פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2824/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2824/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16/03/2005 בתפ"ח 726/04 שניתן על ידי כבוד השופטים: ח' בן עמי, י' צבן, וצ' סגל בשם המערער: עו"ד סיניה מוזס-חריזי בשם המשיבה : עו"ד אלעד פרסקי בשם שירות המבחן : גב' אדוה פרויד פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור על גזר הדין שהוטל על המערער בידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ. סגל, וכב' השופטים צבן ובן עמי) בו נגזר עליו ברוב דעות עונש מאסר בפועל של 12 שנים, וכן מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננים. עיקרו של הערעור נסב על עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, ובמסגרתו נכללה אף בקשה כי גזירת הדין תדחה למספר שנים כדי לאפשר מתן טיפול שיקומי למערער מחוץ לכלא. לחלופין, מבקש המערער לאמץ את דעת המיעוט שניתנה בבית המשפט המחוזי, ולהסתפק בהשתת עונש מאסר של 5 שנים עליו. 2. המערער הורשע על יסוד הודאתו, ובמסגרת הסדר טיעון, ב-11 אישומים בעבירות מין חמורות שעיקרן עבירות מין בקטינים. העבירות בהן הורשע הן מעשים מגונים תוך ניצול ליקוי שכלי; מעשי סדום; נסיון לבצע מעשה סדום; מעשה מגונה בקטין; מעשים מגונים בקטין בן משפחה; מעשה סדום בקטינה; מעשה מגונה בפומבי; מעשים מגונים בקטינה בת משפחה; ופרסום והצגת תועבה. פירוט המעשים הוא כדלהלן: הנאשם ביצע במהלך תקופה של שנה, עד לחודש מאי 2004, מעשים מגונים ומעשי סדום בקטין ע', יליד 1984 הסובל מפיגור שכלי. הוא ניצל את הפיגור השכלי של ע' ונהג לקיים עמו מגעי מין שונים אשר כללו, בין היתר, החדרת איבר מינו של ע' לפיו של המערער, והחדרת איבר מינו של המערער לפיו של ע'. באחת הפעמים, קירב המערער את איבר מינו לפי הטבעת של ע', כך שקצהו חדר לפי הטבעת אך ע' התנגד למעשה. סמוך לשנת 1995 ביצע המערער מעשה מגונה בש', קרוב משפחה בן 5. הוא הוריד את מכנסיו ותחתוניו, וביקש מש' לגעת באיבר מינו. ש' עשה את שנתבקש, ולאחר מכן ביקש המערער מש' שיוריד אף הוא את מכנסיו. בדצמבר 1997, כאשר בילה המערער בפארק בירושלים עם בן גיסתו צ', יליד 1989, נגע באיבר מינו של צ' מעל המכנסים. כשהיה צ' כבן 10, בעת שביקר בבית המערער, הוא נהג לבקש מצ' להוריד את מכנסיו, חשף את איבר מינו בפניו של צ', וביקש מצ' לנגוע באיבר מינו. המערער ביצע מעשים מגונים בג', קרוב משפחה כבן 13 עד 14. במספר פעמים נגע המערער באיבר מינו של ג' מעל לבגדים. במקרה אחד, במהלך טיול, בעת שהמערער וג' שכבו על מיטת שיזוף, נגע המערער באיבר מינו של ג'. המערער ביצע מעשים מגונים גם בא', קרוב משפחה כבן 12, שנהג לבוא ללמוד עימו גמרא. בארוע בשנת 2000, קיבל המערער את א' בביתו כשמכנסיו פתוחים ואיבר מינו חשוף מחוץ למכנסיו. לאחר מכן, שיחקו המערער וא' במחשב, והמערער אמר לא' להתיישב עליו. א' התיישב על ברכיו של המערער ושיחק במחשב בעוד המערער נוגע באיבר מינו מעל המכנסיים. כחצי שנה קודם לכן, בטיול בעין גדי, נגע המערער באיבר מינו של א' והציץ על א' בעת שהתלבש. המערער ביצע מעשים מגונים ומעשה סדום בב', ילידת מאי 1991, הסובלת משיתוק מוחין. כשהיתה ב' בת 10, נהג המערער לחשוף את איבר מינו בפניה, ולתת לה לגעת באיבר מינו מעל המכנסיים ובלא מכנסיים. במקרה אחד ביקש לראות את איבר מינה והניח את איבר מינו על איבר מינה. באירוע אחד החדיר את איבר מינו לפיה של ב'. המערער ביצע מעשים מגונים רבים באחיינו ד', יליד 1990, בעת שהיה קטין בן 10-11. הוא נגע באיבר מינו של ד', ובקשו לגעת באיבר מינו שלו. באחת הפעמים החדיר את איבר מינו של ד' לפיו, וקרב את איבר מינו שלו לפיו של ד', אך ד' סירב להחדיר את איבר מינו של המערער לפיו. בשנת 2001 ביצע המערער מעשים מגונים בי', יליד 1991 במהלך חצי שנה שבה היה הקטין מגיע אליו בשבתות לצורך למודים. המערער חשף בפניו את איבר מינו, ובמקרה אחד נגע באיבר מינו של י' מעל לבגדיו. במקרה אחר ביקש מד', הקטין שהיה מעורב באישום הקודם, שיפשיט אותו מול עיניו את י', והוא עשה כן וחשף את איבר מינו בפני י' ו-ד'. בשתי הזדמנויות נוספות כשהגיע י' לביתו, דגדג אותו המערער ונגע באיבר מינו מעל הבגדים. המערער ביצע מעשה מגונה בקטין אחר י'. ס', יליד 1991. כשי'.ס'. ביקר את המערער ביחד עם ד', חשפו הקטינים והמערער, ביוזמת המערער, את איברי מינם ונגעו אחד לאחר באיברי המין. פעם נוספת, בעת שי'.ס'. צפה בסרט בביתו של המערער, יצא המערער מן המקלחת, הוריד את המגבת ונגע באיבר מינו בנוכחות י'.ס'.. המערער ביצע מעשים מגונים גם באחייניתו ש', ילידת 1994 ואחותו של הקטין ד'. כשהיתה ש' בת 6, הוא קיים עמה מגעי-מין שכללו נגיעות שלה באיבר מינו ונגיעות של המערער באיבר מינה של ש' מתחת לתחתונים. במקרה אחד, נגעה ש' באיבר המין של המערער, עד שהגיע לסיפוק מיני. כן נהג להראות לש' תמונות פורנוגרפיות, ובהן ילדים עירומים. כמו כן, המערער החזיק ברשותו פרסומי תועבה ובהם דמותם של קטינים. במהלך חיפוש, נמצאו במחשב האישי שלו עשרות תמונות עירום של ילדים. 3. בית המשפט המחוזי בדעת רוב (סגן הנשיא סגל והשופטת בן עמי) החליט כי בנסיבות הענין יש להשית על המערער עונש מאסר בפועל חמור, ההולם את חומרתם המופלגת של מעשיו. בפסק דינו, עמד השופט סגל על נסיבות ביצוע העבירות, על ידי המערער שהינו חולה פדופיליה, אך אשר מעשיו התאפיינו ביוזמה, תיחכום ומניפולטיביות, כשהוא מופעל על ידי מנגנון פסיכולוגי בר-שליטה וריסון. הוא מתייחס לחוות דעת מומחי ההגנה פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר, אשר הציעו לשלב את המערער בתכנית טיפול שיקומית הבנויה על טיפול תרופתי בעל אפקט מסרס, ביחד עם טיפול נפשי אינטנסיבי. משך הטיפול המוצע הוא כחמש שנים, ועיקרו בהורדה משמעותית של הדחף המיני. הם מציינים בחוות דעתם: "לדעתנו, בעזרת טיפול נפשי ארוך, והורדת הדחף המיני לתקופה ארוכה (לפחות חמש שנים) ובשילוב עם טיפול קבוצתי ופרטני וגם תקופת מבחן ארוכה, ניתן יהיה להגיע גם לתוצאות בשיקום הקשר שלו (של המערער – א.פ.) עם דמויות בוגרות... נראה לנו כי האופציה הטיפולית המוצעת יש לה סיכויי הצלחה עדיפים, עם אפשרות בקרה והסתברות גבוהה לתהליך שיקומי מוצלח". בית המשפט בדעת רוב מצא שלא להיענות בנסיבות מקרה זה להצעת ההגנה לבחור במסלול שיקומי מחוץ לכלא, ולדחות את הענישה לתקופה ארוכה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, לא הוכחה נכונותו של המערער לשיתוף פעולה עם מאמצי השיקום; שנית, אין בטחון כי התכנית אכן תביא לשיקום אמיתי ומדובר בהימור שאין לקחתו; שלישית, הצורך בסופיות ההליך השיפוטי אינו מתיישב עם הקפאת ענישת הנאשם למשך חמש שנים, וכן לא הוכח כי הליך שיקום במתכונת ראויה אינו אפשרי בין כתלי הכלא. לדעת בית המשפט בדעת הרוב, מערכת המשפט אינה ערוכה ליישום תכנית שיקומית טוטלית במסגרת פרטית, המחייבת מעקב ופיקוח ציבורי שאינו בנמצא נכון לעת זו; רביעית, בעלות הטיפול הנאמדת ב-13,000 ₪, מבקשת משפחת המערער לשאת בעצמה. עובדה זו עלולה ליצור פער של אי שוויון בין נאשמים בהתאם ליכולתם הכלכלית. וחמישית, קרבנות פוטנציאליים מסוג אלה שנפגעו בסידרת מעשי העבירות שביצע המערער, זקוקים להגנה ממשית מפני פגיעה, אשר ניתן לשים בה את מבטחם. תכנית שיקום מן הסוג שהוצע כאן אינה משרתת אינטרס ציבורי זה. בית המשפט עומד עוד על נזקיהם הקשים של קרבנות מעלליו של המערער, כפי שעולה מתסקירי הקרבן שהוגשו. לאור כל אלה, סבר בית המשפט בדעת רוב כי יש לגזור על המערער עתה עונש ממשי ולשלבו בתכנית שיקום בכלא, ודחה את ההצעה לדחות את הענישה למספר שנים לצורך מימוש תכנית שיקום במסגרת פרטית. בגזירת הדין ראה בית המשפט לשים דגש על שיקולי גמול, הרתעה והגנה על שלום הקטינים ובטחונם, וגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 12 שנים, תוך שהדגיש את חשיבות שיקומו במסגרת הכלא. בדעת מיעוט של השופט צבן הוצגה תפיסה עונשית שונה, אשר שמה דגש על ההיבט השיקומי, ובקשה לשלב בין היבט הגמול וההרתעה לבין הצורך הטיפולי בעברייני מין. בפסק דין מעמיק, סוקר השופט צבן פסיקה וכתיבה מחקרית בתחום הענישה של עברייני מין, ועומד על ההצדקה שבנקיטת עמדה עונשית מיוחדת ושונה בנושא זה. לתפיסתו, גישה עונשית "נקייה" כלפי עבריין-מין החולה במחלת הפדופיליה אינה מתאימה, ובנסיבות אלה יש לתת משקל מכריע לפן הטיפולי, המשרת הן את אינטרס הפרט והן את אינטרס הציבור, למנוע רצידיביזם בביצוע עבירות המין. לדעת בית המשפט בדעת המיעוט, בהיות המערער חולה פדופיליה הזקוק לטיפול משקם, על כפות המאזניים מונחים שיקולי שיקום וענישה אלה מול אלה; נוכח חיוניות הטיפול מצד אחד, ובהינתן חומרת העבירות מצד שני, אין להסתפק בשיקום טהור, אך אין גם לגזור ענישה ממשית בהתעלם מצרכי השיקום ובכלל זה שיקום מחוץ לכלא. יש לנקוט בדרך משולבת שעיקרה ענישה משמעותית מרתיעה מצד אחד, תוך הותרת תקופת שיקום במסגרת טיפולית משקמת מחוץ לכלא. בהינתן עמדה זו, הציע שופט המיעוט לגזור על המערער עונש של 5 שנות מאסר בפועל בשילוב עם טיפול בתקופת המאסר, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים, וזאת מתוך הנחה כי לאחר השחרור ישולב המערער במסגרת טיפולית משקמת מחוץ לכלא. 4. בערעורה בפנינו, חזרה ב"כ המערער על עמדתה כי ראוי בנסיבות הענין לדחות את מתן גזר דינו של המערער ל-5 שנים, ולאפשר את שילובו בהליך טיפולי בהוסטל סגור, שיהיה במתכונת מעצר בית מלא וזאת נוכח הצורך החיוני להשקיע כל מאמץ בשיקומו. היא הבהירה כי מדובר במוסד פרטי שאינו תחת פיקוח ממשלתי, אשר פועל בו צוות מקצועי מיומן אשר יוכל לטפל כראוי בתופעת הפדופיליה ממנה סובל המערער. כן צויין כי ניתנו ערבויות משמעותיות על ידי בעלי המוסד, המבטיחות את אחריותם למערער ולדרכי התנהלותו. על פי הטענה, השתת עונש מאסר על המערער כבר עתה לא רק שלא תועיל לשיקום, אלא היא עלולה להחמיר את מצבו, וממילא גם להגביר את הסכנה לציבור לאחר שחרורו, באם לא ימוצה לגביו הליך טיפול ראוי. 5. שירות המבחן בתסקירו המעודכן מינואר 2006 מפרט כי המערער שוהה בכלא איילון, והתנהגותו במאסר הינה ללא דופי. הוא טרם נבדק על ידי אנשי המחלקה לבריאות הנפש בשב"ס, שכן על פי הנוהל, הבדיקה הראשונה של האסיר מתבצעת לאחר סיום ריצוי רבע מתקופת המאסר שנגזרה, וזה יארע ביולי 2007. כן צויין, כי המערער בהיותו בכלא, ביקש לממן טיפול תרופתי באופן פרטי, ושב"ס אינו מתנגד לכך. הוא מטופל עתה באופן פרטי על ידי פסיכולוג שמגיע לכלא אחת לשבוע, כך שניתן לו כיום טיפול משולב תרופתי ושיחתי, אף כי בשלב זה הטיפול ניתן שלא באמצעות המנגנון הטיפולי של שירות בתי הסוהר. בבית המשפט הבהיר שירות המבחן את עמדתו לענין העונש וציין כי יש מקום להטלת עונש שיבטא את חומרת המעשים. הוא הציע, עם זאת, לדחות את המשך הדיון לענין העונש לתקופה של שנתיים כדי שבפרק זמן זה יימשך הטיפול הניתן למערער בכלא, כך שניתן יהיה להעריך מחדש את הנתונים והגורמים הנדרשים לצורך גזירת הדין. שירות המבחן אינו תומך בהצעת הסניגוריה לשלב את המערער במסגרת טיפולית פרטית מחוץ לכלא ולדחות את מתן גזר הדין לחמש שנים, כמוצע. 6. המדינה מתנגדת לעמדת ההגנה ושירות המבחן, כאחד. לגישתה, יש בהצעות אלה משום המעטת אחריותו המוסרית של המערער למעשיו. על פי חוות הדעת המקצועיות שהוגשו, מעשיו של המערער אינם מתאפיינים בהעדר שליטה, ומבחינה משפטית לא נשללה אחריותו המוסרית לעבירות שביצע, ולחומרתן. המערער היה מודע לאורך כל הזמן למשמעות החמורה של מעשיו, ולא פנה לקבל טיפול, ואף את הפיצויים שנדרש לשלם לקרבנותיו פרע רק בחלקם. המדינה מתנגדת גם להנחה המשתמעת מעמדת ההגנה לפיה אין לסמוך על הטיפול השיקומי הניתן בכלא. לעומת זאת, בטיפול הפרטי הוולונטרי המוצע על ידי ההגנה אין לראות פתרון נאות להליך הענישה הנדרש כאן, גם ככל שמדובר בדחיית מועד מתן גזירת הדין. אין בתכנית השיקום הפרטית את מידת הבטחון והוודאות הנדרשים להגנה על הציבור מפני המערער. מדובר בטיפול יקר, בלא פיקוח ציבורי על מערכת הטיפול הפרטית, וחסר נסיון מצטבר בדבר היקף הצלחתם של מנגנוני השיקום הפרטיים מסוג זה שמדובר בו כאן. לעומת זאת, ב"כ המדינה הצביע על המסלול שהיתווה המחוקק במסגרת חוק השחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 בסעיף 13(ג), המאפשר בנסיבות מתאימות לועדת השחרורים, על פי המלצת שירות המבחן או הרשות לשיקום האסיר, להתנות את שחרורו על תנאי של האסיר בהשתתפותו במהלך תקופת התנאי בתכנית טיפולית בפיקוח שירות המבחן, או בתכנית שיקום שהוכנה בידי הרשות לשיקום האסיר. אם יימצא כי המערער מתאים לתכנית כזו, ניתן יהיה להפעילה לקראת השלב האחרון בתקופת ריצוי מאסרו. 7. המקרה שלפנינו הוא בעל מאפיינים מיוחדים נוכח הצורך לקבוע במסגרתו את נקודת האיזון הראויה בענישה בין היבטי הגמול, ההרתעה וההגנה על הציבור מחד,לבין היבטי שיקומו של העבריין מצד שני. מורכבות זו מתבטאת, בין היתר, בעובדה כי שיקומו של העבריין, שהוא חולה פדופיליה, נועד לא רק להיטיב את סיכוייו כפרט לפתוח דף חדש בחייו עם שחרורו מן הכלא, אלא גם לפעול לגריעה משמעותית של הסכנה לציבור מחזרתו לביצוע עבירות עם שחרורו. סכנה זו מתעצמת נוכח ההנחה, שניתן לה ביסוס מקצועי, כי העבריינות במקרה זה נובעת באופן ישיר ממחלת הפדופיליה, ובלא נקיטת מאמצי שיקום אינטנסיביים לאורך זמן, קיימת ציפייה סבירה לרצידיביזם ולגלגל חוזר של עבריינות קשה אשר תחזור ותפיל קרבנות תמימים ברשת מעשי מין חמורים, על השלכותיה ההרסניות והקשות של תופעה זו. תכלית השיקום במקרה זה משתלבת הן עם הצורך להיטיב עם הפרט והן עם חובת ההגנה על בטחון הציבור, והיא מקבלת משקל מיוחד במסגרת האיזון בין מרכיבי הענישה למיניהם. מושכלות ראשונים הם כי האיזון בין מרכיבי הענישה השונים משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. משקלם היחסי של האינטרס הציבורי והאינטרס האינדיבידואלי לנאשם משתנה על פי הנתונים המיוחדים של הענין, וחובתו של בית המשפט בגוזרו את הדין במקרה נתון לשקלל בדרך זהירה את מכלול הנתונים כדי להגיע לתוצאה עונשית מאוזנת שתייחס חשיבות יחסית ראויה לשיקולים כולם. 8. במקרה שלפנינו, שני צידי המשוואה בענישה ראויים למשקל יחסי משמעותי. היבטי הגמול, ההרתעה וההגנה על הציבור ראויים להדגשה יתירה בענישה. מדובר במערער אשר ביצע שורה של עבירות מין נפשעות בקטינים, תוך ניצול חולשתם וחוסר הישע שלהם. הוא עשה כן מתוך מודעות ושליטה על מעשיו. הנזק שגרם לקרבנותיו רב ללא שיעור, וספק אם ניתן כיום לאמוד את מלוא היקפו. חובתה של החברה לבטא בענישה את מימד הגמול הכבד שיש לגמול לנאשם על עבירות מסוג אלה שעבר, ועל הפגיעה האנושה שפגע בקרבנות צעירים, אשר בודאי תיתן את אותותיה בהמשך חייהם. על הענישה להרתיע אחרים, ולהעביר מסר חד וברור כי ניצול נפשע של בני אדם למטרות סיפוק יצרי מין ראוי לכל הוקעה; במיוחד כך הוא כאשר קרבנות הניצול הם ילדים, ובכללם אף ילדים פגועים אשר יכולתם להתגונן כנגד עבריין מין בוגר מוגבלת ביותר. הענישה במאסר אמורה לשמש הרתעה מפני הישנות מעשי עבירה הן ביחס לעבריין עצמו והן ביחס לעבריינים פוטנציאליים אחרים, והחזקתו בין סורג ובריח גם מבטיחה כי למשך תקופת מאסרו הוא יבודד מן החברה, ושוב לא יסכן את הציבור. 9. מנגד, מוטלת על החברה החובה להשקיע ממשאביה לשיקום ותיקון העבריין, והדבר אמור ביחס לכל עבריין באשר הוא. אולם צרכי השיקום, המשאבים שיש להשקיע בכך, ומשך הזמן הנדרש לשיקום, שונים הם ממקרה למקרה. בתחום עבריינות המין הרצידיביסטית, מקבל מימד השיקום נופך מיוחד, בעיקר באותם מקרים בהם פשיעת המין קשורה בדחפים יצריים שהם סימפטומטיים לליקויים נפשיים מובנים. כזה הוא המקרה שלפנינו, בו הוגדר המערער כסובל ממחלת פדופיליה. מהחומר המקצועי שהוגש לפנינו עולה כי מחלה זו ניתנת לטיפול, וכי טיפול אינטנסיבי משולב-תרופתי ושיחתי, עשוי להניב תוצאות משמעותיות. אולם נדרש זמן רב, הנאמד בשנים, לצורך השגת תוצאות של ממש בטיפול כזה. חשיבות השיקום בהקשר זה איננה מצטמצמת בטובת הנאשם בלבד, אלא היא מתרחבת על פני אינטרס טובת הציבור כולו, שכן בלא התמודדות אפקטיבית עם המחלה, קימת הסתברות גבוהה כי בצאתו של הנאשם לחפשי, תחזור תופעת העבריינות על עצמה, על התוצאות החמורות הצפויות ממנה, ומפני סיכון חמור אפשרי זה ראוי להתגונן בכל האמצעים הזמינים הקיימים. 10. דרך האיזון הראויה במקרה שלפנינו בין מרכיבי הענישה הצופים פני האינטרס הציבורי לעומת מרכיב השיקום הצופה פני טובת הנאשם, מצדיקה מצד אחד, הטלת עונש מאסר על המערער אשר יגשים את המסר הציבורי הנדרש ביחס ישר לאחריות המוסרית הכבדה שהוא נושא על שכמו. על עונש המאסר גם להרתיע מפני ביצוע עבירות נוספות, ולגונן על הציבור מפני יציאתו של המערער לרחוב והמשך העמדתם של קרבנות פוטנציאליים נוספים בסיכון של פגיעה. עונש המאסר צריך לתת ביטוי לעוצמת הריאקציה של החברה כלפי מעשי עבירות כדוגמת אלה שהמערער ביצע, והיבט השיקום, ככל שהוא מחייב התייחסות, אינו צריך להשפיע על היקפו של המאסר, הנגזר, בעיקרו, מהתכלית הציבורית שבענישה. היבט השיקום, על חשיבותו המיוחדת, צריך להשתלב במסגרת ריצוי עונש המאסר, ולמצוא את ביטויו ואת מיצויו במסגרת ההליך העונשי המגשים את מכלול היעדים שהענישה אמורה לשקף. מאחר שהליך השיקום צריך בדרך כלל להשתלב במסגרת ריצוי העונש ולא להתבצע מחוצה לו, ראוי כי המדינה תקדיש משאבים ראויים לצורך נקיטת הליכים טיפוליים במסגרת הכלא ביחס לעברייני מין הלוקים בתיסמונות מובהקות הניתנות לטיפול, כדי שניתן יהיה לשלב באורח יעיל את הענישה, המבודדת את עבריין המין מן הציבור, בד בבד עם הליכי טיפול שיקומיים שיסייעו לאסיר, ואף יקדמו את ההגנה על החברה עם יציאתו לחפשי. 11. בנסיבות הענין שלפנינו יש, לטעמי, לאמץ את גישתם של שופטי הרוב אשר נקטו גישה עונשית המשלבת ענישה ממשית והמלצה לטיפול שיקומי במערער במסגרת הכלא ובכך מצאו סינתיזה הולמת בין השיקולים השונים שיש לתת להם משקל. קשה להלום קיומה של ענישה אפקטיבית וראויה על סדרת עבירות מין חמורות כאלה שעבר המערער, עם שחרורו מהכלא והעברתו למסגרת טיפולית פרטית למשך מספר שנים, אגב דחיית מתן גזר דינו למשך 5 שנים, כפי שבקשה ההגנה. הצעה זו אינה מאזנת כראוי בין מרכיבי הענישה. היא דוחקת לקרן זווית את המסר הציבורי הנוקב הנדרש ביחס לעבירות מין חמורות בקטינים בנסיבות כה קשות כמו בפרשה זו. היא מעצימה את השיקול השיקומי בלא כל יחס להיבטים האחרים של הענישה. היא איננה עונה לסיכונים הטבועים בהוצאתו של המערער ממסגרת כלא סגורה והעמדת קרבנות נוספים בסכנה; היא אינה מבטיחה פיקוח ציבורי נאות על מנגנון השיקום הפרטי; היא נוגדת, בתפיסתה הבסיסית, את שיטת הענישה המקובלת לגבי עבריינים הסובלים מתסמונת ההתמכרות, כגון עבריינים המכורים לסמים אלכוהול, אשר לגביהם רווחת הגישה העונשית לפיה, חרף הצורך החיוני בטיפול ושיקום בהתמכרותם, נדרשת סנקציה פלילית אפקטיבית כגורם חיוני באכיפת החוק והגנה על אינטרס הציבור. עניינו של המערער משתלב אף הוא בתפיסה בסיסית זו, ואינו מעלה מאפיינים ייחודיים המצדיקים הפעלת מערך ענישה נפרד ושונה מעניינם של עבריינים אחרים, הסובלים מליקויי מובנה המחייב טיפול ושיקום. במקום זאת, ראוי להטיל עונש ממשי על העובר עבירות מין חמורות, אך בו זמנית להבהיר את הצורך הממשי בשילוב נאשם בהליכי טיפול ושיקום בתכנית שתעוצב על ידי אנשי מקצוע מבחינת תוכנה, עיתוייה, ומשך זמנה. מהנתונים שהובאו בפנינו, המערער מקבל טיפול תרופתי ופסיכותרפויטי כבר עתה במימון פרטי של המשפחה. ראוי בנסיבות הענין לבחון עם גורמים מקצועיים כיצד לעצב תכנית טיפולית בכלא אשר תגשים בדרך הטובה ביותר את יעדי הטיפול, ולפעול ליישומה בהקדם לגבי המערער, וכך גם לגבי עברייני מין אחרים המרצים עונשי מאסר, הלוקים בתסמונות דומות. אין זה המקום לנקוט עמדה בשאלה האם המדינה עושה את כל המצופה והנדרש ממנה בענין זה, שהרי זו סוגיה נפרדת הראויה לדיון וליבון נפרד. מכל מקום, לא למותר להצביע על החשיבות שבהתייחסות כוללת של המחוקק הראשי בחקיקה לסוגיית שיקום אסירים ולהסדרת נושא שיקום עברייני מין במיוחד, וככל שהסדרה זו תתמהמה, אין לשלול אפשרות התייחסות לסוגיה זו במבט פרטני במסגרת עתירת אסיר, ככל שהדבר נוגע לעניינו האינדיבידואלי. 12. סיכומו של דבר: האיזון שעשה בית המשפט המחוזי בדעת הרוב בעניינו של המערער בין היבטי הענישה מבחינת הגמול, ההרתעה וההגנה על הציבור, לבין היבטי השיקום, הוא איזון ראוי ונכון. משך תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער אינה ארוכה מעבר למידה הראויה בהתחשב באופיין הנפשע של עבירות המין שהמערער ביצע, נסיבותיהן ומספרן הרב, ואין מקום להתערבותנו בכיוון להקלת העונש. אשר לאמצעי השיקום והטיפול במערער, נחזור ונעיר כי ראוי שרשויות שב"ס יירתמו להחלת תכנית טיפולית אינטנסיבית בעניינו, כמו גם בעניינם של עברייני מין אחרים כדוגמתו. בכך יינתן ביטוי הולם לאינטרס לגיטימי של הפרט-הנאשם, ויקודם, בה בעת, אינטרס ציבורי בעל חשיבות מיוחדת. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"ט באדר תשס"ו (29.3.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05028240_R07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il