יעקב תורגמן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2849/06 ; בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2849/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערער: יעקב תורגמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 3152/04 שניתן ביום 19.2.06 על ידי כבוד השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: י"ג בניסן תשס"ז (1.4.2007) בשם המערער: עו"ד רינה לוי, עו"ד יהודה וינשטיין פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: רקע עובדתי 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) וסעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); נהיגה בשכרות, עבירה לפי תקנות 169ב(א) ו- 26(2) לתקנות התעבורה (להלן: התקנות) וסעיפים 62(3) ו- 39א לפקודה; נהיגה במהירות מופרזת, עבירה לפי תקנה 54 לתקנות וסעיף 38(2) לפקודה; נהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות וסעיף 38(2) לפקודה; והפרת החובה לחגור חגירת בטיחות, עבירה לפי תקנה 83ב לתקנות. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 4.9.03 בוצעו בכביש מספר 4 עבודות בדרך. אתר העבודה פעל על פי תנאי משטרת ישראל. בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר הסתיימו העבודות באתר והפועלים החלו לסדר על שולי הכביש את כלי הרכב הכבדים בטור. בראש הטור הועמד מחפרון זעיר שנשא מטאטא כביש מכני (להלן: מטאטא הכביש). מטאטא הכביש ניצב עם חזיתו לכיוון דרום, כשאורותיו דולקים ועל גגו פנס כתום מהבהב. המערער, כך נטען בכתב האישום, נהג ברכב ובו שלושה מחבריו, בדרכם חזרה מבילוי בפאבים באזור הקריות. במהלך הבילוי, כך על פי הנטען, שתו המערער וחבריו משקאות אלכוהוליים. בהגיע המערער לאתר העבודה, כך נטען, הוא התעלם מתמרור שהוצב במקום, המשיך בנסיעה רצופה ופרץ את סגירת הנתיב הימני תוך רמיסת החרוטים שהוצבו לאורך הדרך, לא ציית לסימוני השוטרים ולא נשמע לקול צעקותיהם אליו, פגע במראת צד של הניידת המשטרתית והמשיך בנסיעתו עד שלבסוף התנגש חזיתית במטאטא הכביש. המערער, כך נטען בכתב האישום, נהג את הרכב בהתקרבו למקום התאונה, במהירות של 108 קמ"ש לפחות. איש מנוסעי הרכב לא היה חגור בחגורת בטיחות. עוד נטען כי המערער היה שיכור וכי בבדיקת דמו, שנלקחה כשעה לאחר התאונה, נמצא אלכוהול בריכוז של mg% 113. כתוצאה מן התאונה נגרם מותה של הנוסעת, שישבה במושב לצידו של המערער (להלן: המנוחה). כן נחבלו חבלות של ממש המערער ושני הנוסעים הנוספים, שישבו במושב האחורי של הרכב. לאור האמור הואשם המערער בעבירות שפורטו לעיל. 2. כשנחקר המערער אודות התאונה, התברר כי הוא סובל מאובדן זיכרון מוחלט בכל הקשור לתאונה. המערער לא זכר אם שתה משקאות אלכוהוליים במהלך הבילוי עם חבריו. כן לא יכול היה להשיב מי נהג ברכב, היכן הוא עצמו ישב, באיזה כיוון נסע הרכב, האם חגרו – הוא או מי מיושבי הרכב – חגורות בטיחות, אם בלם לפני התאונה ואם ניטלה ממנו דגימת דם בבית החולים. בהעדר גרסה של המערער בדבר אופן קרות התאונה, נדרש בית המשפט המחוזי לעדויות האחרות שהובאו בפניו. 3. הגב' גרינר, בעלת הרכב בו נהג המערער, ואשר היתה בין נוסעיו עת ארעה התאונה, זרתה בעדותה אור על הבילוי המשותף בשעות שקדמו לתאונה. גב' גרינר סיפרה כי המערער, חבר נוסף, המנוחה והיא עצמה יצאו לחגוג את נסיעתו המתוכננת של המערער לחו"ל ביום המחרת. הארבעה נסעו מנהריה לפאב בצומת קרית אתא, כשהיא נוהגת בשלב זה ברכבה. הם שהו בפאב כשעתיים במהלכן אכלו ושתו משקאות אלכוהוליים. כשיצאו מן הפאב, כך תיארה העדה, היא לא יכלה לנהוג עוד, והמערער הסכים לעשות כן. תוך כדי הנסיעה החליטה החבורה ללכת לפאב נוסף, ובו שהו הארבעה פחות משעה, תוך שהם שותים משקה אלכוהולי נוסף. העדה ציינה כי הזכירה למערער כי הוא יצטרך לנהוג לאחר מכן. כשיצאו מן הפאב, היא שאלה את המערער אם הוא יכול לנהוג והוא השיב בחיוב. המערער ביקש שהמנוחה תשב לצידו, ואילו העדה והחבר הנוסף התיישבו מאחוריהם. העדה לא זכרה את התאונה עצמה ואת אשר ארע בשניות שלפני התאונה. יצוין כי היא לא נחקרה בחקירה נגדית ואף לא הובאו ראיות כלשהן לסתור את עדותה. 4. רס"מ קצמן, איש משטרה, עבד בליל התאונה בשכר יחד עם שוטר נוסף, מאיר שמו (להלן: השוטר מאיר) באתר העבודה בו התרחשה התאונה. העד תיאר את הפעולות בהן נקט על מנת לשמור על בטיחות העבודות שבוצעו בדרך: עם תחילת העבודה, כך העיד, נחסם הנתיב השמאלי; הוא בדק את האישורים לעניין הצבת התמרורים ומצא כי הם בתוקף; הוא מדד באמצעות הניידת, לאחר שאיפס את הספידומטר, כי המרחקים בין התמרורים הם כנדרש; הוא בדק כי התמרורים הוצבו בצורה נכונה משני צידי הכביש וכן בדק את תרשים הסגירה. רס"מ קצמן סיפר כי תמרורי הגבלת המהירות הוצבו החל ממרחק של 1,200 מטרים לפני אתר העבודה, והמשיכו במרחק של 800 מטרים מן האתר, 500 מטרים מן האתר ו- 300 מטרים מן האתר. התמרורים הורו הן על הגבלת מהירות, כשהאחרון שבהם הורה על הגבלת מהירות ל – 60 קמ"ש בלבד, והן על כך שהעקיפה אסורה. נוסף על התמרורים – כך העיד – הוצבו על הכביש קונוסים בצורה אלכסונית, כשעליהם נורות מנצנצות. לפני מקום הסלילה, במרחק של כ-90 מטרים מן המחסום, עמד באמצע הכביש נגרר עם חץ מואר מהבהב לכיוון שמאל. את החץ, כך העיד רס"מ קצמן, ניתן היה לראות מרחוק על נקלה. בנוסף לנגרר האמור ובמקביל לו עמדה ניידת משטרה כשנורותיה הכחולות דולקות וארבעה מאורותיה מהבהבים ודולקים. העד עצמו עמד מחוץ לניידת עם פנס וכובע משטרתי. עוד הוסיף העד כי על גגו של כל אחד מכלי הרכב הכבדים, לרבות מטאטא הכביש שבו התנגש בסופו של דבר המערער, היה פנס מהבהב בצבע כתום שעבד ללא הפסקה. בסביבות השעה 3 לפנות בוקר, כך תיאר העד, הודיע האחראי על עבודות הסלילה כי העבודה הושלמה. השוטר מאיר הזיז את ניידת המשטרה והעמידה לפני החץ המואר והמהבהב, הכלים הכבדים החלו לפנות את אתר העבודה ונסעו כנגד כיוון התנועה בנתיב החסום, ואילו רס"מ קצמן נותר לעמוד במקומו, לאמור בין הניידת לבין החץ המהבהב. וכך תיאר הוא מנקודת מבטו את האופן שבו ארעה התאונה: "לפתע ראיתי רכב בודד שמתקרב לאתר העבודה מכיוון... הנתיב החסום, במהירות גבוהה. הבחנתי שהרכב מתקרב לאתר העבודה ולא הוריד מהירות, למרות השלטים והתמרורים שאתה מתקרב לאתר עבודה, הפכו להיות יותר בולטים ויותר אגרסיביים. הכוונה לתמרורים חוזרים שנמצאים משני צדי הכביש. הבחנתי שרכב מבלי להוריד מהירות, פגע במחסום המשטרתי, חדר דרך המחסום ונכנס לשטח העבודה שהיה חסום. הכוונה לאתר העבודה החסום. אני קפצתי לכיוון נסיעתו, עמדתי מולו, חשבתי שאולי הבן אדם נרדם, התבלבל, לא יודע מה. כיוונתי אליו את הפנס על מנת לעצור אותו בתוך האתר עם סימני ידיים וצעקות. ניסיתי לעצור אותו בתוך האתר. אך הרכב לא ציית לי וכשהמרחק בינינו היה כ- 5-6 מטרים קפצתי הצידה לכיוון החץ המואר. אחרי שקפצתי הרכב עבר על ידי, כ-40 ס"מ על ידי ובדרך פגע בניידת המשטרה. אחרי שהוא פגע בניידת המשטרה וקפצתי הצידה, הרכב הזה פגע חזיתית במטאטא כביש שבו יש בן אדם שהיה הראשון בשיירה שיצאה מכיוון האתר, על מנת לפנות את האתר. שמעתי 'בום' חזק וצעקות של נהג מטאטא הכביש". רס"מ קצמן העיד כי נוסעי המכונית, שנפגעו בתאונה, לא היו חגורים בחגורות בטיחות. הוא ציין כי המערער היה בהכרה אך ניסיונותיו לתקשר עימו עלו בתוהו. כן ציין הוא כי כשהכניס את ראשו לרכב הוא הריח ריח חזק של אלכוהול שנדף מן המערער וכי הריח ריח זה גם בתוך האמבולנס שפינה את המערער. לבסוף התייחס העד לתאורה שהיתה במקום וציין כי מקורה היה בכלים הכבדים שהיו בנסיעה חזרה. 5. רס"מ ביבס, סייר בוחן במשטרת התנועה הארצית שהיה אחראי בליל התאונה על קטע הכביש שבו ארעה התאונה, אישר בעדותו כי תנאי הבטיחות באתר העבודה היו כנדרש. הוא ציין כי עבר במהלך המשמרת שלו מספר פעמים באזור התאונה, בדק את הסימונים ומצא כי הם היו לפי הנדרש בהיתר שהוציא מהנדס המחוז. כן ציין, בדומה לרס"מ קצמן, כי גשר התאורה של הניידת המשטרתית שהיתה במקום דלק במשך כל זמן העבודה. בפני בית המשפט המחוזי הונח גם דו"ח בוחן תנועה על תאונת הדרכים, שערך בוחן התנועה, רס"מ מדקר, בנוגע לתאונת הדרכים הנדונה (להלן: דו"ח בוחן התנועה, ת/6). בוחן התנועה ציין כי מזג האוויר בעת התאונה היה נאה וכי למרות שלא היתה במקום תאורת רחוב, הראות היתה טובה. הכביש, כך נרשם, היה כביש אספלט חדש ויבש. התמרורים שהוצבו באתר היו כולם ברורים ונקיים, הוצמדו אליהם נורות מנצנצות והם הוצבו בשני צידי הכביש. כן הוצבה גם עגלה עם חץ מואר הנראה ממרחק גדול, הכל בהתאם לתנאי העבודה שהקבלן קיבל מהמשטרה. בוחן התנועה העריך, על פי סימני הבלימה שמצא על הכביש, כי המערער נסע, עובר לתאונה, במהירות של כ- 108 קמ"ש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי קבע, בראשית פסק דינו, כי בהעדר טענה חולקת של ההגנה לעניין האופן שבו קרתה התאונה כנטען על ידי המדינה וכעולה מעדויות עדי הראיה שפורטו לעיל, יש לקבוע כי נסיבות קרות התאונה היו כמפורט בעדויותיהם של עדי התביעה. על רקע זה, שוכנע בית המשפט כי התביעה הוכיחה ללא צל של ספק, כי המערער נהג ברכב עובר לתאונה באופן נמהר, פזיז וקל דעת, תוך התעלמות מוחלטת מן התמרורים שהיו מוצבים בדרך שלפניו, מן האורות הדולקים והמהבהבים ומסימני ההתראה האחרים שהיו מוצבים לפני אתר העבודה: "מי שנוהג ברכב במהירות של 108.23 קמ"ש" – כך נקבע – "במקום שהתנועה בו הוגבלה לנתיב אחד בלבד ולמהירות מקסימלית של 60 קמ"ש... כאשר במקום מוצבים קונוסים המלמדים על כך שמדובר באתר עבודה, וכאשר כלי עבודה שונים מצויים במקום ועליהם מנורות דולקות ומהבהבות כאמור לעיל, והוא ממשיך בנסיעתו המהירה תוך רמיסת הקונוסים, פגיעה בניידת משטרה ולאחר מכן במטאטא כביש כאמור לעיל, חזקה עליו כי הוא מודע לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית...". בית המשפט קבע כי מסכת העובדות שלעיל, שהוכחה בפניו, מובילה למסקנה אחת ויחידה – לפיה המערער נהג את הרכב בליל האסון בפזיזות, אשר באה לידי ביטוי בקלות דעת ובשוויון נפש באשר לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית. בית המשפט ציין כי מסקנה זו מתבקשת, וזאת אף בהתעלם לחלוטין משאלת השכרות. ודוק – סנגורו של המערער העלה תמיהות בכל הנוגע לדגימת הדם שניטלה מן המערער. כך ציין הסנגור כי הפרמדיק, איש מד"א, גרג ויטלס, העיד כי קיבל מידי בוחן התנועה את המבחנה ואת הטופס הנלווה אליה (ת/2) ונסע אחרי האמבולנס שפינה את המערער, ואילו הבוחן עצמו העיד כי הגיע למקום לאחר שהמערער כבר לא היה ברכב במקום התאונה. תמיהה נוספת הועלתה בנוגע לזיהוי המבחנה: הפרמדיק ציין בטופס ת/2 כי הדביק על המבחנה תווית סימון הכוללת, בין השאר, את ראשי תיבות שמו. לעומת זאת, במהלך הדיון הצהירו באי כוח הצדדים כי מוסכם עליהם כי על גבי המבחנה, שהכילה את הדם שנבדק במעבדה הטוקסיקולוגית, אין פרטים ואין זיהוי שמתייחסים לפרמדיק גרג ויטלס, בניגוד למה שציין בטופס ת/2. על אף האמור, מצא בית המשפט כי בנסיבות שהוכחו בפניו, אין עוד מקום לדון במחלוקת שבין הצדדים באשר לקבילות דגימת הדם שניטלה מן המערער ובאשר לשאלה אם ניתן להסתמך על חוות הדעת, שקבעה לכאורה את ריכוז האלכוהול בדמו של המערער. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וציין כי הובאו בפניו ראיות שלא נסתרו, על כך שהמערער שתה משקאות אלכוהוליים בשני פאבים וכי השוטר קצמן העיד כי הריח ריח חזק של אלכוהול שנדף מן המערער. נוכח החלטתו של המערער לנהוג ברכב למרות העובדה ששתה משקאות אלכוהוליים, כך קבע בית המשפט, יש לראות במערער כמי שנטל על עצמו ביודעין סיכון של אפשרות ממשית לפגיעה בחייו או בשלמותו של אחר, תוך גילוי אדישות וקלות דעת, זאת מבלי לקבוע מסמרות באשר למידה המדויקת של ריכוז האלכוהול בדמו של המערער. לאור האמור הורשע המערער בעבירות של הריגה, נהיגה במהירות מופרזת, ונהיגה במהירות בלתי סבירה. בית המשפט קבע גם כי באו בפניו די והותר ראיות שעל פיהן יוכל לקבוע שכל נוסעי הרכב לא היו חגורים בחגורות בטיחות. לאור האמור הורשע המערער גם בעבירה של הפרת חובת החגירה של חגורת בטיחות. 7. בית המשפט המחוזי לא הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בשכרות, למרות שנכללה בכתב האישום, אך מאידך – לא קבע באופן מפורש כי הוא מזכה אותו מעבירה זו. יצוין כבר עתה כי בכך יש טעם לפגם – המדובר במשפט פלילי, בדיני נפשות, ובית המשפט מחויב להכריע בכל אחד ואחד מסעיפי האישום המיוחסים לנאשם. אם מגיע בית המשפט למסקנה כי לא עלה בידי התביעה להוכיח מעל לספק סביר את אשמתו של הנאשם בסעיף זה או אחר, שומה עליו לזכותו באופן מפורש, ואין הוא יכול להותיר סעיף אישום ללא הכרעה. 8. בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של המערער, שקל הוא מחד גיסא את חומרת העבירות בהן הורשע המערער; את דברי אביה של המנוחה, שתיאר את האסון שפקד את משפחתו; וכן את העובדה שלמערער היתה הרשעה קודמת בעבירה של נהיגת רכב תחת השפעת סמים משכרים. מאידך גיסא, ציין בית המשפט את העובדה כי המערער הינו בחור צעיר ונורמטיבי ששירת שירות מוערך וחשוב בצה"ל; את דבר היותו מהנדס העוסק בפיתוחים הנדסיים; ואת מצבו הנפשי הקשה בעקבות תאונת הדרכים הטרגית ואובדן חברתו. בסופו של יום גזר בית המשפט על המערער חמש שנות מאסר שמתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך תקופה זו עבירה של הריגה או נהיגה בזמן פסילה. כן פסל בית המשפט את המערער מלקבל ומלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 15 שנים. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור 9. המערער סבור כי בהתחשב בעובדה שנבצר ממנו להעלות את גרסתו בדבר אופן קרות התאונה, שומה היה על בית המשפט לבחון בדקדקנות יתר את הגרסה שהוצגה על ידי עדי התביעה. עדים אלה, כך טוען המערער, הם עדים הנוגעים בדבר, שמטרתם להסיר מעליהם כל אשמה, והתאונה ארעה בגין התרשלותם בהצבת אמצעי אזהרה לנוסעים בכביש באופן שגרם לסיכונם. העותר מוסיף וטוען כי קלטת הוידיאו ת/9 המתיימרת להנציח את המצב בכביש עובר לתאונה, אינה תואמת את העדויות האמורות ומוכיחה כי לא היה מקום לקבלן כפשוטן. עוד טוען הוא לעניין הקלטת כי נראה בה אור חזק ומסנוור העולה מתאורת כלי העבודה באתר והמהווה רכיב מתנאי הדרך. עוד מבקש המערער לתקוף את הקביעה העובדתית בדבר מהירות נסיעתו עובר לתאונה. הוא טוען לעניין זה כי הבוחן שגה שגיאה גסה, בהתעלמו מן העובדה שרכבו עלה על קונוסים שהיו על הכביש. קונוסים אלה, כך נטען, שינו לחלוטין את מקדם החיכוך, ולו היו מובאים בחשבון, שומה היה לקבוע כי המערער נהג במהירות של 76 קמ"ש בלבד, ולא כפי שנקבע. כן נטען כי העלייה על הקונוסים השפיעה על אובדן יכולת ההיגוי של הרכב והיא שהובילה לאובדן השליטה על ההגה. המערער מוסיף וטוען כי חלק מן התמרורים בהם מדובר לא הוצבו כהלכה והיו ללא מחזירי אור, וכי בית המשפט התעלם מן העובדה שבכביש שררה חשכה מוחלטת. עוד טוען הוא כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הוא – להבדיל משאר נוסעי הרכב – נהג ללא חגורת בטיחות. לבסוף מבקש המערער כי בית משפט זה יקל בעונשו באופן משמעותי, שיביא בחשבון את מצבו הבריאותי והנפשי הקשה בעקבות תאונת הדרכים הטרגית, שאף הוא היה קורבן לה. 10. בנוסף, מבקש המערער כי בית משפט זה יתיר לו להגיש ראיות נוספות בערעור. הראיות אותן הוא מבקש להגיש הן חוות דעת מומחה תעבורה בנושא חקירה ושחזור תאונת הדרכים, אשר על פיה, כך נטען, המערער נהג במהירות שלא עלתה על 70 קמ"ש לערך. כן עולה מחוות דעת זו, על פי הנטען, כי עליית הרכב ובלימתו על גבי חרוטי הסימון שפוזרו בכביש, גרמו לאיבוד השליטה על ההיגוי, להארכת מרחק הבלימה ומכאן לאופן בו קרתה התאונה. המערער טוען כי דו"ח בוחן התנועה – ת/6, היווה בסיס בלעדי לקביעת בית המשפט קמא בדבר המהירות הגבוהה בה נהג המערער, העולה כדי פזיזות. בהיעדר כל חוות דעת מטעם ההגנה, כך ניטען, נגרם למערער עיוות דין חמור, שיש לתקנו. בנוסף מבקש המערער להעיד ארבעה עדים, אשר לא העידו בבית המשפט קמא, אשר נסעו בקטע הכביש בו התרחשה התאונה, בסמיכות זמנים צמודה לזמן התאונה. עדים אלה, כך טוען המערער, נתקלו בתנאי דרך לקויים, בתמרורים חסרים ו/או בלתי נראים, בהיעדר הכוונת תנועה, בתנאי ראות לקויה ובסינוור עז. שלושה מן הארבעה, כך נטען, חוו בעצמם מצב של תאונה בקירוב, שנאלצו למונעה בבלימת פתע של רכבם. עדויות אלה, כך סבור המערער, יכלו להשפיע באופן מכריע על ממצאי בית המשפט קמא בדבר תנאי הדרך ואחריות העובדים והמפקחים בעבודות הדרך של מע"צ לקרות התאונה, ובכך להביא לתוצאה שונה של הכרעת הדין. 11. אין חולק כי נסיבותיו של התיק שלפנינו – לפחות בכל הקשור לניהול פרשת ההגנה בבית המשפט המחוזי – הן מיוחדות במינן. המדובר בתאונת דרכים מזעזעת, שגבתה מחיר חיי נערה. נהג הרכב, הוא המערער לפנינו, לא זכר דבר מן התאונה ולא יכול היה להעיד באשר להשתלשלות האירועים העובדתית שהובילה לתוצאה הטרגית. על אף האישומים החמורים שיוחסו לו, ציין בית המשפט קמא כי "עיון בסיכומי טענותיו של הסנגור המלומד מראה כי לא היתה בפי הסנגור אף טענה חולקת לעניין האופן שבו קרתה התאונה כנטען על ידי המאשימה וכעולה מעדויות עדי הראייה שפורטו לעיל. ההגנה אף לא הביאה ראיות להוכחת אופן אחר של התרחשות התאונה" (הדגשות הוספו). לאור האמור, מצא בית המשפט כי אין לו "אלא לקבוע כי נסיבות קרות התאונה היו כמפורט בעדויותיהם של עדי התביעה, כאמור לעיל". וכך סיכם בית המשפט את נסיבות קרות התאונה, במסגרת גזר דינו של המערער: "אחד מנתיבי הכביש היה חסום על ידי מחסום משטרתי ואתר העבודה היה מסומן על פי כל הכללים: חרוטי סימון, קונוסים שעליהם נצנצים, הונחו על הכביש; תמרורים הגבילו את מהירות הנסיעה באופן מדורג על פני כברת דרך ארוכה לפני אתר העבודה עצמו; התמרור האחרון הורה על הגבלת המהירות ל – 60 קמ"ש; לפני מקום הסלילה עמד באמצע הכביש נגרר עם חץ מואר מהבהב לכיוון שמאל, חץ שניתן לראותו מרחוק על נקלה; במקום עמדה ניידת משטרה כשמנורותיה הכחולות (הצ'קלקלות) דולקות וארבעה מהבהבים דולקים ומופעלים; במקום היו כלים כבדים... שבהם השתמשו לצורך ביצוע העבודה. כל כלי כזה היה בצבע צהוב ועל גגו היה פנס מהבהב בצבע כתום אשר עבד ללא הפסקה. בנוסף לכך עמד במקום שוטר עם פנס דולק בידו. הנאשם נהג את הרכב בפזיזות שבאה לידי ביטוי בקלות דעת ובשוויון נפש באשר לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית. הנאשם נהג באופן מופקר והתעלם מכל התמרורים הסימנים וההתראות הנ"ל. הוא נהג במכונית במהירות מופרזת ולא האט את מהירות נסיעתו עם התקרבו לאתר העבודות האמור. הוא פגע במחסום המשטרתי, חדר דרך המחסום ונכנס לאתר העבודה החסום. שוטר עמד מולו וניסה, באמצעות פנס דולק ונפנופי ידיים, להביא לעצירת הרכב. הרכב לא ציית... מהירות הרכב שבו נהג הנאשם, עובר לתאונה, היתה 108.23 קמ"ש (כשמהירות הנהיגה במקום היתה מוגבלת ל- 60 קמ"ש בלבד)... הזדעזעתי מאופן נהיגתו חסר האחריות של הנאשם. מן הפזיזות וה'צפצוף' על התמרורים והוראות הדין ומן ההתעלמות מהוראות השוטר שסימן לו לעצור" (גזר הדין, עמודים 105 ו- 113. הדגשות הוספו). 12. בהעדר גרסת הגנה בנוגע לדרך בה התרחשה התאונה ונוכח הטענות החמורות שהועלו במסגרת הערעור, סברתי כי יש להעמיד לבחינה חוזרת, מדוקדקת, את המסכת הראייתית שהונחה בפני הערכאה המבררת. בחינה כזו מביאה, לדעתי, למסקנה כי אין לקבל את התשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. זאת בשל שורה של טעמים: א. נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היתה, כאמור, כי "אתר העבודה היה מסומן על פי כל הכללים". קביעה זו נסמכה על דברי רס"מ קצמן, השוטר בשכר שהופקד על שמירת בטיחות העבודות שבוצעו בדרך, שהעיד כי בדק ומצא כי כל התמרורים הוצבו בצורה הנכונה; על דברי רס"מ ביבס, בוחן במשטרת התנועה הארצית, שהעיד כי היה אחראי בליל התאונה על קטע הכביש שבו ארעה התאונה, וכי בדק כי הסימונים היו על פי הנדרש בהיתר שהוציא מהנדס המחוז; ועל דו"ח בוחן התנועה, רס"מ מדקר, שקבע אף הוא כי באתר העבודות הוצבו תמרורים בהתאם לתנאי העבודה שהקבלן קיבל מהמשטרה. ואולם, בחינת תרשים תאונת הדרכים שנערך על ידי בוחן התנועה, רס"מ מדקר (להלן: ת/7 או תרשים הבוחן) וכן "דו"ח חקר תשתית הנדסית, ת"ד קטלנית 1122/03 גליל" (להלן: ת/3) שנערך על ידי אינג' סדן, מהנדס תנועה מאגף התנועה במחוז הצפוני – מעלה תמונה שונה לחלוטין. המסמך ת/3 כולל את תנאי משטרת ישראל להפעלת אתר העבודה (נספח ג' לת/3, להלן: תנאי היתר המשטרה). על פי תנאי ההיתר שניתן לקבלן, היה על הקבלן להציב תימרור בהתאם לתרשים מס' 25 מתוך ה"מדריך להצבת תמרורים ואמצעי איתות להבטחת אתרי עבודה בדרכים לא עירוניות, מע"צ 1990" (נספח ב' לת/3, להלן: תרשים מס' 25). כן כולל ת/3 את תיעוד התימרור שנמצא באתר בפועל. ת/7, שהינו, כאמור, תרשים תאונת הדרכים, מתעד אף הוא את זירת התאונה ואת התימרור שנמצא במקום. מהשוואת תרשים מס' 25 לתימרור שתועד באתר התאונה בפועל, עולה כי קיים חוסר התאמה בין התימרור הנדרש לבין זה שנמצא בפועל. ראשית, בתרשים מס' 25 נמדדו התמרורים השונים מ"נקודת אפס" המסומנת כמחסום, כש-50 מטר לפני מחסום זה ניצב שיפוע של קונוסים. לעומת זאת, מתיעוד התימרור שנמצא באתר עולה כי שיפוע הקונוסים הוא שמסמן את "נקודת האפס", וקונוסים אלה הם שיוצרים, ככל הנראה, את המחסום. כיוון שכך, ועל מנת לבחון את הדברים מתוך מכנה משותף, נעשה שימוש דומה ב"נקודת האפס"; שנית, על אף עדותו של רס"מ קצמן, לפיה תמרורי הגבלת המהירות החלו 1,200 מטרים לפני אתר העבודה, כנדרש בתרשים מס' 25, לא נמצא בת/3 ובת/7 תיעוד לתמרור הניצב 1,200 מטרים לפני האתר או לתמרור כאמור בכלל; שלישית, בחינת מרחקי התמרורים, כפי שמופיעים בת/3, מגלה כי התמרור המורה על עבודות בכביש בעוד 800 מטרים (א-41, מסומן כ-(13) בתרשים הבוחן), שאמור היה להיות מוצב במרחק של 750 מטרים מתחילת הקונוסים (800 מטרים מן המחסום), הוצב בפועל במרחק של 700 מטר מן הקונוסים; אכן, התמרור המורה על צמצום נתיבים לנתיב השמאלי (ג-45, מסומן כ- (12) בתרשים הבוחן), שאמור היה להיות מוצב במרחק של 350 מטרים מן הקונוסים (400 מטרים מן המחסום), הוצב בפועל במרחק של 500 מטרים מן הקונוסים, אולם התמרור המורה על עבודות בכביש בעוד 500 מטרים (א-41, מסומן כ- (11) בתרשים הבוחן), שאמור היה להיות מוצב במרחק של 450 מטרים מן הקונוסים (500 מטרים מן המחסום), הוצב בפועל במרחק של 400 מטרים מן הקונוסים; התמרור המורה על הגבלת המהירות ל-80 קמ"ש (ב-20) – כלל אינו מופיע בתיעוד התימרור; התמרורים המורים על עבודות בכביש ועל מחסום בעוד 300 מטרים (א-43 ו-א-41, מסומנים כ- (10) בתרשים הבוחן), שאמורים היו להיות מוצבים במרחק של 250 מטרים מן הקונוסים (300 מטרים מן המחסום), הוצבו בפועל במרחק של 200 מטרים מן הקונוסים; ואילו התמרור המורה על הגבלת מהירות הנסיעה ל- 60 קמ"ש (ב-20), שאמור היה להיות מוצב במרחק של 150 מטרים מן הקונוסים (200 מטרים מן המחסום), הוצב במרחק של 100 מטרים בלבד מן הקונוסים. מן האמור עולה כי המערער, שנסע בדרך בה מותרת מהירות של 90 קמ"ש, נתקל לראשונה בתמרור המגביל את מהירות הנסיעה – כך על פי ת/3 – במרחק של 100 מטר בלבד מן הקונוסים, ובלא שהיתה לפני כן הגבלה מדורגת של מהירות הנסיעה, כנדרש. ב. יתרה מזאת: בחינת המסמך ת/7 – תרשים בוחן התנועה – מעלה כי הנתונים בשטח אף חמורים מאלה שתוארו בת/3. מת/7 עולה כי התמרור המורה על הגבלת מהירות הנסיעה ל-60 קמ"ש (ב-20 – מסומן כ-(9) בתרשים הבוחן) הוצב בפועל במרחק של כ-30 מטר בלבד משיפוע הקונוסים (אנו מניחים, ואין בסיס לכל הנחה עובדתית אחרת במקרה זה, כי שיפוע הקונוסים החל בנקודה שבה החל פיזורם, כמסומן ב- (8) בתרשים הבוחן). המערער, כך עולה מן התרשים, פגע בקונוסים אלה (ראו פיזור הקונוסים האמור, המסומן כ- (8) בתרשים הבוחן), ומיד לאחר כ- 10-30 מטרים (זמן התגובה) בלם את רכבו. מת/7 עולה, אפוא, כי התמרור המגביל את מהירות הנסיעה ל- 60 קמ"ש הוצב במרחק של 30 מטר בלבד משיפוע הקונוסים, במקום שיוצב במרחק של 200 מטר מן המחסום ו- 150 מטר משיפוע הקונוסים, כנדרש על פי תנאי היתר המשטרה ותרשים מס' 25. מן האמור עולה גם, כי חוסר ההתאמה בין שאר התמרורים, שאמורים היו ליתן לנוהגים בכביש אזהרה "באופן מדורג ועל פני כברת דרך ארוכה" (כלשון בית משפט קמא), ולבין דרישות תרשים מס' 25, גדול מן הנחזה על פי ת/3. כך, התמרור המורה על עבודות בדרך במרחק של 300 מטר (מסומן כ- (10) בתרשים הבוחן) הוצב במרחק של 130 מטרים בלבד מהקונוסים; התמרור המורה על עבודות בדרך במרחק של 500 מטר (מסומן כ- (11) בתרשים הבוחן) הוצב במרחק של 330 מטרים בלבד מן הקונוסים וכן הלאה. ג. על פי תנאי היתר המשטרה, הכוונת התנועה צריכה היתה להיעשות על ידי שני שוטרים בשכר. על פי תרשים מס' 25, אמור היה האתת – הוא השוטר בשכר – לעמוד במרחק של 50 מטר מן המחסום, במקום בו החל שיפוע הקונוסים. כידוע, השוטר בשכר, רס"מ קצמן, לא עמד במקום הנדרש, שכן הלה ניצב בעת התרחשות התאונה בין ניידת המשטרה לבין החץ המבהב, בסמוך מאד לאתר העבודה. במקום בו עמד השוטר קצמן בפועל, כך נראה, לא היתה כל משמעות להכוונת הנוסעים על ידו. ד. מן החומר הראייתי שהובא בפני בית המשפט המחוזי, אין זה ברור כלל מה היתה מידת האפקטיביות של עגלת החץ המואר. זאת בשל צירופם של מספר נתונים: ראשית, בעת שהתרחשה התאונה, הועמדה ניידת המשטרה לפני החץ המואר המהבהב. יצוין כי הניידת הועברה למיקום זה רק עובר לאירוע התאונה, עם סיום עבודות הסלילה (רס"מ קצמן העיד לעניין זה, כי בערך בשעה 3 בלילה הודיע לו האחראי על עבודות הסלילה כי העבודות הסתיימו וביקש לפנות את הדרך על מנת להוציא את הכלים לכיוון השדה. רס"מ קצמן, כך על פי עדותו, ביקש מן השוטר השני להזיז את הניידת ולהעמידה לפני החץ המואר והמהבהב – עמוד 78 לפסק הדין). מלוח התצלומים (ת/1, ובפרט תצלומים מספר 7 ו-8) נראה כי ניידת המשטרה הסתירה, בשל מיקומה, את תמרור החץ ב-51, המורה כי יש לפנות לנתיב השמאלי דווקא. זאת ועוד, ניידת המשטרה עמדה כשגשר התאורה שעל גגה דולק וארבעה פנסים מהבהבים דולקים בצדיה. בנוסף, העידו העדים השונים כי עובר לתאונה, החלה שיירת כלי העבודה לנסוע נגד כיוון התנועה, כשפנסי החזית של הכלים דולקים ומעליהם מהבהבות מנורות כתומות. בנסיבות אלה, אין זה ברור כלל אם ניתן היה לראות את אורות החץ המהבהב או שמא יצרו האורות המתוארים אפקט מסנוור. בהקשר זה יוזכר, כי המערער מבקש לראשונה – בשלב זה של הערעור – לצרף עדויות של ארבעה עדים, שנסעו בקטע הכביש בו ארעה התאונה, בסמיכות זמנים צמודה לזמן התאונה, ואשר, לטענתו, נתקלו בתנאי דרך לקויים, בתמרורים חסרים או בלתי נראים, בהיעדר הכוונת תנועה, בתנאי ראות לקויה ובסינוור עז. ה. מתרשים תאונת הדרכים – ת/7 – עולה, כאמור, כי לאחר שהמערער פגע בקונוסים (לאחר כ-10-30 מטרים של זמן תגובה) הוא בלם את רכבו. הבוחן תיעד סימני בלימה באורך של 57.2 מטרים. השוטר קצמן עמד, כאמור, בין ניידת המשטרה לבין החץ המהבהב. לאור האמור, ברי כי לא היה מקום לקביעת בית המשפט קמא לפיה המערער התעלם מהוראות השוטר, שסימן לו לעצור, התעלם מעגלת החץ, מניידת המשטרה ומכלי העבודה שנסעו כולם מולו. בשלב בו חלף רכבו של המערער על פני השוטר ועגלת החץ הוא היה כבר בעיצומה של הבלימה. בכך אין כמובן כדי להצדיק מחדלו של המערער, שלא הגיב במידה הנדרשת ובעוד מועד לסיטואציה המסוכנת שנוצרה בכביש. אך ברור, עם זאת, כי הסיטואציה העובדתית כפי שנקבעה בבית משפט קמא שונה מזו המתגלה בתיעוד הכתוב והמצולם. ו. זאת ועוד זאת. בחישוב מהירות הרכב עובר לתאונה הגיע הבוחן למסקנה כי המערער נהג במהירות של 108.23 קמ"ש. חישובו זה של הבוחן נסמך על מקדם החיכוך שבין צמיגי הרכב לבין כביש אספלט חדש. המערער העלה בפנינו את הטענה לפיה בזמן הבלימה היו מתחת לגלגליו הקדמיים קונוסים, ולפיכך שומה היה על הבוחן להביא בחשבון את מקדם החיכוך שבין הקונוסים לבין הכביש. עיון בלוח התצלומים (ת/1, ובפרט בתמונות 14-18) מעלה כי תחת גלגליו הקדמיים של הרכב אמנם נמצאו קונוסים, עליהם עלה המערער ואשר שנגררו עימו לאורך כל מרחק הבלימה. המערער מבקש היום כי יותר לו להגיש ראיה נוספת בערעור – חוות דעת מומחה בכיר לתעבורה, המביאה בחשבון נתונים אלה והקובעת, לטענתו, כי מהירות נסיעתו היתה של כ-70 קמ"ש בלבד. אכן, טענותיו אלה של המערער מועלות לראשונה בפני ערכאת הערעור; למותר לציין כי לא הוצגה לנו חוות הדעת המבוקשת. יחד עם זאת, דומה כי לא היה מקום לאמץ ללא עוררין את חוות דעת הבוחן בדבר הערכת מהירות נסיעתו של המערער, שעה שזו מתעלמת לחלוטין מנתונים הניראים לעין המתבונן בתמונות המתעדות את הרכב לאחר התאונה. 13. מן המקובץ עולה כי בסימון אתר העבודה נפלו ליקויים, שהמשמעותיים שבהם הם העדר הגבלה מדורגת של מהירות הנסיעה, הצבת תמרורים בסטייה מן הנדרש על פי תנאי היתר המשטרה והעדר הכוונת התנועה על ידי שוטר בנקודת הזמן הרלבנטית. זאת ועוד. עובר לתאונה, שינתה ניידת המשטרה את מיקומה והועמדה לפני החץ המהבהב כשכל אורותיה דולקים. בנוסף, החלה תזוזה של כלי העבודה בכיוון המנוגד לתנועה, כשאורות החזית של כלי רכב אלה דולקים אף הם. טיבם של גורמים אלה והשפעתם על יכולתו של המערער לראות את הדרך ואת תמרורי הסימון השונים לא הובהרו עד תום. כן לא הובהר, לטעמי, כיצד השפיעה העובדה שרכבו של המערער עלה על הקונוסים, על יכולת בלימת הרכב וכן כיצד היתה עובדה זו צריכה להשפיע על חישוב מהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה. ברי כי התמונה העובדתית המתוארת שונה בתכלית מזו שעמדה בבסיס הרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי. על זאת יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי בחר שלא הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בשכרות, וכבר ציינו לעניין זה כי מן הראוי היה לזכות את המערער באופן מפורש מעבירה זו. המסקנה העולה מכל אלה, לדעתי, היא כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של הריגה. יחד עם זאת, סבורני כי יש בעובדות שהוכחו מעל לכל ספק סביר, כדי לבסס את הרשעתו של המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות: המערער, כך נקבע, נהג לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים בשני פאבים ונשמעו עדויות על כך שנדף מפיו ריח אלכוהול; יושבי הרכב, כך הוכח, לא היו חגורים בחגורות בטיחות; השלטים המורים על עבודות בכביש הוצבו – לפי הגרסה הנוחה למערער – החל ממרחק של 630 מטר לפני אתר העבודה. גם אם לא הוצבו תמרורים אלה כנדרש וגם אם סונוור המערער באופן שהקשה על נהיגתו, שומה היה עליו להתאים בעוד מועד את נסיעתו לתנאי הדרך ולהאט באופן משמעותי. אשר על כן, לו היתה דעתי נשמעת, הייתי מציע לחברי לזכות את המערער מעבירת ההריגה ולהרשיעו תחתיה בעבירה של גרם מוות ברשלנות. 14. אשר לעונש, כיוון שמצאנו שלא הונח בסיס די להרשעה בעבירת ההריגה ובשל שהנסיבות העובדתיות העולות בבירור מן התיעוד שהיה מצוי בתיק מציגות תשתית עובדתית המקלה עם המערער, אין מנוס מאשר להקל במידת מה בעונשו. הייתי מציע, אפוא, לחברי, להפחית את עונשו של המערער ולהעמידו על שלוש שנות מאסר, מתוכן שלושה עשר חודשי מאסר בפועל והיתרה – על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך תקופה זו עבירה של גרם מוות ברשלנות או נהיגה בזמן פסילה. עונש הפסילה יוותר בעינו. המשנה-לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים לפסק-דינו של חברי, המשנה-לנשיאה, א' ריבלין. מסתבר, כי מיקומם של התמרורים השונים שהוצבו בשל ביצוען של העבודות לא תאם את הנדרש. כך למשל, התמרור שהגביל את המהירות ל-60 קמ"ש הוצב בנקודה קרובה מידי למקום בו בוצעו העבודות. גם בנושא המהירות בו נסעה המכונית בה נהג המערער עובר לתאונה מתעוררות שאלות. בנסיבות אלה צריך היה לזכות את המערער מעבירת הריגה ולהסתפק בהרשעה בגרימת מוות ברשלנות. משכך, יש אף להפחית את העונש, כמוצע על-ידי חברי. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: 1. חברי, המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, שב ובחן את הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לתנאי הזירה עובר לתאונה, והגיע למסקנה כי מבצעי העבודה בכביש כמו גם השוטרים אשר ליוו אותם, חטאו במספר מחדלים שאת תוצאתם יש לזקוף לזכות המערער. עיינתי אף אני באותן ראיות, ומקובלת עלי מסקנתו של חברי כי תמרורי האזהרה כמו גם התמרור על הגבלת המהירות לא הוצבו כמתחייב מהוראות המשטרה (ראו תרשים מס' 25 – נספח ב' למדריך להצבת תמרורים ואמצעי איתות להבטחת אתרי עבודה בדרכים לא עירוניות – להלן: "תרשים מס' 25"). אולם בניגוד לחברי, העדפתי למנות לא את מחדליהם של אנשי מע"צ והשוטרים, אלא דווקא את סימני האזהרה אשר ניצבו אותו לילה בדרכו של המערער עובר לתאונה, ובסופם אציע לתהות כיצד הוא לא הבחין בכל אלה, ומדוע החל בבלימה רק במרחק של כ-57.2 מ' ממטאטא הכביש ("הבובקט") בו התנגש. ואלה הם אם אותם סימני אזהרה: א) במרחק 700 מטרים מתחילתה של שורת החרוטים (הקונוסים) שסימנו את אתר העבודה, היה מוצב תמרור אשר התריע מפני עבודתו המבוצעות בכביש, כאשר בצדדיו אורות כתומים מהבהבים. ב) תמרור המתריע מפני צמצום הנתיבים לאחד בלבד (השמאלי), הוצב במרחק של 400 מטרים מהחרוטים (במקום 500 מטרים על פי המתחייב מתרשים מס' 25). ג) במרחק 200 מטרים מהחרוטים היה מוצב תמרור נוסף אשר התריע מפני עבודות בכביש, אף הוא עם אורות כתומים מהבהבים. ד) במרחק 100 מטרים מניידת המשטרה והעגלה עליה קבועים חצים מוארים, היה תמרור אשר הגביל את מהירות הנסיעה ל-60 קמ"ש. ה) חברי המלומד תהה בסעיף 12(ד) של חוות דעתו, על מידת האפקטיביות של עגלת החץ המהבהב, נוכח העובדה שעובר לתאונה חנתה ניידת משטרה לפניה. חברי הוסיף והעלה השערה, לאמור: "נראה כי ניידת המשטרה הסתירה, בשל מיקומה, את תמרור החץ ב-51, המורה כי יש לפנות לנתיב השמאלי דווקא". למסקנה זו אין בידי להסכים. עיון בתצלומים אשר בוצעו בזירה (ת/1), מלמד כי עקב הפרשי הגבהים שבין גג הניידת למיקומם של החצים על העגלה, לא יכול להיות כלל ספק כי הניידת לא היתה יכולה להסתירם מעיניו של נהג אשר נסע לקראתם (ראו במיוחד תצלומים 5, 7, 8, 9, 10, 11). חברי הוסיף ונימק, כי אפשר ששיירת הרכבים אשר שימשו את אנשי מע"צ ושעמדו עם אורות דולקים בניגוד לכיוון התנועה, יצרו אפקט של סנוור. אולם, אליה וקוץ בה. הפן האחר של אפשרות זו הוא שריכוז כזה של רכבים עם אורות דולקים בנתיב הימני של הדרך, ובניגוד לכיוון נסיעת המערער, היה בבחינת סימן אזהרה שאין ברור ממנו על הסכנה הנשקפת לנוסע באותו נתיב, ועל כן תמהתי ביתר שאת כיצד המערער לא הבחין בכך. 2. אכן, בדו"ח ת/3א' ציין פקד סדן, אשר בדק את התמרור בזירת התאונה, שהוא מתאים לתרשים מס' 25, וכי אי-ההתאמות בין ממצאי הזירה למתחייב מתרשים מס' 25 הן "זעירות וזניחות" (סעיף ד(3) לת/3א'). נוכח הליקויים עליהם הצביע חברי המשנה לנשיאה, ברור הוא כי אותן מסקנות של פקד סדן היו שגויות, בלשון המעטה. אולם, מכאן ועד להתערערותם של אדני הרשעתו של המערער בעבירת הריגה, הדרך ארוכה. אותם תמרורים וסימני אזהרה אשר מניתי, גם אם לא הוצבו במקומם המדויק על פי המתחייב מתרשים מס' 25, לא ייתכן כלל כי ייעלמו מעיניו של נהג הער לנעשה בדרך שלפניו, במיוחד כאשר שדה הראיה לפנים העומד לרשותו הוא של 800 מ' לפחות (ראו ת/5). כך מתחייב מתמרורי האזהרה שהראשון בהם היה מוצב במרחק של כ-700 מטרים ממקום התאונה, המשך בתמרור שהורה על מעבר לנתיב השמאלי, וכלה בעגלת החץ שהאירה למרחוק. אם תוסיף לאלה את החרוטים, פנסיהם המהבהבים של הניידת ואת ריכוזם של רכבים נוספים שניצבו במסלול נסיעתו של המערער כאשר אורותיהם דולקים, שוב אין מנוס מן המסקנה כי מחדלים בדרך נהיגתו של המערער ולא הליקויים בתמרורים וסימון הזירה הם שגרמו לתאונה. יתרה מכך, העובדה שהמערער לא הבחין באותם תמרורים וסימני אזהרה שהיו פזורים לאורך מאות מטרים עד לאתר העבודה ממש, מחייבת מסקנה נוספת, לאמור, המערער לא חטא בחוסר תשומת לב רגעית, אלא במחדל מתמשך שמקורו, ככל הנראה ובהעדר הסבר סביר, בכך שהוא נרדם תוך כדי נהיגה, ובכך תומך אותו ממצא בדבר ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו. מטבע הדברים, היה המערער ער לכמות האלכוהול שלגם, וחרף זאת החליט לנהוג ברכב, אף שלכל נהיר וידוע כי נהיגה במצב זה עלולה לגרום לתאונה ואף להסתיים בתוצאה קטלנית. אין ספק שהמערער לא ביקש לגרום לתוצאה זו, אולם אחריותו נובעת ממודעותו לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימתה של תוצאה קטלנית תוך שהוא מאמין ומקווה כי יצליח למנוע אותה (ראו לעניין זה ע"פ 140/98 אליהו חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 225, 237). 3. עניין נוסף אליו ביקשתי להתייחס היא אותה טענה שהעלה המערער בפנינו, ולפיה עליית צמיגי רכבו על החרוטים שהיו מונחים בדרכו, אפשר שהקטינו את החיכוך עם פני הכביש, ודבר זה הוביל למסקנה שגויה בדבר המהירות בה נהג המערער עובר לתאונה. חברי המלומד היה ער לכך שטענה זו הועלתה לראשונה בשלב הערעור, והיא נסמכת על חוות דעת של מומחה אותה ביקש המערער להגיש בערכאתנו. אף שלא הוחלט לקבל את חוות הדעת כראייה (ואינני סבור כי הוכחו נסיבות או עילה לקבלתה), קובע חברי בסעיף 12(ו) לחוות דעתו, כי לא היה מקום לאמץ ללא עוררין את חוות דעת הבוחן בדבר הערכת מהירות נסיעתו של המערער, שעה שזו מתעלמת לחלוטין מנתונים הנראים לעין המתבונן בתמונות המתעדות את הרכב לאחר התאונה". לדאבוני, גם בנקודה זו מצאתי את עצמי חולק על חברי. אם סבר חברי כי עליית צמיגי רכבו של המערער על אותם חרוטים היתה עלולה לשקף מהירות גדולה מזו שנקבעה על ידי הבוחן, ראוי היה להתיר את הגשת חוות הדעת מטעם המערער, ולאפשר לצדדים ללבן סוגיה זו בפנינו או בפני הערכאה הדיונית. לו כך נעשה היתה ניתנת לבוחן המשטרתי אפשרות להסביר אם התעלמותו מאותם חרוטים נבעה מהיסח דעת או משום שלא סבר כי נודעת להם השלכה לעניין מקדם החיכוך והמהירות. משדבר זה לא נעשה, ומאחר ולהשקפתי העת ללבן סוגיות מסוג זה - המחייב ברור עובדתי וחקירת מומחים - היה בערכאה הדיונית, לא היה מקום לשנות ממצאו של הבוחן ולפיו עובר לתאונה נהג המערער במהירות של 108 קמ"ש. 4. הנה כי כן, להשקפתי הרשעת המערער בעבירת הריגה בדין יסודה, ולפיכך אם דעתי היתה נשמעת, היינו דוחים את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט הוחלט ברוב-דעות כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ג' בחשוון התשס"ח (15.10.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06028490_P06.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il