פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2846/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2846/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 10.2.05, בת.פ. 1166/03, שניתן על ידי כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש תאריך הישיבה: י"ז בחשון התשס"ז (08.11.06) בשם המערער: עו"ד גז ששי; מירב אלגלי בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער נקרא לתת את הדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, באשמת ביצוען של עבירות אלימות ומין אותן ביצע, על פי הנטען, כנגד אשתו (להלן: המתלוננת). על פי גרסת המשיבה, נישאו בני הזוג בשנת 1993, ולאחר זמן לא רב החל המערער נוהג במתלוננת באלימות רבה, תוך שהוא כופה עליה, בכוח ובאלימות, קיומם של יחסי מין. בשלושה מן האישומים (השלישי, הרביעי והחמישי) יוחסו למערער מספר עבירות של תקיפת בת-זוג, אותן ביצע במהלך החודשים יולי וספטמבר 2003. באישום נוסף יוחסה למערער עבירת אינוס שביצע באשתו בחודש יולי 2003 (אישום ראשון), ולגרסת המשיבה הוא ביצע עבירת אינוס נוספת במהלך שנת 1997 (האישום השני). לבסוף נטען, כי בקיץ 2003, זרק המערער לעבר אשתו מאוורר, כסא ושולחן, וכתוצאה מכך נגרם נזק לרכוש (האישום השישי). 2. המערער כפר בעובדותיו המפלילות של כתב האישום, למעט אלו בהן עוסק האישום השישי. אולם, בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הכריע בית המשפט המחוזי את הכף לחובתו, והרשיעו בכל העבירות שיוחסו לו. ראיות המשיבה התבססו בעיקרן על עדותה של המתלוננת. ביחס לזו התרשם בית המשפט כי מדובר באשה "בעלת אישיות דלה, שבעת מרורים וכאב, חסרת תובנה, חסרת אונים, נטולת כל כוח רצון אישי, נתונה מאז ראשית ימי נישואיה לאלימות פיזית ומילולית של בעלה... חיה במשטר של דיכוי ושלטון ללא מצרים, של הנאשם-בעלה שרצה בה ללא הרף, השליט עליה את רצונו באלימות, התייחס אליה כאל רכושו, חפץ וכלי שרת בידיו שלא נועדה אלא לספק צרכיו, רצונו גחמותיו ותאוותו...". נוכח זאת נקבע כי "גרסת המתלוננת אמינה, כנה ועקבית" (ראו עמ' 23 להכרעת הדין). מנגד, התרשמות בית המשפט מהמערער היתה שונה בתכלית, ובלשון המקור (ראו עמ' 26): "הנאשם איש גס רוח, סוטה ומניפולטיבי, חי בעולם מושגים שאבד עליו הכלח וסבור כי הוא בעלה, תרתי משמע של המתלוננת, הוא אדון לנפשה ולגופה". 3. אולם, לא רק על גרסת המתלוננת לבדה נסמכת הכרעת הדין, כי אם גם על דברים שנרשמו מפיו של המערער במהלך חקירתו ועדותו בבית המשפט, ומאלה עולה הודאה מפורשת בכך שנקט באלימות כלפי אשתו, גם בעת קיומם של יחסי מין, אף שהוא נטה להמעיט בחומרתה של אותה אלימות. זאת ועוד, לעדות המתלוננת נמצאו חיזוקים בדברים ששמעה מפיה, זמן ניכר לפני הגשת התלונה למשטרה, העובדת הסוציאלית שירה מיכאלי, וסימני אלימות (חבלה בעין) אותה ראו העדים רודיקה גולביצר ומירי אבי לב. נוכח כל אלה הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשלוש עבירות של תקיפת בת-זוג, שתי עבירות אינוס, ועבירה של היזק בזדון. 4. בערעור שבפנינו מלין המערער על הרשעתו באישום השני, וכן על העובדות שהובאו ב"חלק הכללי" של כתב-האישום, ולהן, כך נטען, היה משקל גם לעניין העונש. באשר לנוסחו של ה"חלק הכללי" – מלבד פרטים עובדתיים חיוניים על המערער ואשתו, נטענה טענה כללית לפיה נהג המערער לקיים עם המתלוננת יחסי מין בכפייה תוך שימוש בכוח ואלימות, עובר לקיום יחסי המין ואף במהלכם. כן נטען, כי המערער נהג במתלוננת באלימות כדרך של שגרה, והוא עשה זאת בתדירות גבוהה. בסוף ה"חלק הכללי" לא עתרה המשיבה להרשיע את המערער בעבירה כלשהי, ומיד עברה לעסוק באישומים הפרטניים. בא-כוח המערער סבור כי ניסוחו של ה"חלק הכללי" בדרך זו מעמיד את שולחו בעמדה נחותה, הואיל ובהעדר אירועים מוגדרים, הוא התקשה להתגונן מפניהם. ועוד נטען, כי ל"חלק הכללי" מפניו כאמור לא יכול היה להתגונן כדבעי – היתה השפעה מרחיקת לכת על העונש החמור שהושת על המערער. טעון זה של בא-כוח המערער אינו מקובל עלינו. כוונת נוסחו של כתב-האישום היתה להציג מסכת חיים קשה ומייסרת ששררה, על פי הנטען, בין המערער לאשתו. ה"חלק הכללי" נועד אפוא לשמש רקע לאישומים הפרטניים, ועל כן גם אם יוכחו העובדות המפלילות הנוספות המנויות בו, הן לא ישמשו בסיס להרשעת המערער בעבירות נוספות על אלו הכלולות באישומים הפרטניים. עם זאת, ניתן גם ניתן לעשות שימוש בחלק הכללי כדי לעמוד על מערכת היחסים שקדמה לאישומים האחרים, וממילא ניתן גם ניתן היה לייחס לו משקל בבוא בית המשפט לקבוע את העונש הראוי למערער. 5. לעניין הרשעת המערער באישום השני – כאמור, עוסק אישום זה באירוע שהתרחש, על פי הנטען, בשנת 1997. על פי גרסת המשיבה, ביקש המערער לקיים יחסי מין עם אשתו והיא דחתה אותו, אולם מחשש שיבולע לה נתנה לבסוף את הסכמתה. במהלך קיום היחסים אמרה המתלוננת למערער כי הוא מכאיב לה וביקשה ממנו שיחדל, ובתגובה הלם בה המערער באגרופיו והחזיק בה בחוזקה עד שהגיע לסיפוקו. בעדותה בבית המשפט לא זכרה המתלוננת את האירוע הזה, אולם, טענה כי אירוע דומה התרחש לפני עזיבתה את ביתם המשותף של בני הזוג בשנת 2003. חרף פער השנים, סבר בית המשפט המחוזי שאת שהחסירה המתלוננות השלים המערער בהודעה שנרשמה מפיו במשטרה, ובמלים אחרות, מאחר ובני הזוג תיארו אירוע דומה של קיום יחסי מין שלא בהסכמה, שאלת המועד בו התרחש האירוע הופכת להיות משנית, ועל כן החליט להכריע את הכף לחובת המערער גם באישום זה. כאמור, האינוס בו עוסק האישום השני התרחש, על פי הנטען, בשנת 1997, והוא מתבסס על דברים שאמר המערער בחקירתו. מפאת חשיבותם של הדברים נביא אותם כלשונם (ראו ההודעה ת/1, עמ' 2, שורה 33 ואילך). המערער נשאל אם היה מקרה נוסף בו כפה על אשתו קיום יחסי מין, ועל כך השיב: "לפני 6 שנים לערך, היא שכבה במיטה ערומה וגם רצתה לקום פתאום ואז נתתי לה סטירה קלה ואמרתי לה לשכב ואז המשכנו לקיים יחסי-מין". לשאלה אם המתלוננת בכתה, השיב המערער בשלילה, והוסיף: "המשכנו כרגיל". במהלך עדותו בבית המשפט הכחיש המערער כי אמר את הדברים שצוטטו מתוך הודעתו, אולם גם אם נקבל את האמור בת/1 כלשונו, אנו חוששים כי לא הונח בסיס איתן להרשעה בעבירת אינוס. הדגש הוא על כך, שגם אם קיום יחסי המין לא היה לרוחה של המתלוננת מלכתחילה, עובדה היא שלבסוף היא נתנה לכך את הסכמתה. אכן, בהמשך סטר המערער למתלוננת, לאחר שביקשה ממנו לסור ממנה, אולם, ספק בעינינו אם ניתן לקבוע, וברמה הנדרשת בפלילים, כי המשך קיום היחסים היה בניגוד לרצונה, שהרי על פי גרסתו הם המשיכו לקיים יחסים "כרגיל". וכאן המקום להדגיש, כי תרחיש זה אינו דמיוני, ודי לעיין באישום השלישי שגם בו נטען על הפעלת כוח תוך קיומם של יחסי מין, ובו נמנעה המשיבה מלייחס למערער עבירת אינוס והסתפקה בעבירה של תקיפת בת-זוג, ככל הנראה, משום שגם אותה הטרידה שאלת ההסכמה. כדי להסיר כל ספק אנו טורחים להבהיר, כי אין בכוונתנו לומר כי שוכנענו בחפותו של המערער באישום השני, אלא רק זאת שלא שוכנענו מעבר לספק סביר כי הפן העובדתי שבעבירה זו הוכח כדבעי. את הספק הזה היתה אמורה המתלוננת לסלק בעדותה, דא עקא, היא לא זכרה אירוע זה כלל, ותארה אירוע אחר שהתרחש 6-7 שנים מאוחר יותר. שילובם של שני האירועים שתארו בני הזוג על ידי בית משפט קמא למסכת אחת עליה התבססה ההרשעה, תוך התעלמות מהפער הניכר בשנים, נראה בעינינו בעייתי. אשר על כן, ומחמת הספק, אנו מחליטים לקבל את הערעור ביחס לאישום השני, ולזכות את המערער מעבירת אינוס. מאידך, ונוכח הודאתו, יורשע המערער בעבירה של תקיפת בת-זוג לפי סעיף 379 בשילוב עם סעיף 382(ב) לחוק העונשין. 8. הערעור כנגד גזר הדין – זיכויו של המערער מעבירת האינוס שיוחסה לו באישום השני, מחייבת הקלה בעונש. עם זאת, יש לזכור כי מהראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, שוב אין ספק כי המערער נהג באשתו, כמעט מתחילת נישואיהם, ביד קשה ועשה בה ככל העולה על רוחו. זו התנהגות הנובעת, ככל הנראה, ממבנה אישיותו הדל, ותפיסת עולמו המעוותת. ברם, מדובר גם במערער שבריאותו רופפת, ושהייתו הממושכת בכלא כבר נותנת בו את אותותיה. אכן, ראוי לו למערער מאסר ממושך, אולם נראה לנו כי בית המשפט המחוזי הכביד עליו את ידו יתר על-המידה, ומכאן החלטתנו לקבל את הערעור כנגד העונש, ולהעמיד את התקופה בה ישא המערער בפועל על 7 שנים. המאסר על-תנאי שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי (שנתיים) נותר על כנו. ניתן היום, י"ז בחשוון תשס"ז (8.11.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05028460_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il