדם וללא שימוש בנשק, תוך שלנפגע העבירה נגרמו נזקים שאינם חמורים, עומד על תקופה של בין שישה חודשי מאסר לבין שתי שנות מאסר בפועל (שם, בפיסקה 4). לפיכך, נראה כי בית המשפט קמא הנכבד לא שגה כאשר קבע את מתחם הענישה ההולם לעבירות, מושא האישום הראשון, שבהן הורשע המשיב ככזה המצוי, בנסיבותיו של המקרה, במנעד שבין 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 50 חודשי מאסר בפועל (בהקשר זה אעיר כי הפסיקה שאליה הפנה המשיב בטיעוניו קרובה יותר בנסיבותיה למקרה הנדון מאשר זו שאליה הפנתה המערערת). גם הקביעה לפיה מתחם העונש ההולם בנסיבות העניין לעבירה של שידול להטרדת עד, שבה הורשע המשיב בגדרי האישום השני, הינו בין הטלת מאסר על תנאי לבין 12 חודשי מאסר בפועל – משקפת, להבנתי, את מדיניות הענישה הראויה, ומכל מקום אין לומר כי היא סוטה ממנה במידה קיצונית. 11. ודוק: מלאכת גזירת העונש על מי שהורשע בביצוע עבירה פלונית היא לעולם אינדיבידואלית ותלוית נסיבות. לפיכך, כבר במישור של קביעת "מתחם הענישה ההולם" על בית המשפט להתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כגון: הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה (ראו: סעיפים 40ג(א) ו-40ט לחוק העונשין). בשלב השני – דהיינו בבוא בית המשפט לגזור את העונש המתאים לנאשם, בתוך מתחם העונש ההולם, עליו להתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כגון: הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו, נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו ומאמציו לחזור למוטב, מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה, ועברו הפלילי של הנאשם, או העדרו (ראו: סעיפים 40ג(ב) ו-40יא לחוק העונשין). כאן המקום לציין כי בעטיים של שיקולי שיקום, רשאי בית המשפט אף לחרוג (לקולא) ממתחם העונש ההולם שקבע (ראו: סעיפים 40ג(ב) ו-40ד לחוק העונשין) (להרחבה עיינו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.2013) וכן: ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (5.6.2013)). 12. מעיון בגזר דינו של בית המשפט קמא הנכבד עולה כי הוא נתן דעתו למכלול השיקולים הצריכים לעניין ומצא כי נסיבות ביצוע העבירה, כמו גם נסיבותיו האישיות של המשיב ושיקולי שיקומו, מצדיקים השתת עונש המצוי ברף התחתון של מתחם הענישה ההולם, וכן את גזירת עונשו של המשיב בגין העבירה, מושא האישום השני, בחופף לעונש בגין העבירה, מושא האישום הראשון. נוכח האמור בפיסקאות 12-10 לעיל – אין לומר כי העונש שנגזר על המשיב סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה. 13. אין להבין מדברי הנ"ל, חלילה, כי אני מקל-ראש בחומרת העבירות שבהן הורשע המשיב. המשיב הגיע לתחנת הדלק באישון לילה מלווה בשלושה צעירים נוספים, כשהוא חמוש בחפץ חד ונכון לעימות פיזי. המשיב גם לא היסס להכות את המתלונן, שכל "חטאו" התמצה בעצם נוכחותו במקום ואף לפצוע אותו באמצעות החפץ החד שנשא עימו, בישבנו – מעשה הנושא עימו גם מימד של השפלה. האינטרס הציבורי בשירוש התופעה של נקיטה באלימות לשם יישוב מחלוקות וסכסוכים, תוך שימוש במכשירים חבלניים, מצדיק, ככלל, הטלת עונשי מאסר מרתיעים, במקרים מסוג זה (ראו, למשל: פסק-דיני ב-ע"פ 4257/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.2008) בפיסקאות 17-16 והאסמכתאות הנזכרות שם; וכן: ע"פ 8113/12 מחלב נ' מדינת ישראל (4.8.2013)). 14. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מנסיבותיו המיוחדות של המקרה בענייננו. עבירות הפציעה והשוד שבהן הורשע המשיב (שהיה כבן 19 שנה במועד ביצוען) בוצעו על-ידו לאחר שאחיו הצעיר הזעיק אותו למקום, באישון לילה, בטענה שהוא מוכה, בעקבות תגרה שבה היה מעורב. שירות המבחן התרשם כי המשיב מגלה הבנה לחומרת התנהגותו, כפי שבאה לביטוי באירוע העבירה והתייחס לכישלונו ההתנהגותי כפועל יוצא של חוסר יכולת להתמודד עם רגשות של כעס וחוסר אונים, כשחש צורך לפעול במטרה להגן על אחיו הצעיר ממנו. בנוסף, שירות המבחן התרשם כי הבסיס לביצוע העבירות נעוץ בהעדר בשלות רגשית של המשיב ובחוויות עבר שלו, להבדיל מקווים עבריינים הטמונים באישיותו. רושם דומה נוצר, לטעמי, גם מנסיבות ביצועה של העבירה, מושא האישום השני, שבה הורשע המשיב. ניסיונו של המשיב להניא את המתלונן מתלונתו ומזיהויו בחקירתו – באמצעות קטין אחר – מתיישב יותר עם הערכת אישיותו של המשיב, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, מאשר עם המסקנה כי לפנינו אדם בעל דפוסי התנהגות עבריינים מושרשים. מתסקיר שירות המבחן עולה כי המשיב מכיר בכך שהתנהגותו בעת ביצוע העבירה יצרה איום ממשי על המתלונן והוא ער לצורך שלו להשתלב בטיפול ומביע מוכנות לכך. להערכת שירות המבחן, ביכולתה של מסגרת טיפולית לאפשר למשיב לעבד את חוויותיו ולהעלות את המודעות לתגובותיו הן כלפי עצמו והן כלפי אחרים ובכך לצמצם את הסבירות להישנות מקרה דומה בעתיד. המלצת שירות המבחן, היא אמנם בגדר המלצה בלבד, ואולם במקרים המתאימים יש להעניק לה משקל נכבד (השוו: ע"פ 1494/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (2.6.2008)), וכזה הוא המקרה שלפנינו. כל אלה, לצד: גילו הצעיר של המשיב, הודאתו, הבעת החרטה מצידו, תשלום מלוא הפיצוי למתלונן והעדר עבר פלילי מכביד – מצדיקים, בנסיבות העניין, העדפת ענישה הנושאת עימה אלמנטים שיקומיים, על פני כליאתו של המשיב מאחורי סורג ובריח. העונשים שהושתו על המשיב ובהם עונש המאסר על תנאי העלול להיות מופעל כנגד המשיב במידה והוא יעבור עבירת אלימות, או עבירת רכוש מסוג פשע, או עבירה של הטרדת עד – מספקים, לדידי, את הצורך בהרתעה אישית של המשיב, ולטעמי יש להעדיפם, בנסיבות העניין, על פני חשיפתו להשפעות העברייניות השליליות הכרוכות במאסר, והכל על מנת שתינתן לו הזדמנות להוכיח כי אכן מדובר במעידה חד פעמית וכי מכאן ואילך ינהג בחייו הבוגרים כאדם נורמטיבי (ראו והשוו: ע"פ 4154/07 טאהא נ' מדינת ישראל (9.9.2007)). 15. נוכח האמור, אציע לחברי לדחות את ערעורה של המדינה ולהורות למשיב להתייצב לתחילת ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו, בדרך של עבודות שירות בבית-החולים רמב"ם (כפי שנפסק על-ידי בית המשפט קמא הנכבד), בהתאם להנחיות הממונה על עבודות השירות – בתאריך 1.9.2013. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏ז' באלול התשע"ג (‏13.8.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13028490_K03.doc הג+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il