גאולה דהרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה בתיק ע"א 2816/08 בבית המשפט העליון ע"א 2816/08 ע"א 3056/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערות בע"א 2816/08 1. גאולה דהרי (המשיבות בע"א 3056/08): 2. תהילה דהרי נ ג ד המשיבות בע"א 2816/08 1. כלל חברה לביטוח בע"מ (המערערות בע"א 3056/08): 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת"א 00-002119/09 שניתן ביום 18.2.2008 על ידי כבוד השופטת צ' ברון בשם המערערות: עו"ד אילן קנר בשם המשיבות: עו"ד דנה לדרר פסק דין השופט י' עמית: שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.2.08 (כבוד השופטת צ' ברון) בת"א 2119/02. המערערת מס' 1 1. המערערת מס' 1 בע"א 2816/08 (להלן: המערערת), ילידת 1965, נפגעה בתאונת דרכים ביום 10.8.01 בעת שנהגה ברכבה. המערערת הועברה לבית החולים תל השומר, ולאחר מכן לבית חולים לוינשטיין בעקבות פגיעה רב מערכתית קשה ופגיעת ראש. סך הכל אושפזה המערערת למשך 138 ימים. 2. בית המשפט מינה ארבעה מומחים רפואיים לקביעת נכותה הרפואית של התובעת, כלהלן: ד"ר שבח בתחום הנוירוכירורגיה, קבע למערערת נכות בשיעור של 30% ו-5% בגין שבר דחיסה בחוליה 12D; ד"ר גאוני בתחום הנפשי, העריכה את נכותה הנפשית של המערערת ב-100%, אך העריכה את נכותה הנפשית הקודמת של המערערת ב-50-70%. בהתאם לכך, בית משפט קמא העמיד את נכותה הנפשית של המערערת בגין ההחמרה בעקבות התאונה על 30%; ד"ר ביזר בתחום הא.א.ג, קבע למערערת נכות בשיעור 10% בגין הפרשה כרונית באוזן ימין וכן 5% נכות בשל ירידה בשמיעה באוזן ימין; ד"ר בורנשטיין מומחה בכירורגיה פלסטית, העמיד את נכותה של המערערת על 10% בגין צלקות. הצדדים ויתרו על חקירות המומחים, ובית המשפט העמיד את נכותה הרפואית המשוקללת של המערערת על 64.18% ואת נכותה התפקודית על 60%. 3. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על כושר השתכרותה של המערערת לפני התאונה. המערערת לא המציאה תלושי שכר או ראיות המעידות כי שולמה לה משכורת עובר לתאונה, אך בית משפט קמא הגיע למסקנה כי המערערת עבדה משך שנים רבות, אם כי לא עלה בידה להוכיח רצף עבודה כנדרש. לאור נתוניה האישיים, בהתחשב בכך שהמערערת בעלת השכלה של 10 שנות לימוד, העמיד בית משפט קמא את שכר המינימום כבסיס השכר לחישוב הפיצוי בגין הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות העתידי של המערערת X 60% נכות תפקודית. בגין הפסדי שכר בעבר, לא פסק בית המשפט פיצוי למערערת. אשר לעזרת הזולת, פסק בית משפט קמא על דרך האומדנא פיצוי גלובלי בסך 400,000 ₪. כן פסק למערערת 25,000 ₪ בגין התאמת מגורים, 7,500 ₪ בגין הוצאות רפואיות, ו-10,000 ₪ בגין הוצאות ניידות. 4. על פסק הדין הוגשו שני הערעורים שבפנינו. המערערת טענה כי הערכת ההחמרה במצבה הנפשי ב-30% בלבד אינה מבוססת ומקפחת אותה, ומשמצא בית המשפט כי מצבה הנפשי הכולל של המערערת לא מצדיק נכות של 100%, היה עליו להעריך, בהתאם, כי הנכות שקדמה לתאונה נמוכה מ-50%-70%. עיקר הערעור נסב על כך שבית משפט קמא העמיד את הפסדי ההשתכרות בעתיד על 60% משכר המינימום, באשר לטענת המערערת ראוי היה להניח כי הפוטנציאל הבסיסי שלה לפני התאונה היה השכר הממוצע במשק, וכי דווקא נוכח מצבה הנפשי לפני התאונה יש להניח כי בעקבות התאונה איבדה לחלוטין את כושר ההשתכרות. כן הלינה המערערת על כך שנפסק לה פיצוי בסך 400,000 ₪ בלבד בגין עזרת צד שלישי. בערעור שכנגד הלינו המשיבות על כך שבית המשפט קבע כי למערערת היה פוטנציאל השתכרות לפני התאונה. עוד לפני התאונה סבלה המערערת מבעיות נפשיות קשות, כולל מספר נסיונות התאבדות בשנים שקדמו לתאונה. המערערת הגישה לביטוח הלאומי, כשנה וחצי לפני התאונה, תביעה לקצבת נכות כללית ותביעה לקצבת שירותים מיוחדים ושם טענה, בין היתר, כי היא מוגבלת בסידור ובנקיון הבית, בטיפול בילדים, בבישול, בניקיון ובקניית מצרכים. המערערת לא הציגה כל ראיה על כך שעבדה מאז שנת 1996 ואין לקבל את דבריה בנושא זה . כן הלינו המשיבות על סכום הפיצוי שנפסק לזכות המערערת עבור עזרת צד שלישי, באשר אורח החיים שלה לאחר שהשתקמה מפגיעתה בתאונה הוא נורמטיבי. היא מכינה ארוחת בוקר לבתה, מסיעה אותה לבית הספר, הולכת לדואר, לסידורים וכיוצא בזה. בנוסף, קיבלה המערערת במהלך שנת 2003 עזרה מהמחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האיזורית, תחילה בהיקף של 50 שעות בחודש ולאחר מכן בהיקף של 15 שעות חודשיות, כך שככל שהמערערת נזקקה או נזקקת לסיוע זו ניתנת לה על ידי המועצה. 5. אומר בקצרה, כי דין שני הערעורים להדחות. בית משפט קמא שמע את המערערת והגיע למסקנה כי יש ממש בדבריה כי עבדה לפני התאונה, גם אם לא ברציפות. בנסיבות אלה, ובהתחשב במצבה הנפשי קודם לתאונה, רשאי היה בית משפט קמא להגיע למסקנה כי כושר השתכרותה ההתחלתי לא היה גבוה ועמד על שכר המינימום, ומנגד כי כושר השתכרותה נפגע בצורה קשה, גם אם לא לחלוטין, בעקבות התאונה. מכל מקום, הסכום הכולל שנפסק לזכות המערערת אינו חריג, והלכה פסוקה היא כי די לערכאת הערעור לבחון את הסכום הכולל שנפסק על רקע נתוני היסוד, ואם מסתבר כי הסכום הכולל הוא סביר, אין מקום להתערבות בית המשפט ואין מקום לבדיקה מעמיקה של ראשי הנזק השונים, אלא מקום שמתגלה טעות בולטת, ולא זה המקרה שבפנינו (ראו ע"א 7157/07 אי.איי.גי ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א. (לא פורסם, 17.3.08); ע"א 4484/08 אשר סויסה נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם, 5.7.2009); ע"א 4716/07 פלוני נ' 'אבנר' איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 13.7.2009). המערערת מס' 2 6. בעת התאונה, ישבה המערערת 2, בתה של המערערת שהייתה כבת ארבע בעת התאונה, במושב האחורי של הרכב. אף היא הובאה לבית החולים לאחר התאונה אך שוחררה לאחר טיפול קצר בחדר המיון. ד"ר בלומנזון, שהתמנתה כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, קבעה כי לא נותרה למערערת 2 נכות בגין התאונה, ובית משפט קמא פסק לזכותה פיצוי גלובלי של 10,000 ₪ בגין כאב וסבל. 7. המערערת 2 טענה כי לאור פסק הדין בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (לא פורסם, 5.6.07), יש לפסוק לה פיצוי לפי הלכת הקרוב הנוכח בפגיעת בן משפחתה בדרגה ראשונה, למרות שלא נקבעה לה נכות לצמיתות. אומר בקצרה, כי מאז פסק הדין בעניין לבנה לוי ניתן פסק הדין בע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.08), אשר הבהיר כי הלכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) על התנאי הרביעי שנקבע בה נותרה על כנה. משכך, אין מקום לפסוק למערערת 2 פיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לה, לטענתה. אשר על כן, איני מוצא ממש גם בערעור זה. 8. סופו של דבר, שאמליץ לחבריי לדחות את שני הערעורים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ"ה באב התש"ע (5.8.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08028160_E05.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il