סלח אבו הוידי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2835/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2835/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: סלח אבו הוידי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.2.12 בת"פ 23465-05-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' שפסר תאריך הישיבה: כ"ה באדר התשע"ג (7.3.2013) בשם המערער: עו"ד עוזי נקש בשם המשיבה: פרקליטות המדינה פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"פ 23465-05-11 (כבוד השופט י' שפסר) מיום 29.2.2012. במסגרתו, הורשע המערער ביום 12.1.2012 על פי הודאתו בעבירות של קשירת קשר לפשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), שוד בנסיבות מחמירות (סעיף 402(ב) לחוק העונשין), והתפרצות לבית מגורים בנסיבות מחמירות (סעיף 408 בנסיבות סעיף 406(ב) לחוק העונשין). 2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במהלך חודש אוקטובר 2007, קשר המערער קשר להתפרץ לבית במושב בית הגדי באישון לילה, לשם ביצוע שוד. ביום 8.10.2007 הגיעו לבית, כאשר בני הבית ישנים, המערער ושני הקושרים הנוספים, ע' ו-א', מצוידים בסכינים, חובשים כובעי גרב ועונדים כפפות. השלושה פתחו את חלון המטבח, נכנסו לבית, ומשם עלו לחדר השינה, שם ישנו בני הזוג (להלן: המתלונן והמתלוננת או ביחד המתלוננים). הכניסה של השלושה לחדר השינה העירה את המתלוננים, והמתלונן החל לצעוק. לאור זאת, החל ע' להכות את המתלונן באגרופיו, בעוד א' מעודד אותו להמשיך. במהלך כל האירוע ועד לסיומו, החזיק ע' או א' אקדח פלסטיק בכיסם באופן גלוי ומכוון, על מנת להפחיד את בני הבית, ושניהם נשאו סכינים. 3. לאחר שהמתלונן נפל, הוציא א' את המתלוננת מחדר השינה. היא פנתה אליו בתחינה שיפסיקו ממעשיהם, ושלא יפגעו בבעלה או בילדיהם. בתם של המתלוננים שמעה את צעקות המתלונן והגיעה בריצה לחדר השינה. המערער עצר אותה, אחז את ידה מאחורי גבה, וחסם את פיה. לאחר מכן הוריד את ידו מפיה, להוראת א'. בהמשך, ליווה המערער ו-א' את המתלוננת ואת בתה במורד המדרגות, אל סלון הבית. המערער נשאר עימן, בעוד א' חוזר למעלה לכיוון חדר השינה. שם, המשיכו ע' ו-א' להכות נמרצות את המתלונן בפניו, וקשרו אותו לכיסא כאשר גבו פונה לדלת. לאחר מכן, לקחו את הטלפונים הניידים של המתלוננים, וחיפשו בארונות דברי ערך. במהלך אותו זמן, סגרו את דלת חדר השינה, על מנת שהמתלונן לא ידע מה מצב משפחתו, וזאת במקביל לתחינותיו שלא יפגעו בילדיו. אז, דרשו ע' ו-א' מן המתלונן שיאמר להם היכן הכסף והכספות בבית. המתלונן סיפר לשניהם כי יש בכיס מכנסיו שבחדר השינה כ-3,000 – 4,000 ש"ח במזומן. לאחר מכן, איימו השניים על המתלונן בסכין, ודרשו שיספר להם היכן הכספת. אם לא יציית, אמרו לו, יחתכו לילדיו את האצבעות ואת האוזניים. לאחר מכן, גילה להם המתלונן כי ישנה כספת במגירה, והסביר להם כיצד לפתוח אותה. בכספת, סיפר, מפתחות לרכבו ופנקסי המחאות. 4. לאחר מכן, ניגש א' למתלוננת, ודרש לדעת היכן הם מחזיקים כסף והיכן הכספת. על כך ענתה כי אינם מחזיקים כסף בכספת לאחר שביתם נפרץ בעבר. במקביל לאירועים אלה, סמוך לשעה 2:30 לפנות בוקר, חזר הביתה בנם של המתלוננים, והשלושה שמעו אותו מחוץ לבית. משכך, הסתתרו המערער ו-א' מאחורי דלת הכניסה לבית, וכשנכנס הובילו אותו באיומי סכין לסלון. לאחר מכן, ערך א' חיפוש בקומה העליונה, ונכנס לחדרה של בתם השנייה של המתלוננים (להלן: הבת השנייה), בעודה ישנה. הוא העיר אותה, דרש ממנה להתלבש, ונטל ממנה את הטלפון הנייד שלה. לאחר מכן הוליך אותה למטה לסלון, שם שמר המערער על הילדים והמתלוננת. בהמשך, חזר א' לחדרה של הבת השנייה וחיפש שם, ושוב בסלון. אז, חזר א' לחדר השינה בו הוחזק המתלונן כפות. אז, העלה את המתלוננת לחדר השינה, על מנת שהמתלונן יראה שהיא בסדר, ולאחר מכן החזיר אותה לסלון. בעקבות זאת פנה א' למערער ו-ע', ודרש שיקשרו את כל בני הבית. לאור תחנוני המתלוננת, הסכים ע' שלא לכפות אותה, רק אחרי שהזהירה שאם תתקשר למשטרה, יהיה יותר גרוע. 5. במהלך אירוע השוד, הופעלה האזעקה המותקנת בבית. בעקבות כך, הגיע לאזור איש אבטחה של חברת ביטחון, וסייר מחוץ לבית. תוך כדי כך, שמע ע' את מכשיר המירס של איש האבטחה, ואז יצא בריצה מחדר השינה, הדף את הבת השנייה בכוח, ירד מטה ועדכן את המערער ואת א' באירוע. בעקבות זאת, יצאו השלושה בבהילות מחלון המטבח, נכנסו אל רכב המילוט, ונסו על נפשם. 6. במשך זמן השוד, שדדו שלושתם מן הבית טלפונים ניידים, שעון יד, תכשיטים ותיק של המתלוננת, צרור מפתחות של המתלונן, וכסף מארנקיהם. כמו כן הורידו תמונות מן הקיר, הוציאו את תוכן הכספת, עקרו את גב מיטת המתלוננים, הוציאו בגדים וניירות מן הארונות והמדפים בחדר השינה. כתוצאה ממעשיהם של ע' ו-א', סבל המתלונן מחבלות של ממש, שריטות בפניו ובאוזנו, ולבת נגרמה אדמומיות בפנים. 7. בטרם מתן גזר דין, ביקש בית המשפט המחוזי לקבל תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער. על פי תוכן התסקיר, למערער יש מוכנות להשתקם ולנהל אורח חיים תקין, הוא מודע להשלכות מעשיו על המתלוננים ומביע צער על כך. התסקיר ציין את סיפור חייו הקשה, ואת הבעיות עימן נאלץ להתמודד. כמו כן, צוין כי במהלך תקופת ביצוע העבירה מושא ערעור זה, ביצע המערער עבירה נוספת של הצתה, עליה נידון ל-28 חודשי מאסר. על בסיס זה, המליץ שירות המבחן להטיל עליו מאסר בפועל לתקופה קצרה, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים. 8. בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת העבירות שביצע המערער. זאת, בפרט נוכח הפגיעות הפיזיות והנפשיות במתלוננים, בכבודם ורכושם, ובתחושת הביטחון שנגזלה מהם. כמו כן, ציין לחומרה את הצטיידות השלושה בנשק קר. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המערער בדבר שיקומו מאז ביצוע העבירה, מאחר שבמרבית התקופה האמורה שהה במאסר, ותקופת השיקום מחוץ לכותלי בית הסוהר הייתה פחות משנה. לקולה, ציין בית המשפט את חלקו הקטן יחסית של המערער ביחס לחבריו בביצוע העבירות, שהתבטא בכך שלא נטל חלק פעיל באלימות כנגד המתלונן, ומרבית תפקידו הסתכם בשמירה על יתר המתלוננים בסלון. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי המערער נושא במלוא האחריות גם לעבירות שביצעו ע' ו-א'. נוכח נסיבות אלו, ראה בית המשפט צורך להטיל על המערער עונש משמעותי, וזאת לשם הרתעה והגנה על שלום הציבור, וגזר עליו 6 שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי, ופיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננים. 9. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו טוען המערער כי בית המשפט לא התחשב דיו בשיקום בפועל אותו עבר, בתסקיר שירות המבחן החיובי, בנסיבותיו האישיות הקשות ובחלקו הקטן יחסית בביצוע העבירות. כמו כן, טוען הוא כי בית המשפט המחוזי סטה בצורה משמעותית ממתחם הענישה הראוי, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. בהקשר זה, טוען המערער כי פסקי הדין שאליהם הפנה בית המשפט המחוזי שונים מנסיבותיו. בהתחשב בנסיבות, היה על בית המשפט לקבוע רף ענישה נמוך יותר בגין העבירות בהן הורשע. 10. ביום 28.2.2013, הוגש בפנינו תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער. התסקיר המשלים מגלה כי במהלך תקופת מאסרו, הוא ממשיך בהליך שיקום, משולב בפרויקט לטיפול באלימות, ואף משמש כאחראי על קבוצות טיפול. כמו כן, הביע רצון להשתלב בעבודה ולעבור לאגף השיקום בכלא. לבסוף, צוין כי המערער מקבל עליו אחריות למעשים והביע חרטה, שלהערכת גורמי הטיפול, היא כנה. ביום הדיון בפנינו, שמענו את נציגת שירות המבחן, אשר ציינה פעם נוספת לחיוב את הליך השיקום שעובר המערער במסגרת מאסרו. 11. המשיבה הגישה ערעור שכנגד על קולת העונש (ע"פ 2882/12), אולם במהלך הדיון בפנינו חזרה בה ממנו, וזאת לאור תוכן תסקיר המבחן. לגוף העניין, סומכת המשיבה את ידה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, טוענת היא כי נוכח חומרת העבירות והנסיבות הקשות של ביצוען, העונש שנגזר על המערער סביר ומידתי. עוד טוענת המשיבה כי המערער לא רק שמר על המתלוננים, אלא אף לקח חלק פעיל במעשי האלימות שליוו את העבירות, וכך או כך, העבירות כולן בוצעו בצוותא על ידי השלושה. 12. לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור, ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות. 13. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). עיינו בקפידה באסופת הפסיקה שהגיש המערער, אך לא מצאנו כי היא מצביעה על כך שהעונש שנגזר עליו חורג ממתחם הענישה הראוי בגין העבירות שבהן הורשע. 14. אין להקל ראש בחומרת העבירות מושא ערעור זה. זאת, בפרט מקום בו מבוצע השוד לאחר תכנון מוקדם, בחבורה, ותוך פגיעה פיזית בקרבנות והטלת אימה מתמשכת עליהם (ראו: ע"פ 1503/07 אבו רמילה נ' מדינת ישראל (8.5.2007)). בהקשר זה, ראוי לציין כי עבירת השוד כוללת מתחם רחב ביותר של עבירות, אשר קשה להשוות ביניהן. ברי, כי כל מעשה שוד פוגע בביטחונו האישי של הקרבן ובקניינו. יחד עם זאת, ישנו פער של ממש בין מעשי שוד שאינם כוללים אלימות בפועל, לבין מעשי שוד מתוכננים מראש, אלימים ומשפילים. בתוך כך, העיון בפסיקה מלמד כי העונש שנגזר על המערער מצוי במתחם הענישה הראוי בגין עבירות שוד שבוצעו בנסיבות דומות. כך לדוגמא, בע"פ 1410/10 אחמד נ' מדינת ישראל (14.7.2011), אושר על ידי בית משפט זה גזר דין של שמונה שנות מאסר בפועל בגין ניסיון לשוד, נשיאת נשק שלא כדין, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. באותו מקרה, פרצו שניים, רעולי פנים וחמושים בתת מקלע, לבית בכוונה לבצע שוד, שלא צלח. בדומה, בע"פ 8788/08 זיאד נ' מדינת ישראל (4.4.2011), אושר על ידי בית משפט זה גזר דין של תשע שנות מאסר בפועל בגין קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בחבורה, ושהייה בלתי חוקית בישראל. שם, בנסיבות דומות מאד לערעור שבפנינו, פרצו שניים לדירה למטרת שוד, ובמהלך האירוע קשרו והיכו אישה קשישה. במקרה נוסף (ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל (28.4.2004)), אישר בית משפט זה גזר דין של תשע שנות מאסר בפועל ושבע שנות מאסר בפועל על שניים שהורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד מזוין בחבורה, לאחר שוד באיומי אקדח של מלטשת יהלומים. נכון הדבר, כי המערער סיפק דוגמאות למקרים בהם נגזרו עונשים קלים יותר על נאשמים, בגין עבירות דומות, אולם מדובר בעבירות שבוצעו בנסיבות קלות בהרבה מנסיבות ההליך הנוכחי. משכך, מצאנו כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממתחם הענישה הראוי, ונדמה, שנוכח הנסיבות החמורות של ביצוע העבירה, מדובר בעונש מקל באופן יחסי ביחס למדיניות הענישה הנוהגת. 15. המערער מבקש שנפסע, במסגרת פסק דיננו, במתווה שקבע המחוקק בתיקון 113 לחוק העונשין, אף שזה טרם נכנס לתוקף בהליך הנוכחי. מבלי לקבוע מסמרות באשר לשאלה האם יש להחיל את הוראות התיקון לחוק בדרך של פרשנות משפטית אף על הליכים שקדמו לחקיקתו, נדמה שטיעונו של המערער אינו עולה בקנה אחד עם התיקון לחוק. נסביר. התיקון קובע מנגנון דו שלבי, במסגרתו ראשית נבחן מתחם הענישה הראוי על פי העבירה בנסיבותיה, ולאחר מכן נבחנות נסיבות חיצוניות לעבירה. לפיכך, אף במתווה זה, טענותיו של המערער הנוגעות לעניין הליך שיקומו המוצלח ונסיבותיו האישיות הן טענות שאמורות להתברר בשלב השני של הבחינה, ולא במסגרת קביעת מתחם הענישה עצמו (ראו: ע"פ 3934/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.2.2013)). 16. יש לתת משקל מוגבל בלבד לחלקו הקטן באופן יחסי של המערער בביצוע העבירות. השלושה קשרו קשר לביצוע עבירות חמורות, ולפיכך הוא נושא באחריות גם על הנסיבות המחמירות, ובכללן קשירת המתלוננים. במעשיו אלו תרם המערער באופן משמעותי לפגיעה הקשה בגופם וקניינם של המתלוננים, וחמור מכך, ניפץ את תחושת הביטחון האישי שאדם אמור לחוש בביתו. אין להקל בגודל הטראומה הנגרמת לאדם בעקבות אירוע חמור בדומה לזה שחוו המתלוננים. במסגרת זאת, נדמה כי בית המשפט קמא שקל ונתן את הדעת על חלקו של המערער בביצוע העבירות. יצוין בהקשר זה, כי על א', במסגרת ת"פ 23453-05-11 , נגזרו 15 שנות מאסר בפועל, וזאת בגין העבירות המתוארות בערעור זה, ואירוע נוסף דומה שבו הורשע, ללא מעורבות המערער. 17. בהמשך לכך, לא מצאנו שיש בהליך השיקומי שעובר המערער כדי להצדיק הקלה בעונשו. אמנם, יש לציין לחיוב את ניסיונות השיקום של המערער, שהובילו גם למשיכת הערעור שכנגד של המדינה. עם זאת, מקובלים עלינו נימוקי בית המשפט קמא. כאמור, עסקינן בעבירות חמורות, שערערו את יציבותו של משק בית שלם ואשר עתידות להותיר צלקות שלא בנקל ירפאו, על חמשת נפשותיו. אין להכחיד בחשיבותו של בית מגורים, השלווה והביטחון שהוא מסב לדייריו, ויש להוקיע כל ניסיון לחבל ביסודותיו. התכנון המוקפד, כפיתת המתלוננים, הכאת המתלונן, והפיכת דרי הבית לאסירים בביתם, מהווים שיקול לחומרה שבית משפט זה לא יכול להתעלם ממנו. כאן המקום לחזור ולציין כי אף שהמערער לא לקח חלק אקטיבי בחלק מן הנסיבות המחמירות שבעבירות המיוחסות לו, הרי קשר הוא קשר עם ע' ו-א' לבצע עבירות אלה, ועזר באופן אקטיבי לממשן. כמו כן, כפי שמצוין בכתב האישום המתוקן, הוא פעל באלימות כנגד בתם של המתלוננים. 18. בטרם סיום נציין שאנו מלאי תקוה שהמערער ינצל את תקופת מאסרו להמשך תהליך השיקום שהוא עובר בימים אלה. שיקום זה חשיבותו לא רק למערער עצמו, אלא גם למשפחתו, הצריכה לבנות עצמה מחדש משבריה. נוכח כל האמור הערעור נדחה. ניתן היום, י' בניסן התשע"ג (21.3.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12028350_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il