רחל חיות נ. משרד הבינוי והשיכון

פסק-דין בתיק עע"ם 2827/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליים עע"ם 2827/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערערים: 1. רחל חיות 2. ניסים חיות נ ג ד המשיבים: 1. משרד הבינוי והשיכון 2. עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (סגנית הנשיאה צור) מיום 18.2.07 בתיק עת"מ 856/06 תאריך הישיבה: י"ד אדר א' תשס"ח (20.2.08) בשם המערערים: עו"ד יאיר סלע בשם המשיב 1: עו"ד נ' אורן; עו"ד א' סומפולינסקי בשם המשיבה 2: עו"ד צ' מועלם, עו"ד א' מוסקוביץ פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיאה צור) בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בעת"מ 856/06 מיום 18.2.07. רקע ב. המערערת 1 היא בתם של לאזוז וקנין עליו השלום, אשר נפטר ביום 14.5.90, ועיזה וקנין עליה השלום, אשר נפטרה ביום 19.5.01 (להלן המנוחה). ביום 26.8.68 נחתם בין המשיבה 2 (להלן עמידר או המשיבה) למנוחה הסכם להשכרת דירה ציבורית בבית שמש, בה התגוררו המנוחה ובעלה עד למועד פטירתו של האחרון, ולאחר מכן המשיכה המנוחה להתגורר בה עד למועד פטירתה. בשנת 2002 הגישו המערערים בקשה להכרה כ"דייר ממשיך" כמשמעו בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח -1998 (להלן חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי). בהחלטה מיום 19.3.02 דחתה ועדת האיכלוס העליונה של משרד השיכון והבינוי (להלן ועדת האיכלוס או הועדה) את בקשת המערערים כי יוקנו להם זכויות חוזיות בדירה כ"דייר ממשיך", בנימוק שלא התגוררו בדירה שלוש שנים לפחות ברציפות לפני פטירת המנוחה כדרישת החוק. ערעור שהוגש לועדה ציבורית נדחה ביום 27.5.02. עניינם של המערערים הובא בשנית לדיון בפני ועדת האיכלוס העליונה, וזו החליטה ביום 29.6.04 כי המערערים אינם זכאים לרכוש זכויות בדירה, שוב - מהטעם שלא גרו בה שלוש שנים לפני פטירת המנוחה. ביני לביני (ביום 27.1.04) הגישה עמידר תביעה לבית משפט השלום בבית שמש לפינוי וסילוק ידם של המערערים מהדירה (ת.א. 1017/04). ביום 30.12.04 התקבלה התביעה (מפי השופט רון). ג. ביום 2.3.05 הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (עת"מ 277/05) כלפי החלטת ועדת האיכלוס העליונה מיום 29.6.04. ביום 10.3.05 הגיעו הצדדים להסכמה שנוסחה כדלקמן: "בהמלצת בית המשפט, הגענו להסכמה, לפיה אם תהיה בידי העותרים ראיה מבוססת חדשה, שלא היתה לפני הרשות (תצהיר של רופאת המשפחה שטיפלה במנוחה) שבה יש לכאורה עדות לכך כי העותרים או העותרת התגוררו יחד עם המנוחה ברציפות כי אז יוכלו העותרים לחזור ולהציג את הראיה בפני הועדה העליונה. מוסכם כי אם יהיו בידי העותרים ראיות נוספות, יוכלו גם אותם להציג בפני הועדה. מוסכם כי כל טענות הצדדים תישמרנה. מוסכם כי הצדדים יגישו בקשה מוסכמת, לבית משפט השלום לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה של הועדה העליונה. עוד מוסכם כי תנאי לכל האמור לעיל כי העותרים יגישו את בקשתם לועדה העליונה, תוך 30 יום מהיום. בכפוף לכך מוסכם כי העתירה תימחק ללא צו להוצאות." בעקבות זאת, ביום 18.7.05 בחנה ועדת האיכלוס העליונה בשלישית את בקשת המערערים - והחליטה לדחותה. ד. כלפי החלטה זו הוגשה עתירה (עת"מ 976/05) לבית המשפט לעניינים מינהליים. גם במקרה זה הגיעו הצדדים להסכמה: "עניינם של העותרים יוחזר לועדת האיכלוס העליונה על מנת שתבחנה פעם נוספת טענות העותרים כי הם התגוררו עם אם העותרת בדירה תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתה, ולפיכך כי הם עונים להגדרת 'דייר ממשיך' בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ט-1998 ובנהלי המשיב". ביום 7.6.06 החליטה ועדת האיכלוס העליונה לדחות את הבקשה, מאותו טעם בגינו נדחו בקשותיהם הקודמות של המערערים. כלפי החלטה זו הוגשה העתירה נשוא הערעור. פסק דינו של בית המשפט קמא ה. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה ביום 18.2.07 את עתירת המערערים, וקבע כי בחינת הראיות המינהליות שעמדו בפני ועדת האיכלוס מלמדת, כי החלטתה היתה מושתתת על תשתית עובדתית ראויה ומבוססת היטב. בין יתר הראיות שעמדו בפניה היו ביקורים (דו"חות מעגל כדרך שהדיווחים על הביקורים מכונים) שערכה עמידר במספר מועדים בדירת המנוחה; תמצית רישום של משרד הפנים המעלה כי החל מיום 14.5.98 ועד ליום 22.8.01 התגוררו המערערים במושב זנוח, וממצאי חקירה שנערכה ב-2005, המעלים כי המערערים עברו להתגורר בדירה לאחר פטירת המנוחה. כן נדחתה, בהקשר זה, טענת המערערים שבדו"ח חקירה מיום 11.3.99 לא צוין מתי נערך הביקור, ומשכך יכול וקיים פער בין מועד עריכת הביקור להנפקת הדו"ח. ו. בהתאם להסכמה בעת"מ 277/05 הגישו המערערים לוועדה תצהיר של רופאת המשפחה ד"ר זווין, שטיפלה במנוחה עד ליום מותה, ממנו עולה כי המערערת התגוררה עם המנוחה במועדים הרלבנטיים, וכן תצהיר של מר אדרי סימון, בעבר (ראשית שנות התשעים) מנהל סניף עמידר בבית שמש. בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים צוין כי מדו"ח חקירה מיום 15.5.06 עולה שד"ר זווין הכחישה כי חתמה על תצהיר כלשהו בפני עורך דין, ובאשר למגורי המערערת עם המנוחה מסרה כי המערערת נכחה בדרך כלל בעת ביקוריה אצל המנוחה, אך אין היא יודעת אם התגוררה עמה. עוד מסרה, כי על פי הידוע לה התגוררה המערערת עם אמה עד לנישואיה. אשר לתצהירו של מר סימון קבע בית המשפט, כי מדובר בתצהיר סתמי שאינו מתייחס למגורי המערערת, מה גם שמדובר במי שסיים את תפקידו כעשר שנים לפני פטירת המנוחה. לכך הצטרפה גם חקירה נוספת שנערכה על ידי עמידר במאי 2005 לפיה המערערים לא התגוררו עם המנוחה קודם לפטירתה. ז. באשר לטענת המערערים כי מאחר שהדירה נשוא הערעור היא דירה כפולה, ייתכן שהחוקרים ביקרו בדירה אחת ולא בשנייה בה התגוררו המערערים - קבע בית המשפט כי מדובר בטענה עובדתית חדשה, המנוגדת לתצהיר שהוגש על ידי אחיותיה של המערערת ביום 11.3.01, בו לא נזכרו כלל מגורי המערערים בדירה. עוד צוין כי תמצית הרישום ממשרד הפנים, המעידה על מגורים במושב זנוח בתקופה הרלבנטית, מהוה ראיה מבוססת בדבר מקום מגוריהם של המערערים, בפרט כאשר נערכו שינויים בכתובת ביוזמתם; ובכך ענו הן על המבחן האובייקטיבי של הרישום בפועל, והן על המבחן הסובייקטיבי המעיד על כוונתם להעתיק את מקום מגוריהם. בהקשר זה נדחתה הטענה כי תמצית הרישום היא של המערער בלבד, ועל כן אינה מעידה על מגורי המערערת, שכן המערערים לא העלו טענה כי חיו בנפרד, ואף המערערת מאשרת במכתבה למשיב כי שינתה את כתובתה למושב זנוח. באשר לטענתה כי העתקת הכתובת לזנוח נעשתה כדי לרכוש הטבה כלכלית, הוטעם כי היה על המערערים להביא בחשבון שהם עלולים לאבד את זכויותיהם. בהתייחס למזכר של עמידר מיום 23.6.02 לגביו נטען כי הוא מעיד שהמערערת התגוררה בדירת המנוחה, ציין בית המשפט כי "מדובר במזכר פנימי בלתי ברור על פניו, שלא נמצא בתיק עמידר" (עמ' 17), וכי אינו מהוה ראיה לכך שהמערערים התגוררו בדירה במועדים הרלבנטיים. ח. נקבע איפוא, כי החלטת הרשות מבוססת כדבעי על התשתית העובדתית שנפרשה בפניה, ואין מקום להתערבות נוספת. גם טענותיהם של המערערים כי לא ניתנה להם זכות שימוע נדחו, שכן המערערים היו מיוצגים בבית המשפט, וניתנה להם אפשרות לשטוח את מלוא טענותיהם במסגרת הגלגולים השונים ולהציגן בפני ועדת האיכלוס. כך גם נדחתה טענתם, כי לא ניתנה להם אפשרות לעיין בחומר הראיות שהוצג בפני ועדת האיכלוס, שכן דבר זה תוקן בעקבות ההליכים שהתנהלו בבית המשפט, תוך שניתנה למערערים כאמור אפשרות להציג את מכלול טענותיהם, ובכלל זה התייחסותם לראיות שעמדו בפני הועדה. זאת ועוד, בית המשפט דחה את הטענה כי נפלו פגמים בעבודת הועדה בכך שהסתייעה בחקירות של גוף אחר. נאמר כי על הועדה לקבל החלטה בעניינים הטעונים הכרעתה על בסיס תשתית עובדתית מבוססת, ולצורך כך רשאית היא לבחון את המצב העובדתי באמצעות בדיקות או חקירות, אולם אינה חייבת לעשות זאת בעצמה, ורשאית היא להיעזר לצורך כך באחרים; כן לא היה עליה לאפשר חקירות עדים. באשר לטענת המערערים כי על בית המשפט לשמוע עדים ולאפשר חקירות נגדיות, ציין בית המשפט שאינו משמש כערכאה דיונית אשר תפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים שבין הפרט לרשות; בית המשפט המינהלי מפעיל את עילות הביקורת המינהליות, ואין הוא יושב כבית משפט המכריע בסכסוכים אזרחיים. טענות המערערים ט. לטענת המערערים מסקנת החוקרים, ובעקבותיה קביעות ועדות האיכלוס, אינן סבירות באופן קיצוני; פסק הדין מתבסס על ממצאים וראיות של חוקרים מטעם עמידר, מבלי שנתאפשרה בחינת הראיות עליהן התבססו החוקרים, חקירת עדים מטעם המערערים, וחקירת החוקרים ועימותם עם הסתירות והתמיהות העולות מהדו"חות שהציגו – ואף לא ניתן למערערים להופיע בעצמם בפני הועדה. זאת ועוד, במשך זמן רב כלל לא ניתן למערערים לעיין בחומר שנצבר בתיקי המשיבים. י. בהתייחס לראיות המשיבים נטען, כי ב"דו"ח מעגל" (דו"ח ביקורת תקופתי) מיום 15.2.99 אין התייחסות לשאלה האם המערערים מתגוררים עם המנוחה אם לאו. בשלב זה החזיקה המשפחה שתי דירות שחוברו ליחידה אחת; מעיון בדו"ח נראה כי הביקור נערך רק באחת הדירות (מצוין בדו"ח כי מדובר בדירה בת שלושה חדרים), ויתכן כי מסיבה זו לא נאמר שהמערערים התגוררו שם. הראייה, עם פטירת המנוחה השיבו המערערים את אחת הדירות. באשר לדו"ח מיום 18.12.00 נטען כי הוצגו שתי גירסאות לטופס הדיווח, והדבר מעורר תמיהה. הוסף כי בדו"ח החקירה מיום 11.3.99 לא צוין מתי נערכה החקירה, ובהתחשב בכך שהנבדקת נפטרה ב- 19.5.01, די שהחקירה נערכה מספר חודשים קודם לעריכת הדו"ח והנה אנו מצויים 3 שנים בטרם פטירת המנוחה. יתרה מכך, בשלב זה היתה המנוחה עיורת, ועולה השאלה כיצד ייתכן שהתגוררה בדירה לבדה. בנוסף בדו"ח צוין, כי "לנבדקת 11 ילדים נשואים הגרים בנפרד", נטען כי דיבור זה סובל גם את הפירוש שבחלק אחד של הדירה התגוררה המנוחה, ובחלק השני – המערערים. י"א. אשר לשינוי הכתובת למושב זנוח, נטען כי הרישום מתייחס למערער בלבד, ונעשה כדי לקבל זכות למגרש במושב - ואין בו כדי להעיד כי המערערים אכן גרו שם. עוד נטען כי אין לסמוך על דו"ח החקירה מיום 21.3.06, אשר התבסס על תחקור סביבתי של השכנים כארבע שנים לאחר פטירת המנוחה. יתרה מכך – הדו"ח, מתייחס למערער בלבד, ונכתב בו כי עזב את המושב בתחילת שנת 2003, והרי אין חולק שהמערערים התגוררו בדירת המנוחה כבר מ-6/01, ועל פי תמצית הרישום במשרד הפנים מ-8/01. י"ב. הוסף כי יש ליתן משקל לתצהירו של מר אדרי, הקובע בצורה חד משמעית כי המערערת התגוררה בדירה משך כל חייה. זאת ועוד, התשאול שנערך לד"ר זווין באשר לתצהירה נעשה טלפונית, תחת הזמנתה לחקירה - וגם בכך יש טעם לפגם. כן צוין, כי משיחה של ד"ר זווין עם בא כוח המערערים עולה שהיא לא נשאלה על ידי חוקר בדבר עריכת התצהיר. ולבסוף, מזכר של עמידר מיום 23.6.02 מלמד, כי המערערת גרה עם המנוחה בתקופה הרלבנטית, וכך גם מכתב ממזכירות מושב זנוח לפיו אכן המערער אינו גר במושב מזה 12 שנה, והשאיר כתובתו לשם קדימות בהגרלת מגרשים בהרחבת המושב, אם תהיה. י"ג. סיכומו של דבר, המערערים מבקשים כי יוצהר שהם "דייר ממשיך" כמשמעו בחוק; כי יבוטל פסק דין הפינוי של בית משפט השלום; ולמצער התבקש כי בית המשפט יורה על החזרת הדיון לבית המשפט לעניינים מינהליים, אשר ינהל הליך של שמיעת ראיות וחקירת עדים. בדיון לפנינו חזר המערער על עיקר הטענות שפורטו. עמדת המשיבים י"ד. עמדת המשיב 1 (להלן המשיב) היא כי המערערים לא הוכיחו שהתגוררו בדירה במשך שלוש שנים רצופות עובר לפטירתה של הדיירת - ולפיכך אינם עומדים בקריטריונים הקבועים בחוק ובנהלי המשיב כדי שיוכרו כ"דייר ממשיך". הוסף כי דין בקשתם להצהיר על בטלות פסק דינו של בית משפט השלום מיום 30.12.04 להידחות, שכן אין מקומה במסגרת הליך של עתירה מינהלית, אלא במסגרת ערעור אזרחי. ט"ו. לגישת המשיב, המערערים לא המציאו ראיות עובדתיות פוזיטיביות לביסוס טענתם שהתגוררו בדירה שלוש שנים לפחות טרם פטירת המנוחה. באשר למזכר מטעם עמידר מיום 23.6.02, שבו רשומים לכאורה פרטים בדבר מגוריה של המערערת בדירה, עמדת המשיב כי המסמך אינו מצביע על מגורים ברציפות אלא על מגורים לפרק זמן מסוים בלבד, וכן אין בו להפריך את הראיות המהותיות וכבדות המשקל שבידי המשיב, ולפיהן המערערת לא התגוררה שלוש שנים בדירה לפני פטירת המנוחה. כן נטען כי למסמך מ-23.6.02 אין כל תימוכין בחומר הקיים בתיקי עמידר, וכי בא כוח עמידר הודיע בדיון ביום 5.10.06 שהמסמך הוצא בערמה. שני התצהירים אשר נוספו על ידי המערערים (של מר אדרי וד"ר זווין) והמזכר האמור מעלים ספקות רבים באשר לאמינותם, ואין בהם כדי להצביע על מגורי המערערים בדירה שלוש שנים לפחות לפני פטירת המנוחה. זאת ועוד, המערערים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לרישומי משרד הפנים כי התגוררו בישוב זנוח, בפרט שעה שנקטו פעולה אקטיבית ועידכנו את כתובתם מפעם לפעם במשרד הפנים. באשר לזכות הטיעון נאמר, כי בפני המערערים עמדו הזדמנויות לשטוח את טענותיהם בהרחבה בפני המשיב, כמו גם לעיין בחומר הראיות שהוצג בפני ועדות האיכלוס במסגרת הדיון בעתירות. ט"ז. הוסף כי התייחסות המערערים לקיומן של שתי דירות (דירה כפולה) לא הועלתה בכתב העתירה המינהלית אלא כטענה עובדתית חדשה במסגרת השלמת טיעון, ועל כן נדחתה על ידי בית המשפט קמא, וודאי אין להעלותה בשלב הערעור משלא נתבררה בבית המשפט. לגופה של הטענה נאמר, כי בכל פניותיהם מתייחסים המערערים לדירה אחת בלבד (645/6). לבסוף ציין המשיב כי "אין מנוס מאשר לעמוד על תנאי הזכאות בדווקנות, שהרי כאמור מתן יתרון לאחד, עלול לסכן זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השויון בחלוקת משאבים" (עמ' 11 לתשובת המשיב). י"ז. לטענת המשיב לא הציגו המערערים בפרקי הזמן שבין התכנסותה של ועדת איכלוס אחת לאחרת, ראיות עובדתיות המבססות את טענתם כי התגוררו בדירה שלוש שנים ברציפות בטרם פטירת המנוחה, מלבד התצהירים שהוגשו לועדה האחרונה, אשר אינם מהימנים. המזכר מטעם עמידר שעליו סומכים המערערים את ידיהם אינו מצביע על רציפות מגורים, אלא על מגורים לפרק זמן מסוים בשנת 1999. כן לא סיפקו המערערים תשובה מניחה את הדעת לאמור ברישומי משרד הפנים; ככל שהעתיקו את מקום מגוריהם לזנוח לקבלת הטבה כלכלית, היה עליהם לקחת בחשבון כי הם עלולים לאבד זכויותיהם במקום אחר. דיון י"ח. שני חוקים, חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט - 1998 (להלן חוק הדיור הציבורי) וחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי נועדו להסדיר את מעמדם וזכויותיהם של הדיירים בדיור הציבורי. חוק הדיור הציבורי, שאינו מענייננו בתיק זה, דן בשאלת זכותו של "זכאי" לרכוש דירה ציבורית. חוק זה טרם נכנס לתוקפו, ונכון לשעה זו הוא עתיד להיכנס לתוקף ביום 1.1.09 (ראו סעיף 21 לחוק הדיור הציבורי, וסעיף 23 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2001), התשס"א-2001). ענייננו שלנו הוא בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי המסדיר, בין היתר, את זכות השכירות של "דייר ממשיך". המשותף לשני דברי חקיקה אלה הוא התכלית הסוציאלית שבבסיסם. כך צוין בדברי ההסבר לחוק הדיור הציבורי: "הדיור הציבורי הוא אחד המכשירים החשובים לצמצום ממדי העוני בישראל. כאשר המדינה אינה מרחיבה את מלאי הדיור הציבורי, מונצחים הפערים בין אלה שיש בידם אמצעים לרכוש דירות בשוק החופשי, לבין אלה שאין ידם משגת לעשות כן" (הצעת חוק הדיור הציבור, תשנ"ח- 1998, הצעות חוק תשנ"ח 306). וביחס לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי בהצעת החוק ובדברי הכנסת צוין: "מטרתה של הצעת חוק זו לקבוע את חובות החברה לדיור ציבורי כלפי הדיירים ולהבטיח את זכויות הדיור של דייר ממשיך" (הצעת חוק הגנת הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-,1998 הצעות חוק התשנ"ח 309). "בהצעת חוק זו באנו לפתור בעיה הרבה יותר בסיסית. של אנשים שלא קנו דירות, שהוריהם לא קנו דירות, שהם לא קונים דירות, והם בסך הכל מבקשים להמשיך ולהתגורר בדיור הציבורי... קבענו איזה עיקרון, שהדיור הציבורי, משום שהוא דיור סוציאלי, רואה את המשפחה כמשפחה לא רק בדור אחד אלא גם בדורות הבאים" (דברי הכנסת תשנ"ח 9413-9412). י"ט. לתכלית זו של החוק נודעת כמובן השלכה על אופן פרשנותו ועל התנהלותה של הרשות. לאחרונה ציינתי בהקשר זה: "שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים - רבים למרבה הצער - העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק. גם זכאות מקודם איננה מקנה "חתימת קבע" על דירה פלונית, שתעמוד ריקה בלא שתשמש למטרותיה לנזקקים לכך... מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדיור בדיור הציבורי... מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו" (רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר (טרם פורסם) (2008); כן ראו עע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר (טרם פורסם) (השופט פוגלמן) (2007); עע"מ 7582/03 מדינת ישראל נ' רבוח פ"ד נט(4) 481, 494 (השופטת נאור)(2004)). ובהקשר קרוב, ראו גם דבריו של חברי השופט דנציגר בהתייחס לחוק הדיור הציבורי בעע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור (טרם פורסם) (2008): "לאור מצוקת הדיור במדינה כיום ועליית מספרם של דורשי הדיור הציבורי, מסכים אני עם הקביעה העקרונית כי יש ליתן למונח "דייר ממשיך" שבחוק פרשנות אשר מחד תביא להגשמת תכליתו של החוק (מתן אפשרות לבן משפחה נזקק לרכוש את הדירה בתנאים מוזלים), ומאידך לא תפגע באחרים הממלאים כראוי אחר מלוא תנאי הזכאות". כ. משענייננו כאמור בחוק סוציאלי-חלוקתי מובהק, שעיקרו בהקצאת משאב לאומי-ציבורי מוגבל, נהיר כי על הרשות לנהוג בהגינות ובשויון כלפי כולי עלמא בהקצאתו (ראו לעניין חלוקה שויונית של משאב ציבורי בג"צ 6268/00 קיבוץ החותרים אגודה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נ"ה (5) 639, 660-659 (השופטת שטרסברג- כהן)(2001); בג"צ 3638/99 בלומנטל נ' עיריית רחובות, פ"ד נד(4)220, 227 (השופטת שטרסברג-כהן) (2000); עת"מ (חיפה) 1398/03 חסקל נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם) (השופטת - כתארה אז - וסרקרוג) (2005)). במאטריה בה אנו עוסקים כתב בית הדין לחוזים אחידים: "בעניין זה יש להתחשב בכך שמלאי הדירות שבניהולה של עמידר מהווה... משאב ציבורי מוגבל בהיקפו. על רקע זה, על עמידר לתת דעתה, בקביעת תנאי החוזה, לא רק לזכויותיו של הדייר הספציפי החותם על החוזה, אלא גם לשיקולים אחרים הנוגעים לאמצעים שהמדינה מוכנה להקדיש למטרה זו, שהם מטבעם מוגבלים, כמו גם לקיומם של נזקקים אחרים, שגם את טובתם על עמידר להעמיד לנגד עיניה בבואה לקבוע את התנאים החוזיים" (ע"ש (י-ם) 90/96 עמותת סינגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (2001); ה"פ (ירושלים) 616/01 עו"ד ויטנברג נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - גל) (2003)). כ"א. סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי מגדיר "זכאי" – "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים" ו"דייר ממשיך" - "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". הוראה דומה מצויה גם בנוהל משרד השיכון והבינוי 8/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים". כ"ב. בפני ועדת האיכלוס, אשר את סבירות החלטתה בחן בית המשפט קמא, ניצבה שאלה אחת - האם התגוררו המערערים, וליתר דיוק המערערת, עם המנוחה שלוש שנים עובר לפטירתה? לשאלה זו ניתנה על ידי הועדה - בארבעה גלגולים שונים - תשובה שאינה חיובית. כ"ג. בלב הערעור מצויה הטענה כי לא ניתן למערערים להשמיע עדים ולחקור את חוקרי עמידר בחקירה נגדית. טענה זו יש בה, במבט ראשון, כדי לשבות את הלב, ואולם בטרם נלך שבי אחריה, עלינו לשוות לנגד עינינו את תכליתו של הבירור המינהלי, ברשות המינהלית ובבית המשפט לעניינים מינהליים. כ"ד. תחילה נידרש להליך בפני ועדת האיכלוס. ככלל המקום להצגת התשתית העובדתית הוא בראש וראשונה בפני הרשות המינהלית, הנדרשת לבחון את הראיות שבפניה, ולתת להן את משקלן הראוי. חובת השימוע, היקפה ומתכונתה משתנה בהתחשב במיהות הרשות ובהתייחס לכך - בתכלית הסמכות ובמהותה (י' זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו) ע' 812). כך למשל חומרת הפגיעה בזכות עשויה להשפיע על היקף השימוע הנדרש, וככל שההליך המינהלי קרוב במהותו להליך מעין שיפוטי, כגון בפני בית דין מינהלי, עשוי היקף זכות הטיעון להיות נרחב יותר, ובמקרים מסויימים מתאפשרת חקירת עדים (שם 813, 820). דומני כי כאשר מדובר בהליכים מינהליים בפני ועדת האיכלוס שבבסיסה זכאות להטבה, הנה טיעון בכתב והצגת ראיות, שלא על דרך העדת עדים, מהוים הזדמנות הוגנת וממצה להציג את הנדרש באופן יעיל. אין גופים מעין הועדה בנויים, על פניהם, לחקירות נגדיות נוסח בית משפט ובית דין, ודרך עבודתם מושתתת על עיון במסמכים, ולמירב על שמיעת טענות בעל-פה על פי שיקוליהם. כך דרכם של גופים מינהליים כאלה מימים ימימה, ואין די בכך שפלוני חולק על מסקנות חקירה שנערכה לגביו, כדי לחייב את הרשות לאפשר "חקירה נגדית" בנוסח בית משפט. שקיפות עבודתה של הרשות צריך שתתבטא בכך שיוכל אדם להגיב לנאמר כלפיו; ועל פי רוב המדובר בטענות שניתן להביא בהקשר להן תשתית חולקת בכתב. ראו גם בג"צ 6437/04 תבורי נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד נח(6) 369, 378-377 (2004), שם נאמר מפי השופטת חיות: "זכות השימוע והטיעון העומדת למי שזכויותיו עלולות להיפגע כתוצאה ממעשה מינהלי, משמעותה מתן הזדמנות הוגנת להשמעת טיעונים. אין משמעותה בהכרת מתן זכות טיעון בעל פה, וכבר נפסק כי דרכי השמיעה בהקשר זה רבות, מגוונות ומשתנות על פי הנסיבות. אחת הדרכים המקובלות להגשמת זכות הטיעון היא הדרך של העלאת טיעונים בכתב בפני הגורם המינהלי הרלבנטי". וכן ראו רע"א 2896/06 רוזנצויג נ' עיריית טבריה (לא פורסם) (2006). במקרה שלפנינו נטען למשל כי החקירה נערכה כארבע שנים לאחר מות המנוחה, או כי לא צוינו שמות השכנים שנחקרו וכדומה. טענות אלו אין קושי להעלות במסגרת הטענות המובאות בפני הרשות, ואין צורך בהשמעת עדים לשם כך. ככל שהמדובר במהימנות החוקר או כיוצא בזה, גם זאת ניתן להציג לפני הועדות באורח שישכנע אותה, למשל, לבקש תגובה ולקבוע דעתה. כ"ה. בהקשר זה אבקש להתייחס לסטנדרט הבירור הראוי הנדרש מן הרשות המינהלית. כידוע, הפעלת סמכות מינהלית מצריכה בראש וראשונה קיומה של תשתית עובדתית שעליה מבססת הרשות המנהלית את שיקול דעתה בבואה לקבל החלטה. "קביעת העובדות לצורך קבלת החלטת הרשות המינהלית נתון לרשות עצמה, והיא זו שעליה לקיים את הליך בירור העובדות וקביעתן" (רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה) (2006); בג"צ 3136/98 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד נב(5) 705, 714 (השופט, כתארו אז, מצא) (1999)). היקפו ויסודיותו של ההליך הנדרש לאיסוף נתונים נקבע "בהתאם לנושא העומד למחלוקת ולחשיבותו" (בג"צ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 899 (המשנה לנשיא אור)(2004)(להלן פרשת מוסטקי); בג"צ 7664/06 ע.נ אתמר נ' משרד החקלאות (טרם פורסם) (2006)). למונח "חשיבות הנושא" שני פנים: מחד גיסא יש לבחון את השלכות ההחלטה המינהלית, ומנגד יש לבחון את ההשלכות על האינטרס הציבורי עליו באה הרשות להגן. כגודל הזכות העלולה להיפגע כך גודלה ועוצמתה של הראיה הנדרשת (פרשת מוסטקי,899). בענייננו נסמכה הועדה בין היתר על תיחקורים סביבתיים, שבמסגרתם צוין למשל כי שני שכנים במושב זנוח נשאלו באשר למגורי המערערים, יתכן כי אפשר היה – למשל – לציין את שמות השכנים ומידת היכרותם, ואולם וכפי שיפורט בהמשך לא מצאנו להתערב בהחלטת הועדה ובפסק דינו של בית המשפט קמא בהתבסס על התשתית הראייתית שהוצגה. בענייננו התיחקורים הסביבתיים הם אך חלק מתשתית ראייתית כוללת אשר באה לכלל תצרף ברור ממנו עולה כי מסקנת הועדה בדין יסודה. כ"ו. אשר לבית המשפט לעניינים מינהליים, נזכיר ראשונה את מהותו: "תכליתו של בית המשפט לעניינים מינהליים לא הייתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית. מטרתו של בית המשפט לעניינים מינהליים הייתה ... 'להסמיך... את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק'... (סעיף 1 לחוק) ... בחקקו את החוק החדש, כיוון המחוקק ל'שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני, כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקתו רבת השנים של בג"צ' (הצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-1999, ה"ח 2821 בעמ' 2 (1999)). על כן גם סדרי הדיון והראיות שבפני בית המשפט המינהלי הינם דומים לאלה הנהוגים בבג"ץ... וברגיל יתמצו ההליכים בהגשת תצהירים בלי לשמוע עדים ולנהל הליכי חקירה שכנגד." (עע"מ 10811/04 סורחי ואח' נ' משרד הפנים פ"ד נט(6), 411 ,עמ' 418-417 (הנשיא ברק) (2005); להלן סורחי)). לא בכדי כונה איפוא בית המשפט לעניינים מינהליים "בג"צ קטן", מש"הוסמך לפעול בצלמו ובדמותו של בית המשפט הגבוה לצדק" (גורן, בתי משפט מינהליים תשס"ח-2008, 19), וסעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים יעיד, בקבעו כי "בית משפט לעניינים מינהליים שידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי". אמנם אין באמור כדי לנעול את הדלת בפני האפשרות, בכפוף להרשאת בית המשפט, לחקירת מצהיר של בעל דין שכנגד, או להשמעת עד שאינו מצהיר אם הדבר נחוץ לשם הכרעה בעתירה (ראו תקנה 15(א) ו-15(ה) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000): "בהעברת סמכויות לבית המשפט המחוזי ביקש אפוא המחוקק לשמור על ייחודו של המשפט המינהלי, השונה באופיו מהמשפט האזרחי ... אכן, לא מן הנמנע כי ייתכנו מקרים בהם יידרש בית המשפט המינהלי הדן בעתירה מינהלית לבחון באופן עצמאי את הראיות שעמדו בפני הרשות המינהלית, לשמוע עדויות ולקבוע ממצאים לגביהן"(סורחי, 418). ראו גם גורן, שם, 244-243, המציין כי אין המדובר בערכאה דיונית רגילה; בית המשפט לעניינים מינהליים "שוקל את צדקת החלטתה של הרשות המינהלית על סמך הראיות שהיו לפניה. התמודדות עם שאלות של עובדה שעל בסיסן הושתתה תביעת הפינוי צריכה היתה להתברר בבית המשפט שדן בתביעת הפינוי, ולא בערכאה המינהלית". ועם זאת האפשרות לחקירת מצהירים בבתי משפט מינהליים נוחה יותר מאשר בבית המשפט העליון, אולי נוכח "התרבות הדיונית" בערכאת בית המשפט המחוזי (היושב כאן כבית משפט לעניינים מינהליים), והיא נתונה לשיקול דעת. ראו גם עע"מ 9660/03 עירית רחובות נ' שבדרון, פ"ד נט(6) 241, 247 (2005) והעמדות השונות המתוארות שם לעניין טיבו של בית המשפט לעניינים מינהליים. כ"ז. באשר למהות ניהול ההליך בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, בעתירה מינהלית עסקינן; מושכלות יסוד הן כי בית המשפט המנהלי נדרש לבחון אך את סבירות ההחלטה, ולא להחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004) (השופטת - כתארה אז - ביניש) והאסמכתאות שם). כך גם היה בנדון דידן, עניינם של המערערים הגיע לפתחו של בית המשפט לעניינים מינהליים בגלגולים שונים, שבמסגרתם השיב בית המשפט את עניינם לועדה על מנת שיתאפשר למערערים להציג את מלוא ראיותיהם. משהובא העניין בפניו זו הפעם השלישית הגיע בית המשפט לכלל מסקנה – תוך שהוא סוקר את התשתית העובדתית (אך לא קובע ממצאים משל עצמו, אלא מאשר את ממצאי הרשות בבית משפט מינהלי) – כי לא נפל פגם בהחלטת הועדה, אם פגם דיוני ואם פגם במהות, וכי החלטתה סבירה, ומעוגנת כדבעי בראיות שבפניה. כ"ח. לשלמות התמונה נציין, כי בע"א 8366/99 עפרת נ' שר הפנים פ"ד נו(1) 155 (2001) נדרש בית משפט זה למהותה והיקפה של הביקורת הערעורית על פסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים: "בשבתו כבית משפט לערעורים על פסק דין של בית המשפט המינהלי בעתירה מינהלית ממלא בית משפט זה פונקציה ערעורית. במובן זה, זוהי ערכאה קורקטיבית ולא ערכאה הבוחנת מחדש ומלכתחילה את החלטות מוסדות התכנון כאילו לא התקיימה בדיקה בערכאה הראשונה. משכך, תפקידו הראשון והמרכזי של בית המשפט שלערעור, הוא לבדוק אם לא יצאה שגגה מלפני הערכאה הראשונה הן מבחינת הכללים שהפעיל לשם בדיקת מעשיהם והחלטותיהם של מוסדות התכנון והן מבחינת יישום נכון של הכללים על עובדות ונסיבות המקרה שלפניו" (השופטת שטרסברג כהן, עמ' 160). השופט טירקל, שהסכים לאמור, הוסיף כי שמא יש מקום לומר ש"רשאית ערכאת הערעור להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית על פי התרשמויותיה שלה, כאשר דברים אמורים בממצאים המושתתים על 'מראה עיניים' ו'שכל ישר'" (עמ' 166). הנשיא ברק ביקש להותיר את היקף ההתערבות בצריך עיון. גישתי, בכל הכבוד, דומה לגישתם של השופטת שטרסברג כהן והשופט טירקל. בית משפט זה יידרש אך במשורה לבחינה מחודשת של הראיות לאחר שבית המשפט לעניינים מינהליים נדרש להחלטה ולסבירותה. תפקידו של בית המשפט בהקשר זה אינו שונה מבכל מקרה אחר בו בוחן הוא כי לא יצאה שגגה תחת ידו של בית משפט דיוני, על פי השיטה הנוהגת באותו בית משפט. בהתחשב בכך, התערבות בממצאי עובדה ומהימנות על בסיס התרשמות מעדים, ככל שההליך בבית המשפט המינהלי יכלול השמעת עדים, תהא במשורה כבכל ערעור אם לא למעלה מזה. לעומת זאת כאשר ממצאי העובדה נסמכים על "מראה עיניים", כלשונו של השופט טירקל, כגון מסמכים – הדעת נותנת כי יטה בית המשפט להתערבות רחבה יותר. כ"ט. בענייננו פירט בית המשפט לעניינים מינהליים את נימוקיו תוך ניתוח הראיות לפרטיהן; ולאחר שעיינתי באלה, לא מצאתי, כי מקרה זה נמנה על אלה המצדיקים את התערבותנו. בחינת חומר הראיות עליו עברנו בחינת "טוב מראה עיניים מהלך נפש", מלמדת, כי ההחלטות שנתקבלו נטועות בראיות המינהליות. לא זו אף זו, למערערים ניתנה אפשרות ל"מקצה שיפורים" כפול ומכופל, וניתנו הזדמנויות רבות שבהן היה באפשרותם להציג ראיות נוספות כדי לתמוך בעמדתם. לאחר כל אלה לא היה בראיות שהוצגו על-ידיהם כדי להביא למסקנה בה הם חפצים. ונפרט בתמצית: (1) נערכו "דו"חות מעגל", שעל פי סיכומי עמידר פירושם "ביקורים של רכזי השטח בביתם של דיירים על מנת לבדוק מצב תחזוקת הדירה, מי גר בדירה, המצב הכלכלי של הדיירים...", וזאת אחת לשנה לערך. דו"ח "ביקור המעגל" של "עמידר" מ-15.2.99, עליו משליכים המערערים את יהבם, אינו מציין כי המערערת התגוררה עם המנוחה, אלא אך כי חתמה על הדו"ח. (2) דו"ח החקירה מ-11.3.99, שנערך על-ידי מודיעין אזרחי לעניין הנחה בשכר דירה, מציין כי "לנבדקת 11 ילדים נשואים הגרים בנפרד". חוששני כי פרשנות המערערים לאמירה זו אין לה על מה לסמוך, בגדרי שכל ישר, ואין בה ללמד כי משמעותה שהמערערים מתגוררים בדירה הסמוכה. כל משמעה כפשוטה, קרי, שילדי המנוחה אינם גרים עמה. (3) "דו"ח מעגל" של "עמידר" מיום 13.12.00 מצביע כי המערערת לא התגוררה במועד זה עם המנוחה, אלא התגוררה עמה מטפלת (נאמר בהדגשה "גרה בדירה מטפלת ממרוקו"). יודגש כי הבודק התייחס לדבר קיומה של דירה כפולה כשתי דירות (עם פתח ביניהן כפי שציין, אך דלתות כניסה נפרדות) ועל כן הנפיק שני דו"חות (לכל אחת מהדירות), ולא נאמר כי המערערים התגוררו שם. (4) דו"ח חברת שירותי מודיעין וחקירות מ-20.6.01 מתאר ביקור במקום חודש לאחר פטירת המנוחה, שנערך ללא הודעה מראש. נטען שם על-ידי המערערים כי הם גרים שם (אחר כך נטען כי בן המנוחה גר בדירה), אך לא נמצאו סימני ביגוד וציוד אופייני לילד בן 3 שהוזכר כגר עם הוריו המערערים. (5) ב-"דו"ח מעגל" של עמידר בדבר ביקור מיום 29.8.01 – אחרי פטירת המנוחה – צוין כי המערערים ובנם הקטן גרים בדירה. (6) תמצית הרישום במשרד הפנים מלמדת, כי בשנת 1995 היתה כתובתם הרשומה של המערערים בבית שמש, דהיינו, בית המנוחה. בשנת 1998 שונתה הכתובת למושב זנוח, ובאוגוסט 2001, לאחר פטירתה של המנוחה, שונתה הכתובת פעם נוספת לכתובתה של המנוחה. הדברים מדברים בעדם – ובנתוני המרשם יש משום ראיה מרכזית באשר למקום מגוריהם של המערערים. יתרה מכך, המערערים שינו את כתובתם באופן מודע ואקטיבי, ואין היה זה מקרה בו נותרה במרשם כתובת שנרשמה בעבר ומכוח שכחה לא טרח איש לשנותה. אוסיף כי אין בידי לקבל את הטיעון, שהמערערים שינו את כתובתם כדי לזכות באפשרות הרחבה במושב. בצדק ציינה סגנית הנשיאה צור, כי אין המערערים יכולים "לאחוז בחבל משני קצותיו וליהנות משני העולמות" - מחד גיסא לטעון כי גרו בדירת המנוחה, ומאידך גיסא - כי גרו (וזו המשמעות של שינוי הכתובת הרשומה במרשם) במושב זנוח, לשם זכייה בהטבה כלכלית בדרך שיש בה משום הערמה לעניין ההרחבה (וראו גם עת"מ 1175/04 שלמה נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסמה) (השופטת צור) (2005)). כל אלה נועדים להשיג יתרונות והטבות במקרקעי הציבור, אם במושב ואם בדירת "עמידר", והרשות מצווה להשגיח בכגון דא בשבע עיניים, כדי שלא יזכו להטבות מי שאינם ראויים להן, וקל וחומר שלא יזכו אנשים לכפל הטבות. (7) בדיקה משנת 2005 (דו"ח מ-20.6.05) העלתה, כי המערער גר במושב זנוח בצריף משופץ בבית אביו, ועזב את המושב ככל הנראה שנתיים לפני כן, בראשית 2003; מנגד, באשר לדירה נשוא התיק, נמסר מפי שכנים, כי המערערים "עברו לגור בדירה לאחר פטירת האם." היינו, הם גרו במושב במועד הרלבנטי. (8) בדו"ח חקירה של שירות מודיעין וחקירות מ-21.3.06 צוין, כי השכנים שנשאלו בזנוח ובבית שמש לא ידעו את מטרת השאלות, ושאם יידעו יסרבו לשתף פעולה. (9) באשר לתצהירו של מר אדרי הנזכר מעלה, כמותי כבית המשפט המחוזי סבורני כי אין בתצהיר זה ללמד דבר על מגורי המערערת בדירת המנוחה בשלוש השנים שקדמו לפטירת המנוחה; והרי מר אדרי כיהן כמנהל סניף עמידר במועדים שאינם רלבנטיים לענייננו (1992-1990), ובתצהירו אמירה כללית שלא ניתן להסיק ממנה לנידון דידן. (10) באשר לתצהירה של הד"ר זווין, מחקירה שנערכה כדו"ח מ-15.5.06 עולה, כי היא כתבה מכתב בעניינה של המנוחה, אולם הכחישה כי חתמה על תצהיר. כן מסרה כי הבת נכחה בעת ביקוריה אצל המנוחה, אך אינה יודעת אם גרה עמה באותה תקופה; ומעבר לכך וככל הידוע לה, לאחר שהמערערת נישאה, עזבה את דירת המנוחה. (11) המזכר מאת "עמידר" המעיד על מגוריה של המערערת עם המנוחה, אינו מלמד על רציפות מגורים, אלא על מגורים במועד מסוים. (12) מזכר מזכירות זנוח מיום 8.11.04, הנזכר מעלה, שלפיו אין המערער גר במקום מזה 12 שנה וְ"השאיר את כתובתו במושב למספר שנים וזאת לצורך והיה ואם יהיו מגרשים בהרחבת המושב הוא לא יאבד זכותו כבן מושב לקדימות בהגרלה", מלבד הבעייתיות המובנת מאליה בקשר להערמה, כאמור, סותר ראיות אחרות שהיו בפני ועדת האיכלוס. (13) לבסוף, גם נתוני משרד השיכון מלמדים כי המנוחה שילמה תשלומי שכר דירה לפי הנחת משרד השיכון והבינוי לנתמכים המתגוררים בגפם, ללא נלוים )ראו נימוקים להחלטת ועדת האיכלוס העליונה מיום 7.6.2006). (14) עיינתי גם במסמכים מינואר 2007 שבאו בתמיכה מצד שכנים בעמדת המערערים, ואולם, קשה להלמם אל מול הראיות דלעיל, שחלקן מזמן אמת. (15) מן המקובץ עולה, כי אין ראיות של ממש למגורי המערערים עם המנוחה בתקופה הרלבנטית, וכי בתקופה זו היה המערער רשום כדר במושב זנוח, דבר המגביר את הנטל על המערערים להוכיח אחרת – ואילו הדו"חות מ-1999 ו-2000 אינם מצביעים על מגורים עם המנוחה, ושאר הראיות אינן מצביעות אף הן בכיוון המבוקש על-ידי המערערים. ל'. נמצאנו למדים, סוף דבר, גם לאחר עיון בכל ההחלטות החוזרות על ההנמקה של אי קיום תנאי המגורים עם המנוחה לאורך שלוש שנים - כי בפני המערערים עמדו הזדמנויות רבות להצגת ראיותיהם. טענותיהם נשמעו שוב ושוב, והונח בפני כל הגורמים, המינהליים והשיפוטיים, חומר הראיות כולו. בהינתן תשתית זו, אין מקום להתערבותנו בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים שמצא את ההחלטה המינהלית סבירה. תוצאה זו מחזירה את הדירה לרכוש הציבור, להקצאה לזכאים על פי הנהלים, ובכך ייעשה גם "צדק חלוקתי" עם כלל הציבור, שהרשויות חבות לו נאמנות. המשפט העברי ל"א. בטרם סיום – דברים אחדים בעניין גישתו של המשפט העברי לנידון דידן. אחת מחובות הצדקה העיקריות במשפט העברי היא הדאגה לקורת גג לחסרי בית. ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים, בחוות דעתו בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי מציין, כי חובה זו אינה מוטלת על הפרט אלא על הציבור כולו (שו"ת מהרשד"ם (ר' שמואל די מדינה, סלוניקי, המאה הט"ז), אורח חיים, סימן כ). בתשובתו סוקר המהרשד"ם מקרה שבו הוחלט על הקמת אכסניה ציבורית לעוברים ושבים עניים, ובין השאר מציין כלהלן: "וכבר ידעתם כי אין זה מידת אברהם אבינו עליו השלום אלא לעמוד פתח האוהל... כדי לקרב ההולכים ושבים ולהאכילם ולהשקותם וללוותם שילכו שמחים, ואנן (אנו) בניו צריכים לילך בדרכיו...". כך למשל תיקנו חכמים, כי על המשכיר להודיע לשוכר מראש על כוונתו לסיים את חוזה השכירות, והשכירות עצמה תסתיים רק לאחר שחלף פרק זמן מסוים מיום ההודעה. פרק הזמן להודעה נקבע בהתאם לנסיבות המקרה; למשל, בערים גדולות, בהן היה מחסור בדירות, עמד פרק הזמן להודעה על שנה. תקנה נוספת בהקשר זה עניינה בהגנת מדור האלמנה. מאחר שלפי דין תורה, אין האשה יורשת את בעלה, תיקנו חכמים - בין שאר זכויות - כי האלמנה זכאית לגור בדירה שדרה בה בחיי בעלה כל זמן שלא נישאה מחדש. ועם זאת הזכות לדיירות ציבורית היא אישית: מחד גיסא, נמצא במקורות המשפט העברי כי מי שקיבל כספי צדקה למחייתו ולמחיית בני משפחתו, נושיו אינם רשאים לעקל כספים אלה לכיסוי חובותיו (שולחן ערוך, יורה דעה, רנג, יב). היינו מענק למעוטי יכולת הוא בעל אופי אישי, ונדרש כי לא ייעשה בכספים אלה אלא לייעודם זה. ראו חוות דעתו של ד"ר ויגודה ירושת זכויות לקניית דירה בדיור הציבורי, אתר משרד המשפטים. מכאן יש להסיק, לדעת המחבר המלומד, כי שעה שהמדינה חפצה להעניק מענק למי שהוגדר כזכאי לרכוש דירה בדיור הציבורי, זאת אך ליורש שעונה על ההגדרה של דייר ממשיך; אך יורשים אחרים אינם זכאים לכך. קרי, כשמדובר בכספי ציבור שתכליתם צדקה ובענייננו דיור ציבורי, נדרשת קריאה דווקנית של החוק ותנאיו, כדי שהכספים יגיעו אך לזכאים לכך, ואין לראות בדווקנות זו חוסר תום לב. כך גם בענייננו, וכדברי ד"ר ויגודה, "ממקורות המשפט העברי עולה, שאין פסול בעמידה על קיומן הדווקני של דרישות החוק כאשר המניע לכך הוא שיקול שהוא עצמו מוצדק מבחינה מוסרית... כאשר עמידת המדינה על קיומן הדווקני של דרישות החוק... מונעת לא מרוע לב אלא מן הדאגה להבטיח שדירות ממאגר הדיור הציבורי, המוגבל בלאו הכי, תגענה למי שאמנם זקוק להן ביותר על פי הקריטריונים שנקבעו בחוק". ל"ב. סיכומם של דברים: אין בידינו להיעתר לערעור. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים יוותר על מכונו. אין בתוצאת התיק כדי לקבוע באשר לזכאות המערערים כשלעצמם לדיור ציבורי, ואיננו מביעים כל דעה על כך. בהמשך לבית המשפט קמא, איננו עושים צו להוצאות. בא כוח המערערים מטעם הסיוע המשפטי ביקש, כי שכר טרחתו יוגדל בכל מקרה – אף אם יידחה הערעור – על פי המאמץ שהושקע על-ידיו, ואכן הושקע מאמץ ניכר. בהתאם לסעיף 1(ג) לתוספת השניה (תקנה 11) לפי הודעת הסיוע המשפטי, תשס"ח-2008, אנו קובעים כי שכר הטרחה יוגדל ב-50% מזה הקבוע בטבלה שבתוספת. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק-דינו של חברי השופט א' רובינשטיין על תוצאתו ועל נימוקיו. עם זאת, איני רואה צורך לחוות-דעה במסגרת הערעור הזה בשאלת היקף ההתערבות של בית-המשפט לערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המינהלי בעתירה מינהלית. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים לתוצאה ולעיקרי ההנמקה שבחוות דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין. עם זאת אני מבקש להשאיר בשלב זה בצריך עיון שתי סוגיות: (א) היקף ההתערבות של בית משפט זה במסגרת של ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שעוסק בעתירה מינהלית - זאת בדומה לעמדתו של הנשיא א' ברק ב-ע"א 8366/99 עפרת נ' שר הפנים, פ"ד נו(1), 155, 165. (ב) הדרך הראויה להשגה על ראיות מינהליות שהושגו באמצעות חוקרים פרטיים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ה חשון התשס"ט (23.11.08) המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07028270_T18.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il