עמי סלע נ. ענבל ברזילי ילין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 28443-03-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערער: עמי סלע נגד המשיבים: 1. ענבל ברזילי ילין 2. מאיה בן שושן 3. זכריה תוהמי 4. יורם ברנע ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ל' שלאעטה חלאילה) בת"א 37760-12-22 מיום 9.2.2026 תאריך הישיבה: ט' סיוון התשפ"ו (25.5.2026) בשם המערער: עו"ד ליאור שמעוני בשם המשיבות 2-1: עו"ד יצחק שפרבר פסק-דין הנשיא יצחק עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ל' שלאעטה חלאילה) בת"א 37760-12-22 מיום 9.2.2026 בגדרו נדחתה תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות (להלן: פסק הדין). נקדים ונציין כי התביעה נדחתה אמנם על הסף, אך לאחר שנשמעו ראיות לצורך בחינת טענת ההתיישנות. 1. התביעה דנן היא אחת מבין שורה של הליכים שמתנהלים בעיקרם בין המערער לבין המשיבים 4-3 (להלן: המשיבים) במסגרת אחזקותיהם בחברה בשם מילי חדרה אמינות בע"מ (להלן: החברה). שליש ממניות החברה מוחזקות על ידי חברת אושר ואמינות בע"מ, שהמערער הוא בעל המניות היחיד בה, ושני שלישים ממניותיה על ידי חברת מילי חדרה 91 בע"מ, שהמשיבים הם בעלי המניות בה. החברה הוקמה בשנות התשעים לצורך רכישת קרקע בחדרה, שעליה נבנה מבנה שבו יחידות מגורים ומסחר (להלן: הנכס). נציין כי בשנת 2017 ניתן צו לרישום הנכס כבית משותף הכולל 44 יחידות (תתי-חלקות). 2. בתביעה שהוגשה על ידי המערער נטען כי המשיבים פעלו מאחורי גבו וחתמו על הסכמים שונים הקשורים לפעילות החברה ללא ידיעתו והסכמתו. נטען כי המשיבות 1 ו-2 (להלן: המשיבות), עורכות דין שלטענת המערער ייצגו וטיפלו בענייני החברה, הפרו את חובת הנאמנות כלפיו בכך שאישרו מסמכים והסכמים שונים שהחברה הייתה צד להם, וזאת למרות שהמערער לא חתם עליהם. החברה הייתה מיוצגת לאורך שנים על ידי עורך הדין דב ברזילי ז"ל, שנפטר בחודש יוני 2022, המשיבה 1 היא בתו שעבדה עמו במשרד, והמשיבה 2 היא עורכת דין שעבדה במשרד עד שנת 2020. התביעה נגד המשיבים עוכבה בשל תניית בוררות כך שפסק הדין של בית משפט קמא עסק אך ורק בתביעה כנגד המשיבות. 3. טענתו המרכזית של המערער הייתה כי על פי הסכם המייסדים, רק חתימה של שלושת חברי הדירקטוריון, קרי המערער והמשיבים, לצד חותמת החברה "מחייבים ומזכים את החברה בכל דבר ועניין", אך המשיבים מכרו וחילקו את המשרדים והחנויות בנכס מבלי שקיבלו את אישורו, רשמו נכסים בסכומים שונים מהסכמי המכר ורשמו שטחי מכר שונים מהרשום בהסכמי המכר. המערער העמיד את סכום התביעה על כ-116 מיליון ש"ח, אך משנדחתה בקשתו לפטור מתשלום אגרת התביעה, הועמד סכום התביעה על כ-9 מיליון ש"ח. 4. כאמור, עילת התביעה מבוססת על הפרת הסכם המייסדים, אך כפי שציין בית משפט קמא בסיפא לפסק דינו, ספק רב אם על פי הסכם המייסדים אכן נדרשה חתימה של שלושת חברי הדירקטוריון. בנושא זה ניתן פסק דין לחובת המערער בהליך אחר שהתקיים בינו לבין המשיבים (פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ג' גונטובניק) בה"פ 40970-09-20 מיום 22.12.2022 (להלן: עניין איילון)). על פסק הדין תלוי ועומד ערעור בבית משפט זה (ע"א 1284/23) ומשכך, לא נתייחס לנושא זה. 5. תביעתו של המערער התייחסה לשורה של הסכמי מכר שנעשו בין השנים 1997 ועד לשנת 2014, כאשר לטענתו, הנזק הנתבע התגבש בשנת 2000. המערער טען להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), כאשר לטענתו, רק בשנת 2019, בעקבות הליך אחר שהתנהל בין הצדדים, נודע לו על העסקאות "הלא כשרות" ורק בחודש ספטמבר 2021 קיבל על פי דרישת עורך דין מטעמו העתקים מכל הסכמי המכר. בית משפט קמא קבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ואעמוד להלן בתמצית שבתמצית על דרך הילוכו. 6. בפסק הדין נקבע כי המערער לא הבחין בין העסקאות והמסמכים השונים לגביהם נטען כי נעשו או נחתמו ללא ידיעתו, לא ברור בכמה עסקאות מדובר, מתי נערכו, מה היקפן הכספי ומה הנזק שנגרם לתובע בגינן – כך שהתביעה לוקה בחוסר פירוט ובעמימות: "כל התשובות שנתן התובע בחקירתו הנגדית, כתירוץ להעדר הפירוט, אינן הגיוניות ואף סותרות בעליל את הרשימות שצירף לתביעה. לא ניתן לנהל תביעה ולא ניתן לצלוח את משוכת ההתיישנות כשמדובר בתביעה העוסקת בהסכמים בין השנים 1997-2014, ללא פירוט של כל העסקאות 'הלא כשרות' הנטענות וללא ניסיון אמיתי להוכיח נסיבות המאריכות את תקופת ההתיישנות ביחס לכל עסקה ועסקה. צירוף ההסכמים בגינם מוגשת התביעה ופירוטם, אינו נחשב לטרחה כלפי בית המשפט, כי אם חובה בסיסית המוטלת על התובע. מדובר בתביעה הנוגעת לעסקאות שונות אשר עפ"י הנטען נעשו ללא ידיעתו או הסכמתו של התובע. עסקאות אלה עצמאיות הן אחת מהשנייה, כך גם עילת התביעה ומועד ההתיישנות של כל אחת מהעסקאות" [הדגשה במקור – י"ע] (פסקאות 46-45 לפסק הדין). 7. למרות הקושי שהציב המערער בפני בית המשפט, צלל בית המשפט לעומקם של מסמכים וראיות שהובאו בפניו. ממכתב שנשלח אל המערער בשנת 2021 עולה כי החברה התקשרה ב-34 הסכמים למכירת יחידות בנכס, כאשר בחלק מההסכמים נרכשו יותר מיחידה אחת על ידי אותו גורם. בשנת 2003 התנהלה תכתובת בין המערער לבין עורך הדין ברזילי, הנוגעת ל"טופס 50" שהוגש לרשות המסים (בקשה לפטור ממס שבח). טופס זה, התייחס ופירט 26 עסקאות שונות שנעשו על ידי החברה עד ליום 28.12.2002, מועד החתימה על הטופס, ובמקום המיועד ל"שם המוכר/המייצג" נכתב שמו של המערער כמגיש הבקשה. בית המשפט ערך טבלה של כל 34 העסקאות והשווה אותן לעסקאות שפורטו באותו טופס 50, שנחתם על ידי המערער עצמו. התברר כי כל העסקאות שנעשו על ידי החברה, שלא נכללו בטופס 50, נערכו בהסכמים החתומים על ידי שלושת חברי הדירקטוריון, כולל המערער. לאור זאת, נקבע כי המערער היה מנהל פעיל, שהיה מעורב בעסקיה של החברה ובעסקאות שנעשו והוא "לא הציג תשתית עובדתית המאפשרת לו להיכנס בשערי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ביחס להסכמים כלשהם" (שם, בפסקה 66). 8. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי גם ללא מחסום ההתיישנות דומה כי המערער היה מתקשה לבסס עילה שתצדיק את קבלת התביעה. זאת, בהיעדר עילה אישית של המערער כבעל מניות בחברת אושר ואמינות בע"מ שהיא המחזיקה במניות החברה; בהיעדר הוכחה למעורבות אישית של המשיבות בעסקאות "הלא כשרות" לטענתו; בהיעדר עילת תביעה לאור פרשנות הסעיף הרלוונטי בהסכם המייסדים, כפי שנקבע גם בעניין איילון, שערעור עליו תלוי ועומד בבית משפט זה; ואי הוכחת הנזק שעה שלא נטען לרכיבי הנזק ודרך חישובו. סוף דבר, שהתביעה נדחתה והמערער חויב בהוצאות בסך 40,000 ש"ח. 9. על פסק הדין נסב הערעור שלפנינו. המערער טוען, בין היתר, כי בית משפט קמא הסתמך על קביעות עובדתיות שנקבעו בהליך בעניין איילון, למרות שפסק הדין איננו חלוט עדיין; כי רק במהלך השנים, ולאחר רישום הנכס כבית משותף, גילה המערער את העובדות ששימשו בסיס לתביעתו; כי המסמכים הגיעו לידי המערער ונחשפו בפניו רק בעקבות ההליך בעניין איילון; כי בית המשפט שגה ביישום סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכן העובדות המהותיות המהוות את עילת התביעה נגד המשיבות נודעו לו רק בשלב מאוחר; כי לאור יחסי האמון בינו לבין המשיבות לא היה עליו לקיים חקירות ובדיקות; כי לא היה מקום להכריע בתביעה כל עוד לא נשמעו כל הראיות; כי המדובר בתרמית ובעוולה נמשכת; וכי לא היה מקום לשזור בפסק הדין קביעות ואמירות שחורגות משאלת ההתיישנות. ולבסוף, המערער מלין על סכום ההוצאות שנפסק לחובתו. 10. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת ישיבת קדם ערעור שהתקיימה ביום 25.5.2026, השתכנעתי כי יש לדחות את הערעור על הסף מכוח תקנות 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכך אציע לחבריי שנעשה. 11. פסק דינו של בית משפט קמא בבחינת דבר דבור על אופניו. בית המשפט נכנס לעובי הקורה וצלל לראיות ולמסמכים שהובאו בפניו, במסגרת "משפט הזוטא" שנערך לשם בירור טענת ההתיישנות. ככלל, מקום שבו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, רצוי לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית ואף ניתן לקיים "משפט זוטא" קצר כדי ללבן עובדה הנדרשת להכרעת סף (ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 110 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל); ע"א 7680/13 פרי נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 14 (11.2.2015); ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון כהן, פסקה 19 (23.1.2019)). הלכה למעשה, בשמיעת הראיות באופן ממוקד בנושא ההתיישנות, הלך בית משפט קמא בעקבות המצבים שנסקרו על ידי השופטת י' וילנר ברע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א.לוי השקעות ובניין בע"מ, פסקה 19 (2.12.2020)). 12. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע כלהלן: נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. סעיף זה, הידוע כ"כלל הגילוי" משעה את מירוץ ההתיישנות. הסעיף דורש שני תנאים מצטברים – אי ידיעה סובייקטיבית, ואי ידיעה אובייקטיבית, כאשר המודעות בכוח נבחנת על פי מבחן האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות. משהעלו המשיבים טענת התיישנות, והמערער ביקש להיבנות מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שעליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה מתקופת ההתיישנות (ראו, לדוגמה, ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); עניין גיא-ליפל, פסקה 41). במקרה דנן, לא רק שהמערער לא עמד בנטל, אלא שהראיות והממצאים סותרים לחלוטין את טענת המערער להארכת תקופת ההתיישנות. 13. החברה הוקמה במיוחד לשם רכישת הנכס ובנייה עליו. מבחינת הגיונם של דברים, קשה להלום כי במהלך כל השנים המערער לא התעניין כלל בנכס. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי: "אני דוחה את גרסתו של התובע לפיה לא ידע על חלק מהעסקאות וגם את ניסיונו במהלך חקירתו הנגדית להציג את עצמו כמי שאינו מעורה בפרטים. התרשמתי כי התובע מנסה להתחמק ממתן תשובות ומנסה ליהנות מטיעון ערטילאי ועמום [...]. [...] נוכח תפקידו של התובע בחברה לאורך שנים, לאור מעורבותו הנלמדת גם מהמכתבים שצורפו לתצהיר הנתבעת ומטופס 50 ולאור חתימתו על כל ההסכמים שלאחר שנת 2002 (בסייגים לעיל), התובע לא הציג תשתית עובדתית המאפשרת לו להיכנס בשערי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ביחס להסכמים כלשהם [...]" [הדגשה במקור – י"ע] (פסקאות 43 ו-66 לפסק הדין). די בממצא זה, כשלעצמו, כדי לדחות התביעה מחמת התיישנות. 14. זאת ועוד. המערער פנה אל עורך הדין ברזילי על מנת לקבל טופס 50 לצורך קידום רישום בית משותף (פנייה המעידה, כשלעצמה, כי המערער היה מעורה בנעשה בחברה). המערער חתם על טופס 50 שהכיל טבלה של עסקאות שונות שנעשו עד סוף שנת 2002 ובכך אשרר עסקאות אלה. בעסקאות שבוצעו לאחר מועד זה, המערער עצמו חתם על ההסכמים הנוגעים להן. מכאן, שהמערער היה מעורה בזמן אמת בכל העסקאות שנעשו בנכס ודי בכך כדי לדחות את התביעה מחמת התיישנות. 15. לא מצאתי ממש בטענה לתרמית, לאחר שהוכח כי המערער יכול היה לקבל, וקיבל בזמן אמת, מסמכים הקשורים בפעילות החברה. אף לא מצאתי ממש בטענה לפיה מדובר כביכול בעוולה מתמשכת. 16. די אפוא בקבלת טענת ההתיישנות כדי לדחות את הערעור, ומשכך, איננו נדרשים לעילות הנוספות אליהן התייחס בית משפט קמא בפסק דינו. ההוצאות בסך 40,000 ש"ח שהושתו על המערער הן על הצד הנמוך, בהינתן סכום התביעה, וממילא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בגובה ההוצאות. 17. סוף דבר שאציע לחבריי לדחות את הערעור. המערער יישא בהוצאות המשיבות 2-1 בסך 25,000 ש"ח. ניתן היום, י"ח סיוון תשפ"ו (03 יוני 2026). יצחק עמית נשיא דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת