פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2847/22 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטות שונות שניתנו על ידי בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו ובית הדין הרבני הגדול במסגרת הליכי הגירושין המתקיימים בין העותר לבין המשיבה 3. העובדות הרלוונטיות לענייננו פורטו במסגרת בג"ץ 4403/21 פלוני נ' השר לשירותי דת (3.10.2021) (להלן: בג"ץ 4403/21) ובג"ץ 1675/22 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (להלן: בג"ץ 1675/22), ולכן נעמוד על הדברים בתמצית בלבד. העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו בשנת 1991 ונולדו להם שישה ילדים. בשנת 2015, לאחר שהיחסים בין השניים עלו על שרטון, הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי). בחלוף כארבע שנים, במהלכן נעשו ניסיונות להביא לשלום-בית בין בני הזוג, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי התנגדות העותר למתן גט מטרתה לגרום למשיבה לוותר על חלקה בדירת המגורים המשותפת (להלן: הדירה). על כן, ביום 17.2.2020 נתן בית הדין האזורי פסק דין המחייב את העותר לתת למשיבה גט, וקובע כי עד למתן הגט העותר יחויב בתשלום מזונות למשיבה. כן נקבע כי פירוק השיתוף בדירה וברכוש המשותף לא יידון עד שימלאו לבנם הצעיר של הזוג 18 שנים. משהמשיך העותר לעמוד על סירובו לתת גט, הוציא בית הדין האזורי ביום 27.8.2020, לבקשת המשיבה ומבלי שקיים דיון במעמד הצדדים, צו האוסר על העותר לצאת מהארץ (להלן: צו איסור היציאה מהארץ). בנוסף, ביום 6.9.2020 קבע בית הדין האזורי כי חרף קביעתו הקודמת, ולנוכח המשך סירובו של העותר לתת גט, הדירה תימכר כבר בשלב זה על ידי כונס נכסים ותמורתה תחולק בין בני הזוג. ערעור שהגיש העותר לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) ביחס להחלטות אלו נדחה ביום 15.6.2021. על רקע זה, הגיש העותר את העתירה בבג"ץ 4403/21. ביום 3.10.2021 נתן בית משפט זה פסק הדין הדוחה את העתירה (השופט אלכס שטיין, בהסכמת השופט (כתוארו אז) עוזי פוגלמן והשופט ג'ורג' קרא), משנמצא כי טענותיו של העותר נשמעו על ידי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול בטרם הוחלט לדחותן, וכי לא קמה כל עילה להתערבות בהחלטותיהם. בפסק הדין עמד בית המשפט, בין היתר, על תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, במסגרתה הובהר כי קודם למתן החלטה אופרטיבית בעניין מכירת הדירה יזומן העותר לדיון בפני בית הדין האזורי, מתוך תקווה שהלה יישמע להוראות בדבר מתן גט למשיבה; וכן כי ככל שהעותר יפנה לבית הדין האזורי בבקשה לקיים דיון במעמד הצדדים בעניין צו איסור היציאה מהארץ, בקשתו תתקבל (ראו פסקה 10 לפסק הדין בבג"ץ 4403/21). בהמשך, ביום 22.2.2022 קיים בית הדין האזורי דיון במעמד הצדדים, במהלכו נשמעו טענות העותר. למחרת הדיון, נתן בית הדין האזורי החלטה לפיה לא ראה מקום לקבל את טענות העותר, ובהתאם הורה על השלמת מכירת הדירה על ידי כונסי הנכסים (להלן: ההחלטה על השלמת מכירת הדירה). כן הורה בית הדין האזורי כי בהתאם להצעתה, המשיבה תשכור דירה לצורך מגורי העותר עם ילדיהם, וכי ככל שהעותר לא יתפנה מהדירה מרצונו – יישקל מתן צו לפינויו. נוכח החלטה זו, הגיש העותר את העתירה בבג"ץ 1675/22, במסגרתה טען כי ההחלטה על השלמת מכירת הדירה מפרה את פסק הדין שניתן בבג"ץ 4403/21, שכן היה על בית הדין האזורי לברר את טענות העותר בנושא רכוש הצדדים עובר למתן החלטה על פירוק השיתוף. עוד נטען כי בניגוד לפסק הדין בבג"ץ 4403/21, בית הדין האזורי לא זימן אותו לדיון ביחס לצו איסור היציאה מהארץ. ביום 8.3.2022 נדחתה העתירה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים (מפי השופט (כתוארו אז) פוגלמן, בהסכמת השופט יצחק עמית ובהסכמתי), תוך שנקבע כי בטרם הגשת העתירה היה על העותר למצות את הליכי הערעור לפני בית הדין הגדול. עקב כך, הגיש העותר בקשת רשות ערעור על ההחלטה על השלמת מכירת הדירה לבית הדין הגדול, במסגרתה נטען, בין היתר, כי לעותר יש תביעות כספיות נגד המשיבה המצדיקות את עיכוב פירוק השיתוף ומכירת הדירה. ביום 25.4.2022 דחה בית הדין הגדול את הבקשה (להלן: ההחלטה על דחיית בקשת רשות הערעור). בהחלטתו, עמד בית הדין הגדול, בין היתר, על כך שחרף דרישות בית הדין, העותר לא הציג ולו שמץ של ראיה להוכחת טענותיו בדבר קיומן של תביעות כספיות כאמור, וכי הוא "לא בחל בשום תעלול בכדי להימנע מקיום החלטות [בית הדין האזורי] והחלטותינו". עוד ציין בית הדין הגדול כי "כל המעיין בעינא פקיחא יבין שמטרת [העותר] בתיק זה, הינה להוציא [המשיבה] מן הנישואין כשידיה על ראשה וללא אפשרות קיום נורמלית, ובינתיים הוא מחזיק בכל נכסי הצדדים, בשל כך אין הוא נמנע מנקיטת הליכים שונים ומשונים לדחות הקץ". על רקע דברים אלו הוגשה העתירה שלפנינו, המשתרעת על פני 26 עמודים. במסגרת העתירה מבקש העותר, אשר איננו מיוצג בהליך דנן, כי נורה למשיבים 2-1 – בית הדין הגדול ובית הדין האזורי, בהתאמה – ליתן טעם מדוע לא תבוטלנה ההחלטה על השלמת מכירת הדירה וההחלטה על דחיית בקשת רשות הערעור. עיקר טענת העותר היא כי החלטות אלו עומדות בניגוד לפסק הדין בבג"ץ 4403/21, וזאת משלא ניתן לו יומו בבית הדין לעניין פירוק השיתוף ומכירת הדירה, ולעניין צו איסור היציאה מהארץ. לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה, הגענו למסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף, מבלי לבקש את תגובות המשיבים. מושכלות יסוד הן כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבות בהחלטות אלו שמורה אך למקרים חריגים של חריגה מסמכות, סטייה ברורה מהוראות הדין המופנות כלפי בית הדין הרבני, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר מתעורר צורך למתן סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית משפט אחר (ראו, מני רבים: בג"ץ 7067/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 5 (4.11.2021); בג"ץ 3782/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (26.7.2021); בג"ץ 3793/21 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 5 (16.6.2021)). לא מצאנו כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות, ודי בכך כדי לדחות את העתירה. העותר תולה את יהבו בפסק הדין שניתן בבג"ץ 4403/21, וגורס כי החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול מפרות את הקביעות בפסק הדין. לא מצאנו ממש בטענה זו. ראשית, בפסק הדין האמור הוחלט לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות, ולא ניתנו במסגרתו כל קביעות אופרטיביות המחייבות את בתי הדין הרבניים. אכן, בית המשפט ציין בפסק דינו כי מן הראוי שהעותר יקבל את יומו בבית הדין בכל הנוגע לצו איסור היציאה מהארץ ככל שיבקש זאת; ואולם, בשל הצהרת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני כי יקויים דיון כאמור אם העותר יפנה לבית הדין בבקשה מתאימה, בית המשפט לא מצא מקום להידרש לעניין זה. שנית, גם אם נניח, כשיטת העותר, כי במסגרת פסק הדין בבג"ץ 4403/21 נקבע שיש לקיים דיון במעמד הצדדים בטרם מתן החלטה אופרטיבית בעניין מכירת הדירה, וכן כי יש ליתן לעותר את יומו בבית הדין לעניין צו איסור היציאה מהארץ ככל שיגיש בקשה מתאימה, הרי שממילא החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול אינן עומדות בניגוד לקביעות אלו. כך, מעיון בעתירה ובנספחיה עולה כי אכן התקיים ביום 22.2.2022 דיון במעמד הצדדים בבית הדין האזורי בטרם מתן ההחלטה על השלמת מכירת הדירה, במסגרתו נשמעו טענות העותר בנושא. אשר לצו איסור היציאה מהארץ, מן האמור בעתירה לא עולה כי העותר הגיש לבית הדין האזורי בקשה מתאימה לקיום דיון בנושא, ועל כן לא ברי על מה הוא מלין. העתירה נדחית אפוא. העותר יישא בהוצאות בסכום של 3,500 ש"ח לטובת המדינה ובסכום זהה לטובת המשיבה 3 (סה"כ 7,000 ש"ח). בקביעת סכומים אלה הבאנו בחשבון, מחד גיסא, את העובדה שלא התבקשה תגובה, ומאידך גיסא, את העובדה שהעותר מרבה להטריד הן את המשיבה 3 והן את מערכת המשפט בעתירות חסרות תוחלת. ניתן היום, ‏י"ד באייר התשפ"ב (‏15.5.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22028470_Y01.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il