דוד סיגמן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2820/98 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ע' ר' זועבי המערער: דוד סיגמן נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 23.3.98 בתיק 84/96 שניתן על ידי כבוד השופטת ברלינר תאריך הישיבה: יח' באייר התשנ"ט (4.5.99) בשם המערער: עו"ד ששי גז בשם המשיבה: עו"ד נעמי כץ פסק-דין השופט ע' ר' זועבי: 1. מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים ד. ברלינר, נ. עמית, נ. ישעיה), בת.פ. 84/96 מיום 23.3.98, אשר לפיו הורשע המערער בעבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1), לחוק העונשין התשל"ז 1977 ונגזרו עליו 6 שנות מאסר וכן שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. הכרעת הדין 2. הנאשם הוא יליד 1962, כבן 34 שנה בתאריך ביצוע העבירה, שף במקצועו, ובזמן הרלוונטי לביצוע העבירה הוא עבד במעדנייה בפתח תקווה. המתלוננת שהייתה אחרי שירותה הצבאי, נתקבלה לאותה מעדנייה, לעבודה כמלצרית, אך בימיה הראשונים עסקה בחלוקת עלונים (פלירים) של המעדנייה בפתח תקווה. 5 ימים לאחר שהחלה את עבודתה, לקח הנאשם את המתלוננת במכונית העסק, לאזור שהיתה אמורה לחלק בו עלונים, אך בדרכו לשם, מסר כביסה של המעדנייה, ולאחר מכן סטה מן הדרך למגרש שומם, ושם, בתוך המכונית, אנס את המתלוננת בתא הנהג. הנאשם מצדו, הודה בעובדה אחת בלבד, שאכן הוא והמתלוננת קיימו יחסי מין, אולם לגרסתו יחסים אלה היו בהסכמה. בהתאם לגרסת הנאשם כפי שעלתה בתשובתו לכתב האישום ובסיכומים מטעמו בבית משפט קמא; ביום האירוע נסע המערער עם המתלוננת בכדי לתת כביסה מלוכלכת ולקבל כביסה נקיה מהמכבסה. תוך כדי נסיעה החלה היא ללטפו על רגלו הסמוכה אליה וכן באזור איבר מינו, לאחר שהתגברו ליטופיה פנה המערער לדרך צדדית, עצר את האוטו וקיים איתה יחסי מין בהסכמתה. השאלה העיקרית שהיתה במחלוקת היא אם האירוע היה כטענת המתלוננת, בניגוד לרצונה, או כגרסת המערער, בהסכמתה המלאה של המתלוננת. בית המשפט קמא נתן אימון מלא בדברי המתלוננת וכלשונו בעמ' 44 להכרעת הדין: "אין לנו שום ספקות לקבוע שאימוננו נתון למתלוננת, שהעידה בכנות ובעקביות וסיפרה את האמת לאמיתה, עם כל הכאב שהיה כרוך בכך מבחינתה..". ובאותו עמוד ממשיך וקובע: "הדברים שהבאנו לעיל מעדות המתלוננת, ומעדויות הלוואי לעדותה, נאמנים עלינו ואנו קובעים אותם כעובדות וממצאים של הכרעת דין זו". תוך שהוא דוחה את גרסת הנאשם וקובע: "ואילו הנאשם ללא מורא וללא בושה, מעלה גרסה שבנה לעצמו בעיני רוחו, שאין בה שמץ של אמת, ואנו לא מאמינים לו כלל, וכאמור גם הטענות התיאורטיות שהסניגור המלומד בונה על סמך עדותו של הנאשם, ואף בלעדיה, הן חסרות בסיס עובדתי לחלוטין". בית המשפט קמא, כאמור, הרשיע את המערער תוך שהוא קובע, שעדותו אינה אמינה עליו ותוך שהוא דוחה גרסתו שכביכול, נרקמו בהדרגה יחסים בינו לבין המתלוננת. כמו כן, דחה את הגרסה שבה ציירו המערער והעדים מטעמו את המתלוננת כעין "זנזונת" שחיזרה אחריו, ש"נצמדה אליו" ו"נמרחה עליו". בית המשפט קמא קבע שיש לו אמון מלא, בעדות אביה ואמה של המתלוננת וכן בעדות חברה. (עמ' 47 להכרעת הדין) טענות המערער בערעור 3. המערער בערעור חוזר על טענותיו כפי שהועלו בבית משפט קמא, תוך שהוא טוען ששגה בית המשפט קמא בקובעו ממצאים עובדתיים על סמך עדותה של המתלוננת, ושהסתירות הרבות בעדותה של המתלוננת מצביעות חד משמעית על חפותו של המערער. בנוסף טוען המערער, שבית המשפט קמא טעה, משלא ראה בכבישת תלונתה של המתלוננת, מזה שלושה שבועות, לאחר האירוע, פגיעה קשה במהימנותה, היורדת לשורשו של ענין ומשמיטה את הבסיס מתחת מהימנות תלונתה. בנקודה זו הרחיב המערער את טיעוניו והצביע על סתירות, כביכול, בעדותה, אשר מצביעות על כך שמעשה האונס הם עלילה פרי דמיונה של המתלוננת. עוד טען המערער, כי טעה בית המשפט קמא בשללו את גרסתו אשר היתה עקבית, מהימנה ואמינה, ואשר נמצאו לה הרבה חיזוקים בחומר הראיות; כך, לדוגמא דחה בית המשפט קמא את עדותה של עדת ההגנה ברטה אשר אישרה את גרסת המערער, בנקודה קרדינאלית, לפיה המתלוננת תמיד נצמדה למערער ונשבתה בקסמיו. דיון 4. א. בחלק גדול מטיעוניו נועץ המערער את יתדותיו בממצאים העובדתיים של בית משפט קמא, תוך שהוא מנסה לקעקע את מהימנות המתלוננת והעדים מטעמיה. אולם, לדעתי אין לנו יסוד, להתערב בקביעה הנחרצת של בית משפט קמא כי הוא מאמין למתלוננת ואינו מאמין כלל למערער. הלכה פסוקה היא, שקביעה עובדתית בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו הייתה היא פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים; כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות דעתו של השופט אשר ראה ושמע את הראיות היא הקובעת; בענין זה כבר נקבע ע"י בית המשפט העליון: "אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים בפני בית המשפט של הדרגה הראשונה, מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות; אך מקום בו התברר מן הראיות וזהו מקרה נדיר ביותר, שהשופט לא הפיק את התועלת מראיות העדים ושמיעתם ואי מהימנותו של העד הנדון בולטת לעין, שוב אין מניעה להתערבות" (ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2), 661 בעמ' 665). ובפס"ד (ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, מג(3) עמ' 235) נאמר: "הלכה פסוקה היא שדרגת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים העובדתיים הנקבעים ע"י הדרגה הראשונה, אם בהליך אזרחי ואם בהליך פלילי. חזקה על דרגת הערעור, שבית המשפט בדרגה הראשונה התרשם נאמנה מאמינותם של העדים אשר התייצבו בפניו וכי עיגן את מסקנותיו העובדתיות בראיות אמינות... ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן תתערב דרגת הערעור בכגון דא..". בבית המשפט קמא, נבחנו העדויות של המתלוננת ושל העדים מטעמה והם נחזו לבית המשפט, כאמור, כעדים אמינים ומשכנעים; בעוד שהמערער נחזה לעיני בית המשפט כלא מהימן ושאינו דובר אמת, וכלשונו: "המתלוננת אישה-ילדה, בת עשרים שנה, עדינת גוף ועדינת נפש, קטנת ממדים רגישה ענוגה וחלשה, דיברה בתום, בכאב ובעצב, ומתוך הלב ממש, ואילו הנאשם גברתן, כבד גוף מקצת, דיבר בשחצנות גברית, דברים שסיגל לעצמו ולמד לומר". בנוסף לכך, וכראוי במקרים מכגון דא, לצד עדויות שקולות ומנוגדות זו לזו באופן קטבי, שקל בית המשפט תיאור הנסיבות העובדתיות שהתקיימו אליבא די כולי עלמא; כגון הפרש הגילאים הגדול בין המתלוננת לבין המערער, ועדותו של העד גרנות בעל המעדנייה שהעסיק את המערער ואת המתלוננת. עיינתי בחומר הראיות ובפרוטוקול, ולא מצאתי מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא שנראו לי משכנעים ומנומקים דיים. גרסתה של המתלוננת אינה עומדת בבדידותה, אלא משתלבת היטב בתוך מערך הראיות, היא קיבלה חיזוק בעדות האב שתיאר את מצבה הנפשי של המתלוננת (עמ' 14 לפרוטוקול, ובעמ' 24 להכרעת הדין) וכלשונו: "בתי הייתה כמו פרח צחקה כל הזמן.. היא הייתה מלאת חיים והיום זה הפוך לגמרי, זה דבר מת... מסוגרת בתוך עצמה, נעולה נפשית השינוי הוא מקצה לקצה. היא סובלת יסורים ואנחנו סובלים ייסורים עד היום". דברים אלה, כאמור, נתמכו בעדותם של אמה וחברה של המתלוננת, וכן בעדותה של רס"מ חנא פאר- עה'(1) אשר העידה על מצבה הנפשי של המתלוננת בעת גביית עדותה וכלשונה בעמ' 9 לפרוטוקול: "במהלך גביית ההודעה המתלוננת הייתה מאוד מאוד עצורה נראתה מאוד מדוכאת , הייתה עם הראש כלפי מטה, שיערה כיסה לה את הפנים, היא בכתה במהלך העדות היא בכתה ללא קול". ב. באשר לטענת המערער בדבר כבישת עדותה של המתלוננת, אשר כביכול פוגמת במהימנות שלה- טענה זו דינה להדחות. ראשית, ספק הוא, שמשך הזמן שעבר מאז האירוע ועד הגשת התלונה יש בו, בנסיבות העניין, בכדי להפוך את העדות לעדות כבושה (במובן הראייתי), שכן משך הזמן ההופך העדות לכבושה יכול שיהא קצר ויכול שיהא ארוך, הכל לפי נסיבות העניין (ראה ע"פ 5612/92, מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח(1), 302, עמ' 366); לדעתי, בנסיבות לפנינו אין לקבוע שמדובר בעדות כבושה, שכן במקרים מכגון דא שתיקת המתלוננות יכולה להמשך חודשים ארוכים ואף שנים. שנית, גם אם תרצה לומר שמדובר בעדות כבושה, אז בוודאי יש בעדות המתלוננת והוריה הסבר משכנע לשתיקתה, שכן הפחד ,הדיכאון העמוק וחוסר המעש בהם הייתה שרויה המתלוננת מבארים סיבת שתיקתה, וכלשונה בעמ' 35 לפרוטוקול: "כשיצאתי משם הייתי מאוד מבולבלת ובשוק. שאלתי את עצמי מה אני אעשה לאן אני אלך, לא הבנתי מה קורה איתי. לא ידעתי מה אספר לחבר שלי, ההורים שלי לא יודעים. איך אני אספר? אמרתי לעצמי שאני הולכת עכשיו למשטרה, הלכתי למשטרת פתח תקווה, הגעתי עד למדרגות עמדתי להיכנס, לקחתי את עצמי אחורה ולא יכולתי להיכנס. כל הדרך רעדתי ובכיתי..". יש לציין, שאת הנסיבות המביאות לכבישת העדות על ידי המתלוננת אין לבחון לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, בשאלה מה הדרך הנכונה אשר היה צריך לנקוט, אלא לפי תחושת הקורבן בזמן אמת. מכל מקום, בית המשפט האמין בתלונות כבושות שהוגשו חודשים ואף שנים לאחר המעשים, כאשר היה לפניו הסבר אמין לכך (ראה ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) עמ' 541) (ראה גם ע"פ 2805/90, לא פורסם, המצוטט בע"פ 5612/92 שם); יפים בעניין זה דבריו של י. קדמי בספרו, על הראיות, חלק ראשון, 1991, עמ' 261: "הכלל הוא: עדות כבושה ערכה ומשקלה מועטים ביותר משום ש"הכובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע על שום מה נכבשה העדות עת רבה, ומדוע החליט העד לחשפה. ניתן הסבר מתקבל על הדעת ל"כבישת" העדות, רשאי בית המשפט ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראיתי המתחייב בנסיבות העניין". ובהמשך בעמ' 262: "ניתן הסבר מתקבל על הדעת - הן לעניין הכבישה והן לעניין ההחלטה לגלות- דין העדות כדין כל עדות..". ג. איני מוצא מקום להתערב, אף בקביעתו של בית המשפט קמא, בעניין עדת ההגנה ברטה (עה'3/); עדה זו העידה מטעם הנאשם, שכביכול המתלוננת נהגה להיצמד אליו, ואף פעמיים קרה שהיא ראתה אותם "מחובקים ונפרדים אחד עם השני". בית המשפט קמא בחן עדות זו לשורשה והגיע למסקנה משכנעת, שעדה זו אינה אמינה ואינה מהימנה, וכלשונו: "יכולנו לומר כבר עתה, שעדותה של עדה זו היא עדות כבושה ש "בושלה" בהשפעת הנאשם מאז שנפתחה החקירה ועד למתן העדות, היא מגמתית מאוד בניסיון לעזור לנאשם והיא מעוותת משום זווית הראייה של העדה. גם אם היא ראתה משהו, הפרשנות שהיא נותנת לדברים הוא מסולף. וכשדבריה עומדים כנגד דברי המתלוננת, יכולנו לציין כבר עתה, שדבריה של המתלוננת הם האמינים בעינינו". חיזוק למסקנה זו אפשר למצוא אף בעדותו של העד גרנות בעמ' 58 לפרוטוקול, שבתשובה לשאלת הפרקליטה אם ראה שהמתלוננת נוהגת להיצמד לנאשם: אמר: "לא ראיתי דברים כאלה, ואף פעם לא ראיתי אותם צמודים אחד לשני, אני הייתי כל הזמן בסביבה, כל יום כמעט כל היום". יתרה מזאת, אין בעדותה של ברטה בכדי שתעזור לנאשם, שכן אפילו בית משפט קמא האמין לה, אין היא מעלה ומורידה לענייננו שכן כבר נפסק על ידי בית משפט זה ב ע"פ 601/72, מלחין ואח' נ. מדינת ישראל, כז(2) 553 (ראה גם ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' בע"מ, פ"ד מח(1) 347) שם נקבע: "הסכמה להתעלסות (נשיקות וחיבוקים) אינה ipso facto, גם הסכמה לבעילה ואינה מונעת הבעת אי הסכמה לבעילה". זאת ועוד, טענתו של המערער שכביכול היו לו קשרים אינטימיים עם המתלוננת, אינם מתקבלים על הדעת, שכן אם כך הם פני הדברים , מדוע תטפול עליו עלילת שווא; עיינתי וחזרתי ועיינתי הן בהודעת הערעור והן בסיכומי הנאשם ולא מצאתי לכך כל הסבר. ד. הסניגור אף הפנה אותנו לעניין יומנה של המתלוננת. אמה של המתלוננת העידה שהיא ידעה על האירוע שקרה לבתה, אחרי שהיא עיינה ביומנה של המתלוננת, שבו היא תעדה את מעשה האונס, ברם כשהמשטרה בקשה מהמתלוננת יומן זה, התברר שהיא שרפה אותו מספר ימים לפני כן. הסניגור המלומד, מנסה ללמוד מכך שהמתלוננת הסתירה בהתחלה את קיום היומן ומהעובדה שהיומן אינו בנמצא, על אי אמינותה של המתלוננת ואי מהימנותה, כי יתכן וביומן היה כתוב, שמספר ימים לפני כן, הנאשם חיבק את המתלוננת בהסכמתה. אודה ולא אבוש, שלא הצלחתי לרדת לשורש טענה זו; שכן סביר יהיה להניח, שלא עלה בדעת המתלוננת, במשך עדותה הראשונה במשטרה, להזכיר את עניין היומן; ברם אין בכך כדי להשליך על אמינותה של המתלוננת. זאת ועוד, דברי הסניגור שכביכול ביומן נכתב שהמתלוננת חיבקה את הנאשם בהסכמתה, הם בבחינת דברים בעלמא שאין להם כל ביסוס בראיות, והעיסוק בהם יהיה בבחינת העלאה באוב. בחנתי את השגותיו של הסניגור המלומד, לעניין הסתירות שנתגלו בעדות ההורים. אכן, ניתן להצביע על מספר סתירות בדברי ההורים, ברם בית המשפט קמא היה מודע לסתירות אלו, ובצדק קבע שסתירות אלו הן מינוריות, ואינן יורדות לשורש הדברים. גם בכך, אין כדי למנוע מבית המשפט להעניק את האמון בדבריהם של ההורים. הסניגור המלומד אף הפנה אותנו לסרט וידיאו שהפיקה ההגנה שצולם על-ידי צלם, אשר תיעד, לפי הזמנת הנאשם, פעולות של שני שחקנים בתוך מכונית טנדר מאותו סוג בה נהג המערער ביום האירוע. מטרתו של סרט זה היא להוכיח כי אין אמת בפי המתלוננת, וכי אין אפשרות לבצע במכונית את מה שתיארה אלא בשיתוף פעולה מצידה. בית המשפט המחוזי צפה בקלטת, אולם בחר לתת לה משקל אפסי, זאת מהנימוק שקלטת זו לא הוגשה בזמן, ולא עומתה עם המתלוננת; בית המשפט אף דחה את תוכן הקלטת לגופו של עניין, בקובעו בעמ' 46 להכרעת הדין: "אך צר לנו לומר שלא השתכנענו במאומה. לא מדמיון השחקנים במבנה הגוף לדמויות המתלוננת והנאשם, ובעיקר לא בין השחקנית למתלוננת, וגם מחוסר האפשרות שאותו ניסה הסניגור להראות. להפך, נוכחנו לראות ולדעת, שהמקום הצר לכאורה בתא הנהג של המכונית, היה מרווח מספיק לבצע בו מה שבוצע." סבורני, שקביעה זו בדין יסודה; צפינו בקלטת, ברם באין התייחסות של הנאשם והמתלוננת לתוכן הקלטת אין אנו יכולים לייחס לה כל משקל, שכן היא פותחת פתח רחב לטענות של חוסר דיוק ואפילו הטעייה מכוונת, כל עוד לא עברה ראייה זו את כור ההיתוך של חקירה נגדית אין בית משפט זה יכול לקבוע לגביה כל ממצא. 5. לסיכום, איני מוצא כל מקום להתערב בהכרעתו המנומקת של בית משפט קמא, ואני מציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. לשיטתי, יש לדחות אף את הערעור על חומרת העונש. אין להכביר מילים על נבזות וחומרת מעשיו של המערער שיצרו דרדרו לשפל המדרגה, לפגוע בציפור נפשה של אשה-ילדה שבקושי מלאו לה 20 שנה; המערער ניצל את חולשתה והבדל הגילאים העצום ביניהם, פגע בה ורמס את כבודה. גופה וכבודה של האשה אינם הפקר ומי שימלאנו לבו לפגוע בהם ישא בעונשים הקבועים בחוק. בבואו לגזור את הדין לא נעלם מעיניו של בית משפט קמא הנזק הקשה שהקטינה עתידה לשאת שנים רבות. כן עמד בית המשפט על השיקולים המקלים עם הנאשם וקבע בגזר דין מנומק את שקבע. על כן, סבורני שאף אין להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא, ועל כן יש לדחות את הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' ר' זועבי. ניתן היום, י"ד באלול תשנ"ט (26.8.99). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98028200.U05/אמ