אחמד עביד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2826/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2826/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער: אחמד עביד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ח 30961-08-13, מיום 9.3.2015, שניתן על ידי כב' השופטים י' צבן – סג"נ; ר' כרמל; ו-ר' פרידמן-פלדמן תאריך הישיבה: י' באייר התשע"ו (18.5.2016) בשם המערער: עו"ד ריאד סואעד בשם המשיבה: עו"ד מירי קולומבוס פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' צבן – סג"נ; ר' כרמל; ו-ר' פרידמן-פלדמן), בתפ"ח 30961-08-13, מיום 9.3.2015. 2. המערער (הנאשם 3 בכתב האישום) הורשע על בסיס הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן בשנית, כמפורט להלן: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; והחזקת סכין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 9 שנות מאסר לריצוי בפועל, שמניינן מיום מעצרו – 28.7.2013; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המערער, בתוך שנתיים ממועד שחרורו מהמאסר, כל עבירת אלימות; כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצוי למתלונן בסך של 25,000 ₪. 4. המערער טוען, כי בית משפט קמא החמיר בעונשו יתר על המידה, ומכאן הערעור שלפנינו. עובדות כתב האישום בו הודה המערער 5. מכתב האישום המתוקן בשנית (להלן: כתב האישום), אשר הוגש נגד המערער ושני נאשמים נוספים (להלן: הנאשם 1 ו-הנאשם 2, וכולם ביחד הנאשמים), עולה המסכת העובדתית הבאה: ביום 15.7.2013 עוכב הנאשם 1 על ידי כוחות הביטחון בשל חשד כי הרים אבן במהלך התפרעות בסמוך לשער שכם בירושלים (להלן: התקרית). למחרת היום, לאחר ששמע על התקרית מהנאשם 1, הגיע המערער לאזור שער שכם בירושלים, ביחד עם אחרים, כשברשותו סכין, במטרה לדקור אדם יהודי אשר ייקרה בדרכו. המערער יצר קשר עם הנאשמים 1 ו-2 ועם שלושה אנשים נוספים, והשישה נסעו ביחד לירושלים. לאחר שהגיעו לירושלים, התיישבו כולם על מדרגות באזור שער שכם, והמערער הודיע על כוונתו לפגוע במתנחל. הנאשם 1 שכנע את המערער שלא לדקור שוטר או חייל, מחשש שהם יירו בהם. בסמוך לשעה 8:45, הבחינו המערער ויתר הנאשמים בשלושה עוברי אורח בעלי חזות חרדית. המערער ביקש מהנאשם 2 לתצפת ולהתריע מפני הגעת אנשי כוחות הביטחון, ומהנאשם 1 ביקש המערער להצטרף אליו כדי לדקור את אחד היהודים. המערער והנאשם 1 הלכו בעקבות אחד מהאנשים בעלי החזות החרדית, שראו קודם לכן (להלן: המתלונן), והמערער התנפל עליו ודקר אותו מספר פעמים בפלג גופו העליון, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. כשניסה המתלונן להתגונן, הוא נדקר גם באמת ידו. המערער ושני הנאשמים האחרים נמלטו מהמקום, באמצעות מונית שהסיעה אותם לשכונת עיסאוויה במזרח ירושלים (להלן: שכונת עיסאוויה), שם החליף הנאשם 1 את בגדיו. מיד לאחר מכן, הסתפרו המערער והנאשם 1 במספרה, אשר נפתחה לבקשתם ובמיוחד עבורם, כדי להקשות על איתורם וזיהויים. כתוצאה מן התקיפה, נגרמו למתלונן פצעי דקירה בחזהו, במותנו ובאמת ידו, וכן נגרם לו נזק נפשי בעקבות האירוע. גזר דינו של בית משפט קמא 6. בפתח גזר הדין, התייחס בית משפט קמא לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער. בתסקיר נאמר, כי המערער הוא יליד 1990, תושב שכונת עיסאוויה, שלפני מעצרו עבד בעבודות מזדמנות. עוד נכתב בתסקיר, כי המערער סיים 9 שנות לימוד, אך אינו יודע קרוא וכתוב. מהתסקיר עולה, כי לחובת המערער עומדות 3 הרשעות קודמות, שעניינן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והשתתפות בהתפרעות. ביחס לעבירות אלה, טען המערער כי ביצע אותן "כשהיה ילד" שאינו מבין את משמעות מעשיו. ביחס לעבירות בתיק הנוכחי, מסר המערער כי לא הייתה לו כוונה לפגוע באדם, וציין כי דקר את המתלונן לאחר שהאחרון קילל אותו. שירות המבחן התרשם, כי המערער "ביטא צמצום של מעשיו ורציונליזציה להצדקתם", והעריך כי קיים סיכון גבוה להישנותם. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן להשית על המערער ענישה מוחשית ו"מציבת גבולות". 7. כמו כן, נתן בית משפט קמא את דעתו לתסקיר נפגע העבירה שהוגש בעניינו של המתלונן. מהתסקיר עולה, כי המתלונן הינו כבן 34, נשוי ואב לארבעה ילדים, אשר מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, בעקבות האירוע, כנפגע פעולות איבה הסובל מנכות בשיעור של 80%. עוד עולה מהתסקיר, כי מאז פציעתו של המתלונן, הוא אינו עובד וסובל מכאבים ומנזקים נפשיים, אשר מלווים באי שקט פסיכומוטורי. בנוסף לטיפולים הרפואיים הפיזיים שעובר המתלונן, הוא נפגש עם פסיכולוגית פעמיים בשבוע ונמצא במעקב פסיכיאטרי. שירות המבחן התרשם מקורות חייו של המתלונן, כי טרם האירוע הוא "תפקד באופן חיובי ומועיל", וניהל אורח חיים "מספק ופורה", ואילו כיום המתלונן "מתקשה בתפקוד יום יומי בסיסי", ושרוי במצב של "יאוש עמוק". 8. לצורך קביעת מתחם הענישה בעניינו של המערער, עמד בית משפט קמא על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיו, ובהם ערך חיי האדם ושלמות הגוף, וכן ביטחון הציבור ושלום הפרט. בית משפט קמא עמד על פסיקתו של בית משפט זה, אשר קורא להעדיף את שיקול ההרתעה על פני יתר שיקולי הענישה, עת עסקינן בעבירות המבוצעות על רקע לאומני. כמו כן, נתן בית משפט קמא את דעתו לנסיבות ביצוע העבירות, אשר מצביעות על מרכזיותו של המערער באירוע, שעה שהיה הוא זה שיזם את המעשה הנפשע, "הגה את רעיון הדקירה, הצטייד בסכין מבעוד מועד וקשר קשר לצורך הוצאתו לפועל". עוד ציין בית משפט קמא, שלא הייתה משמעות, מבחינתו של המערער, לזהותו של הקורבן מלבד היותו יהודי. חומרה נוספת, ראה בית משפט קמא, בפועלם של המערער והנאשם 1 להסתרת זהותם ולמניעת תפיסתם. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא, כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער נע בין 6 ל-11 שנות מאסר לריצוי בפועל. בבואו לקבוע את העונש ההולם בתוך המתחם, ציין בית משפט קמא כי עונשו של המערער, מצוי ב"רף הגבוה של העונש המוסכם", בשים לב למניע הלאומני והביצוע האכזרי. זאת לדעת, כי בהתאם להסדר בין הצדדים טענה המאשימה ל-10 שנות מאסר בפועל, בעוד שההגנה הייתה חופשית בטיעוניה. לאור זאת, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 9 שנות מאסר לריצוי בפועל, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל. הערעור על חומרת העונש שהוגש מטעמו של המערער 9. בהודעת ערעור, שהוגשה על-ידי עו"ד ריאד סואאד, בא כוחו של המערער, נטען כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו מבוסס "על ענישה שנקבעה בפסקי דין שאינם דומים כלל ועיקר" למקרה דנן, וסוטה ממדיניות הענישה הנהוגה. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא, כאשר ייחס למעשיו של המערער מניע אידיאולוגי ותכנון מוקדם, ולא העניק משקל ראוי לעובדה "שלא נותר למתלונן נזק בעקבות מעשי הדקירה". נטען בנוסף, כי בשים לב לכך שמתחם הענישה, לו טענה המשיבה, נע בין 10 ל-15 שנות מאסר, הרי שבהינתן העובדה כי היא עתרה לעונש המצוי בתחתית המתחם המוצע על ידה, שומה היה על בית המשפט לגזור על המערער עונש אשר מצוי ברף התחתון של מתחם הענישה שנקבע על ידו, קרי – 6 שנות מאסר. המערער הוסיף וטען, כי עומדות לזכותו נסיבות מקלות, אשר ראוי לתת עליהן את הדעת, ביניהן ההשלכות השליליות של תקופת מאסר ארוכה על צעיר בגילו; נסיבות חייו המורכבות; נטילת האחריות על מעשיו; ומאמציו לחזור למוטב. לפיכך, התבקשנו להקל באורח משמעותי בעונשו של המערער. תסקיר מבחן עדכני 10. ביום 11.5.2016, הוגש לעיוננו תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער. בתסקיר המשלים נאמר, כי המערער הוא כיום כבן 26 שנים, והוא שוהה באגף הביטחוני בבית הסוהר, בשל הגדרתו כ"אסיר ביטחוני". נמסר, כי המערער החל לרצות את מאסרו בכלא "קציעות", והועבר לכלא "רמון" ביום 3.2.2016. לפי הדיווח שנתקבל מגורמי הטיפול בכלא, המערער אינו זקוק להשגחה, ועד כה "מאסרו ללא חריגות וללא עבירות משמעת". הדיון בערעור 11. בדיון בערעור טען עו"ד סואאד, בא כוחו של המערער, כי התייחסותו של בית משפט קמא לעבירה שביצע המערער כאל עבירה שעניינה ניסיון רצח של אנשי כוחות הביטחון, העניקה חומרה יתרה למעשיו, והובילה לקביעת מתחם ענישה חריג בחומרתו. עוד נטען, כי על הנאשם 1, שותפו של המערער בביצוע העבירה, נגזר עונש מאסר הקצר בשנתיים ימים מעונשו של המערער. זאת, חרף העובדה כי בעניינו של הנאשם 1 צורפו שני תיקים נוספים, במסגרתם הורשע נאשם זה בעבירות של השתייכות לארגון טרוריסטי ותקיפת שוטרים. עו"ד סואאד הוסיף וטען, כי יש ליתן משקל לקולה גם לסיווגו של המערער כאסיר ביטחוני, אשר שולל ממנו "הנחות" או "פריווילגיות על בסיס שיקומי", דבר המצדיק הקלה בעונשו. 12. המשיבה, אשר יוצגה ע"י עו"ד מירי קולומבוס, מבקשת לדחות את הערעור. לשיטתה, עסקינן במעשים חמורים ביותר, שכללו תכנון מוקדם של פגיעה באדם יהודי, הצטיידות בסכין, נסיעה אל מקום היעד, חיפוש קורבן מתאים, שאינו "חייל או שוטר", ודקירתו באזורים חיוניים בגופו. חומרה יתרה מיוחסת לכך שמעשים אלו בוצעו בחבורה, כשביסודם עומד רקע אידיאולוגי. עו"ד קולומבוס הוסיפה וטענה, כי תסקיר נפגע העבירה שהוגש לבית משפט קמא מצביע על הנזקים הקשים שנגרמו למתלונן, ו"מעלה תמונה עגומה במיוחד". עוד הדגישה, כי בחינת מידת הפגיעה שגרם המערער אינה נעשית רק על בסיס "הנזק האקטואלי", ועליה להתחשב גם ב"נזק שנגרם לציבור כולו ללכת בביטחון ברחוב בלי פגע". דיון והכרעה 13. בפתח הדברים, יש לחזור ולהזכיר את ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית המצריכה תיקון (ע"פ 7659/15 הרוש נ' מדינת ישראל (20.4.2016); ע"פ 8886/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.3.2016); ע"פ 6099/15 ‏אלביליה נ' מדינת ישראל (2.3.2016)). לאחר שבחנו את כלל הנסיבות בתיק זה והאזנו בקשב לטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. העונש שנגזר על המערער אינו משקף סטייה קיצונית מרמת הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא, ולפיכך אין כל בסיס להתערבותנו בגזר הדין. 14. המערער הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, שיבוש הליכי חקירה והחזקת סכין. העונש הקבוע בצידה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה עומד על 20 שנות מאסר. עונש זה משקף את חומרת העבירה המרכזית שביצע המערער, ויש בו כדי להצביע על גישתו המחמירה של המחוקק, כלפי מבצעי עבירות מסוג זה. על בתי המשפט הדנים בעבירות כגון דא, אשר בוצעו על רקע לאומני, להעביר מסר חד משמעי ונוקב, בדמות ענישה קשה ומחמירה, בכדי לשרת את גורם ההרתעה מפני מעשים אלו. כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כאשר עסקינן בעבריינות המתבצעת על רקע אידיאולוגי, נדחים, ככלל, שיקולי ענישה אחרים, ובהם האינטרס השיקומי, מפני שיקול ההגנה על שלומו וביטחונו של הציבור, והרתעת עבריינים בכוח מפני ביצוע מעשים דומים (ראו: ע"פ 2460/15 ג'בארין נ' מדינת ישראל (4.5.2016); ע"פ 7517/15 מדינת ישראל נ' עביד (9.3.2016); ע"פ 1163/07 אבו ח'דיר נ' מדינת ישראל (29.3.2007)). עוד יש להדגיש, כי במציאות הנוכחית, שבה נתרבו פיגועי הדקירה כלפי יהודים באשר הם, מתחייבת התייחסות עונשית הולמת. 15. החומרה הניבטת ממעשיו של המערער היא ברורה וחד משמעית. המערער הוא שיזם את התכנית לפגיעה באדם יהודי, אך בשל היותו יהודי, התקשר עם אחרים, הצטייד בסכין, והוציא את התכנית מהכוח אל הפועל. לרוע מזלו של המתלונן, הוא הזדמן למקום שאליו הגיעו המערער ושותפיו, כדי לבצע את זממם. מבלי להתלבט, וללא כל היסוס, המערער התנפל על המתלונן והחל לדקור אותו, באמצעות הסכין, בפלג גופו העליון באכזריות אין קץ ומבלי לגלות כל רגשות אנושיים. מעשיו של המערער יכלו בנקל להביא לקטילת חייו של המתלונן. טענת הסנגור, כי למתלונן לא נגרם נזק חמור בעקבות האירוע, איננה מבוססת, ואף מנוגדת לתסקיר נפגע העבירה שהוגש לבית משפט קמא. התרשמות שירות המבחן ממצבו של המתלונן אינה משתמעת לשתי פנים, ומוצאים אנו להביאה כלשונה: "התרשמנו מתמונת נזק קשה ביותר, ברורה ומשמעותית, אשר פגעה במ' [המתלונן – א.ש] בצורה קיצונית בכל תחומי חייו והפכה אותם על פיהם". עוד ראוי להדגיש, כי מעבר לנזקים שנגרמו למתלונן עצמו, המערער גרם לפגיעה קשה בתחושת הביטחון הכללית, בשל החשש כי מפגע, המצוייד בסכין או בכלי קטלני אחר, אורב מעבר לפינה. 16. מכאן נעבור לטענתו של המערער כי המשיבה הסכימה שבכל מתחם שייקבע, ייגזר עונשו של המערער ב"תחתית" המתחם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך, כפי שגם הבהירה באת כוח המשיבה בדיון לפנינו. אין צריך לומר, כי בית המשפט הוא שמחליט היכן למקם את עונשו של המערער, במתחם הענישה ההולם, אשר נקבע על ידו. העובדה שהמשיבה עתרה לעונש של 10 שנות מאסר, כאשר מתחם הענישה שהוצע על ידה נע בין 10 ל-15 שנות מאסר, אין משמעה הסכמה לקביעת העונש בתחתית כל מתחם שייקבע על ידי בית המשפט. מכל מקום, נזכיר כי עונש המאסר שנגזר על המערער בבית משפט קמא (הכולל 9 שנות מאסר), הינו נמוך מהעונש לו עתרה המשיבה. 17. ומכאן למדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. ראשית, רואים אנו להעיר כי פסקי הדין אליהם הפנה בית משפט קמא, ככל שהם עוסקים בעבירות של ניסיון לרצח, אינם מהווים אסמכתא לרמת הענישה הראויה בעניינו של המערער. מצאנו לומר זאת, על אף שאנו סבורים כי הפסיקה המגוונת, אליה הפנה בית משפט קמא, נועדה להדגים את ההתייחסות השיפוטית הנוקשה לעבירות שבוצעו על רקע לאומני. ולענייננו, נראה כי קיים מנעד רחב של עונשים בעבירות מסוג זה שעבר המערער, כאשר ככלל, מגמת מדיניות הענישה הנהוגה הינה מגמת החמרה, בעיקר כאשר המניע לעבירות הינו אידיאולוגי-לאומני. כך, למשל, בע"פ 9338/01 מדינת ישראל נ' עווידה (19.2.2002), הוחמר עונשו של המשיב, אשר הורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה לאחר שדרס קבוצת חיילים, מ-42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לכדי 11 שנות מאסר בפועל. בע"פ 2597/08 יוזינסקי נ' מדינת ישראל (26.2.2009), נדחה ערעורו של מערער שהורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, הדחה ואיומים, לאחר שדקר אדם אחר כדי "להגן" על כבודה של נערה, ונגזר עליו עונש הכולל 9 שנות מאסר לריצוי בפועל. באופן דומה, בע"פ 2274/12 אבו מאדי נ' מדינת ישראל (27.2.2013), נדחה ערעורו של אדם שהורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה יחד עם אחרים והיה ה"רוח החיה" בפרשה, לאחר שהושת עליו עונש הכולל 8 שנות מאסר לריצוי בפועל. עינינו הרואות, כי עונשו של המערער עולה בקנה אחד עם רמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, ובוודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית מרמת ענישה זו. 18. אין גם מקום לקבל את טענתו של המערער בדבר הפער הבלתי סביר לטעמו, בין העונש שנגזר עליו לבין עונשו של הנאשם 1. הנאשם 1 אכן הורשע בעבירות נוספות, שגם להן רקע ביטחוני. ואולם, אין חולק כי מידת מעורבותו בביצוע פיגוע הדקירה בו עסקינן, קטנה באופן משמעותי ממידת מעורבותו של המערער. עובדות כתב האישום בו הודה המערער, מצביעות על כך שלא זו בלבד שהוא היה הרוח החיה בתכנית העבריינית ובהוצאתה אל הפועל הלכה למעשה, אלא שהוא היה היוזם הבלעדי של התכנית הנפשעת, כך שהיה מקום להבחנה ביניהם. 19. בהמשך לאמור, סבורים אנו כי בגזר דינו של בית משפט קמא ניתן ביטוי לנסיבות המקלות עליהן עמד המערער, לרבות גילו הצעיר. העונש שנגזר על המערער, אף שאיננו עונש קל, מבטא את כלל השיקולים הצריכים לעניין, ואינו מצדיק התערבות מצידנו. עברו הפלילי של המערער בעבירות ביטחוניות ותסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, ממנו עולה כי המערער אינו נוטל אחריות מלאה על מעשיו, וממשיך להצדיקם – תומכים אף הם במסקנה כי אין מקום להפחתה בעונשו. 20. סוף דבר, הננו מחליטים לדחות את הערעור וגזר דינו של בית משפט קמא יעמוד בעינו. ניתן היום, ‏א' בסיוון התשע"ו (‏7.6.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15028260_I05.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il