מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 2847/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2847/11 ע"פ 2956/11 ע"פ 3053/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערערת בע"פ 2847/11 והמשיבה בע"פ 2956/11 ובע"פ 3053/11: מדינת ישראל נ ג ד המשיב 1 בע"פ 2847/11 והמערער בע"פ 2956/11: פלוני המשיב 2 בע"פ 2847/11 המערער בע"פ 3053/11: פלוני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בל אביב-יפו מיום 28.2.11 בתפ"ח 1056/09 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט תאריך הישיבה: י' בשבט התשע"ג (21.1.2013) בשם המערערת בע"פ 2847/11 והמשיבה בע"פ 2956/11 ובע"פ 3053/11: עו"ד רחל זוארץ-לוי בשם המשיב 1 בע"פ 2847/11 והמערער בע"פ 2956/11: עו"ד אייל שמחוני; עו"ד אדנקו סבחת בשם המשיב 2 בע"פ 2847/11 המערער בע"פ 3053/11: עו"ד ארז בר-צבי; עו"ד דוד ברהום מתורגמן: מר פטווי מהרי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו שלושה ערעורים. ע"פ 2956/11 על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (תפ"ח 1056/09, כב' השופטים ש' דותן, י' שיצר ו-ש' שוחט) מיום 10.10.2010 ולחילופין על גזר הדין מיום 28.2.2011; ע"פ 3053/11 על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מיום 28.2.2011 וע"פ 2847/11 מטעם המשיבה על גזר הדין מיום 28.2.2011 בנוגע לשני המערערים. כתב האישום 2. נגד המערערים הוגש ביום 26.8.2009 כתב אישום המייחס למערער בע"פ 2956/11 (להלן: המערער 1 או א' א') עבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שלא בהסכמתה החופשית (ריבוי מקרים), על פי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין והמייחס למערער בע"פ 3053/11 (להלן: המערער 2 או ז' א') עבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שלא בהסכמתה החופשית (ריבוי מקרים), על פי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ועבירה של אינוס תוך גרימת הריון לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין. 3. לפי הנטען בכתב האישום, המערער 1 הינו דודה של אמה של א', קטינה ילידת חודש מאי 1997 (להלן: המתלוננת). המערער 2 הינו חבר של אחות המתלוננת. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, התגוררו המערערים ביחד עם המתלוננת, אמה ואחיה בדירת מגוריהם (להלן: הדירה). 4. במהלך שנת 2009 ועד אוגוסט 2009 (להלן: התקופה) במספר מועדים, בדירה, בעל המערער 1 את המתלוננת שלא כדין ובניגוד להסכמתה וזאת כאשר לא היה איש בדירה, ובכללם: באחת הפעמים ישנה המתלוננת על הספה בסלון. המערער 1 ניגש אליה, הוריד את החצאית ואת התחתונים שלבשה ובעוד היא בוכה הוריד את המכנס הקצר שלבש. המערער 1 התיישב על הספה, הושיב את המתלוננת עליו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המערער 1 הורה למתלוננת שלא תספר על מעשיו לאיש. במועד נוסף במהלך התקופה, ישב המערער 1 על הספה בסלון עת המתלוננת הכינה אוכל. המערער 1 קרא למתלוננת וביקש כי תשב על הספה. המתלוננת התיישבה על הספה וצפתה בטלוויזיה. המערער 1 הורה לה להוריד את בגדיה והיא סירבה והמשיכה לצפות בטלוויזיה. לאחר מכן, נרדמה המתלוננת על הספה. המערער 1 ניגש אליה, הוריד את חצאיתה, הוריד את המכנס הקצר שלבש, תפס במותניה, הושיב אותה עליו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. במהלך מעשיו של המערער 1, המתלוננת בכתה וצעקה. 5. כתב האישום נגד המערער 2 תוקן במסגרת הסדר טיעון. על פי כתב האישום המתוקן, במהלך אותה התקופה בעל המערער 2 את המתלוננת שלא כדין ובניגוד להסכמתה בדירה, וזאת בשעה שלא היה שם איש מלבדם, כמפורט להלן: בעת שהמתלוננת ישבה בסלון, המערער 2 הורה לה להתקלח והיא עשתה כן. בשעה שהמתלוננת הייתה במקלחת, הוריד המערער 2 את תחתוניו. המתלוננת חזרה לסלון. המערער 2 הורה לה כי תוריד את תחתוניה ותשב עליו. היא סירבה והמערער 2 דרש כי תעשה את שהוא אומר לה. המתלוננת נאלצה להסכים לדרישתו ועקב פחדה ממנו, הורידה את תחתוניה וישבה עליו. המערער 2 תפס אותה, הושיבה עליו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. במהלך מעשיו של המערער 2, המתלוננת בכתה וצעקה. המערער 2 הורה לה כי לא תספר על מעשיו לאיש. המתלוננת הרתה כתוצאה מבעילה זו ונאלצה לעבור הפלה בשבוע ה-18 להריונה. ההליך בבית המשפט המחוזי המערער 1 – ע"פ 2956/11 6. המערער 1 בע"פ 2956/11 הכחיש בצורה טוטאלית וגורפת את המיוחס לו בכתב האישום, הגם שהודה כי התגורר בתקופה הרלוונטית לאישום באותו בית ביחד עם המתלוננת. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער 1 בעבירת אינוס קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שלא בהסכמתה החופשית (שני מקרים) לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. 7. בית המשפט המחוזי בחן את שני האירועים שיוחסו למערער 1. הראשון, ארע כאשר המתלוננת צפתה בתוכנית הטלוויזיה "בוב ספוג" ונרדמה על הספה. המערער 1 הלך לשירותים ארבע פעמים, הציץ בה והלך ולאחר מכן ניגש אליה, הרים שמיכתה וביצע בה את המיוחס לו (להלן: האירוע הראשון). השני, החל בשעות הצהריים כאשר שבה המתלוננת מבית הספר והחלה לבשל אוכל במטבח. המערער 1 ניגש אליה ואמרה לה לשבת על הספה בסלון ובעוד היא יושבת הוא הלך לשירותים. המתלוננת ניגשה לסיר במטבח, הוסיפה מים, חזרה לסלון ואז ביצע בה המערער 1 את זממו (להלן: האירוע השני). 8. בית המשפט המחוזי קבע כי האמין לעדות המתלוננת בבית המשפט ביחס לשני האירועים, הגם שמדובר בגרסתה אל מול עדותו של המערער 1. בית המשפט התרשם כי עדותה עקבית ומפורטת והתייחסה באופן ספציפי, מובחן ומובדל לכל אחד מהמערערים בנפרד. בית המשפט ציין כי המתלוננת עמדה על כך שכל אחד מהנאשמים אנס אותה יותר מפעם אחת אך בכנותה אמרה שהצליחה להיזכר בפרטים ספציפיים של שני אירועים הנוגעים למערער 1, אשר היה הראשון שאנס אותה. נקבע, כי למתלוננת לא היה כל עניין להעליל על המערער 1 וכי בתחילה היא אף ניסתה להימנע ממסירת שמות, אך משחשפה את הפרשה דבקה בגרסתה ולא הושפעה מבני משפחתה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי הוא אינו מאמין לגרסתו המתחמקת והפתלתלה של המערער 1 וכי בתשובותיו ניכר היה המאמץ להכחיש את המיוחס לו. כך נקבע, כי ההתבצרות מאחורי ההכחשה הגורפת תוך התחמקות מהתמודדות עם פרטים וניואנסים בניגוד לגרסה במשטרה, מעידה על חוסר מהימנות וניסיון להתחמק מעובדות שיש בהן כדי לקשור אותו לאונס המיוחס לו. עוד נקבע, כי הגם שעדות המתלוננת איננה מצריכה חיזוק, נמצא כי עדות חוקרת הילדים, שהיא מומחית, עדות האם ועדות העובדות הסוציאליות שטיפלו בפרשה מלמדות על מהימנות עדותה של המתלוננת, ועל היותה עקבית ושיטתית. בהקשר זה, בית המשפט ציין את התרשמות חוקרת הילדים אילת גושן אשר מצאה כי התיאורים שהציגה בפניה המתלוננת ונוגעים לאירוע הראשון הקשור למערער 1 (האירוע השני תואר בעדותה הנוספת של המתלוננת בפני חוקרת הילדים) הינם מהימנים ועקביים. 9. בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי בתיאור המפורט של המתלוננת ניתן למצוא פרטים ייחודיים וספציפיים הנוגעים לכל אחד מהנאשמים ולכל אחד מהאירועים. כך, בנוגע לעבירות שבוצעו על ידי המערער 1 היא הזכירה מאפיינים שאינם מופיעים אצל המערער 2 בהם הרקע לאירוע (הכנת אוכל, דיבור בטלפון, צפייה בסדרת הטלוויזיה "בוב ספוג", לבישת מכנסיים קצרים בעת שינה, והעובדה שלא היה לה מחזור באותה עת) ואופן ביצוע העבירה, שבמסגרתו תיארה כיצד המערער 1 הוריד לה את החצאית והתחתונים בעצמו ולא הורה לה להורידם, נהיה לילה והיא רצתה לראות בטלוויזיה את הסדרה הישרדות. באירוע הראשון היא שתקה "כמו לא יודעת, כלבה" והמערער היה הראשון שאנס אותה. לעומת זאת, במועד ביצוע העבירה על ידי המערער 2 היא תיארה שהיה לה מחזור, שהוא הורה לה לעשות מקלחת, שהיא עשתה מקלחת והחליפה פד, שהמערער 2 היה בתחתוניו כשיצאה מהמקלחת, שהמערער 2 עשה תנועות מפחידות עם הידיים, ושהוא הורה לה להוריד תחתוניה ולא הורידם בעצמו כמו המערער 1 והיא אכן הורידה תחתוניה בעצמה. המתלוננת אף תיארה שהיא התווכחה עם המערער 2 וסירבה בתחילה להוריד בגדיה ולא שתקה "כמו כלבה" כפי שאירע באירוע הראשון עם המערער 1. 10. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ייתכן שהמתלוננת פלטה את שמו של המערער 1 בטעות ולאחר מכן דבקה בגרסתה בשל חששה לחזור בה. זאת, משום שגם בשלבים הקשים של גילוי ההיריון, המתלוננת עשתה כל מאמץ שלא לחשוף כלל שמות ולא במהרה נקבה באלו שביצעו בה את המעשים. היא ידעה שלא לציין אף אחד מהשמות ליד אמה, למרות הפצרותיה המרובות של האם, מאחר והיא ידעה כי המערער 1 יקר לאמה והיא חששה שהאם תפגע בעצמה. בית המשפט ציין כי כל העדים בפרשה העידו כי המתלוננת סירבה בהתמדה ובנחישות למסור כל שם באשר לזהות האנשים שאנסו אותה והוכיחה בכך את שליטתה על פיה ומחשבותיה בנושא קריטי זה. רק לאחר הפצרות מרובות הסכימה ללחוש את זהות האנשים הללו, כך שהיה לה גם די זמן לחשוב ביסודיות על זהות האנשים שאנסו אותה, מה תדווח לסובבים אותה ומה השלכות הגילוי. 11. בהמשך לכך, בית המשפט סקר את העימותים שנערכו למתלוננת במשטרה עם המערערים ומצא כי המערער 1 מודה מפורשות בחלקים מסוימים המיוחסים לו בכתב האישום. כך נמצא שהוא מודה שהלך וחזר לשירותים באומרו (כפי שתורגם) במהלך העימות כי: "בגלל זה הוא חושב, הלך וחזר". כן, בית המשפט מצא שהמשפט שאמר המערער 1 ותורגם מאמהרית כ"תסלחי לי ותנשקי אותי. או שתסלחי לי ואני אנשק אותך" מהווה לכל הפחות ראשית הודאה כי תקף אותה ויש לו על מה להתנצל. 12. טרם גזר הדין, הוגשה הערכת מסוכנות מינית בעניינו של המערער 1 שעל פיה מסוכנותו המינית בינונית-נמוכה. המערער 1 נמצא חסר אמפטיה למתלוננת, נעדר חרטה ולא נראה שחש אשמה. 13. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 1 עונש של שמונה שנות מאסר בפועל; שלוש שנים על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין מסוג פשע; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין מסוג עוון ופיצוי למתלוננת בסך 25,000 ש"ח. בית המשפט התייחס לחומרה יתרה הנודעת לעבירה נוכח כך שהמערער 1 הוא בן משפחת המתלוננת. כן, בית המשפט קבע כי לא ניתן להתעלם מכך שהוא אינו מתאים לטיפול בשל אי ידיעת השפה העברית וכי עמדתו המתכחשת לבעיותיו פועלת לחובתו. בית המשפט התייחס בבחינת שיקולים לקולה, בנוסף לכל שיצוין בגזר הדין תחת הסעיף הנוגע למערער 2, גם בעובדה שהוא אינו אדם צעיר אשר סובל מבעיות שתייה וכבד וגם לכך שהוא מבודד בכלא עקב אי ידיעת השפה העברית וכי אין מי שיבקרו. על הרשעתו משיג המערער 1 ולחילופין טוען הוא נגד חומרת העונש. המערער 2 – ע"פ 3053/11 14. המערער 2 הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע על ידי בית המשפט המחוזי – על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון – בעבירת אינוס אחת בלבד, שבעטיה הרתה המתלוננת. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער 2 עונש של שמונה שנות מאסר בפועל; שלוש שנים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין מסוג פשע; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין מסוג עוון ופיצוי למתלוננת בסך 25,000 ש"ח. 15. טרם גזר הדין הוגשה לבית המשפט הערכת מסוכנות בעניינו של המערער 2, אשר הוערכה כבינונית-נמוכה. נמצא כי הוא מדבר על המתלוננת כחפץ וכי הוא חסר כל אמפטיה כלפיה. 16. בגזר דינו הנוגע לשני המערערים קבע בית המשפט כי העבירות הן קשות וחמורות ונעשו תוך ניצול הכנסת האורחים של אם המתלוננת. בית המשפט התייחס לחוות הדעת הפסיכולוגית בעניינה של המתלוננת ממנה עולה כי השלכות הפגיעה עליה הן ממושכות וגרמו לה חרדות. במסגרת זאת, צוין שהמתלוננת הפכה עקב האירועים מנערה בעלת ציונים גבוהים ומוטיבציה ללמידה לנערה עם קשיים והישגים נמוכים. לחומרה, שקל בית המשפט בנוסף גם את עמדת גורמי האבחון שקבעו בהערכת המסוכנות כי הוא "חסר כל אמפטיה כלפי הקרבן". מבחינת שיקולים לקולה בית המשפט נתן דעתו לקליטתם הלא קלה בארץ של המערערים. בעניינו של המערער 2 שקל בית המשפט לקולה גם את העובדה שהודאתו חסכה את העדת המתלוננת, את הצער שהביע, את עבודתו לפרנסת אימו מאז הגיע ארצה וכן את העובדה שהוא אינו בעל עבר פלילי. המערער 2 משיג כנגד חומרת העונש בלבד. המשיבה, כאמור, משיגה נגד קלות העונש של שני המערערים. טענות הצדדים טענות המערער 1 – על הכרעת הדין 17. לטענת המערער 1, טעה בית המשפט המחוזי בכך שאימץ את גרסתה המפלילה של המתלוננת חרף הספקות העולים לטעמו לעניין נכונות גרסתה. לטענתו, לגבי אשמתו לא קיימות ראיות מדעיות כלשהן והרשעתו מתבססת על גרסתה המפלילה של המתלוננת, הן ישירות מפיה והן באמצעות חוקרת הילדים. לדידו, יש להשקיף על מהימנותה של המתלוננת תוך הבנה כי גרסתה גובשה בתוך פרק זמן של שבועיים מלאים באירועים קשים, במהלכם תוך שהיא מבינה את הדברים, מתברר לה שהיא בהיריון, היא לומדת על הדרך בה נכנסים להיריון, עוברת טראומה של הפסקת היריון מתקדם יחסית, נחקרת ומעומתת עם בני משפחה ומבצעת תוך הסכמת גורמי החקירה עימותים עם החשודים. 18. לטענתו, מתעורר ספק לגבי אשמתו במיוחד נוכח העובדה שהמתלוננת מייחסת לו אותם מעשים ואותם איומים, כמעט במדויק, כפי שייחסה למערער 2. בהקשר זה טוען הוא כי בית המשפט טעה בכך שלא נתן דעתו לייחוד של התיק המתברר בפניו אשר בו לכאורה שני אנשים שונים, בתוך מסגרת זמנים מצומצמת, בלא קשר או תיאום ביניהם, עושים מעשים מיניים בילדה. ואם לא די בכך, הן המעשים המיוחסים להם, מבחינת פרטיהם, והן האיומים המופנים לקורבן דומים בצורה קיצונית. המערער 1 משווה מקרה זה לע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25.11.2010) (להלן: פרשת לזרובסקי) בו נקבע, כי כאשר מתוארת סיטואציה המיוחסת בזהות כמעט מוחלטת לשני נאשמים, הדבר מעורר ספק שיש לבחון אותו. 19. המערער 1 מציין כי הוא לא מייחס למתלוננת מזימה או עלילה רצונית. המערער 1 אכן ניסה, משנתבקש לעשות כן על ידי חוקריו, ולא מיוזמתו, למצוא הסבר מדוע ייחסה המתלוננת ביצוע מעשים כאמור גם לו, בנוסף למערער 2, אולם לאורך כל הדרך טענתו העיקרית הייתה כי לא עשה את המעשים בגינם הורשע וכי הוא הקורבן לעלילה. לטענתו, אין זה מתפקידה של ההגנה להציע טעמים רציונאליים להחלטתה של המתלוננת לייחס לו את המעשים, אך ניתן להסביר זאת במצב הטראומטי והמבולבל בו הייתה נתונה במועדים הרלוואנטיים, עת אמרה את אשר אמרה. 20. עוד טוען המערער 1 כי עדותה של המתלוננת אינה מהימנה. לגישתו, מעדותה עולה שהיא נאנסה רק פעם אחת על ידי המערער 2, וכי באותה הפעם היא דיממה. במסגרת זאת, טוען הוא כי מהעובדה שהמתלוננת נכנסה להריון מהאונס, ניתן ללמוד שהיא נאנסה לפחות פעם נוספת על ידי המערער 2 (שכן לא יכולה הייתה להיכנס להריון בעת המחזור). לגישתו, חוסר מהימנותה של המתלוננת באשר למספר הפעמים בהם נאנסה על ידי המערער 2 פוגעת גם במהימנותה בכל הנוגע לתלונתה בנוגע אליו. 21. שנית, לטענתו, המתלוננת סיפרה כי בעת ביצוע המעשים נקטו שני הנאשמים באיום בשפה האמהרית (עמ' 46 לפרוטוקול). הוא מדגיש כי האיומים שהושמעו למתלוננת על ידי השניים זהים מילולית: "הם אמרו לי שאנחנו נהרוג אותך ונשים אותך בפח" (עמ' 18, שורות 27-28 לפרוטוקול). המתלוננת חזרה והדגיש בפני חוקרת הילדים ובפני בית המשפט המחוזי, כי אינה מבינה את השפה האמהרית ולא הבינה את מילות האיום למעט קליטת כמה מילים. היא גם סיפרה ששאלה את החברות שלה מה זו המילה שאמרו לה ומחברותיה הבינה שהם אמרו לה "להרוג". מכאן, מעלה המערער 1 תמיהה מדוע טרח לאיים עליה בשפה האמהרית כאשר אינה מבינה שפה זו. 22. אשר לאונס הראשון – טוען המערער 1 כי המתלוננת תיארה סיטואציה בה היא צפתה בסדרת טלוויזיה ובהמשך נרדמה והיא חשה שהוא מסתכל עליה בצורה מוזרה, הולך להתפנות בשירותים פעם אחר פעם ובסופו של דבר מבצע את זממו. לטענתו, אם המתלוננת שקעה בשנתה, לא הייתה יכולה להיות ערה להליכתו לשירותים פעם אחר פעם. בהמשך לכך, לטענתו, מתיאורה לא ברור איך עברה ממצב של שינה למצב של ישיבה על המערער. 23. אשר לאונס השני – לטענתו, המתלוננת תיארה שני מועדים שונים שהפרש הזמנים לא הוסבר על ידה או ידי חוקרת הילדים. לגרסתו, הקישור שבין הבישול וההמתנה שלה לשובו מהשירותים לא ברורים כלל, וכך יתר הפעולות שהיא מייחסת לעצמה בקשר להתעסקות עם הסיר בעת ההמתנה שלו לשובה מהמטבח לסלון שם בוצע האונס. עוד הוא טוען, כי תיאורה לא מתיישב עם תיאור המעשים על ידה בפני חוקרת הילדים. טענות המשיבה 24. המשיבה סבורה, כי דינו של הערעור שהגיש המערער 1 על ההרשעה ועל גזר הדין להידחות על שני חלקיו. לטענתה, הרשעתו של המערער 1 מבוססת היטב בראיות ועיקר טענותיו הם חזרה על אלו שנטענו בפני בית המשפט המחוזי. כמו כן, לטענתה, לממצאי המהימנות הנוגעים למתלוננת בתיק מצטרפות ראיות אובייקטיביות המאמתות חלק נכבד מעדותה וביניהן עדות חוקרת הילדים אשר התרשמה כי היא מבחינה ומבדילה בין האירועים וכן עדות העובדת הסוציאלית המחזקת את ההתרשמות כי חשיפת הפוגעים הייתה קשה עבור המתלוננת והיא אינה ששה להפליל מי מהם. בנסיבות אלה, אין כל הסבר סביר מדוע תעליל המתלוננת עלילת שווא על דודה של אמה, כמי שאנס אותה בנוסף למערער 2. 25. לטענת המשיבה, קיימים הבדלים בין תיאורה של המתלוננת את מעשיו של המערער 1 לבין תיאורה את מעשיו של המערער 2. בעניינו של המערער 1 תיארה המתלוננת את הכנת האוכל; סדרת טלוויזיה "בוב ספוג"; המערער לבש מכנסים קצרים; המערער הוריד לה את החצאית והתחתונים בעצמו ועוד. לעומת זאת, בעניינו של המערער 2 תיארה המתלוננת שהיה לה מחזור, המערער 2 הורה לה להתקלח, היא החליפה תחבושת היגיינית; המערער 2 היה בתחתוניו כשיצאה מהמקלחת והוא הורה לה להוריד את תחתוניה ועוד. לטענת המשיבה, די בהבדלים אלה כדי ליצור אבחנה בין האירועים השונים שחוותה המתלוננת עם כל אחד מהמערערים. עוד טוענת המשיבה, כי אין כל משמעות לכך שהמתלוננת תיארה את האקט המיני עצמו שביצעו בה המערערים ואת האיומים שהופנו כלפיה באופן זהה, שכן לטענתה טבעי שמתלוננת צעירה, שחוותה התעללות מינית ממושכת מצד שני אנשים שונים הגרים בביתה, לא תדע לתאר במדויק ואולי אף תמסור תיאור זהה של כל אחת מהפגיעות שבוצעו בה. 26. עוד טוענת המשיבה, כי יש לבחון את התיאור בכללותו ולא רק את סופו. לטעמה, המתלוננת מוסרת שלוש סיטואציות שונות, בשתיים מהן נפגעה על ידי המערער 1 ובאחת הנוספת על ידי המערער 2. בכל אחד מהאירועים המתוארים מאפיין מיוחד ושונה. 27. כמו כן טוענת המשיבה, כי המערער 1 לא הראה כל טעם או מניע שבגללו המתלוננת תעליל עליו. גם טענתו כי יתכן והמתלוננת "פלטה" את שמו כדי לחמוק מהפללתו של המערער 2, איננה מתיישבת עם גילוי הדברים. לטענתה, גם עם סיום החקירה כשנשאלה המתלוננת האם יש עוד משהו שהיא מעוניינת לספר, היא משיבה: "לא, אני רק רוצה שתסדרו לו בית לאיש הזה, שהוא יצא מהבית שלנו" (ת/7א עמ' 33, שורה 5). המתלוננת איננה מבקשת לפגוע במערערים, אלא מתחננת לחזור לשגרת החיים בביתה ללא הפרעה. 28. לבסוף מדגישה המשיבה כי בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער 1 כפי שעלתה בעדותו בבית המשפט ובשלוש ההודעות שמסר במשטרה (ת/12-ת/14) וקבע כי אינה מהימנה לנוכח סתירות שעלו לכל ארכה אף בנוגע לעניינים טכניים וכי שינה גרסאותיו ביחס לקיומו של מניע לעלילה על ידי המתלוננת, ללא הסבר סביר. טענות המערערים על גזר הדין טענות המערער 1 29. לטענת המערער 1, בהתייחס לגילו ומצבו הבריאותי, משמעות העונש הינה שהוא ישהה במאסר למשך כל יתרת חייו או מרביתה. לטענתו, טעה בית המשפט המחוזי בהשיתו עליו עונש מאסר לריצוי בפועל זהה במשכו לזה שנגזר על המערער 2. אף שהוא כפר במיוחס לו ונשמעו ראיות, אין הדבר שקול, בראייתו, לנזק הנובע מהעדת המתלוננת בפני בית המשפט לנזק למתלוננת שבגרימת היריון. עוד טוען הוא, כי הוא גילה אמפתיה כלפי סבלה של המתלוננת ואף בכה עת התייחס למצבה, בעוד המערער 2 שהורשע על-פי הודאתו, לא נטל אחריות למעשיו, לא הביע חרטה וצער, הטיל אשמה על המתלוננת בכך שפיתתה אותו למעשה ולא גילה כל אמפתיה כלפיה. לפיכך, מבקש הוא כי בית משפט זה יקבל את הערעור ויקל בעונשו במובן זה שעונש המאסר לריצוי בפועל יקוצר ויקוצרו משכי המאסרים על תנאי ותקופות תחולתם. לבסוף מבקש הוא גם להפחית את הפיצוי שנפסק למתלוננת במידה משמעותית. טענות המערער 2 30. לטענת המערער 2, בית המשפט המחוזי לא שקל נכונה את כלל השיקולים הצריכים לעניין ובראשם הודאתו בביצוע העבירה, מהלך שחסך ניהול משפט וחקירת המתלוננת בבית המשפט. כמו כן טוען הוא, כי קיימת פגיעה בעיקרון השוויון בכך שעל המערער 1 ועליו הושת עונש זהה, על אף שהמערער 1 כפר בעובדות והעביר את המתלוננת "אונס שני" בפני בית המשפט, בכך שאילץ אותה להעיד ולהיחקר. לטענתו, בית המשפט שגה משהוציא תחת ידיו החלטה בלתי ראויה, לפיה אדם שנהג כראוי בנסיבות העניין וחסך סבל רב מהמתלוננת, נענש בצורה זהה לאדם שבחר לא לעשות כן. 31. עוד טוען המערער 2, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הסתמך על טעות שנפלה בחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, לפיה הוא הודה בעבירה המיוחסת לו רק לאחר קבלת תוצאות בדיקת ה-DNA. כמו כן, טוען הוא כי בית המשפט המחוזי שגה משלא נתן משקל לנאמר בחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, אשר קבעה, כי מדובר באדם בעל מערכת עצבים פרימיטיבית, העולה עד כדי פיגור סביבתי. לאלה מצטרפים לטענתו העדר עבר פלילי או תיקים פתוחים. לבסוף טוען הוא כי שגה בית המשפט המחוזי משלא העניק ביטוי ממשי לנסיבות חייו המיוחדות חרף העבירות בהן הורשע, בראשן עובדת היותו עולה חדש מאתיופיה, הנושא על כתפיו את עול פרנסת המשפחה. 32. לפיכך, מבקש המערער 2, כי בית משפט זה יקבל את הערעור ויקל בעונשו. טענות המשיבה 33. בערעורה של המשיבה על גזרי הדין של המערערים, טוענת היא כי בית המשפט המחוזי שגה בהשיתו על המערערים עונש אשר אין בו כדי להלום את חומרת המעשים בהם הורשעו, כמו גם את הנסיבות בהן בוצעו מעשים אלו. לטענתה, המערערים ניצלו את היותם בני בית בבית משפחת המתלוננת ואנסו אותה – כל אחד בתורו – בביתה שלה, במקום שאמור להיות מבצרה. המערער 1 אף הגדיל לעשות בבוחרו לתקוף אותה פעמיים בשנתה. במעשיהם אלה, פגעו המערערים פגיעה אנושה בתחושת הביטחון הבסיסית של המתלוננת ובשלומה הנפשי. 34. לטענת המשיבה, עוד ניצלו המערערים ניצול ציני ומכוער את קטינותה של המתלוננת, את העדרה של דמות הורית גברית בחייה ואת חוסר הניסיון המוחלט שלה בענייני מין. המשיבה מדגישה כי מדובר בנערה תמימה ומופנמת, הלומדת במסגרת חינוך דתית. תמימותה ניכרת במיוחד לנוכח העולה מהדו"ח הפסיכולוגי שהוגש בעניינה לפיו כל יציאה מהבית או נסיעה באוטובוס מלווה בחרדה שמא יעבור לידה בן כלשהו והיא תכנס כתוצאה מכך להיריון. לטענת המשיבה, המערערים פעלו מתוך מודעות מלאה, תוך שהם נותנים דרור לצרכיהם המיניים ומבלי לשעות לבכייה וצעקותיה של המתלוננת המלווים את חלק מהמעשים. 35. בכל הנוגע למערער 1, הרי שהוא חזר על מעשיו וביצע את זממו במתלוננת בשתי פעמים נפרדות המלמדות על אדישותו למצוקת המתלוננת והעדרם של כל גבולות פנימיים להתנהגותו. לא למותר להזכיר את פער הגילאים העצום בינו לבין המתלוננת ואת חוסר השוויון האינהרנטי ביחסי הכוחות שבין השניים. 36. בכל הנוגע למערער 2, הרי שהמתלוננת הרתה לו ונאלצה לעבור עקב כך הפלה טראומתית וכואבת, אשר היוותה עבורה נקודת שבר ולאחריה החלה הידרדרות קשה במצבה הנפשי. עוד טוענת המשיבה, כי יש לדחות את ערעורו, זאת, שכן לפי דו"ח הערכת המסוכנות העדכני שהוגש בעניינו הוא חסר כל אמפתיה למתלוננת ולא נראה שחש אשמה או בושה על מעשיו. כמו כן נמצא כי אישיותו מניפולטיבית והוא בעל עיוותי חשיבה והעדר כוחות לוויסות דחפיו המיניים. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער 2, העדר עבר פלילי והיותו מטפל באמו החולה, ולהודאתו במיוחס לו. 37. עוד מוסיפה וטוענת המשיבה, כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל לקרע שנוצר במשפחתה של המתלוננת בעקבות הפרשה ולתגובות השליליות שהיא מצד בני משפחתה שלה בעקבות תלונתה זו. כך מצד אחותה (בת זוגו של המערער 2) אשר בחרה לעזוב את בית אמן, וכך מצד האם עצמה אשר ניסתה לסייע למערער 1 במסגרת עדותה בבית המשפט. מציאות זו, ולפיה המתלוננת צריכה להתהלך עם תחושות אשם כי היא זו שהביאה את הרעה על משפחתה, הינה בלתי נסבלת וצריכה לקבל מענה ברור מבית המשפט. 38. המשיבה סבורה, כי פגיעות כה קשות בילדה צעירה ותמה מחייבת עונש חמור במידה רבה מזה שהוטל על המערערים ולדעתה אין בעונש שנגזר ביטוי הולם לכך שקורבן המעשים היא ילדה ולנסיבותיהם החמורות. דיון הכרעת דינו של המערער 1 39. המערער 1 מלין על הערכת המהימנות של המתלוננת על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי הוא מאמין לעדותה שנמצאה "עקבית ומפורטת". מכאן, עלינו להכריע האם יש לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש להעדיף את גרסת המתלוננת לפיה המערער 1 ביצע את שני המעשים המיוחסים לו או האם יש להתערב בממצאיו ולקבל את גרסתו לפיה הוא לא ביצע את המעשים. התערבות בממצאי מהימנות במקרים של עבירות מין 40. ככלל, הלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות וממצאי הערכאה הדיונית אשר התרשמה מהראיות ומהעדויות "מכלי ראשון", וגיבשה קביעותיה בהתאם (ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000); ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952)). כוחו של כלל זה יפה יותר שעה שתחת שבטה של ערכאת הערעור נבחנות קביעות הנוגעות לעבירות מין, אשר מטבען נעשות בצנעה, בנוכחות התוקף והקורבן בלבד, כשהשניים לבדם עדים למעשים הנוראים (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (25.1.2007) (להלן: פרשת וקנין)). 41. על כן, במקרים של עבירות מין אין לבחון את גרסת המתלונן בפריזמה שבה נבחנות עדויותיהם של מתלוננים בעבירות אחרות. בית המשפט אינו מצפה מנפגעים בעבירות מין להיות "מכשיר לדיוק אוטומטי" (ראו: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (3.7.2007)) ומשכך, לעתים תתקבל גרסתם גם כאשר היא זרועה אי דיוקים, סתירות, חוסר התאמות ובלבול (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 220 (2002); ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 91-82 (20.10.2010)). 42. ברם, אספקלריה שונה זו שבה נבחנת גרסתו של קורבן עבירות מין, אינה יכולה להפוך את ההליך הפלילי, אשר במרכזו הנאשם, לפלסתר. מכאן, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נתקיים אותו "ספק סביר" הנדרש על פי סעיף 34כב לחוק העונשין. בעשותו כן, על השופט לבחון האם בעדותו של מתלונן בעבירות מין עדיין ניצב גרעין של אמת, או סיפור ברור ויציב שיש בו בכדי לתאר את הטראומה הקשה שהייתה מנת חלקו. משנוכח בית המשפט שלערעור, כי מסקנותיה של הערכאה הדיונית (אשר זוקקו מתוך ממצאיה העובדתיים), הולמות מסקנה זו, עליו לנקוט בכלל הרגיל ולהימנע מהתערבות (ראו: פרשת וקנין, פסקה 44; ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד 504, 524-523, 528 (1950); ע"פ 6643/05 הנזכר לעיל, בפסקה 14). 43. ויש לזכור כי לא כל תמיהה תעלה כדי ספק סביר המצדיק את זיכויו נאשם, אלא: "... נדרש ספק בעל ממשות, שסבירותו עומדת במבחן המציאות, ואין הוא אך ספקולציה חסרת עיגון בהגיון ובהוויות החיים. ואכן, על הספק הסביר להיות רציני, הגיוני ובעל אחיזה מעשית במציאות" (ראו: פרשת וקנין, פסקה 48); ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (31.5.2007, פסקה 26). במקרה שלפנינו, לא מצאתי כי יש להתערב במסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, מסכים אני עימו כי גרסת המתלוננת תומכת בהרשעתו של המערער 1 ובגרסתה ניתן למצוא סיפור ברור ויציב. בהקשר זה, מצאתי, בדומה לבית המשפט המחוזי, כי העדויות התומכות של חוקרת הילדים וכן עדות האם והעדויות הנוספות כגון זו של העובדת הסוציאלית איילת אברמוביץ, תומכות בכך שמדובר בעדות יציבה וסדורה וכי המתלוננת היא בעלת חשיבה עצמאית ועקבית המבחינה בין מקרה למקרה. אומנם, ניתן למצוא סתירות מסוימות בעדותה, אך את סתירות אלו ניתן לייחס להיותה קורבן לעבירת מין, מעמד המצריך זווית ראייה שונה על עדותה. בל נשכח – עסקינן במקרה בעבירת מין בתוך המשפחה אשר בוצעה בילדה צעירה בת 12 שנים. לא ניתן להתעלם מנסיבות אלו בבחינת עדות המתלוננת ואין להשוות לה דין אחד עם מתלוננת בוגרת. לא מצאתי כי ניתן לומר שהסתירות הקלות שנמצאו בעדות המתלוננת עולות כדי ספק סביר, כזה שסבירותו עומדת במבחן המציאות. יתר על כן, לא מצאתי כי הסתירות השוליות שהוצגו מהוות נסיבה להתערבותנו בממצאיה של הערכאה הדיונית. ואפרט. תחולתה של הלכת לזרובסקי בנסיבות המקרה 44. טענתו המרכזית של המערער 1 נוגעת לפרשת לזרובסקי וגורסת כי בשל הטראומה שחוותה המתלוננת לא מצליחה להפריד בין מעשי האונס שהוכחו שנעשו על ידי המערער 2 (הן בהודאתו והן עקב ההריון) לאלו שהיא טוענת שנעשו על ידו. לגרסתו, המתלוננת גיבשה גרסתה במהלך תקופה קצרה בה חוותה מספר אירועים משמעותיים וביניהם הגילוי על הריונה והפסקתו וכן עימותים עם המערערים ועל כן ייתכן והיא מייחסת אירוע שבוצע על ידי המערער 2 ומשליכה אותו עליו. לטענתו, ההבדלים בעדות המתלוננת בין מעשי המערערים והמנויים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הם שוליים ולא מעידים על זיכרון אותנטי. 45. בפרשת לזרובסקי הקושי המרכזי שהתעורר היה הזהות המוחלטת כמעט בין ההאשמות שהטיח המתלונן כלפי המערער וכלפי נאשם נוסף אשר זוכה בדין (אשוב לסוגית הזיכוי בהמשך). בפרשה זו, זיכה בית משפט זה את לזרובסקי משמצא כי "סיטואציה חריגה מעין זו, המיוחסת בזהות כמעט מוחלטת לשני נאשמים, הדבר אכן מעורר ספק שיש לטפל בו" (שם, פסקה 56). אין אלו הדברים במקרה הנוכחי. 46. ראשית, תיאורי המתלוננת את המעשים הינם מובחנים ומובדלים ואינם בעלי זהות מטרידה כבפרשת לזרובסקי, או כפי שנכתב שם הם אינם בעלי "זהות כמעט מוחלטת". להלן תיאור ההבדלים כפי שהובא על ידי בית המשפט המחוזי: "אצל א' א' הזכירה מאפיינים שאינם מופיעים אצל ז' א': הכנת אוכל (ת/8, עמ' 5-6), א' א' דיבר בפלפון (שם), סדרת הטלויזייה בוב ספוג, מכנסיים קצרים בעת שינה, לא היה לה מחזור, א' א' הוריד לה את החצאית והתחתונים בעצמו ולא הורה לה להורידם (עמ' 16 לחקירתה, ש' 7-8, ש' 20), נהיה לילה והיא רצתה לראות בטלויזייה את הסדרה השרדות (ת/8, עמ' 5, ש' 19-25). באירוע ההסתובבות בלילה היא שתקה "כמו לא יודעת, כלבה" (ת/7(א), עמ' 16, ש' 21) וא' א' היה הראשון שאנס אותה (ת/7(א), עמ' 30, ש' 28-31). לעומת זאת, אצל ז' א' – היה לה מחזור (ת/7(א), עמ' 23, ש' 30), הוא הורה לה לעשות מקלחת (ת/7(א), עמ' 23, ש' 27-29), היא עשתה מקלחת (ת/7(א), עמ' 23, ש' 28-29), ז' א' היה בתחתוניו כשהיא יצאה מהמקלחת, ז' א' עשה תנועות מפחידות עם הידיים (ת/7(א), עמ' 27, ש' 20-26) הוא הורה לה להוריד תחתוניה ולא הורידם בעצמו כמו א' א' והיא אכן הורידה תחתוניה בעצמה (ת/7(א), עמ' 25, ש' 29-31), היא גם התווכחה עם ז' א' וסירבה בתחילה להוריד בגדיה ולא שתקה "כמו כלבה" כפי שאירע באירוע הראשון עם א' א', וז' א' היה האחרון שאנס אותה (ת/7(א), עמ' 29, ש' 9-11)" (השינויים בשמות אינם במקור – ס' ג''). 47. קראתי בעיון את עדות המתלוננת וכן צפיתי בעימותיה במשטרה וכמו בית המשפט המחוזי מצאתי כי היא מבחינה היטב בין שני האירועים והיא אינה משליכה מקרות אירוע אחד על השני. את האבחנה בין שני המערערים אפשר לראות כחוט השני לאורך כל חקירתה של המתלוננת. כך למשל כאשר נשאלה בחקירתה האם היא זוכרת שתי פעמים (בהם נאנסה) או שהיו עוד מקרים, המתלוננת שואלת "איתו?", כמנסה להבין במי מדובר בכדי לענות על השאלה בדיוק ולא כהכללה על כלל מקרי האונס. משנענתה שמדובר במערער 1 ציינה כי היו עוד מקרים, היא לא זוכרת אותם, אך היא זוכרת את המקרה השני – מקרה אותו היא מציינת במובחן ובמדויק (ראה פרוטוקול הדיון מיום 14.10.2009, עמוד 15, שורות 22-28). 48. באשר לאירוע ההסתובבות בלילה, על מקרה זה מציינת המתלוננת: "ש: [...] מה בדיוק קרה ? ת: אני הייתי רואה בובה ואז נרדמתי, ש: מה זה בובה ? ת: כאילו סרט, בובה, אז הייתי רואה ואז נרדמתי ואז הוא כזה כל דקה הלך להתפנות, ואז לא הבנתי למה הוא הלך להתפנות, אמרתי הוא בטח רוצה ללכת אז הוא הלך להתפנות, ואז המשכתי לישון ואז כאילו 4 פעמים הוא הלך, אז אמרתי אולי יעשה פה משהו, אז אמרתי הוא בטח חולה לא יודעת מה, ואז הוא בא ואז הציץ הלך ואז פחדתי ואז הוא כאילו הרים לי את השמיכה ואז תפס אותי פה, כ.ה. דותן: במותניים ? ת: ואני לא רציתי שהוא יגע בי. עו"ד פישר: ואז הוא תפס אותך פה ומה הוא עשה ומה קרה אחר כך ? ת: הוא הושיב אותי עליו, הוריד לי את הבגדים, וגם את שלו הוריד את הבגדים, ואז שם אותי עליו. [...] ש: ואיפה הוא היה ? ת: גם על הספה, אבל כאילו יש הבדל, הוא ישב בספה הגדולה ואני בבינוני. [...] ש: ומה הוא לבש ? ת: מכנס קצר". באשר לאירוע הבישול, על מקרה זה מציינת המתלוננת: "ש: אז בואי תספרי לבית המשפט קודם על המקרה השני שאת כן זוכרת. ת: הייתי מכינה אוכל. ש: באיזה שעה זה היה? איפה היית? ת: הייתי בבית לא יודעת בדיוק מה השעה זה היה כזה בשעה 2 כ.ה. שיצר: יותר בצהריים ? ת: כן, בצהריים. עו"ד פישר: אחרי שמה עשית באותו בוקר ? בבוקר מה עשית? ת: הלכתי לבית הספר, חזרתי והתחלתי להכין אוכל, ישבתי קצת ואז התחלתי לעשות אוכל, ואז הוא בא לא יודעת מאיפה, ואז הוא פתח נכנס ואז התחלתי לבשל וזה אז חשבתי שהוא רוצה לעזור לי אז הוא אמר לי תשבי, ואז כאילו ישבתי, ש: מה זאת אומרת חשבת שהוא רוצה לעזור לך? איפה את היית? ת: במטבח ש: ואיפה הוא היה? ת: בסלון ש: ואז מה קרה? ת: ואז הוא אמר לי תשבי אני אעשה, ואז חשבתי שהוא באמת רוצה לעזור, ואז ישבתי, אז הוא כזה הלך לשירותים וכאילו כבר הסיר הולך להיות ריח ועשן ואז אני הלכתי שמתי מים שר בסיר, ערבבתי ואז חזרתי ואז הוא תפס אותי מאחורה ואז הוא אנס אותי, כאילו את האיבר האישי שלו אלי. [...] עו"ד פישר: ומה קרה עם הבגדים שלך מה קרה עם הבגדים שלו? ת: כלום, לא קרה כלום, הוא הוריד לי את זה. כ.ה. דותן: הוא הוריד לך את הבגדים? ת: כן כ.ה. דותן: ואת הבגדים שלו? ת: גם הוריד". אלו קטעים מתוך עדות המתלוננת בבית המשפט בה היא פורטת, בין היתר, את תחושותיה ותגובותיה למקרה וניכר כי היא יודעת לתאר שני מקרים ולאבחן ביניהם. הפרטים שמתארת המתלוננת, מה קדם למעשים, האקטיביות של המערער 1 בהורדת הבגדים ועוד, אינם שוליים כלל וכלל ומצביעים על מקרה שלם ומובחן ועל כך שהיא אינה מחברת בין שני המערערים. 49. אולם, טענת המערער 1 אינה מתמקדת בכך שהמתלוננת אינה יודעת לאבחן בין שני המקרים אלא שהיא אינה מאבחנת בין המערער 1 למערער 2. על כך אומרת המתלוננת במפורש: "אז הוא אמר [המערער 1 בעת העימות שנערך במשטרה – ס' ג''] לא אולי השני עשה את זה אולי ז' א' עשה לה את זה. ואני אמרתי לא גם אתה עשית שניכם עשיתם לי". בהמשך מטיח בה המערער 1 את המניע הלכאורי שלה להעליל עליו והיא עונה לו "אולי בגלל שאנחנו אולי בגלל שאני מפריע להם וזה אולי בגלל זה הם רוצים להוציא אותי וזה אז אמרתי לא אתה לא מפריע לנו אתה אפילו עוזר לאמא שלי" (עמוד 23, שורות 8-12). ובהמשך המקרה, במהלך החקירה הנגדית במשפט כאשר נשאלה על תכנית הטלוויזיה "הישרדות" ונשאלה באיזה מין המקרים תוכנית זו שודרה היא עונה מפורשות "עם א' ז' אני ראיתי בובה ועם א' א' אני ראיתי הישרדות". 50. כך גם לאורך חקירתה בפני חוקרת הילדים משתמשת המתלוננת בביטוי "האיש הזה", כלומר היא מפנה לבן אדם אחד, למעשיו של המערער 1 (אותו היא מציינת בשמו בהמשך החקירה, ראו: פרוטוקול הדיון מיום 17.2.2010 עמוד 115 שורה 22). 51. יש לזכור כי בענייננו בנוסף לחקירתה על ידי חוקרת הילדים העידה המתלוננת גם בפני בית המשפט, ועל כן עדותה איננה דורשת סיוע ראייתי. יחד עם זאת, נוסף על עדות המתלוננת ניתן למצוא ראיות אובייקטיביות אחרות התומכות בגרסתה. עדות חוקרת הילדים תומכת באופן עקבי בכך שהמתלוננת ברורה ותיאוריה מפורטים ומבחינים בין המערערים. למשל, חוקרת הילדים מציינת כך: "היא מאוד מבדילה בין שני החשודים. איך חשוד אחד יותר אקטיבי ואומר לה לעשות דברים מוריד לה את הדברים, אומר לה ללכת להתקלח, זה החשוד הצעיר. וזה פחות מדבר איתה ויותר עושה דברים [...] כאן היא מדברת על החשוד השני, הוא גם הוריד תחתונים, את המכנס הקצר שלו" (עמוד 116, שורות 27-32). 52. יש לציין כי בפרשת לזרובסקי המתלונן היה בן 17 בעת קרות האירועים ובעת מתן עדותו כבן 19. המתלוננת לפנינו הייתה בת 12 בעת קרות האירועים ובת כ-13 בעת מתן העדות. גילה הצעיר הינו משתנה שיש לתת לו משקל בבחינת הבגרות הנשקפת בעדותה ובבחינת התיאורים (ראו: ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2007)). 53. כמו כן, בפרשת לזרובסקי עסקינן היה בעדות כבושה ונמצאו סתירות מהותיות באשר לסיבה בגינה כבש המתלונן את עדותו. במקרה שלפנינו לא נטען ולא הוכח כי הייתה עדות כבושה ולכך יש לייחס משקל אף כן. 54. נקודה נוספת אותה יש לציין. בפרשת לזרובסקי ציינתי כי "איננו יכולים לפטור עצמנו מהשאלה כיצד ניתן ליישב באורח ענייני ומשכנע בין הרשעתו של המערער מחד, וזיכויו של שניידר מאידך". זיכויו של אחד העלה ספקות משמעותיים באשר לגרסת המתלונן אשר נמצא כי גרסתו אינה מספקת במקרה מקביל. במקרה שלפנינו אין ספק כי המערער 2 אשם בדינו, הן בעקבות הודאתו והן בעקבות ראיות פורנזיות. כך, מהימנותה של המתלוננת, אשר דיברה אמת לפחות באשר למקרה אחד, מתחזקת ולא מתערערת כפי שאירע בפרשת לזרובסקי. טענות נוספות של המערער 1 55. המערער 1 טוען כי הערכת הגורמים הטיפוליים לגבי המתלוננת אינה אחידה. מחד, יש הרואים אותה כ"תינוקת" (ראו פסקה 16 לכתב הערעור המתייחס לאמרה של איילת אברמוביץ עובדת סוציאלית בבית החולים תל השומר) ומנגד נמצאה כ"נבונה בעלת יכולת מילולית גבוהה" (חוקרת הילדים איילת גושן). בהקשר זה טוען הוא כי המתלוננת לא הייתה תמימה באשר ליחסי מין וכי העובדה כי היא מכחישה בפני ילדות השכונה כי בה מדובר מצביעה כי התנהגותה מונעת משיקולי תועלת. עוד טוען הוא כי המתלוננת טוענת שבעת שהמערער 2 אנס אותה היא הייתה בתקופת המחזור ועל כן לא ייתכן כי התעברה. מכאן מסיק הוא כי היא נאנסה על ידי המערער 2 מספר פעמים ועל כן יש להטיל ספק במהימנותה. עוד טוען הוא כי אם הדימום שייך לאובדן הבתולין דאז נשללת גרסתה לפיה הראשון שאנס אותה היה המערער 1 ולא המערער 2. 56. באשר להתרשמות חוקרת הילדים מציין המערער 1 כי "אין להפריז במשקל שיש לייחס להן" וטוען כי במקרה שלנו אין התמודדות עם הבעייתיות המיוחדת של המקרה בו ישנם שני נאשמים. לטענתו "מה ההסתברות ששני פוגעים פוטנציאלים [...] ילקו באותה סטייה ואף יממשו אותה [...] ? לא ניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת". עוד נטען כי בית המשפט לא נתן דעתו לשאלה מדוע הופסקו המעשים תקופה משמעותית טרם גילויים. לבסוף טוען הוא כי המתלוננת הדגישה הן בפני חוקרת הילדים והן בפני בית המשפט כי היא אינה מבינה את השפה האמהרית. יחד עם זאת, היא טענה כי שני המערערים איימו עליה לאחר מעשי האונס בשפה זו. המערער 1 מדגיש כי ז' א' אשר דובר עברית איים לגרסתה אף הוא בשפה זו וכשנשאלה המתלוננת לפשר כך היא ענתה "כאילו הם לא רוצים שאני אבין מה זה". לטעמו מדובר בסתירה, מאחר שמטרת המאיים שהאיום ייקלט אצל המאוים. כמו כן, טוען הוא כי המתלוננת מבינה את השפה האמהרית ולא כפי שציינה. לבסוף טוען הוא כי המשפט בו ראה בית המשפט המחוזי כראשית הודיה, אותו אמר בעת העימות אל מול המתלוננת ותורגם כ"תסלחי לי ותנשקי אותי. או שתסלחי לי ואני אנשק אותך", תורגם שלא כמשמעותו באמהרית. 57. הסתירות בעדותה של המתלוננת, עליהן מצביע המערער 1, גם אם קיימות בחלקן, הן ברובן תוצר של מצב בו קורבן לעבירות מין נדרשת לגולל בפני חוקרים ושופטים את הסיפור אודות העבירות הקשות שבוצעו בה. יפים לכך הדברים שנכתבו בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 928 (2001): "צריך להניח כי חשיפת הדברים בפני הרשות החוקרת לאחר תקופה טראומטית כה ארוכה שעברה עליה לא הייתה קלה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי מצב דברים זה הביא את המתלוננת למבוכה ולמתח רב, ואולי מכאן אף לחוסר עקביות מלא ולחוסר דיוק בתיאור הפרטים". ובל נשכח, מדובר בילדה בת 12 שנים ולא באדם בוגר. כפי שנקבע בעניין דומה בו הייתה המתלוננת קטינה אף היא: "אף אם קיימות סתירות בעדותה של המתלוננת נ', בתיאור המעשים וסדרם, אין קושי לייחס זאת לחלוף הזמן ולמתח הנפשי בו הייתה נתונה. העדות טעונה – כפי שניתן להבחין – זעם רב כלפי האב; יש לבחון אותה בהתחשב בכך. אך בסופו של יום, אך הגיוני הוא, כי מטבע הדברים, נשמרו בזיכרונה של נ' פרטיהם המרכזיים של המעשים, יתכנו סתירות בפרטים אחרים. בראש וראשונה, בית המשפט קמא בהרכב התרשם ממהימנות העדות, וזאת אין מקום לפתוח בערעור (ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (15.9.2005)". 58. גם בענייננו, מדובר בסתירות ואי דיוקים שאינם מהותיים, ולא מצאתי כי יש בהם כדי להשליך על המהימנות שייחס בית המשפט המחוזי לעדותה של המתלוננת. לא ניתן לצפות מילדה רכה בשנים המעידה על עבירות מין קשות שנעברו בה לכאורה להיות "מדויקת" במידה שאין נעלה ממנה. בטענות שהעלה המערער 1 אין כדי להועיל לו והן אינן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. אציין כי בית המשפט המחוזי התייחס לרוב רובן של טענות המערער 1 כפי שהועלו בערעור ויישב אותן. מסקנותיו מקובלות עליי במלואן, כפי שיפורט להלן. 59. באשר לטענה כי המתלוננת הכחישה בפני חברותיה כי בוצעו בה העבירות ועל כן מתקעקעת מהימנותה – לא הובאה הוכחה כי המתלוננת אכן הכחישה כך. למעלה מכך, אף אם היה מוכח הדבר אין בכך בכדי להטיל דופי במהימנותה. כזכור, מדובר בילדה בת 12 שנים, אשר לומדת במסגרת חינוך דתית, ולא ניתן לצפות ממנה, ודאי שלא לדרוש, כי תדבר באופן גלוי ובטוח על שאירע לה בפני הסביבה הקרובה. אין הדבר פוגם במהימנותה. 60. באשר להערכות שונות של גורמי הטיפול, גם לכך לא מצאתי כי יש לייחס משקל ניכר. יש להתייחס להתרשמות הגורמים תחת נקודת המוצא בה נפגשו עם המתלוננת. העובדת הסוציאלית בבית החולים תל השומר פגשה במתלוננת טרם ההפלה, רגע טראומטי ומבלבל וייתכן ושטף הדיבור שלה נפגע עקב כך. יחד עם זאת, חוקרת הילדים, ישבה איתה בנחת ובמשך מספר שעות, באווירה נוחה יותר עבור המתלוננת, ועל כן ניתן להבין את התרשמותה. 61. באשר לטענה כי המתלוננת "פלטה" את שמו של המערער 1 בכדי להימנע מלהסב צער לאחותה המקושרת למערער 2, נדמה כי יש לדחות טענה זו משום שניכר שההפך הוא הנכון. נראה כי המתלוננת עשתה כל אשר בכוחה בכדי למנוע את חשיפת המידע בפני אמה משום שחשבה שהדבר יגרום לה צער ואף היא עלולה לפגוע בעצמה. כך, בשיחה עם העובדת הסוציאלית אשר שוחחה עם המתלוננת טרם ההפלה "שאלתי אם הן (המתלוננות ואחותה – ס' ג'') לא חושבות שכדאי לשתף את האמא [...] פה הייתה תשובה מוחלטת שאם האמא תדע היא תתאבד והן מבקשות ומתחננות לא לשתף את האמא" (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 6.12.2009 עמוד 53, שורות 10-12). סירובה העיקש של המתלוננת לחשוף את שמו של המערער 1 בפני כל גורם ניכר לאורך הודאותיה ועדותה, ולא מצאתי כי שמו השתרבב בטעות ללשונה. להיפך, ניכר כי היא סובלת קשות מהצורך לספר את שאירע ואת מעורבותו. כך עולה גם מחקירתה על ידי גברת גושן, חוקרת הילדים, שסיפרה כי המתלוננת אומרת שקשה לה לספר לאימה את שאירע משום שהיא "פחדה שהיא תקפוץ מהחלון" (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 17.2.2010 עמוד 114, שורה 1). 62. באשר לטענות הנוגעות לזמנים בהם אירע האונס השני (מחד בישול בצהריים ואונס שנערך בשעות הערב) – לילדים בגילה של המתלוננת יש יכולת שליטה מוגבלת בזמנים, והם עשויים להתקשות במיקומם של אירועים על פני ציר זמן סדור (ראו: ע"פ 1611/11 פלוני נ' מדינת ישראל (7.5.2012) בפסקה 18). מתיאוריה של המתלוננת עולה תמונה כללית ובהירה באשר לאונס ולא מצאתי כי יש בכך בכדי לעורר ספק סביר אל מול תיאוריה האחרים המפורטים. 63. טענה נוספת בפי המערער 1 אינה נוגעת למהימנות המתלוננת אלא מתמקדת בטענה כי יש לו קשיי שפה שלא קיבלו מענה במהלך חקירותיו. המערער 1 מציין שני מקטעים כאלו כאשר אחד נוגע למשפט אשר לטענתו לא הוסבר לו על ידי המתרגם והשני נוגע להסבר שניתן לו אך לטענתו אינו מקיף את כל אשר נאמר. אמנם יש ומחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם, אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, אף אם מדובר במחדל חמור, יביא בהכרח לזיכויו, כאשר השאלה הנשאלת, על פי רוב, עודנה ונותרת באיזו מידה עמדה המאשימה בחובת ההוכחה המוטלת עליה (ראו ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (25.10.2006)). צפיתי בחומר המוקלט שהובא לפניי וכן קראתי בעיון את התמלולים, בדגש על זה הנוגע לעימות בין המערער 1 למתלוננת, ולא מצאתי כי האירועים שצוינו על ידי המערער 1 בכתב הערעור פוגעים במידה ניכרת בהרשעתו ואף לא במידה המערערת את מהימנות העימות. 64. עוד טוען המערער 1 בהקשר זה כי חלקים מסוימים במהלך החקירות לא תורגמו לו כראוי ובעיקר מדגיש את המשפט שתורגם בפני בית המשפט כ"תסלחי לי ותנשקי אותי. או שתסלחי לי ואני אנשק אותך". אף אם משמעות משפט זה לא תורגמה במדויק מאמהרית לעברית, ואף אם משמעותו היא "ככה לשקר, תרחמי עליי, תרחמי עליי" כפי שטוען המערער 1, לא מצאתי כי עניין זה יורד לשורש הרשעתו וכי אף אם לא נראה במשפט זה כראשית הודיה ניתן להסתפק בשאר הראיות ובהן עדות המתלוננת אשר נמצאה מהימנה. גזר הדין 65. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)). אינוס קטינה ככלל הינה מהחמורות שבעבירות. על ענישה בעבירות אלו נכתבו הדברים בע"פ 4602/10 מדינת ישראל נ' פלוני (11.4.2011): "פגיעה מינית בדרגת אינוס בילדה קטנה מעידה על שפל מוסרי ועמו אכזריות [...] בהינתן הנסיבות הללו ובמיוחד גילה הצעיר של המתלוננת [...] פשיטא כי נחוצה ענישה מחמירה. הפסיקה הרלבנטית לענייננו היא זו המשתייכת לרף הגבוה יותר, אם ניתן לומר כך, של עבירות האינוס". 66. מתחם הענישה בעבירות אלו הוא רחב אך ניתן לומר כי בתי המשפט הדגישו את הצורך במאסר משמעותי ומרתיע. כך לדוגמא בע"פ 2477/91 מדינת ישראל נ' פלוני (11.3.1993) החמיר בית משפט זה בעונשו של נאשם שהורשע באינוס ביתו הקטינה כך שהוא הועמד על 14 שנות מאסר בפועל. כך גם בע"פ 5676/10 שונים נ' מדינת ישראל (23.8.2012) בו נגזר על מערער שהורשע באינוס קטינה ובמעשים מגונים בשלוש קטינות עונש של 14 שנות מאסר בפועל. המתחם מתרחב אל עבר שנות מאסר מרובות יותר כאשר מדובר באינוס במהלכו נכנסה הקטינה להריון. כך בע"פ 4889/02 מדינת ישראל נ' בן סלמן רעד (16.2.2003) החמיר בית משפט זה בעונשו של נאשם שהורשע באינוס תוך גרימת היריון של מתלוננת בגירה על אף שנקבע כי נגרם לו עינוי דין. ושם צוטט: "ככל שמתרבים חסרי הלב והמצפון, המוכנים והמסוגלים לבצע פשעים מתועבים כאלה, מתחזק ומתעצם גם ההכרח להגן על הציבור מפניהם; על הציבור בכלל, ועל החלשים והיותר מועדים להיפגע מידם, במיוחד. וצורכי ההגנה על הציבור, מפני שודדים ואנסים אלימים, אינם יכולים לבוא על סיפוקם אלא בכליאת העבריינים לתקופות ארוכות; הן לשם הוקעתם, הרחקתם ומניעת רעתם והן לשם הרתעת הרבים מפני ביצועם של פשעים נתעבים דומים" בשימת לב למתחם הענישה הראוי ובזוכרנו כי הענישה היא לעולם אינדיבידואלית נעבור לבחון את העונש שנגזר על כל אחד מן המערערים. גזר הדין של המערער 2 67. באשר למערער 2, נוכח חומרת העבירה שבה הורשע, לא מצאנו כי במקרה סוטה העונש ממדיניות הענישה הראויה והוא אף נוטה לקולה. במקרה דנן מדובר בניצול כפול של חולשת המתלוננת – תמימותה של ילדה בת 12 שנים, תוך ניצול הכנסת האורחים של אימה לביתה מבצרה. המערער 2 פגע בגופה ובנפשה תוך שהוא מותיר אותה ודאי מצולקת לשנים רבות. על כך, אין להגיב ביד חלשה כלל וכלל ומתפקידה המרכזי של מערכת המשפט הוא להגן על קורבנות אונס בכלל ועל המתלוננת בפרט. אין לשכוח כי המערער 2 אחראי להריונה של המתלוננת, אירוע אשר כפי שתואר יצר אצלה חוויה טראומטית והעצים את הקושי הקיים. כלל השיקולים שצוינו בערעור, ביניהם הודאתו במיוחס לו ונסיבותיו האישיות, נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כי יש להקל בעונש במידה נוספת. יחד עם זאת, מאחר שהעונש שנגזר על המערער 2 מצוי במתחם הענישה שנקבע בפסיקה לעבירות מסוג זה, לא מצאנו שיש מקום לקבל את ערעור המדינה בעניינו, ולהורות על החמרה בעונש המאסר שנגזר עליו. גזר הדין של המערער 1 68. ראשית יש לציין שהעונש שהוטל על המערער 1 סוטה מרמת הענישה המקובלת עבור שני מקרי אונס שבוצעו בקטינה (וראו בנוסף: ע"פ 8056/10 עווד נ' מדינת ישראל (9.11.2012) שם נגזר על מערער שהורשע בעבירות אינוס קטינה ומעשה סדום עונש של 14 שנות מאסר; ע"פ 2652/11 פלוני נ' מדינת ישראל (10.12.2012) שם נגזר על מערער שהורשע בעבירות של מעשי סדום, אינוס בנסיבות מחמירות ומעשים מגונים בקטינות, עונש של 10 שנות מאסר). מטעם זה בלבד ראוי להחמיר עימו. אולם לא זו אף זו, יש לזכור כי בבואו של בית המשפט לגזור את הדין של שני נאשמים בפרשה עובדתית דומה יש לשקול את עקרון האחידות בענישה המורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבות אישיות של נאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים (ראו: ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (1.4.2007)). מכאן, יש לתת את הדעת לגזר הדין שהוטל על המערער 2 אשר אומנם אחראי להריונה של המתלוננת, נסיבה שיש לשקול לחומרה כפי שהוסבר לעיל, אך גם הודה במעשיו ומנע את הצורך בהעדתה. כמו כן יש לתת משקל ניכר לכך שהמערער 2 הורשע במעשה אונס אחד בלבד בעוד המערער 1 הורשע בשני מקרים. נסיבה נוספת לחומרה היא העובדה כי המערער 1 הוא דודה של אם המתלוננת. אכן, הוא לא הואשם באינוס בן משפחה, אך יש לייחס לכך משקל בגזר הדין. בנוסף יש לציין את דו"ח הערכת המסוכנות העדכני של המערער 1 לפיו הוא "ללא כל אמפתיה כלפי הקורבן, ללא כל תובנה לחומרת מעשיו והשלכותיהם עליה. ללא מוטיבציה לשינוי". מכל זאת, מצאתי כי יש להחמיר בעונשו כך שרכיב המאסר בפועל יועמד על עשר שנות מאסר. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. 69. בשולי הדברים ברצוני להעיר כי העובדה שהמערער 1 אינו בקיא בשפה העברית ובשל כך ייתכן ונמנע ממנו שילוב בתוכנית טיפולית בין כותלי בית הסוהר, אל לה לעמוד לחובתו כלל ועיקר. ההפך הוא הנכון. שומה על שירות בתי הסוהר כי מחסום שפה זה לא יהווה מניעה בפני הזכות של כל אסיר לקבלת טיפול בכלל ושל המערער 1 בפרט. הדברים נכונים שבעתיים כאשר אנו עוסקים בשפה האמהרית שהיא שפה שכיחה במדינת ישראל. עם זאת, במקרה זה אין הדבר מעלה או מוריד כיוון שמתסקיר שירות המבחן אליו התייחס בית המשפט המחוזי עולה שהמערער 1 אינו נוטל כל אחריות על מעשיו ואינו מודע להשלכותיהם ומכאן שאינו יכול להשתלב בהכרח במסגרת טיפולית. סוף דבר 70. פרשה עגומה וקשה היא לפנינו. חייה של ילדה צעירה השתנו לבלי היכר כאשר שניים בהם בטחה וחיו תחת ביתה ניצלו את תמימותה ועשו בה את שלא יעשה. נראה כי על אף כל הקשיים הנובעים הן מגילה והן מהטראומה שחוותה יודעת היא לספר במובחן על כל אחד משלושת המעשים בהם הורשעו המערערים במצטבר. זאת, על אף הקושי הנפשי הגדול בחשיפת המעשים שביצעו אנשים אשר קרובים לאמה ולאחותה. על החברה להוקיע ולגנות מעשים שכאלו מכל וכל וכולי תקווה כי המתלוננת תקבל את התמיכה וההגנה לה היא זקוקה בכדי לרפא את הפצעים ולשוב למסלול חיים תקין. 71. בתוך כך, נדמה שהסבל שחוותה המתלוננת בהליך הנוכחי מתעצם, נוכח המחיר החברתי שנאלצת לשאת. נדמה שההליך הנוכחי מציב במידת מה מראה בפני החברה כמכלול, באשר לנזקים הנלווים הנגרמים בשל הטלת האחריות לפגיעות מיניות על קורבנות העבירה. אף שלעיתים קצרה ידם של מנגנוני החינוך, החוק והמשפט מלמנוע את ביצוען של עבירות קשות כאלו שנעברו בהליך הנוכחי, חובה עלינו כחברה לפעול להעלמתן של תופעות דוגמת האשמת קורבן העבירה. 72. סוף דבר, לו תשמע דעתי על הערעור בע"פ 2956/11 להדחות על שני חלקיו; על הערעור בע"פ 3053/11 להדחות, ועל הערעור בע"פ 2847/11 להתקבל בחלקו כך שעונש המאסר בפועל של המערער 1 יועמד על 10 שנות מאסר. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ד' באב התשע"ג (11.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11028470_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il