אילנית סויסה נ. יאיר וקנין

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 28379-11-24 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המערערת: אילנית סויסה נגד המשיבים: 1. יאיר וקנין 2. זהבית עמרמי 3. סיימון וקנין 4. הדסה רוזנטל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ע' כהן) בת"א 41790-10-21 מיום 1.9.2024 תאריך ישיבת קדם ערעור: כ"ג אייר התשפ"ה (21 מאי 2025) בשם המערערת: בעצמה בשם המשיבים: עו"ד יפעת בן-אבי פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ע' כהן) בת"א 41790-10-21 מיום 1.9.2024, שניתן מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: סעיף 79א). בפסק הדין נקבע כי הסכם מכר שנכרת בין המערערת לבין אביהם המנוח של המשיבים בטל; וכי על המערערת להשיב למשיבים את התמורה שקיבלה במסגרתו. רקע והליכים קודמים ביום 22.5.2018 חתמו מר אלי וקנין ז"ל (להלן: המנוח) והמערערת על הסכם מכר (להלן: ההסכם) מכוחו רכש המנוח מהמערערת זכות חכירה במקרקעין בייעוד חקלאי בשטח של 330 מ"ר שהם חלק מחלקה 71 בגוש 1214 (להלן: המקרקעין). סכום התמורה שנקבע בהסכם עמד על 175,000 ש"ח, מתוכם העביר המנוח בפועל 155,000 ש"ח. בהסכם לא צוין כי המקרקעין הם בייעוד חקלאי. לאחר פטירת המנוח בחודש אוקטובר 2021, הגישו המשיבים – ילדיו ויורשיו החוקיים של המנוח – תביעה נגד המערערת לבית משפט קמא. בתביעה נטען, בתמצית, כי בעלה של המערערת שהיה חבר של המנוח, ייצג אותו וליווה אותו בשנותיו האחרונות, חרף השעיית רישיונו לעריכת דין. בתוך כך הוא אף שכנע את המנוח לחתום על ההסכם. נטען כי המערערת ובעלה ניצלו את חוסר הניסיון ואת המצב הבריאותי הקשה של המנוח וגרמו לו לחתום על ההסכם באופן העולה כדי עושק (להלן: טענת העושק); כי המערערת לא העבירה את הזכויות במקרקעין למנוח מיום החתימה על ההסכם ועד ליום הגשת התביעה ואף לא רשמה לזכותו הערת אזהרה; וכי הדבר מהווה הפרה יסודית של ההסכם (להלן: טענת ההפרה היסודית). המשיבים עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו ההסכם בטל הן בשל טענת העושק והן בשל טענת ההפרה היסודית; וכן להשבת הסכום שהועבר על חשבון ההסכם – בסך 155,000 ש"ח. בכתב ההגנה שהגישה המערערת היא טענה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה נגדה אלא נגד בעלה בלבד; כי היא לא ניצלה את המנוח; כי על המשיבים להשלים את התחייבויותיו של המנוח בהתאם להסכם ולהעביר לה את יתרת התשלום עליו הוסכם; וכי לאחר מכן – היא תעביר את הזכויות במקרקעין על שמם. בתום הליכי קדם המשפט מינה בית משפט קמא מומחה מטעמו בתחום השמאות לצורך הערכת שווי המקרקעין במועד החתימה על ההסכם. המומחה העריך את שווי המקרקעין באותו מועד בסך של כ-13,500 ש"ח. בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 16.6.2024, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה "בית המשפט יפסוק לפי סעיף 79א' [...] לאחר סיכומים קצרים בכתב, ללא צורך בנימוקים. [...] אנו מוותרים על חקירת העדים [...] בית המשפט יפסוק אם לבטל את הסכם [...] ואם יוחלט על ביטול, רשאי בית המשפט לפסוק גם את סכום ההשבה. בית משפט רשאי לפסוק גם הוצאות לפי שיקול דעתו" (שורות 17-11 בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 16.6.2024 בבית משפט קמא). עוד עולה מפרוטוקול הדיון כי להסכמה זו הגיעו המשיבים עם בעלה של המערערת, ולאחר מכן המערערת אישרה אותה במפורש לפני בית המשפט (שם, שורה 20). בית משפט קמא נתן להסכמת הצדדים תוקף של החלטה. בסיכומים שהוגשו לבית משפט קמא, חזרו המשיבים על טיעוניהם וטענו כי המערערת ובעלה עשקו את המנוח; כי התמורה שהוסכמה היא מופרכת בהתחשב בחוות דעתו של המומחה; וכן כי המערערת לא טרחה להודיע להם כיורשי המנוח על העסקה ועל הצורך בהשלמתה לאחר פטירתו. המערערת טענה מנגד כי המשיבים לא הוכיחו את יסודות עילת העושק; כי עולה מהתצהירים שהוגשו ומהעדויות שנשמעו בישיבות קדם המשפט כי המנוח היה בריא בעת החתימה על ההסכם וכי בני משפחתו ידעו על ההסכם; וכי המומחה העריך את המקרקעין לפי זכויות חכירה של קרקע לדורות ולא כקרקע "ספקולטיבית", וזאת אף שההסכם הוא לרכישת קרקע ספקולטיבית. ביום 1.9.2024 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, וזאת בהתאם להסכמת הצדדים מכוח סעיף 79א. בפסק הדין נקבע כי ההסכם מבוטל; כי המערערת תשלם למשיבים את הסכום ששילם לה המנוח בתוספת ריבית והצמדה וכן את הסכום ששילמו המשיבים למומחה; וכי המערערת לא תחויב בהוצאות משפט – זאת לאור החיסכון בהוצאות המשיבים כתוצאה מהסכמתה למתן פסק דין לפי סעיף 79א, וחרף העובדה שהתנהלותה האריכה את הדיון. על פסק דין זה הגישה המערערת את הערעור דנן. טענות המערערת בערעור המערערת מודעת לאמות המידה המצומצמות להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א, ולשיטתה ערעורה עומד באמות מידה אלה. בערעור נטען שבית משפט קמא קבע כי טענת העושק הוכחה, בעוד שבפועל היא לא הוכחה על ידי המשיבים. המערערת מוסיפה כי דבר קיומו של ההסכם היה ידוע למשיבים במשך שנתיים מיום החתימה ועד יום מותו של המנוח, וחרף זאת הם לא העלו במהלך כל התקופה האמורה את טענת העושק. עוד טוענת המערערת כי הסכימה למתן פסק דין לפי סעיף 79א כתוצאה מכפייה וחוסר ברירה, ולא מרצון ומדעת, כאשר היא לא הייתה מיוצגת. היא מעלה טענות בנוגע להתנהלות בית משפט קמא ובאת כוח המשיבים במהלך הדיון בו הסכימה למתן פסק דין לפי סעיף 79א, ומציינת כי התנהלותם זו לא באה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון. בשל כך, נטען כי פסק הדין אינו סביר ושרירותי באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור גם בשים לב לאמות המידה המצומצמות לכך. יוער עוד למען שלמות התמונה כי בישיבת קדם ערעור שהתקיימה לפניי ביום 21.5.2025, הוצע לצדדים להגיע להסכמה. ביום 16.6.2025 הודיעה המערערת כי לא הושגה הסכמה בינה לבין המשיבים וכי היא מבקשת להמשיך בהליכי הערעור. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו ולאור טענות המערערת בעל פה בישיבת קדם הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים, זאת מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכך אציע לחבריי לעשות. הסכמה על מתן פסק דין לפי סעיף 79א היא אחת מההסכמות הדיוניות עליהן בעלי דין יכולים להסכים במהלך המשפט האזרחי, הסכמות שהן תוצאה של הערכת הצדדים לגבי ההוצאות, הסיכויים והסיכונים שהמשך ההליך מגלם בעבורם (ראו: אלון קלמנט ודפנה קפליוק "חוזים דיוניים" עיוני משפט לג 187, 191 (2010); רע"א 7760/23 רז נ' יושיע, פסקה 11 (15.11.2023)). לפי סעיף זה, רשאים הצדדים להסמיך את בית המשפט לפסוק בעניינם על דרך הפשרה. זאת אף ללא נימוקים, ומבלי להידרש לכלל השאלות המשפטיות והעובדתיות שעולות מכתבי טענות הצדדים – אלא תוך התמקדות בנושאים הנדרשים לסיום הסכסוך בלבד, והכל לפי הסכמת הצדדים (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 508-507 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). יובהר עוד כי בהסכמתם לכך שבית המשפט יפסוק לפי סעיף 79א וללא נימוקים – מסכימים בעלי הדין על "שחרור בית המשפט מכבלי הדין הפרוצדורלי והמהותי, והנחייתו לפסוק באופן הנראה לו הוגן וצודק בנסיבות העניין, בהתאם למכלול החומר שהונח לפתחו" (ע"א 6780/19 מדינת ישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקאות 18-16 (16.8.2020); וראו גם: ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 346 (1999)). עוד יודגש כי תוצאותיו של פסק דין לפי סעיף 79א אינן חייבות להיות "תוצאות ביניים", והן יכולות אף להיות כולן לטובת צד אחד, וזאת כאמור ללא נימוקים (רע"א 2587/98 י' מיידנברג ייצור ובניית מבנים בע"מ נ' מלכי, פסקה 8 (23.8.1999) (להלן: עניין מלכי)). עבור בעלי הדין, סיום הליך באמצעות סעיף 79א הוא יעיל, מהיר וממוקד יותר מאשר ניהול ההליך לפי כללי סדר הדין האזרחי הרגילים; ובאופן כללי חוסך הוצאות רבות. עם-זאת, כרוכים בסיום הליך בדרך זו גם סיכונים שאינם קיימים בהליך אזרחי רגיל. כך למשל, עשוי בעל דין שטענותיו נדחו במלואן, למצוא עצמו במצב בו בהתבסס הסכמתו – טענותיו לא נשמעו במלואן ודרישותיו נדחו (אף כי ייתכן ודרישותיו וטענותיו היו נדחות על ידי בית המשפט גם בפסק דין מנומק ולאחר השקעת משאבים רבים יותר על ידיו) (ראו: חמי בן-נון ועמוס גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984" הפרקליט מו(ב) 257, 259 (תשס"ג-2002)). לא מן הנמנע כי לאחר מתן פסק דין לפי סעיף 79א, יחזור בו אחד מבעלי הדין מהסכמתו לפסק דין על דרך הפשרה, ולעתים אף יבקש להגיש עליו ערעור. ערעור על פסק דין לפי סעיף 79א הוא ערעור בזכות, בדומה לערעור על פסק דין רגיל. אולם בפסיקה חוזרת נקבע כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. זאת נוכח השאיפה לשמור על יתרונות מוסד הפשרה ולא לרוקנו מתוכן באופן שיגרום לו לאבד מאמינותו (ראו מיני רבים: ע"א 5721/23 כליף נ' חזן, פסקה 6 (3.9.2023)). יתרה מכך, מאחר שמדובר ככלל בפסק דין שאינו מנומק, וכאשר מגוון השיקולים שהערכאה הדיונית רשאית לשקול במסגרתו הוא רחב יותר מאשר פסק דין רגיל, שיקול הדעת של הערכאה הדיונית הוא רחב מאוד, ואף עניין זה מצדיק את שיקול הדעת המצומצם של ערכאת הערעור ומיעוט המקרים בהם היא מתערבת בפסק הדין. לפיכך, עילות ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א וללא הנמקה הן מצומצמות מאוד, והתערבות כזו תיעשה רק במצבים בהם הערכאה הדיונית חרגה מסמכותה (ראו למשל: ע"א 4298/13 עודתאללה נ' עזבון המנוח עקל תורכי אבו טפלה, פסקאות 14-10 (15.7.2014)); חרגה באופן קיצוני מגבולות הסבירות; התעלמה לחלוטין מטענות הצדדים או שללה מהם את זכות הטיעון שלהם; וכן כאשר יש נימוק אחר שמטעמו ערכאת הערעור אינה יכולה להשלים עם תוצאות פסק הדין (ראו: בן-נון וחבקין, עמ' 515-513; עניין מלכי, פסקה 7 (23.8.1999); רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל, פ"ד נח(6) 894, 897 (2004); ע"א 5268/10 ג'רבי נ' מולחם, פסקה 5 (2.1.2011)). אינני סבורה כי המקרה דנן עומד באמות מידה אלה, ולכן דין הערעור להידחות. כאמור, חלק מטענות המערערת מתבסס על ההנחה לפיה בית משפט קמא קיבל את טענת העושק שהעלו המשיבים, ולכן קבע כי ההסכם בטל. בחינת פסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי אלה אינם פני הדברים. בית המשפט לא נדרש בפסק דינו לטענת העושק כלל, אלא קבע – מבלי לנמק ובהתאם לגבולות ההסכמה של הצדדים – כי ההסכם בטל וכי על המערערת להשיב את התמורה שקיבלה מכוחו. כפי שצוין, בהסכמה על מתן פסק דין לפי סעיף 79א וללא נימוקים מוותרים בעלי הדין על פסיקה התואמת במלואה את הדין המהותי. לנוכח האמור, השאלה האם טענת העושק הוכחה או לאו, והאם היה מקום לקבלה אם לאו – איננה נדרשת במסגרת הערעור הנוכחי. המערערת אף טענה כזכור כי הסכמתה לפסק דין לפי סעיף 79א נכפתה עליה על ידי בית משפט קמא ובאת כוח המשיבים, כאשר היא עצמה לא הייתה מיוצגת והיא לא הבינה את מהות ההצעה ולא הסכימה לה מרצון. עוד היא הוסיפה כי כפייה זו לא תועדה בפרוטוקול הדיון. דין טענה זו להידחות. אילו הייתה המערערת סבורה כי הסכמתה ניתנה בתנאים של כפייה, היה עליה לבקש לבטל את ההסכמה מיד לאחר שניתנה – ולא להמתין עד למתן פסק הדין שניתן מכוחה. כן היה על המערערת לבקש את תיקון הפרוטוקול (מכוח סעיף 68א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) – לו סברה שהוא אינו משקף את האופן בו הדיון התנהל; ואף זאת – לפני מתן פסק הדין. "שמירת" טענותיה של המערערת עד למתן פסק הדין, והעלאתן רק לאחר מכן היא התנהלות שאין לתת לה יד, כפי שנקבע לא אחת בהלכה הפסוקה (ראו והשוו: רע"א 35964-01-25 פלוני נ' פלוני, פסקאות 20, 23 (12.3.2025); רע"א 10320/09 סגל נ' אלישיוב, פסקה 15 (16.3.2010);רע"א 947/24 עזבון המנוח פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 5 (21.2.2024); רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, פסקה 18 (16.12.2007)). כזכור המערערת אף טענה כי לא הייתה מיוצגת בהליך דלמטה. ראשית יש לציין בהקשר זה כי אף שלא היה למערערת ייצוג פורמלי, היא לוותה באותו דיון על ידי בעלה שהוא כזכור עורך דין מושעה, ואף הוא נתן את הסכמתו למתן פסק דין בדרך של פשרה (אף שלא היה בכך צורך). יתרה מכך, אין די בכך שבעל דין איננו מיוצג, כדי לבטל פשרות שהסכים להן (שאם לא כן – יהיה בכך כדי לפגוע ביכולתם של בעלי הדין הלא מיוצגים ליהנות ממוסד הפשרה). כאשר בעל דין לא מיוצג מבקש לבטל הסכמה שהוא היה צד לה, מוטל עליו הנטל להוכיח באמצעות ראיות טובות כי רצונו היה פגום, ובנטל זה המערערת לא עמדה. סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי הערעור יידחה, וכי המערערת תישא בהוצאות המשיבים על סך 5,000 ש"ח. רות רונן שופטת השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת רות רונן. ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"ה (23 יוני 2025). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת