דניאל בינסטוק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2832/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2832/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון המערער: דניאל בינסטוק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 10.3.2014, בתפ"ח 47221-03-13, שניתן על-ידי כב' השופטים ש' דותן; א' זמיר; י' לוי תאריך הישיבה: י"ט בתמוז התשע"ה (6.7.2015) בשם המערער: עו"ד אורי קינן; עו"ד שרה הראל בשם המשיבה: עו"ד עילית מידן בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: 1. זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שניתן ביום 10.3.2014, בתפ"ח 47221-03-13, על-ידי הרכב השופטים: ש' דותן, א' זמיר, ו-י' לוי. 2. המערער, יליד 1983, הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ושל אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(3) ו-(4) לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו בדין נגזרו על המערער העונשים הבאים: 16 שנות מאסר לריצוי בפועל, שמניינן מיום מעצרו – 18.3.2013; שתי שנות מאסר על תנאי לבל יעבור המערער, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת מין או אלימות מסוג פשע; כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת בסך 60,000 ₪. המערער אינו משלים עם עונש המאסר שהושת עליו ומכאן הערעור שלפנינו. יצוין, כי מלכתחילה נסב הערעור גם על שיעור הפיצויים שנפסקו למתלוננת אך במהלך הדיון בערעור חזר בו המערער מחלק זה של הערעור. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 4. בתאריך 17.3.2013, שהתה א.ש. (להלן: המתלוננת), כבת 49 שנים, בשעות הלילה המאוחרות, בפאב "המזג" בתל אביב (להלן: הפאב), ושתתה לשכרה. בסמוך לשעה 01:00, הגיע למקום המערער, ושהה בפאב כשעתיים, במהלכן הוא שתה מספר משקאות אלכוהוליים. בסמוך לשעה 03:00, לאחר שהסתבר כי המתלוננת נתונה בגילופין, ביקש הברמן מהמערער ללוות את המתלוננת החוצה. מחוץ לפאב, הציע המערער להזמין מונית עבור המתלוננת, אך היא סירבה להצעה, ואמרה כי היא מתגוררת בקרבת מקום. בשלב זה, כך נטען בכתב האישום, החל המערער למשוך את המתלוננת עמו, הוא היכה אותה בחוזקה כך שהיא נפלה על המדרכה, הוא בעט בראשה, וגרר אותה אל חצר אחורית באחד הבניינים שהיו בסביבה. בחצר, המשיך המערער להכות את המתלוננת מכות נמרצות באגרופים ובבעיטות, תוך שהוא גורם לה לדימומים ולחבלות קשות. בהמשך, קרע המערער את הגרביונים שלבשה המתלוננת ואת תחתוניה, הפשיט את מכנסיו ותחתוניו, התחכך במתלוננת "ואונן על מנת לזקוף את איבר מינו". לאחר מכן, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלוננת חבלות חמורות, ובכללן דמם במוח, דימומים תת עוריים, פצעי שפשוף בפנים, פצע קרע באף, שברים בעצמות האף ובארובת העין, וכן חבלות שונות בכפות ידיה של המתלוננת. גזר דינו של בית משפט קמא 5. לבית משפט קמא הוגשו מטעם המשיבה חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות בעניינו של המערער, תסקיר שירות מבחן, ותסקיר נפגעת העבירה. כמו כן, הוגש סיכום אשפוז מהמרכז הרפואי "וולפסון", בו אושפזה המתלוננת במשך שלושה ימים, וכן לוח צילומים של המתלוננת לאחר תקיפתה. בית משפט קמא ציין, כי החבלות הקשות שנגרמו למתלוננת משתקפות מהצילומים "בהם נראות פניה החבולות והנפוחות של המתלוננת". ועוד הוסיף בית משפט קמא, כי "צילומים אלה ממחישים את אכזריות התקיפה לה נפלה קורבן [המתלוננת]". כעולה מתסקיר קורבן העבירה, המתלוננת היא כבת 49 שנים, גרושה ואם לשני בנים בוגרים, אשר עלתה לישראל בשנת 1990. עד לאירוע מושא כתב האישום, תיפקדה המתלוננת, הן בתחום התעסוקתי והן בתחום האישי, "באופן שהתאפיין בבטחון עצמי ובמתן אמון בזולתה". חייה של המתלוננת השתנו ללא הכר, לאחר התקיפה המינית והפיזית שהיתה מנת חלקה. היא נתונה במצב רגשי קשה וסובלת מתסמינים פוסט טראומטיים. המתלוננת עושה מאמצים להמשיך ולתפקד כרגיל ולהפגין חוסן וחוזק נפשי, אך היא מתקשה לעשות כן, בשל אובדן האמון בבני אדם והחרדות הפוקדות אותה. עוד נאמר בתסקיר, כי הפציעה שהותירה על פניה של המתלוננת צלקות ונפיחות, מהווה תזכורת תמידית לתקיפה הקשה והאכזרית, אשר פוגעת, באופן משמעותי, בתחושת הערך העצמי שלה. בית משפט קמא ציין, כי "מן התסקיר מצטיירת תמונה של אשה שכל מערכות חייה עברו טלטלה נוראה, ולמרות ניסיונה להתמודד עם המשבר הקשה ולחזור לנהל אורח חיים תקין, חייה השתנו ללא הכר". עוד צוין, כי המתלוננת תזקק לניתוח פלסטי בפניה, שכיום היא אינה מסוגלת לממנו, וכן לסיוע מקצועי-נפשי, במטרה להשיב לה את תחושת הבטחון, האמון, והשליטה בחייה. 6. במסגרת חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות מינית, נדחתה טענתו של המערער, אשר באה לידי ביטוי בחוות דעת שהוגשה מטעמו, כי הוא היה נתון ב"אמנזיית אלכוהול". דחיית טענה זו נעוצה בכך שהמערער ידע לתאר בפרוטרוט את כל שארע, ואף טען כי ביקש להסגיר את עצמו לידי המשטרה. עורכת חוות הדעת, ד"ר יהודית אבולעפיה, קרימינולוגית קלינית בכירה, ציינה כי ניסיונו של המערער לייחס את האירועים המתוארים בכתב האישום למצב השכרות בו היה נתון, הוא בגדר ניסיון "להטיל את האשם למעשיו על גורם חיצוני וחוסר יכולת לקבל אחריות על מעשיו, למרות הבעת החרטה והצער". בהתייחסו לעבירה, טען המערער כי אינו יודע מה דחף אותו לביצוע המעשה, וכי הוא היה באותה עת "בחוסר צלילות", אך כאמור, המערער ידע לתאר בפירוט רב את מעשיו. בהתייחס לטענתו של המערער, לפיה הוא ביצע את העבירות בשל היותו שיכור או מסומם, נאמר בחוות הדעת, כי: "אמנם האלכוהול מוכר כמסיר עכבות וניתן לראותו כאחד הגורמים שאיפשרו והקלו על [המערער] לבצע את העבירה, אך מדובר בגורם אחד ולבטח אין הוא משמש כסיבה לביצוע העבירה. [המערער] אינו מגלה אמפתיה לקורבן העבירה". עוד נאמר בהערכת המסוכנות, כי המערער אינו מעוניין או אינו מסוגל להתמודד באופן מעמיק עם הבעייתיות שבמעשיו. הוא אינו מגלה תובנה לצורך בטיפול ייעודי בעברייני מין, והוא מגלה יחס אמביוולנטי למעגל התמיכה המשפחתי, שלא הצליח למנוע את התמכרותו לסמים ולאלכוהול. על יסוד מכלול השיקולים הצריכים לעניין, נקבע בחוות הדעת כי רמת מסוכנותו המינית של המערער היא גבוהה לטווח הארוך. 7. מתסקיר שירות המבחן, שהוגש בעניינו של המערער, מצטיירת דמותו של המערער כמי שנחשף בילדותו ובנעוריו למסכת חיים משפחתית לא פשוטה, שהשפיעה על התפתחותו הרגשית. בעיקר אמורים הדברים בגירושי הוריו, שהיו מלווים במתחים קשים אשר גרמו לו לתחושות של חוסר יציבות. בגיל 16 אושפז המערער בבית חולים פסיכיאטרי בשל חשש לאובדנות. במקביל, הוא החל להשתמש בסמים שונים, לרבות "סמי פיצוציות". חרף זאת, עשה המערער מאמצים לנהל אורח חיים נורמטיבי, הוא סיים 12 שנות לימוד, השתלב בפעילות התנדבותית, התגייס לצה"ל, ואף נאבק כדי להעלות את הפרופיל הרפואי שלו, על מנת לסיים את שירותו הצבאי. לאחר שחרורו מצה"ל, לא הצליח המערער להיגמל משימוש בסמים, ובמסגרת חיפושיו אחר מזור להתמכרותו, הוא התחבר לכת מיסטית, "היהודים המשיחיים", שערכיה השפיעו במידה מסוימת על התנהלותו. צוין בתסקיר, כי למרות דברי החרטה שהביע המערער על מעשיו, ההתרשמות היא כי לא חל שינוי מהותי ביכולתו של המערער לקחת אחריות על התנהלותו, ובית משפט קמא ציין, כי הדבר "שומט את הקרקע מתחת לאפקטיביות של טיפול". 8. מטעם המערער העידה אמו, אשר תיארה מערכת של יחסים משפחתית קשה וסבוכה, לה נחשף המערער. גירושיה מבעלה היו קשים ומכוערים, כאשר היא ובן זוגה ניהלו מאבק ממושך, בטרם נפרדו דרכיהם. המערער נחשף לסמים עוד בהיותו תלמיד בתיכון, כאשר התמכרותו הלכה והחמירה. לדברי האם, יום לאחר שהתקבל אישור על קבלתו של המערער לגמילה בכפר הטיפולי "איזון", ועוד טרם שהוחל בהליך הטיפולי, התרחש האירוע המתואר בכתב האישום. האם מסרה, כי היא מודעת לחומרת המעשים, אך להשקפתה מדובר באירוע ש"מאוד מאוד לא מתאים לדניאל [המערער]". יצוין, כי באישור מטעם הכפר "איזון", במסגרתו הודע למערער על קבלתו לטיפול, נאמר על-ידי הפסיכיאטר ד"ר נחמקין, כי לדעתו "מדובר בהתמכרות קשה וממושכת שיש אפשרות שאחריה מסתתרת בעיה נוספת (תסכול, דכאון, ביטויים חרדתיים) אך כעת אין אפשרות לזהותה". המערער נמצא מתאים לטיפול בכפר, למשך 5 חודשים. 9. בנוסף, הוגשה מטעם ההגנה חוות דעת מטעם מרכז טיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק, "התחלה חדשה", אשר פרשה את הרקע המשפחתי הקשה של המערער, כמתואר לעיל, תוך ציון העובדה כי המערער אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, למשך כשבועיים, בהיותו כבן 16 שנים. בסיכום חוות הדעת נאמר, כי האירוע מושא כתב האישום הינו אירוע יוצא דופן, שאינו מאפיין את אורחות חייו של המערער, כאשר הוא ביצע את המעשה בהיותו בגילופין, "דבר שהיה בו כדי להשפיע לשלילה על שיקול דעתו". עוד נאמר בחוות הדעת, כי למערער דחף מיני מוגבר שהיתה לו השפעה על ביצוע המעשה. לגישת עורכי חוות הדעת, המערער הביע חרטה אותנטית על מעשיו "למרות שאינו זוכר את שאירע באותו לילה, מאחר שהיה תחת השפעת אלכוהול". יצוין, כבר עתה, כי טענת המערער לפיה הוא אינו זוכר את שאירע, עומדת בסתירה חזיתית לאשר נאמר בדו"ח הערכת המסוכנות, שם הוא תיאר לפרטי פרטים את כלל ההתרחשויות בזירת האירוע. לסיכום חוות הדעת, נאמר כי המערער הינו בעל פוטנציאל לשיקום, ונראה כי הוא מפיק תועלת מהטיפולים, בהם הוא השתלב במהלך שהותו במעצר. הוא זקוק להמשך טיפול בתחום ההתמכרותי, בנוסף לטיפול ייעודי בתחום עבירות המין, וניתן להעריך כי עשויה להיות לטיפול "פרוגנוזה חיובית". 10. המערער בדברו האחרון בבית משפט קמא, תיאר את נסיבות חייו הקשות, שהושפעו לרעה עקב גירושי הוריו; את התמכרותו לסמים; את המשבר הנפשי אותו חווה; ואת ניסיונות הגמילה שלא צלחו. אשר לעבירות שביצע, טען המערער כי טרם שהחל בתהליך גמילה, "השטן הקדים אותי וקרה המקרה". לדבריו, הוא אינו מסוגל לעכל ולתפוס את השתלשלות העניינים, ומבחינתו מדובר בסיוט מתמשך. המערער אישר, כי הוא לא הסגיר את עצמו למשטרה מרצונו וכי הוא הודה במעשיו רק בחקירתו השניה והשלישית, לאחר שהוצגו בפניו תצלומים ממצלמת האבטחה שהיתה במקום. לטענתו, משלב זה ואילך הוא שיתף פעולה עם חוקריו, מבלי להמתין לסנגורו, ובהמשך הוא הודה בבית המשפט ולקח אחריות על מעשיו. 11. בגזר דינו, נדרש בית משפט קמא לנסיבות החמורות במיוחד של מעשי המערער, אשר ראה במתלוננת, שהיתה בגילופין, טרף קל לסיפוק יצריו המיניים המעוותים. המערער לא הסתפק באינוסה האכזרי של המתלוננת, אלא שהוא תקף אותה באכזריות חסרת פשר, כאשר האלימות שהפגין "נועדה לגרום לה סבל ולהשחית את פניה". במעשיו אלה פגע המערער בערכים המוגנים של כבוד האדם ושלמות גופו. בהמשך, סקר בית משפט קמא את הפסיקה הנוהגת בעבירות מסוג זה, בציינו כי מדובר בפסיקה מגוונת המותאמת לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה. לאחר זאת, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ההולם את נסיבותיו של האירוע, מושא כתב האישום, נע בין 13 ל-17 שנות מאסר. 12. בבואו לקבוע את עונשו של המערער בתוך המתחם, נתן בית משפט קמא את דעתו לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער, ואת ניסיונותיו להיגמל משימוש בסמים ובאלכוהול. בנוסף, ציין בית משפט קמא לזכות המערער את העובדה כי אין לו הרשעות קודמות, וכי הוא הודה במיוחס לו והביע חרטה על מעשיו. עם זאת, הזכיר בית משפט קמא את שנאמר בתסקיר שירות המבחן ובדו"ח הערכת המסוכנות, כי לא חל שינוי מהותי ביכולתו של המערער לקחת אחריות על התנהלותו, והגם שרצוי הוא כי המערער ישתלב במסגרת טיפולית, "אין בכך כדי להצביע על פוטנציאל שיקומי ממשי ומוחשי". לאחר בחינת מכלול הנתונים הרלבנטיים, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 16 שנות מאסר לריצוי בפועל, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל. הערעור על חומרת העונש 13. בהודעת ערעור ארוכה ומפורטת, נטען כי שגה בית משפט קמא בקביעת מתחם הענישה בעניינו של המערער. זאת, מאחר שבית משפט קמא לא ניתח כראוי את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא, בהפנותו לפסיקה שבה מדובר בנסיבות חמורות בהרבה מהמקרה הנדון. עוד נטען, כי לא ניתן משקל, בקביעת המתחם, לעובדה כי לא קדם כל תכנון לביצוע המעשה, כאשר מדובר "באירוע חריג ויחיד בחייו של המערער". נטען בנוסף, כי העבירות בוצעו על רקע "התפרצות" רגעית מצידו של המערער. נטען בהודעת הערעור, כי השימוש בסמים ובאלכוהול פגע ביכולתו של המערער להבין את הפסול שבמעשיו, ופגע קשות בשיקול דעתו. בנסיבות אלה, כך נטען, מתחם הענישה ראוי שיעמוד בטווח שבין 5 ל-10 שנות מאסר. לצורך קביעת עונשו של המערער בתוך המתחם, היה מקום, לטענת המערער, ליתן משקל רב יותר לפגיעה הגלומה בעונש המאסר במערער ובמשפחתו, וכן לנטילת האחריות והבעת החרטה מצידו של המערער. עוד נטען, כי המערער הודה במעשיו "למן הרגע הראשון" ושיתף פעולה עם גורמי החקירה. הוא חסך מזמנו היקר של בית המשפט, ובעיקר חסך את עדותה של המתלוננת בבית המשפט. בנוסף, היה מקום להתחשב, במידה רבה יותר, בנסיבות חייו הקשות של המערער; בהעדרו של עבר פלילי; ובסיכויי השיקום הטובים של המערער. לאור האמור, מבקש המערער להקל באורח משמעותי בעונשו. הדיון בערעור 14. במסגרת הדיון בערעור, התמקד עו"ד אורי קינן, בא כוחו של המערער, בחומרת העונש שהושת על מרשו, מבלי לזנוח את טענותיו באשר למתחם הענישה שנקבע על-ידי בית משפט קמא. עו"ד קינן הדגיש, כי המערער אינו מבין ואינו יכול לעכל עד עצם היום הזה, את שהתרחש ביציאה מהפאב, שעה שהפך, לפתע פתאום, למעין חיית טרף. אירוע זה מנוגד לאופיו ולהתנהלותו בעבר של המערער, והוא מהווה התפרצות חד פעמית, דבר שיש ליתן לו משקל רב בעת גזירת העונש. עוד נטען, כי למערער אין נורמות עברייניות מושרשות, ועל פי חוות הדעת שהוגשה מטעם ההגנה יש לו פוטנציאל שיקומי ממשי. הסנגור הפנה לפסיקה, לרבות לפסק דין שניתן על-ידי אותו הרכב שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב (תפ"ח 10836-05-13), שבמסגרתה הוטלו עונשים קלים יותר על עבריינים שביצעו עבירות מין חמורות בהרבה, מהעבירה שביצע המערער. עו"ד קינן הלין על כי בית משפט קמא גזר את דינו של המערער בסמוך לרף העליון של המתחם שנקבע על ידו, וביקש כי נקל משמעותית בעונש המאסר שהושת עליו, על מנת לעודד את המערער להשתלב בהליך הטיפולי-ייעודי לעברייני סמים, ולטפל גם בבעיית התמכרותו לסמים ולאלכוהול. לגישתו של עו"ד קינן, יש מקום להראות למערער אור בקצה המנהרה, ולפתוח לו פתח של תקווה לעתיד. 15. באת כוח המשיבה, עו"ד עילית מידן, טענה כי יש לדחות את הערעור שכן מדובר בעונש מוצדק, בנסיבות העניין. מעשיו החמורים של המערער, אשר הפגין אלימות אכזרית וחסרת פשר כלפי המתלוננת ולאחר מכן אנס אותה, מחייבים ענישה חמורה, אשר תשלח מסר של הרתעה וגמול כלפי המערער. המשיבה אף סברה, במסגרת טיעוניה בערכאה קמא, כי היה מקום לסטות לחומרה מהמתחם שנקבע, שכן מדובר במערער שמסוכנותו לטווח הארוך הינה גבוהה. אמנם, נאמר בתסקיר שירות המבחן כי מדובר במסוכנות בינונית, אך כוונת הדברים להישנות מעשי אלימות, כאשר מסוכנותו המינית של המערער נותרה ברמה גבוהה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי בית משפט קמא נתן את דעתו לכלל הנסיבות המקלות, ובכלל זאת: לנסיבות חייו הקשות של המערער, להודאתו באשמה, ולעברו הנקי יחסית. עם זאת, ציינה עו"ד מידן, כי ביום 7.7.2013, הורשע המערער, בבית משפט השלום בתל אביב, בעבירה של החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, ונדון, בין היתר, לחודשיים מאסר בפועל ולמאסר על תנאי. לאור האמור, התבקשנו לדחות את הערעור. תסקיר משלים בעניינו של המערער 16. לקראת הדיון בערעור, הוגש לעיוננו תסקיר משלים אודות המערער. בתחילת מעצרו, הוגדר המערער כ"עציר בהשגחה ברמה ב'", בשל קשיי הסתגלות ומצב נפשי לא יציב. לאחר מספר חודשים, הוסרה ההשגחה, והמערער השתלב בפרויקט "ראשית", לצורך התערבות טיפולית ראשונית לעצורים, בעלי רקע של שימוש בסמים. לאחר שנגזר דינו בבית המשפט המחוזי, שולב המערער בפרויקט "הבשורה" לגמילה מסמים, בכלא איילון. בנוסף, שולב המערער במפעל יצרני, ודווח כי תיפקודו בכלא תקין. ההתרשמות היא כי המערער נעדר נורמות עברייניות ושקט בהתנהגותו, אך עם זאת, "ניכר פער בין יכולתו הטובה לאינטרוספקציה ומודעותו לדפוסיו ברמה הקוגניטיבית, לבין היכולת ליישום הבנות אלו בפועל". עוד נאמר בתסקיר המשלים, כי חרף הקשיים המתוארים, המערער מביע מוטיבציה לטיפול, כאשר הוא "גם עסוק ומוטרד סביב תקופת המאסר הממושכת, לה נדון". במהלך הדיון בערעור, נמסר על-ידי הגב' ברכה וייס, מטעם שירות המבחן למבוגרים, כי המערער משולב כיום בטיפול בהתמכרויותיו לסמים ולאלכוהול, כאשר בהמשך יערך לו אבחון, לגבי אפשרות שילובו בטיפול בתחום עבריינות המין. עוד הובהר, כי בשל קשיים בהליך הטיפולי בנושא ההתמכרויות והאלימות, חזר המערער לתחילת הטיפול, והתחושה היא "שהוא צריך לעבור דרך ארוכה בטיפול בו הוא נמצא". יצוין, כי מהמרכז להערכת מסוכנות מינית נמסר למזכירות בית המשפט כי חוות הדעת שנמסרה בעניינו של המערער עומדת בתוקפה, וכי לא נמצא מקום להוציא חוות דעת מעודכנת יותר. דיון והכרעה 17. בפתח הדיון בערעור, מן הראוי להזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תיטה להתערב במידת העונש שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 2358/14 טופז נ' מדינת ישראל (21.5.2014); ע"פ 5323/12 אבו ליל נ' מדינת ישראל (17.6.2014); ע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל (29.5.2014)). לאחר שבחנתי את גזר דינו של בית משפט קמא ונתתי דעתי לאמור בהודעת הערעור ובטיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו, הגעתי למסקנה כי, למרות שעונשו של המערער אינו קל, אין מדובר בסטייה מהותית מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. להלן עיקרי הטעמים העומדים ביסוד עמדתי זו. 18. המערער הורשע בשתי עבירות חמורות, אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(3) ו-(4) לחוק העונשין, היינו תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית לקורבן, ותוך התעללות בקורבן "לפני המעשה, בזמן המעשה, או אחריו"; ובגרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין. המחוקק קצב בצד עבירת האינוס עונש מירבי של 20 שנות מאסר, ובצד החבלה החמורה – 7 שנות מאסר. מעבר לסעיפי האשמה היבשים, המדובר באחד המקרים הקשים והאכזריים של אונס אישה, אשר נקלעה, למזלה הרע, לפאב בו שהה גם המערער, כאשר בנוסף למעשה האינוס מדובר גם בתקיפתה האלימה של המתלוננת במטרה להשחית את פניה ולהשפילה עד עפר. המערער ראה במתלוננת, המבוגרת ממנו בכ-20 שנה ואשר היתה בגילופין, טרף קל וזמין לסיפוק יצריו המיניים החולניים והמעוותים, אך הוא לא הסתפק בכך אלא בחר להתעלל קשות במתלוננת האומללה, תוך שהוא גורם לה לחבלות קשות ולשברים באפה ובארובת עינה. על הנזק הרב שנגרם למתלוננת, ניתן ללמוד מתסקיר קורבן העבירה שבו תואר השֶבֶר שחל בחייה, בעקבות מעשיו הנפשעים של המערער, ועל הפגיעה הפיזית ובעיקר הנפשית, אשר עודנה מערערת את אושיות חייה, וסודקת את בטחונה העצמי ואת אמונה בבני אדם. המתלוננת נזקקת לטיפול שיקומי, הן ברמה הפיזית לשיקום פניה והן ברמה הנפשית, ולפי התסקיר "קיים סיכון להתדרדרות במצבי לחץ ומשבר עתידיים". אשר למערער עצמו, נאמר בתסקיר המרכז להערכת מסוכנות כי הוא מייחס את ביצוע העבירה להיותו במצב של שכרות. הוא אינו מסוגל לבחון את הגורמים האישיותיים שהובילו לביצוע המעשה, והתייחסותו לעבירה "מלווה בעיוותי חשיבה המאפיינים עברייני מין". המערער אינו מגלה אמפתיה לקורבן העבירה והוא עסוק בעיקר בצרכיו, ועוד נאמר בתסקיר, כי המערער "אינו מגלה מוטיבציה או תובנה לצורך שלו בטיפול ייעודי לעברייני מין". נקבע בתסקיר, כי רמת מסוכנותו המינית של המערער לטווח הארוך הינה גבוהה, והובהר, לקראת הדיון בערעור, כי אין שינוי בהערכה זו. עם זאת, נאמר בתסקיר המשלים מטעם שירות המבחן, כי המערער השתלב בתוכנית טיפולית בנושא התמכרותו לסמים ולאלכוהול, אך בשל קשיים שונים שהתגלעו, על המערער לחזור מחדש על טיפול זה. לגבי טיפול ייעודי לעברייני מין, טרם נערך אבחון מתאים למערער, ולא ברור עד כמה הוא מעוניין או מתאים לטיפול שכזה. עוד יש לציין, כי, בניגוד לרושם שהתקבל מדבריו של הסנגור, עו"ד אורי קינן, המערער לא הודה במיוחס לו בחקירתו הראשונה במשטרה, אלא שהוא עשה כן רק לאחר שהוצגו בפניו התצלומים ממצלמת האבטחה שהוצבה במקום, והוא אף לא בחר להסגיר את עצמו למשטרה, אלא שהוא נעצר זמן קצר לאחר האירוע. 19. אשר לרמת הענישה בעבירות מסוג זה, ניתן להצביע על מנעד רחב של עונשים, והכל בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ולנסיבותיו המיוחדות של הנאשם. כאמור, עונש המאסר שהושת על המערער אינו קל, אך גם אם מדובר בעונש העומד על הצד הגבוה, אין הוא מבטא חריגה מהותית מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. כך, בע"פ 6614/07 הינדאווי נ' מדינת ישראל (6.7.2009), אושר עונש של 16.5 שנות מאסר, אשר הוטל על מערער שאנס באכזריות אישה כבת 70, תוך גרימת חבלות קשות בגופה. בצד עבירה זו, ביצע המערער, שהיה שוטר מג"ב בשירות פעיל, עבירה נוספת באותו יום, שעה שהיה מעורב בתאונה ואיים בנשק על נוסעי הרכב האחר, לבל יתלוננו במשטרה. בע"פ 2370/06 אונויאטוב נ' מדינת ישראל (14.11.2007), הוטלו על המערער 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, בגין ביצוע אונס ומעשה סדום שלוו באלימות, כלפי מתלוננת שעבדה ביחד עם המערער בבר מסוים. הערעור על חומרת העונש נדחה ונקבע כי עונש זה "מתבקש מאליו". (וראו גם, ע"פ 9886/03 ריזק נ' מדינת ישראל (14.4.2005)). בע"פ 2062/11 בורדנבה נ' מדינת ישראל (22.7.2013), אושר עונש של 17 שנות מאסר שהוטל על מערער "בגיר צעיר" שאנס וביצע מעשה סדום בקטינה, אותה פגש במסיבה בעיר מגוריה. יצוין, כי על פי הסדר הטיעון באותו מקרה, התביעה ביקשה להשית על המערער 17 שנות מאסר והמערער ביקש להסתפק ב-10 שנות מאסר, לנוכח נסיבות חייו הקשות. בית המשפט המחוזי גזר על המערער, כאמור, 17 שנות מאסר וערעורו נדחה, בשל הנסיבות הקשות של העבירה. הובהר בפסק הדין, "כי לא נותר מקום רב להתחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער, הגם שעולה מהן סיפור חיים עגום ביותר". במקרה חמור במיוחד, כדוגמת האונס המזעזע בגן העיר, הושתו על העבריין 25 שנות מאסר לריצוי בפועל, לאחר הפחתת 5 שנים מהעונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי (ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014)). 20. כפי שנקבע, לא אחת, בעבירות מסוג זה יש לשים את עיקר הדגש על עקרונות הגמול וההרתעה, כאשר לנסיבותיו האישיות של העבריין יינתן משקל מופחת. עם זאת, בית המשפט המחוזי נתן את דעתו, טרם שגזר את דינו של המערער, לנסיבות מקלות, ובכלל זאת: לרקעו האישי והמשפחתי שאינו מן הקלים; להודאתו באשמה ולהבעת החרטה על מעשיו; ולעברו הנקי, למעט הרשעה בהחזקת סכין שלא כדין. בסופו של יום, נראה כי בית משפט קמא איזן ושיקלל כראוי את כלל הנסיבות במקרה דנן (נסיבות הקשורות בעבירה ושאינן קשורות בה), והגיע לתוצאה ראויה ומאוזנת, הן בקביעת המתחם והן בגזירת עונשו של המערער. 21. לאור האמור, ומשלא נמצאה עילה להתערבותנו בגזר הדין, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של שופט א' שהם. ניתן היום, ‏ד' באב התשע"ה (‏20.7.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14028320_I02.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il