מוסא דג'אני ואח' נ. נחלת שמעון בע"מ

12 1 בבית המשפט העליון רע"א 2841/21 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשים: מוסא דג'אני ואח' נ ג ד המשיבה: נחלת שמעון בע"מ בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ע' זינגר, ח' מאק-קלמנוביץ וא' רון) בע"א 1759-11-20 מיום 2.3.2021 תאריך הישיבה: א' באדר ב התשפ"ד (11.3.2024) בשם המבקשים: עו"ד סאלח אבו-חוסיין ; עו"ד סאמי ארשיד בשם המשיבה: עו"ד אילן שמר פסק-דין ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן: לפנינו בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ע' זינגר, ח' מאק-קלמנוביץ וא' רון) שדחה ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) שבגדרו התקבלו תביעות המשיבה לסילוק ידם של המבקשים מהנכסים שבהם הם מתגוררים במתחם שמעון הצדיק בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים (להלן: המתחם). רקע עניינו של ההליך דנן בשלוש תביעות לסילוק יד שהוגשו על ידי המשיבה, חברת נחלת שמעון בע"מ (להלן גם: נחלת שמעון) נגד המבקשים, שמתגוררים בנכסים במתחם מזה עשרות שנים. הליך זה הוא "הליך תאום", להליך שהוכרע בשנת 2022 בפסק דינו של בית משפט זה (רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022) (להלן: עניין ג'אעוני); בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין נדחתה בדנ"א 2580/22 נחלת שמעון בע"מ נ' ג'אעוני (7.7.2022) (להלן: ההחלטה בבקשה לדיון נוסף)). משכך, אסתפק בתיאור קצר של הרקע העובדתי והמשפטי הנדרש לענייננו (להרחבה בעניין זה ראו עניין ג'אעוני, פסקאות 23-3 לפסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז; כן ראו ע"א 459/79 הוועד הכללי לכנסת ישראל נ' אל איובי, פ"ד לה(4) 188 (1981)). הנכסים שבהם מתגוררים המבקשים מצויים במקרקעין לא מוסדרים שמזוהים כחלקות מס' 54 ו-66 בגוש רישום 30514, חלקה מס' 2 בגוש רישום 30526 וחלקה מס' 6 בגוש רישום 30527. סוגיית הבעלות במתחם מצויה מזה שנים ארוכות במחלוקת ובהתדיינויות משפטיות: בסוף המאה ה-19 רכשו ועד עדת הספרדים בירושלים והוועד הכללי כנסת ישראל (להלן: הוועדים היהודיים) את הזכויות במתחם מבעליהם ואלו נרשמו כקרקע הקדש על שמם של הרבנים הראשיים בירושלים. בתום מלחמת העצמאות נותר המתחם בשליטתה של ממלכת ירדן, וניהולו הועבר לממונה הירדני על נכסי האויב. בחודש ספטמבר 1954 השכיר הממונה הירדני את הקרקע למשרד השיכון והבינוי הירדני ובהמשך אותה השנה נחתם חוזה בין ממשלת ירדן לבין סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees; להלן: אונר"א) לבנייתן של 28 יחידות דיור במתחם שיושכרו למי שנרשמו כפליטים פלסטינים ברשימות אונר"א. במסגרת ההסכם נקבע כי הנכסים יושכרו לפליטים ואלה יוסרו מרשימות אונר"א (דהיינו, לא יוכרו עוד כפליטים). בהמשך לכך, ולאחר שנמצאו משתכנים שהסכימו לוותר על מעמדם כפליטים (להלן: המשתכנים או המחזיקים), חתמה ממשלת ירדן עמם על חוזים בנוגע ליחידות הדיור במתחם (להלן: הסכמי השכירות), שבמסגרתם נקבע, בין היתר, כי לאחר תקופת ניסיון של שכירות בת שלוש שנים, הבעלות ביחידה תועבר למשתכן ללא תשלום נוסף (ובלבד שעמד בתנאים שנקבעו בהסכמי השכירות). בו בזמן, החלו הירדנים לנקוט בהליכי הסדר, ואולם הליכים אלה לא הושלמו; בשנת 1967 הוחלו המשפט השיפוט והמינהל של המדינה על המתחם והוא הוקנה לאפוטרופוס הכללי (בהתאם להוראות חוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], התש"ל-1970). בשנת 1972, בשל בקשה לחידוש רישום שהגישו הוועדים היהודיים, שוחרר המתחם לידם, "בכפוף לזכות צד שלישי אם קיימת זכות כזו". המתחם נרשם בפנקס השטרות על שם הוועדים היהודיים ולימים, בשנת 2003, רכשה המשיבה את המתחם מהוועדים היהודיים (והיא נרשמה בפנקס השטרות כבעלים של המתחם בשנת 2008). כאמור, ביחס למתחם נוהלו לאורך השנים הליכים משפטיים רבים, שתוארו באריכות בפסק הדין בעניין ג'אעוני (ראו פסקאות 22-9 לפסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז), ומשכך יובאו הדברים אך בתמצית. בשנות השמונים הגישו הוועדים היהודיים תביעות רבות לסילוק יד ולפינוי מנכסים שונים במתחם; חלק מהנתבעים בתביעות אלו הגישו תביעה שכנגד שבמסגרתה טענו לבעלות בנכסים במתחם. במסגרת הליכים אלו הגיעו הצדדים להסכם דיוני (שקיבל תוקף של החלטה) ובו הסכימו כי הוועדים היהודיים הם הבעלים הרשום במקרקעין וכי אין רישום אחר בפנקסי המקרקעין – הישראליים או הירדניים – שסותר רישום זה. הן תביעות הפינוי, הן תביעות המחזיקים לבעלות בנכס נדחו והצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים, שדחה את הערעורים. בית המשפט ציין, בין היתר, כי המחזיקים רכשו מעמד של דיירים מוגנים בנכסים (בקשת רשות לערער על פסק הדין נדחתה, רע"א 3247/91 חנון נ' ועד עדת הספרדים בירושלים (27.10.1991)). בהמשך לפסיקה זו הגישו הוועדים היהודיים שורת תביעות פינוי נגד מחזיקים בנכסים מחמת אי תשלום דמי שכירות (חלק מהתביעות התקבלו וחלק עוכבו עד להכרעה בשאלת הבעלות במתחם). כזכור, בשנת 2008 נרשמה המשיבה כבעלת הזכויות במתחם בפנקס השטרות, ובהמשך לכך הגישה תביעות לפינוי המתגוררים בנכסים. בין תביעות אלו מנויות גם התביעות שהוכרעו בעניין ג'אעוני ואת התביעות נושא ההליך שלפנינו. התביעות שהוכרעו בעניין ג'אעוני בשנים 2010-2009 הגישה המשיבה 4 תביעות נגד מחזיקים שונים בנכס, בעיקרם של דברים, בטענה שהם הפרו את תנאי הדיירות המוגנת באופן שמקים נגדם עילת פינוי. בשנת 2020 קיבל בית משפט השלום בירושלים את התביעות, תוך שנדחו טענות שונות שהעלו המחזיקים בנוגע לתוקף רישום המשיבה בפנקס השטרות. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה בבית המשפט המחוזי בירושלים ( למעט בעניין ההוצאות, שהופחתו במסגרת פסק הדין בערעור). בית המשפט המחוזי קבע כי המחזיקים הפרו את תנאי הדיירות המוגנת ובהתאם קבע מועד לפינוי הנכסים. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות לערער – שהוכרעה כאמור בפסק הדין בעניין ג'אעוני ביום 1.3.2022. בפסק הדין נחלקו דעותיהם של שלושת שופטי ההרכב. בדעת רוב נקבע (השופטים י' עמית וד' ברק-ארז, כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג) שיש מקום לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. בכל הנוגע לשאלת הבעלות במתחם, הציעה השופטת ברק-ארז להבחין בין מישור הבעלות הרשומה, שלגביה נקבע שחל השתק פלוגתא נוכח קביעות בהליכים קודמים, לבין מישור הבעלות הפוזיטיבית בו. מאחר שמדובר בתביעת פינוי, מצאה השופטת ברק-ארז כי די בבעלות הרשומה, ואין צורך להכריע בשאלת הבעלות הפוזיטיבית, שעשויה להיות מוכרעת בעתיד בהליכי הסדר מקרקעין. בשונה מכך, ביחס למעמדם וטיב זכויותיהם של המחזיקים בנכסים, קבעה השופטת ברק-ארז כי לא קיים השתק פלוגתא שמגביל אותם מלטעון בסוגיה, ובהתאם פנתה לבחון את טיב זכויותיהם במתחם. לעמדתה, זכויות המחזיקים במקרקעין היא של רישיון בלתי הדיר וזאת בשים לב, בין היתר, להסכמי השכירות שבמסגרתם ויתרו המחזיקים על זכויותיהם מול אונר"א. לשיטת של השופטת ברק-ארז, מדובר ברישיון עביר ליורשיהם, בני משפחתם וחליפיהם של המחזיקים, ולפיכך הוא מחייב את המשיבה. השופט סולברג סבר כי יש קושי דיוני במסקנה כי המשתכנים מחזיקים בזכות של רישיון במקרקעין, מקום שבו מדובר בטענה משפטית שלא נשמעה מפיהם. עוד קבע השופט סולברג כי המחזיקים מושתקים הן ביחס למעמדה של המשיבה כבעלים רשומים במתחם, הן ביחס למעמדם כדיירים מוגנים. עוד צוין כי עיון בהסכמי השכירות מלמד שמדובר ביחסי שכירות ולא ביחסי רשות וכי בהליכים קודמים נקבע כי אופציית השתכללות זכויות המחזיקים לזכות בעלות לא יצאה אל הפועל. השופט סולברג סבר כי אף אם היה נכון לראות את המחזיקים המקוריים כבני רשות בנכסים במתחם, ספק אם זכות זו מחייבת את המשיבה היום. השופט עמית סבר אף הוא כי הבעלות הרשומה במתחם היא של המשיבה, וכי קיים מעשה בית דין ביחס למעמדם של המחזיקים כדיירים מוגנים. כמו כן, לא מצא השופט עמית להתייחס לאפשרות קיומו של רישיון בלתי הדיר, נוכח הטעמים הדיוניים שמנה השופט סולברג בפסק דינו. השופט עמית קבע כי שאלת הבעלות הפוזיטיבית בנכסי המתחם היא מורכבת, בפרט בשים לב להוראה בהסכמי השכירות שלפיה בתום שלוש שנות שכירות תעבור הבעלות למחזיקים ללא תשלום. נקבע כי אין כל סיבה הגיונית להניח שהמשתכנים בחרו להישאר במעמד של שוכרים – בהינתן שכל שנדרש מהם הוא לממש את האופציה שניתנה להם לשינוי מעמדם בנכס, ללא תשלום נוסף. לשיטת השופט עמית, בחינת זכותם של המחזיקים למול הבעלות המקורית במקרקעין ראוי שתיעשה במסגרת הליכי הסדר המקרקעין שהחלו בשכונת שייח' ג'ראח (הסדר על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר)). נקבע כי בנסיבות אלו, המשתכנים אינם דיירים מוגנים רגילים, אלא דיירים מוגנים בצל הליכי הסדר מקרקעין, כאשר להם טענת זכות שראויה להישמע. במצב דברים זה, ציין השופט עמית, אין מקום להורות על סילוק ידם מהמתחם. במישור האופרטיבי, סבר השופט עמית כי עד להכרעה בהליכי הסדר הזכויות במקרקעין, יחולו על הצדדים הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), כך שהמשתכנים יפקידו דמי שכירות שנתיים בחשבון נאמנות משותף, ודמי השכירות ישוחררו למשיבה או יוחזרו למשתכנים, בהתאם להכרעה בהליכי ההסדר. נוכח התוצאות השונות שאליהן הגיעו חברי ההרכב, הצטרפה השופטת ברק-ארז לתוצאה שאליה הגיע השופט עמית "מטעמים מעשיים" (פסקה 113 לפסק דינה). למען שלמות התמונה יוער כי, כאמור לעיל, המשיבה הגישה בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין, ובקשה זו נדחתה ביום 7.7.2022 בהחלטת הנשיאה א' חיות, בין היתר משלא נקבעה הלכה עקרונית בפסק הדין. עוד יצוין כי בהחלטה מיום 19.3.2023, לאחר שהתברר כי המשיבה לא מעוניינת לפתוח חשבון נאמנות משותף, קבע בית המשפט כי "בשלב זה, וכל עוד לא נפתח חשבון נאמנות משותף, ימשיך ב"כ המבקשים לשמש כנאמן לחשבון, תוך מתן דיווח שנתי לב"כ המשיבה. מובן כי המשיבה רשאית לבקש, בכל עת, כי חשבון הנאמנות יהיה משותף, כפי שנקבע בפסק הדין" (שם, פסקה 2). ההליך שלפנינו כמו בעניין ג'אעוני, אף ראשיתו של ההליך דנן בשנים 2010-2009, עת הגישה המשיבה שלוש תביעות לסילוק יד נגד המבקשים, בני שלוש משפחות (ת"א 9938/09 נגד בני משפחת חמאד; ת"א 34600-03-10 נגד בני משפחת דג'אני; ות"א 34421-03-10 נגד בני משפחת דאהודי). ביום 4.9.2020 קיבל בית משפט השלום בירושלים את התביעות. בעיקרם של דברים, דחה בית המשפט את טענות המבקשים שכוונו לבעלותה הרשומה של המשיבה במקרקעין, ובכלל זאת טענות שכוונו להסדר הדיוני; טענות שכוונו לזיהוי הנכסים; וטענות שכוונו לפגמים שנפלו ברישום בעלותה של המשיבה. בנוסף לאמור, בית המשפט דחה את טענות המבקשים לבעלות בנכסים שבמתחם. לצד זאת, קבע בית המשפט כי המבקשים זכאים להחזיק בנכסים כדיירים מוגנים, אך משלא שילמו את דמי השכירות, קמה עילה לפינויים מכוח חוק הגנת הדייר. בית המשפט ציין כי משלא התבקש סעד מן הצדק, אין מקום ליתן סעד כאמור, ומשכך הורה על פינוי המבקשים מהנכסים במתחם עד ליום 1.8.2021. המבקשים ערערו על פסק הדין, וביום 2.3.2021 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את הערעור. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום וציין, בין היתר, כי קיים קושי בקבלת חלק מטענות המבקשים בשים לב להליכים המשפטיים הרבים שדנו בזכויות המשתכנים במתחם. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי המבקשים נכנסו לנכסים שבהם הם מתגוררים עשרות שנים "מבלי ששילמו דבר", וכי מצב זה ממשיך ומתקיים עד עצם היום הזה. ביום 26.4.2021 הוגשה בקשת הרשות לערער דנן. בבקשת הרשות לערער העלו המבקשים שורת טענות לשגגות ולפגמים שנפלו לשיטתם בפסק הדין של בית משפט השלום. עוד טענו המבקשים כי בפסקי הדין בעניינם נמנעו בתי המשפט מלדון בטענתם כי המשיבה אינה בעלת הזכויות במתחם, וזאת לשיטתם נוכח פגמים שונים שנפלו ברישום. בסופה של הבקשה, ציינו המבקשים כי "ראוי כי זכויות הבעלות יוכרעו בהתאם להוראות פקודת הסדר זכויות במקרקעין כדין, שבעקבות הליך ההסדר תוכרע שאלת הבעלות במתחם מושא דיון זה אחת ולתמיד" (סעיף 15 לבקשת הרשות לערער). המשיבה ציינה בתשובתה שהמקרה דנן אינו מצדיק מתן רשות לערער וכי אין עילה להתערב בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום. בהקשר זה טענה המשיבה, בין היתר, כי ממילא המבקשים מושתקים מלהעלות טענות בסוגיות שהוכרעו בעבר ביחס למתחם. למען שלמות הדברים יצוין כי המבקשים הגישו בקשה לצירוף מסמכים, כמו גם בקשה להגשת חוות דעת מומחית, אך נוכח התוצאה שאליה הגעתי, כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי נדרשת הכרעה בבקשות אלו. עוד יצוין כי בשנת 2021 הודיע היועץ המשפטי לממשלה (דאז) כי אין מקום להתייצבותו בהליך. ביום 23.6.2021 נקבע כי הצדדים יגישו הודעת עדכון תוך 7 ימים ממתן החלטה בעניין ג'אעוני. בנוסף לאמור, ביום 15.8.2021 עוכב הפינוי של המבקשים מהנכסים עד להכרעה בבקשת הרשות לערער. בחודש מרץ 2022 עדכנו הצדדים על מתן פסק הדין בעניין ג'אעוני, ובהמשך, הודיעו גם על דחיית הבקשה שהגישה המשיבה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. נוכח האמור, הוריתי ביום 17.7.2022 על הגשת השלמות טיעון מטעם הצדדים שבמסגרתן יתייחסו להשפעת פסק הדין בעניין ג'אעוני על בקשת הרשות לערער דנן. המבקשים טענו כי יש להחיל את הקביעות בעניין ג'אעוני גם בעניינם. כנטען, תביעות הפינוי שהוגשו על ידי המשיבה – הן אלו שנדונו בעניין ג'אעוני, הן אלו שלפנינו – הן תביעות זהות: כולן נוגעות לאותו המתחם, הוגשו על ידי אותו עורך דין, ונסמכות על אותן עילות תביעה. לפיכך, לשיטתם, יש מקום ליתן רשות לערער ולאמץ את התוצאה האופרטיבית שאליה הגיע בית המשפט בעניין ג'אעוני (בשינויים המחויבים). המשיבה מצדה טענה כי אין בפסק הדין בעניין ג'אעוני כדי להשליך על ההליך דנן. לטענתה, כפי שצוין בהחלטה בבקשה לדיון נוסף, פסק הדין בעניין ג'אעוני אינו עולה כדי הלכה, והוא ניתן בנסיבות הספציפיות של אותו המקרה. מכאן, הרי שלא יכולות להיות לפסק הדין השלכות רוחב על מקרים אחרים ובהם המקרה שלפנינו. עוד לטענתה, המבקשים אישרו שלכל הליך נסיבות שונות; וממילא חלק מהמבקשים כלל לא טענו לבעלות בנכסים שבהם הם מחזיקים. מכאן, שאין מקום לדחות את פינויים עד לאחר הליכי הסדר המקרקעין. משהוגשו השלמות הטיעון שתוארו לעיל, הוריתי על העברת בקשת הרשות לערער לדיון לפני הרכב. ביום 11.3.2024 קיימנו דיון בבקשת הרשות לערער. במסגרת הדיון חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם האמורות: המבקשים עותרים כי נחיל את הקביעות בעניין ג'אעוני גם בעניינם, ואילו המשיבה טענה כי המקרה דנן שונה "בתכלית השוני" מעניין ג'אעוני (פרוטוקול הדיון, בעמ' 3, ש' 26-25). עוד במסגרת הדיון התברר כי המשיבה הסכימה להחלת ההסדר שנפסק בעניין ג'אעוני בהליכי סילוק יד נוספים שהתנהלו בין המשיבה לבין דיירים במתחם. דיון והכרעה כאמור, ההליך שלפנינו הוא "הליך תאום" להליך שבו ניתן פסק הדין בעניין ג'אעוני. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי קיים טעם ממשי להבחין בין המקרה שלפנינו לבין המקרה שנדון בעניין ג'אעוני, ומשכך אני סבור כי יש להחיל את קביעות בית משפט זה בעניין ג'אעוני גם בנסיבות ענייננו (ולכך גם עתרו המבקשים בהשלמת הטיעון מטעמם). בפתח הדברים אציין כי במכלול ההשתלשלות שתוארה לעיל, ובשים לב גם לקביעות בית משפט זה בעניין ג'אעוני, אני סבור כי יש מקום שנעשה שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ונדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה (ראו בעניין ג'אעוני, פסקה 51 לפסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז ופסקה 2 לפסק הדין של השופט י' עמית). משכך, המבקשים יכונו להלן: המערערים. במרכזו של ההליך דנן ניצבת שאלת זכויותיהם של המערערים בדירות שממקומות במתחם. בפסק הדין בעניין ג'אעוני, נקבע (בדעת רוב) כי בירורה של שאלה זו יעשה במסגרת הליך הסדר על פי פקודת ההסדר. המערערים שלפנינו, כמו המערערים בעניין ג'אעוני, קיבלו זכויות במתחם מממשלת ירדן ובתמורה ויתרו על מעמדם כפליטים שזכאים לתמיכה מאונר"א. בהתאם למערכת היחסים החוזית הזו, הייתה בידם אופציה לשכלול זכות הדיירות לבעלות "בנקיפת אצבע". משכך, אני סבור כי אף את המערערים שלפנינו יש לראות, כמי שמחזיקים "בדיירות מוגנת הנמצאת בצל הליכי הסדר מקרקעין, כאשר לדייר המוגן טענת זכות הראויה להישמע" (עניין ג'אעוני, פסקה 17 לפסק הדין של השופט י' עמית). אכן, בכתובים ובמהלך הדיון בעל פה ניסה בא כוח המשיבה להצביע על שוני בין הפרשה שלפנינו לבין עניין ג'אעוני. עם זאת, לא מצאתי ביסוס ממשי להבחנות מהותיות – עובדתיות או משפטיות – בין המקרים. מעבר לאמור, ואולי אף חשוב מכך, בסופו של דבר טענות הצדדים לאורך ההליכים כוונו לשאלת הבעלות הפוזיטיבית במתחם, ומחלוקת זו, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין ג'אעוני, מקומה להתברר בהליכי הסדר המקרקעין (ויוער כי למסקנה דומה הייתי מגיע אף אם הייתי מאמץ את דרך הילוכה של השופטת ברק-ארז בפסק דינה בעניין ג'אעוני). בהקשר זה אציין כי טענה מרכזית של המשיבה נגעה לכך שהמערערים (ולמצער חלקם) כלל לא טענו לבעלות בנכסים. ואולם, עיון בכתבי ההגנה שהוגשו בהליכים בבית משפט השלום מגלה כי בכל אחד משלושת התיקים טענו המערערים לבעלות בנכסים; כך גם בהודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי; ובבקשת הרשות לערער ביקשו כאמור המערערים כי נורה ששאלת הבעלות במתחם תוכרע בהליכי הסדר. משאלה הם פני הדברים, איני סבור כי טיעון זה מבסס הבחנה ממשית בין עניין ג'אעוני לבין ענייננו. נוכח כל האמור לעיל, לו תישמע דעתי, נורה על החלת ההסדר שנקבע בעניין ג'אעוני (ראו פסקה 19 לפסק הדין של השופט עמית) גם על הצדדים שלפנינו כלהלן: עד להכרעה בהליכי הסדר זכויות במקרקעין, ומכוח הבעלות הרישומית, יראו את נחלת שמעון בע"מ כבעלים של המגרשים שבהם מחזיקה כל משפחה, ואת נציגי המשפחות הבאים כדיירים מוגנים: משפחת דג'אני – דאוד דג'אני; משפחת חמאד – עארף חמאד; משפחת דאהודי – עדלי דאהודי. כל עוד לא הוכרז אחרת, כל משפחה תפקיד מכאן ואילך דמי שכירות שנתיים בסך 2,400 ש"ח בחשבון נאמנות, אשר ינוהל במשותף על ידי בא כוח חברת נחלת שמעון בע"מ ובא כוח המערערים. התשלום יופקד עבור כל שנה מראש, רטרואקטיבית החל מיום 1.1.2022 ומדי הראשון לינואר בכל שנה. איחור של עד 10 ימים בתשלום לא יהווה הפרה. הסכומים שיצטברו בחשבון הנאמנות ישוחררו למשיבה או יוחזרו למערערים בהתאם להכרעה החלוטה בהליכי ההסדר. התשלום הראשון יופקד בתוך 30 ימים ממתן פסק דין זה. בהקשר זה, ובהמשך להודעות מטעם הצדדים שהוגשו בימים 26.3.2024 ו-7.4.2024, יובהר כי ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה על פתיחת חשבון משותף, ישמש בא כוח המערערים נאמן לחשבון שיפתח, תוך מתן דיווח שנתי לבא כוח המשיבה. מובן כי המשיבה רשאית לבקש, בכל עת, כי חשבון הנאמנות יהיה משותף. בשלב זה, ועד להשלמת הליכי ההסדר, יחולו הוראות חוק הגנת הדייר, בשינויים המחויבים, ובין היתר: הדיירים המוגנים יהיו רשאים לבצע כל פעולות תיקון/צביעה/שיפוץ/שינויים פנימיים בדירות מגוריהם ללא צורך בהסכמת המשיבה, והמשיבה לא תהא רשאית לנקוט הליכים על פי סעיפים 131(7) ו-(10) לחוק וזאת עד להשלמת הליכי ההסדר. בכך מסתיים ההליך שלפנינו. אציע לחבריי שנקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו וכי ההוצאות שהוטלו על המערערים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום – יבוטלו. מ"מ הנשיא השופט נ' סולברג: את דעתי בעניין הסכסוך המשפטי הנוגע לנכסים המצויים במתחם 'שמעון הצדיק', שבשכונת שיח' ג'ראח בירושלים (להלן: המתחם) – הבעתי בהרחבה ברע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022) (להלן: עניין ג'אעוני). עודני מחזיק בדעתי זו. ההליך שלפנינו הוא 'הליך תאום' של ההליך בעניין ג'אעוני, ומשכך קביעותַי שם רלבנטיות גם לבקשה דנן. כך, איני סבור כי הבקשה שלפנינו מצדיקה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', שכן "אם נתמקד במחלוקת המשפטית בין הצדדים, כנדרש, ובה בלבד, נמצא כי מקרה זה אינו מעורר שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או שאלה בעלת חשיבות ציבורית כלשהי. כדברים האלה נקבע פעם אחר פעם – בעניין זה ממש – בפסיקת בית המשפט" (עניין ג'אעוני, פסקה 5 לפסק דיני); זאת, בפרט בהתחשב בכך ש"הסוגיה שלפנינו, הובאה לפני ערכאה זו בהיבטים שונים, כמה וכמה פעמים, ובכל אלה לא צלחה עד כה את מחסום הגלגול השלישי. כך קבעו הנשיא מ' שמגר, הנשיא א' ברק, השופטת ד' דורנר, והשופטים ש' לוין ו-י' דנציגר, ביחס להחלטות שנגעו לסוגיה דנא [...]. לא הוסבר, דומני שגם לא על-ידי חברַי, מה מוֹתַר הבקשה שלפנינו מן הבקשות הקודמות שנדחו על הסף שוב ושוב" (שם, פסקה 74 לפסק דיני). איננו רואה הצדקה כלשהי לסטות מן ההלכה הפסוקה המושרשת והידועה בסוגיה הכללית של מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'; אינני רואה טעם טוב לשנות בסוגיה הספציפית שלפנינו מפסיקתם של נשיאים ושופטים שקדמוּנוּ. מן הראוי לציין עוד, כי המבקשים לא עשו מעט מזעיר, אפילו לשיטתם-שלהם. המבקשים ביקשו להחיל את הקביעות בעניין ג'אעוני על עניינם. כאמור לעיל, וכמפורט בהרחבה שם, אין יסוד ממשי כלשהו, לדעתי, לבקשתם זו, הכל עורבא פרח; מכל מקום, המבקשים עצמם פרקו מעל צווארם את החובה המינימלית להפקיד דמי שכירות שנתיים משעה שכך נקבע שם, על-ידי השופט י' עמית; בכך נשמט הבסיס לטענתם-שלהם על תחולת עניין ג'אעוני לגביהם. בנוסף, סבורני כי טיב הזכות שבה אוחזים המחזיקים בנכסים במִתחם, הוא של דיירות מוגנת, וזאת, הן מן הטעם ש"בענייננו מתקיים השתק פלוגתה מובהק, בכל הנוגע למערכת היחסים המשפטית השוררת בין הצדדים – דיירים מוגנים ובעל בית – כפי שנקבע זה מכבר בעניין חנון, וכפי שנקבע עוד קודם לכן, בעשרות הליכים משפטיים שהתנהלו בעניין" (שם, פסקה 71; וראו גם פסקאות 50-22 לפסק דיני; פסקאות 9-5 לפסק דינו של השופט י' עמית); הן מן הטעם ש"הזכויות שהוקנו למחזיקים במתחם, מכוח הסכמי השכירות שנחתמו בתקופה הירדנית, הן זכויות שכירות, שלימים 'שודרגו' לזכויות דיירות מוגנת; לא רישיון במקרקעין, ודאי שלא רישיון בלתי-הדיר המחייב גם צדדים שלישיים" (שם, פסקה 71; וכן פסקאות 68-51 לפסק דיני). המבקשים שלפנינו אינם חריגים בהיבט זה, ומעמדם זהה לזה של המבקשים בעניין ג'אעוני. אוסיף, כי איני מוצא מקום להתערבותנו בקביעת בית משפט השלום, שלפיה קיימת עילה לפינוי המבקשים בנסיבות דנן – קביעה שלה הסכים גם בית המשפט המחוזי. כפי שפירטתי בעניין ג'אעוני, ואין כאן המקום להאריך בכך, משורה של טעמים לא עלה בידי להסכים לתוצאה שאליה הגיע השופט י' עמית, אף לא להנמקותיו (שם, פסקאות 81-73 לפסק דיני). מאותם טעמים אין בידי לצרף את הסכמתי לתוצאת פסק דינו של חברי מ"מ הנשיא ע' פוגלמן בהליך דנן. אשר על כן, לוּ תישמע דעתי, היינו דוחים את בקשת רשות הערעור על הסף, ולחלופין לגופה, הכל מהנימוקים שהובאו על-ידי בהרחבה בעניין ג'אעוני. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אף אני הסברתי את גישתי העקרונית בכל הנוגע לקבוצת הנכסים המצויים בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים (שמעון הצדיק) ואשר הועברו בעבר על-ידי שלטונות ירדן לאנשים פרטיים בפסק דיני ברע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022) (להלן: עניין ג'אעוני). כפי שהסברתי שם, לגישתי היה מקום להכיר בזכויותיהם של המחזיקים בנכסים כבני-רשות בעלי רישיון בלתי הדיר. זאת, משום שהרישיון האמור ניתן להם בתמורה. זכויות אלה לא נס ליחן גם לאחר החלת המשפט הישראלי במזרח ירושלים. כמו כן, הרשות היא עבירה ועומדת ליורשיהם של המחזיקים. בהתאם לכך קבעתי כי זכויותיהם של המחזיקים בנכסים אינן מחייבות אותם לבצע תשלומים נוספים (כנדרש מדיירים מוגנים). 2. כחברי השופט נ' סולברג אינני רואה טעם לשנות מגישתי זו גם במקרה דנן, הדומה במאפייניו הבסיסיים למקרה שנדון בעניין ג'אעוני. עמדתו נותרה על מכונה, וכך גם עמדתי. מכיוון שתמונת הזכויות המלאה תתברר רק לאחר השלמת הליכי הסדר הזכויות במקרקעין אני סבורה שמסקנתי המקורית – זו שאיננה מצריכה הפקדת כספים – היא אף המתאימה יותר במישור המעשי בתקופת הביניים. 3. עם זאת, במישור האופרטיבי, כמו בעניין ג'אעוני, אני מצרפת את עמדתי לתוצאה שאליה הגיע חברי ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן. בעשותי כן אני מייחסת משקל אף לכך שבעת הזו התוצאה האמורה מתיישבת עם עקרון השוויון – בהתחשב בעניין ג'עאוני עצמו, כמו גם במקרים נוספים שבהם הושגו פשרות לאורו (גם אם המקרים אינם זהים לחלוטין). כל זאת, בכפוף לשמירתן של טענות הצדדים כולם באשר לשאלת הבעלות בנכסים, שאלה אשר כאמור תתברר בהליכי ההסדר. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, אשר השופטת ד' ברק-ארז הצטרפה לתוצאה שאליה הגיע, כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג. ניתן היום, ‏א' באייר התשפ"ד (‏9.5.2024). מ"מ הנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21028410_M20.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1