פסק-דין בתיק ע"א 2846/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2846/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' גרוניס
המערער:
ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד
נ ג ד
המשיב:
דן ארליך
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 4.3.02
בת"א 2786/99 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג.
תאריך הישיבה:
כ"א בחשון תשס"ד
(16.11.03)
בשם המערער:
עו"ד דוד ארנסט
בשם המשיב:
עו"ד יצחק יונגר
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. המערער, המשמש כמנהל עיזבון בארצות הברית,
הגיש תובענה כספית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לגבי כספים שהוצאו על ידי המשיב, על
פי הנטען, מעיזבונה של קרובת משפחתו. בית המשפט (כב' השופט ג' קלינג) דחה את
התביעה מן הטעם שלבתי המשפט בישראל אין סמכות לדון בתובענה. הערעור שלפנינו מופנה
כנגד פסק הדין.
2. במרכזו של ערעור זה עומד עיזבונה של הגב'
הרטה הלל ז"ל (להלן - המנוחה), שהייתה אזרחית ותושבת ארצות הברית. המנוחה
נפטרה שם בשנת 1997. היא הותירה צוואה שנחתמה בארצות הברית ביום 27.7.93 (להלן -
הצוואה האמריקאית). המנוחה השאירה במותה נכסים בארצות הברית ובשוויץ. בית משפט
במדינת ניו-יורק הוציא צו לקיום הצוואה האמריקאית ולמינויו של המערער כמנהל
עיזבונה של המנוחה. המשיב, תושב ישראל, הוא נכדו של אחי בעלה של המנוחה. בעלה של
המנוחה נפטר לפניה. בכתב התביעה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בשנת 1999 טען
הוא, כי המנוחה הייתה בעלת חשבון בנק בשוויץ. בעת פטירתה של המנוחה היה בחשבון
סכום של כ-1.3 מיליון דולר. לאחר מותה של המנוחה עשה המשיב שימוש בייפוי כוח שניתן
לו על ידי המנוחה ומשך מן החשבון את כל הסכום שהיה בו. הסעד שנתבקש בתובענה היה
לחייב את המשיב לשלם למערער את הסכום של 1.3 מיליון דולר, ובמטבע ישראלי - 5.8
מיליון ש"ח.
בכתב הגנתו לא הכחיש המשיב כי משך
מחשבון הבנק בשוויץ את הסכום הנזכר. עיקר טענתו כנגד התביעה לעיצומה היא, כי משיכת
הכספים נעשתה כדין וזאת מכוח צוואה נוספת שהותירה המנוחה. מדובר בצוואה שנעשתה
בשנת 1988 ומתייחסת ספציפית ואך ורק לכספים בחשבון הבנק בשוויץ (להלן - הצוואה
השוויצרית). באותה צוואה נקבע אף הסדר לעניין מנהל עיזבון. שמו של המשיב נקוב שם
כמנהל עיזבון יחיד (בהתמלא תנאי מסוים). על פי הצוואה השוויצרית, זכאי המשיב לקבל
40 אחוזים מן הכספים ואילו היתרה אמורה לעבור לגופים אחרים (ביניהם בית הספר
לרפואה של האוניברסיטה העברית שחלקו נקבע גם כן ל-40 אחוזים). אין בכתב ההגנה טענה
כי בית משפט כלשהו, בין בשוויץ ובין במדינה אחרת, נתן צו לקיום הצוואה השוויצרית
או שהמשיב התמנה כמנהל עיזבון. אין אף טענה כי הכספים שנמשכו מן החשבון חולקו על
פי הצוואה השוויצרית, אלא שיש בכוונת המשיב לפעול לחלוקתם. בנוסף לטענה נגד התביעה
גופה, טען המשיב בכתב הגנתו כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בתובענה. הטענה
התבססה על סעיף 136 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה), הקובע
ש"בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל
או שהניח נכסים בישראל". לגרסתו של המשיב, מאחר שמקום מושבה של המנוחה לא היה
בישראל ומכיוון שלא הניחה נכסים בישראל, הרי שלבתי המשפט בארץ אין סמכות לדון
בתביעתו של המערער הנוגעת לירושתה של המנוחה. בצד טענת חוסר הסמכות, הוסיף המשיב
וטען כי בית המשפט המקומי איננו הפורום הנאות לדון בתביעה שהוגשה נגדו.
3. בהחלטה מיום 8.6.00 קבע בית המשפט המחוזי
מועד לדיון בטענת חוסר הסמכות. משהתייצבו הצדדים לפניו, ולאחר שנשמעו, ניתנה החלטה
נוספת בה נאמר כי על מנת להחליט בטענת חוסר הסמכות "ראוי ללבן העובדות".
נקבע מועד לדיון נוסף ובאותו מועד התייצב המערער, שהגיע לצורך כך מארצות הברית.
נשמעה עדותו של המערער ובמהלכה הוגשו מסמכים שונים כראיות. מטעם ההגנה לא הובא שום
עד. בפסק דין מיום 4.2.03 קבע בית משפט קמא, כי לאור סעיף 136 לחוק הירושה אין
בסמכותו לדון בהליך. הטעם שניתן היה, כי המערער לא הביא ראייה קבילה על מנת להראות
האם משיכת הכספים על ידי המשיב נעשתה מכוח הצוואה השוויצרית או על פי ייפוי הכוח
שנתנה המנוחה למשיב. מאחר שעל פי עמדתו של בית המשפט לא השכיל המערער להוכיח
שהמשיכה נעשתה על פי ייפוי כוח, ומשום שהמחלוקת מתמקדת בתוקפה של הצוואה
השוויצרית, הרי מדובר בעניין של ירושה. הואיל ומקום מושבה של המנוחה במותה לא היה
בישראל והיא אף לא הותירה נכסים בארץ, דינה של טענת חוסר הסמכות להתקבל, כך לפי
הערכאה הדיונית.
4. נתאר לעצמנו כי התביעה לא הייתה מוגשת על
ידי מנהל עיזבון אלא על ידי המנוחה עצמה. בכתב התביעה הייתה המנוחה טוענת, כי
המשיב משך שלא כדין את הכסף מחשבון הבנק בשוויץ באמצעות ייפוי כוח. האם במצב דברים
זה, היה מאן דהוא מעלה על דעתו שלבית משפט בישראל אין סמכות לדון מבחינה בינלאומית
בתביעה נגד המשיב? בהנחה שכתב התביעה היה מומצא למשיב בארץ כדין, היינו חייבים
לומר שלבית המשפט בישראל נתונה הסמכות לדון בתובענה מבחינה בינלאומית (רע"א
2736/98 Habboub
Bross. Co נ' Nike International Ltd, פ"ד נד(1) 614, 620; י'
זוסמן סדרי הדין האזרחי (בעריכת ד"ר ש' לוין, מהדורה
שביעית, תשנ"ה), 36-34). במאמר מוסגר נעיר, כי רשאי המשיב, כמובן, להעלות
טענה שהפורום המקומי איננו הפורום הנאות במקרה ההיפותטי שהצגנו (כפי שאכן עשה
במקרה הנוכחי). מדוע תשובתנו לשאלה שהוצגה חייבת להיות זו שנתנו? ההסבר הוא כי מדובר
בתביעה שהסעד המבוקש בה הינו סעד כספי נגד נתבע שכתב התביעה הומצא לו כדין. המבחן
המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, בכל הנוגע לבתי המשפט שחוק בתי
המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט) עוסק בהם, הינו מבחן
הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (להלן - עניין רפאלי); ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי,
פ"ד מא(3) 200, 208; רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד
מד(3) 812, 815; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד
נא(2) 669 (להלן - פרשת אלעוברה); ע"א
8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (לא פורסם) (להלן - עניין מחאג'נה)). משאומץ מבחן הסעד לעניין הסמכות העניינית, נדחה
בעת ובעונה אחת מבחן אחר שהוצע, והוא - מהות הסכסוך (עניין רפאלי; ראו דעת המיעוט של השופט מ' עציוני). נעיר, כי לעתים
מדובר על מבחן העילה ולא על מהות הסכסוך, אך דומה שאין הבדל ממשי בין השניים. מבחן
הסעד הינו המבחן הכללי, אך לעתים נקבע בחוק הסדר שונה, למשל לעניין סמכותו של בית
המשפט לענייני משפחה (רע"א 6558/99 חבס נ' חבס,
פ"ד נד(4) 337 (להלן - פרשת חבס)).
בהקשר זה נזכיר אף את הדוגמה של תביעה למזונות. תביעה זו, אף שמבוקש בה סעד כספי,
תידון בפני בית המשפט לענייני משפחה (או בפני בית דין דתי, אם נתמלאו התנאים לכך).
יישומו של מבחן הסעד מוביל למסקנה שבמקרה הנוכחי מדובר בתביעה שבסמכותו של בית
המשפט המחוזי. ברור, כי מדובר בסעד כספי שאינו בסמכותו של בית משפט השלום. התביעה
הוגשה עוד בשנת 1999, עת תקרת סמכותו של בית משפט השלום עמדה על סכום של מיליון
ש"ח. האם העובדה שעסקינן בתביעה של מנהל עיזבון צריכה לשנות את מסקנתנו?
התשובה לכך, כפי שנראה בהמשך, הינה שלילית.
5. מדוע הוחלט להעדיף את מבחן הסעד על פני
מבחן מהות הסכסוך (או העילה)? מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו
לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על פי
הסעד הנקוב שם נדע האם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך או שמא חובה היה להגישו לבית
משפט אחר. אין כלל צורך להידרש לטענותיו של הנתבע (או המשיב) בכתב הטענות שהגיש
הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על פי האמור בכתב התביעה ואין
בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל. מכך אף נובע, שקביעת הסמכות אינה מצריכה
שמיעת ראיות (אלא במקרה מסוים, כאשר קביעת הסמכות תלויה בנתון עובדתי כלשהו, למשל
שווי הנושא, וכאשר קיימת מחלוקת בנקודה זו: ראו פרשת אלעוברה בעמ' 675-674; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט), 92). זאת ועוד, ככל
שיוקדם השלב בו מוכרעת שאלת הסמכות, על היבטיה השונים, יתרום הדבר לתפקוד יעיל
יותר של מערכת השיפוט ולחיסכון במשאבים של כל הגורמים המעורבים, כולל בעלי הדין.
המבחן של מהות הסכסוך, אילו אומץ, היה דורש, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון ולבדוק את
כתב הטענות הנגדי שהוגש. כך עלול להיפתח פתח למחלוקת נוספת בין בעלי הדין, מעבר
לזו שלגופם של דברים. בעת ההגדרה של תיחום סמכויות בתי משפט יש לשאוף לכללים פשוטים
וברורים ככל האפשר, על מנת לצמצם את ההתדיינות בסוגיות של פרוזדור בדרך לטרקלין,
היינו הסכסוך גופו. כמובן, שיהא זה בלתי ריאלי לצפות שניתן יהיה למצוא נוסחה או
מבחן שימנעו באופן מוחלט ויכוחים ומחלוקות לגבי זהותו של בית המשפט המוסמך. מכל
מקום, ברור כי מנקודת מבט זו יש עדיפות למבחן הסעד על פני מבחן מהות הסכסוך.
6. החיסרון העיקרי של מבחן הסעד מתגלה כאשר
בכתב הטענות הפותח את ההליך מתבקש בית המשפט ליתן יותר מסעד אחד וכאשר אין הסעדים
כולם מצויים בסמכותו של בית משפט אחד. במקרה כזה, אין מנוס מניהול מספר הליכים,
בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד
יב 1457).לעתים התגברו בתי המשפט על המגרעת האמורה על ידי כך שהגדירו את אחד
הסעדים כסעד טפל ועל כן נקבע, כי ניתן לבקשו בבית המשפט המוסמך ליתן את הסעד
העיקרי (ע"א 148/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד) בע"מ,
פ"ד יג 260, 268; ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר,
פ"ד לא(2) 737, 742; ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן,
פ"ד לז(3) 1, 11; פרשת אלעוברה בעמ' 674; עניין מחאג'נה). בפרקטיקה מצא החיסרון האמור ביטוי בעיקר בתביעות
הנוגעות לקניין רוחני. הבעיה נוצרה שעה שעתר התובע בתביעתו לצו מניעה קבוע -
שבסמכותו של בית משפט מחוזי בשל כך שאין שווי לנושא - וכן לסעד כספי שסכומו מביא
העניין בגדר סמכותו של בית משפט השלום (רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד
נג(1) 670). בעיה זו, בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני, הוסדרה לאחרונה
בתיקון מספר 36 לחוק בתי המשפט (ס"ח תשס"ד מס' 1907, מיום 3.11.03, עמ'
8). בחוזרנו למקרה שבפנינו, ברי כי מנקודת מבט של סמכות עניינית מצויה התובענה
שהגיש המערער בסמכותו של בית המשפט המחוזי. אף על פי כן, נותרת על כנה השאלה האם
אכן מדובר בתובענה כספית או שמא עסקינן בעניין של ירושה.
7. סעיף 136 לחוק הירושה קובע כזכור, כי לבית
משפט בישראל יש סמכות לדון בירושה של כל אדם בתנאי שביום מותו היה מושבו בישראל או
שהותיר נכסים בישראל. הוראה זו באה להגביל את העיקרון הכללי הנוהג לעניין סמכות
בינלאומית ואשר לפיו נרכשת הסמכות על ידי המצאה לנתבע (למשיב) של כתב הטענות הפותח
את ההליך (פיסקה 4 לעיל). במקרה עליו חל סעיף 136 לחוק הירושה, הרי אף אם הייתה
המצאה כאמור אין די בכך על מנת להקנות סמכות בינלאומית. כלומר, קיימים מקרים בהם
סכסוכים מסוימים אינם נתונים לסמכותו של בית המשפט המקומי מבחינה בינלאומית, חרף
העובדה שהייתה המצאה. דוגמא מובהקת, בצד זו של ירושה, הינה מקרקעין המצויים במדינה
זרה. לבתי המשפט בארץ אין סמכות בינלאומית לדון בתביעה לגבי מקרקעין המצויים
בחו"ל (הכלל נקבע על ידי בית הלורדים ב-British South Africa Co. V. Compania de
Mozambique [1893] A.C 602;
לאימוצו של הכלל בארץ, ראו ע"א 490/88 המוטרן הקופטי נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397, 403; וכן
בג"צ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 645). במקרה
כאמור, אין זה משנה שבוצעה המצאה בתחום השיפוט. השאלה שמטבע הדברים תוצג היא מהו
היקף הפרישה של הכלל, ובצורה אחרת, אילו תביעות תחשבנה כתביעות במקרקעין לעניין
הסמכות הבינלאומית (לעניין זה ראו Cheshire
and North's Private International Law (13th ed.,
1999), p. 377 -385). זו
הסוגיה המתעוררת במקרה דנא בכל הנוגע לירושה. כפי שראינו, מקום מושבה של המנוחה
בעת מותה לא היה בארץ אלא בארצות הברית, והיא אף לא השאירה נכסים בארץ. אם נמצא כי
התובענה עוסקת בירושתה של המנוחה, נהיה חייבים לומר שלבית המשפט המחוזי לא הייתה
סמכות מבחינה בינלאומית לדון בה, ואף לשום בית משפט אחר בארץ לא נתונה סמכות שיפוט
בעניין. תשובה לשאלה האם מדובר אכן בדיון בירושתה של המנוחה מחייבת תהליך של מיון
וסיווג. זו הסיבה שהבאנו בראשית דיוננו (פיסקה 4 רישא לעיל) מצב דברים היפותטי
לפיו המנוחה עצמה הייתה מגישה תביעה דוגמת זו שהגיש המערער, הוא מנהל עיזבונה.
העילה בשתי התביעות דומה ואילו הסעד זהה הוא, קרי - סעד כספי. מכך יש ללמוד, כי
העובדה שעסקינן בתביעה של מנהל עיזבון, המעוניין לטרוף נכס (או לקבל כספים שנלקחו)
מידי מחזיק, אינה הופכת בהכרח את העניין לזה של "ירושה". אילו נתבקש
בתובענה סעד של צו ירושה, צו קיום צוואה, או סעד דומה, פשיטא שמדובר היה בעניין של
ירושה. ברם, בענייננו אין כך הדבר. נוכל להדגים את שאמרנו באמצעות מקרים שונים
שהתעוררו בבתי המשפט ובהם עלתה שאלה דומה לזו בה אנו עוסקים.
8. במקרה אחד, שלא היה מעורב בו אלמנט זר,
התעוררה מחלוקת בין שתי אחיות בנוגע לניירות ערך שנמצאו בחשבון בנק (ע"א
253/81 לוי נ' אסיאו, פ"ד לו(2) 193 (להלן - עניין אסיאו)). החשבון היה חשבון משותף שהצדדים לו היו אבי האחיות
ואחת מהן. האחות שהייתה צד לחשבון העבירה את ניירות הערך לאחר מות האב מאותו חשבון
לחשבונה שלה בבנק. האחות האחרת ביקשה מבית המשפט המחוזי, שהיה מוסמך אותה עת לדון
בענייני ירושה, שימנה מנהל עיזבון. בית המשפט החליט למנות מנהל עיזבון למטרה
מסוימת. בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים בבית המשפט המחוזי בנושא האמור. הצדדים
הודיעו כי חלוקים הם בשאלה האם ניירות הערך נכללים בנכסי העיזבון. בית המשפט
המחוזי החליט כי העניין יידון בפניו על פי תצהירים. האחות שהייתה צד לחשבון טענה,
כי לאור שווים של ניירות הערך, נתונה הסמכות בידי בית משפט השלום. הטענה נדחתה על
ידי בית המשפט המחוזי מן הטעם שהבקשה נתונה לסמכותו, מכוח סעיף 151(א) לחוק
הירושה, אשר קבע כי בית המשפט המחוזי הוא בית המשפט המוסמך "לפי חוק
זה". יצוין, כי כיום קובע סעיף 151 שבית המשפט לענייני משפחה הוא בית המשפט
המוסמך לפי חוק הירושה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע, כי הסמכות נתונה
לבית המשפט המוסמך, בהתאם לשווים של ניירות הערך. וכך נאמר (מפי השופט ש' לוין):
"...ברור הדבר שתובענה המוגשת לטובת עיזבון או נגדו, תובענה
רגילה היא, הטעונה ברור בבית המשפט המוסמך. לעניינה של תובענה כזו, מבחינת הסמכות,
מה לי אם התובע הוא מתדיין רגיל, ומה לי אם הוא יורש?" (שם, עמ' 195).
גישה דומה באשר לסמכות העניינית ננקטה במקרים אחרים
בהם התעוררה מחלוקת האם נכסים מסוימים כלולים בעיזבון (ראו למשל, ע"א 272/86 הכרי נ'
הכרי, פ"ד מב(2) 411; ע"א 1046/93 שיתי נ' שיתי (לא
פורסם); וכן ראו רע"א 3277/95 הולנדר בנאי בע"מ נ' חברה לנאמנות של
בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מט(5) 295 (להלן - פרשת הולנדר)). בהמשך נתייחס לשאלה האם קבלתו של חוק בית המשפט
לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן - חוק בית המשפט למשפחה), הביאה לשינוי
כלשהו שיש בו כדי להשליך על העניין שבפנינו.
9. בעיה דומה לזו בה אנו דנים מתעוררת כאשר
בעל תפקיד, למשל מפרק חברה, נאמן בפשיטת רגל או כונס נכסים (שנתמנה לפי פקודת
החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות)) טוען, כי צד שלישי
מחזיק בנכס שנמנה על נכסי הפירוק (פשיטת הרגל או הכינוס). הסוגיה עלתה לעתים
מנקודת מבט שונה מזו בה אנו עוסקים. בעל התפקיד הגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט
שעל הפירוק, על פשיטת הרגל או על הכינוס (למען הקיצור, נדבר בהמשך על בית המשפט
שעל הפירוק). המשיב טען, כי אין הבקשה ראויה להיות נדונה על ידי בית המשפט לו
הוגשה, אלא חובה היה להגיש תובענה בדרך הרגילה, לפני בית המשפט המוסמך על פי הסעד
המבוקש. לעתים קרובות נקבע, כי בתנאים מסוימים אין מניעה לילך בדרך של בקשה למתן
הוראות בבית המשפט שעל הפירוק (למשל, ע"א 380/89 מדינת ישראל נ'
כוכב השומרון בע"מ, פ"ד מה(4) 741, 746; פרשת הולנדר; דנ"א 5710/97 אומצא מפעלי בשר בע"מ
נ' מחסני קירור ב"ש (1986) בע"מ (לא פורסם); רע"א 5540/97 שמחון נ'
הכונס הרשמי, פ"ד נא(5) 355, 358-357; רע"א 259/99 חב' פליצ'ה
ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 396-393).
ההתפתחות בפסיקה הובילה לכך שבמקרים מסוימים, מעין אלה שציינו, נוצר מצב לפיו נתונה
סמכות מקבילה לשני בתי משפט; האחד, בית המשפט המוסמך על פי הסעד המבוקש, ואילו
האחר הינו בית המשפט שעל הפירוק. בית המשפט השני, זה שעל הפירוק, יפעיל את סמכותו
אך ורק אם הבקשה למתן הוראות מתאימה מבחינה דיונית לשם הכרעה במחלוקת. אף על פי
כן, הרי במקרים אחרים, הגם שמדובר בסעד שנתבע בבית המשפט שעל הפירוק, יהיה נכון
לקבוע כי בית המשפט הרגיל, זה שסמכותו נקבעת על פי הסעד הנתבע, אינו בעל סמכות;
והוא - כאשר מדובר בעילה שהינה ייחודית לדיני הפירוק (או פשיטת הרגל). כך למשל, אם
מפרק מעוניין לתבוע מצד שלישי שהיה נושה של החברה כי יחזיר כספים לקופת הפירוק מן
הטעם שקיבלם כהעדפת מירמה, עליו לנקוט הליך אך ורק בבית המשפט שעל הפירוק (העילה
של העדפת מירמה קבועה בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980
ובסעיף 355(א) לפקודת החברות).
10. נביא עתה בקצרה דוגמאות נוספות המחזקות את
המסקנה כי במקרה הנוכחי אין עסקינן בעניין של ירושה, אלא בתובענה כספית. לדוגמא
הראשונה יש נגיעה ישירה לענייננו, בעוד שחשיבותן של השתיים האחרות הינה עקיפה
בלבד:
א. בית המשפט המוסמך לפי חוק הבוררות,
תשכ"ח-1968, הינו בית המשפט המחוזי (ראו הגדרת "בית משפט" בסעיף 1
לחוק זה). לבית משפט אחר נתונה סמכות בענייני בוררות מקום שהעביר את העניין שבפניו
לבוררות: סעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט. נשאלת השאלה לאיזה בית משפט נתונה הסמכות
לעניין הליך בו מבקש הזוכה בבוררות לתבוע על יסוד הפסק. התשובה שניתנה היא, כי
הסמכות תיקבע על פי הסעד המבוקש וכי אין מדובר בעניין הנתון לסמכותו של בית המשפט
המוסמך בענייני בוררות (ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד
לא(1) 7, 12 (בין האותיות א-ב)).
ב. בקשה לאכיפת פסק חוץ, שעניינה פסק דין
כספי שניתן בחו"ל, תוגש לבית המשפט בישראל שלו סמכות עניינית לפי גובה הסכום
הנתבע (רע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלנלבוגן, פ"ד
נו(1) 253).
ג. הליך של טען ביניים יוגש לבית המשפט
המוסמך על פי הסכום שבידי המחזיק, אשר קיבל דרישות המכחישות זו את זו (רע"א
4692/92 בנק הבנייה לישראל בע"מ נ' פרי העמק (שימורים וקפואים)
88 בע"מ, פ"ד מז(1) 653).
11. מאז הקמתם של בתי המשפט למשפחה נתונה להם,
ולא עוד לבית המשפט המחוזי, הסמכות לדון בענייני ירושה (סעיף 151 לחוק הירושה
כנוסחו דהיום). סעיף 3(א) לחוק בית המשפט למשפחה קובע ש"עניני משפחה"
ידונו בבית המשפט האמור. סעיף 1 לחוק זה מגדיר את הביטוי "עניני משפחה",
וזאת לשם תיחום סמכותו העניינית של בית המשפט לעניני משפחה. לשם כך עלינו לבחון
שניים מבין המרכיבים השונים שבהגדרתו של הביטוי האמור: הראשון, זה שבסעיף 1(2)
לחוק בית המשפט למשפחה, והשני שבסעיף1(6)(ה) לאותו חוק.
סעיף 1(2) קובע שבגדר "עניני
משפחה" תבוא "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או
עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". פרשנותו של
הדיבור "עילתה סכסוך בתוך המשפחה" ניתנה בפרשת חבס. כפי שנראה מייד, אין צורך להיזקק למונח זה. ההליך שהוגש
על ידי המערער הינו, כמובן, תובענה אזרחית שאחד הצדדים לה הוא עיזבון המנוחה,
וביתר דיוק - מנהל העיזבון. אין די בכך על מנת להכניס את המקרה תחת כנפי האמור
בסעיף 1(2). הטעם פשוט: המשיב אינו בן-משפחתה של המנוחה. אותו סעיף 1(2) לחוק בית
המשפט למשפחה מגדיר את הביטוי "בן משפחתו" וכולל בני משפחה ברמות קירבה
שונות. כפי שתיארנו, אחיו של בעלה של המנוחה היה סבו של המשיב. קירבה זו בין
המנוחה למשיב אינה כלולה בהגדרה.
על פי האמור בסעיף 1(6)(ה) לחוק בית
המשפט למשפחה נתונה לאותו בית משפט סמכות לדון בתובענה לפי חוק הירושה "לרבות
תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה יהיו הצדדים אשר יהיו". כיום תיתכן הטענה,
כי אין עוד ללכת על פי ההלכה שנפסקה בעניין אסיאו
(פיסקה 8 לעיל; כמו כן ראו והשוו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 306 ואילך). אף אם הייתה מתקבלת
הטענה, ואיננו מביעים עמדה בעניין, הרי תוקפה יוגבל למקרה שמכל בחינה אחרת ניתן
להביאו בפני בית המשפט לענייני משפחה. במילים אחרות, אילו ניתן היה להגיש בארץ
בקשה לצו קיום צוואתה של המנוחה, אפשר שהליך דוגמת זה שנקט המערער יכול היה להיות
מובא בפני בית המשפט לענייני משפחה. ברם, במקרה הנוכחי אין לבית המשפט לענייני
משפחה סמכות לדון בענייני ירושתה של המנוחה משום שמקום מושבה לא היה בישראל בשעת
מותה והיא אף לא הותירה נכסים בארץ. נראה, כי מטרת ההוראה שבסעיף 1(6)(ה) האמור
היא לקבץ הליכים שונים הקשורים בירושה וסובבים סביבה בבית משפט אחד. כל זאת, כחלק
מן התכלית של חוק בתי המשפט למשפחה לרכז בפורום שיפוטי אחד את מלוא המחלוקת בין
בני משפחה (פרשת חבס, בעמ' 342). אין לרציונאל זה דבר עם המקרה הנוכחי, כאשר
מדובר בתובענה שהוגשה נגד תושב ישראל, אשר נטען כלפיו כי הוא מחזיק שלא כדין בכספי
העיזבון וכאשר לא ניתן היה כלל לבקש צו קיום צוואה בישראל.
12. מסקנתנו, אם כן, היא שבית המשפט המחוזי שגה
משקבע שאין לו סמכות בינלאומית לדון בתובענה הכספית שהגיש המערער. מדובר בתביעה
נגד תושב הארץ שכתב התביעה הומצא לו. אין עסקינן בתובענה בעניין של ירושה. לפיכך,
נתונה לבתי המשפט בארץ הסמכות מהבחינה הבינלאומית. מאחר שמבחן הסעד הוא הקובע
לצורכי הסמכות העניינית, והואיל והסכום הנתבע מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט
המחוזי, הרי נתונה לו הסמכות לדון בעניין. לאור תחולתו של מבחן הסעד ומשום שאין
מדובר במקרה בו קיימת מחלוקת לגבי שווי הנושא, לא היה אף מקום להביא ראיות לעניין
השאלה המקדמית האם התובענה נתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי.
13. בכתב הגנתו של המערער טען הוא, בנוסף לטענת
חוסר הסמכות, כי בית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לדון בתובענה. בית משפט קמא
לא נדרש לטענה, משקבע כי אינו מוסמך לדון בהליך. מכיוון שהטענה טרם נדונה, אין
מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן טענה זו, עוד קודם שייזקק להליך
גופו.
14. אי לכך, הנני מציע לקבל את הערעור, לבטל את
פסק הדין ולקבוע כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתובענה. התיק יחזור לבית המשפט
המחוזי כאמור. המשיב ישא בהוצאות המערער בערעור וכן בשכר טירחת עורך דין בסכום של
25,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש
י א
השופט י' טירקל:
על פי כתב התביעה שהוגש בבית המשפט
המחוזי, מדובר בתביעה של מנהל עזבון של המנוחה – הוא המערער – נגד מחזיק בכספים
שלה – הוא המשיב – תושב ישראל, שכתב התביעה הומצא לו כדין. די בכך כדי לקבוע כי
בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בתובענה; ולענין זה אין להיזקק לטענותיו של המשיב
בדבר מקורם של הכספים וכיצד הגיעו לידיו.
לפיכך, מבלי לחוות דעה בדבר אופן יישומו
של סעיף 136 לחוק הירושה במצבים אחרים, אני מצרף דעתי לדעתו של חברי הנכבד השופט
א' גרוניס ולתוצאה שאליה הגיע.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
גרוניס.
ניתן היום, ט"ז בכסלו תשס"ה
(29.11.04).
ה נ ש י א ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03028460_S06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/