עיסאם הילאל אכרם בז נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית -

5 בבית המשפט העליון עע"מ 281-05-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר המערער: עיסאם הילאל אכרם בז נגד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 2. לשכת התכנון המרכזית איו"ש 3. המועצה העליונה לתכנון ביו"ש 4. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה 5. היחידה המרכזית לפיקוח ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.4.2025 בעת"מ 10802-03-25 שניתן על ידי כב' השופטת עינת אבמן-מולר בשם המערער: עו"ד סאיד קאסם בשם המשיבים: עו"ד מעיין עופר מנדל פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת עינת אבמן-מולר) בעת"מ 10802-03-25 מיום 24.4.2025 (להלן: פסק הדין קמא), בגדרו נדחתה עתירת המערער להורות למשיבים להימנע מהריסת בתי מגורים, הממוקמים על מקרקעין הידועים כחלקה 34 בגוש 19 באדמות הכפר "עיראק בורין", שבגדה המערבית (להלן: העתירה, המקרקעין ו-המבנים, בהתאמה). רקע והשתלשלות העניינים המבנים שעניינם ניצב ביסוד ההליך שלפנינו, הוקמו על ידי בני משפחתו של המערער (להלן: המשפחה) לפני כ-10 שנים. ביום 26.1.2021 נמסרו לידי המשפחה צווי הפסקת עבודה מספר 30674 ו-31507, ביחס למבנים. בעקבותיהם, וכדי להכשיר את המבנים שנבנו, פנתה המשפחה לרשויות התכנון והפיקוח במינהל האזרחי, באמצעות מר נאיל אכרם כאמל עאבד, ששימש כנציג המשפחה (להלן: הנציג). ביום 14.2.2021 הגיש הנציג בקשה למתן היתר בנייה (1303/29/21), וביום 10.3.2021, התקיים דיון בפני ועדת המשנה לפיקוח (להלן: הוועדה), אשר בסופו התקבלה החלטה להוציא צווים סופיים להפסקת עבודה ולהריסת המבנים, לאחר מיצוי ההליך התכנוני (המדובר בצווים 31833 ו-31837, שיצאו ביום 14.3.2021, וייקראו יחד, להלן: צווי ההריסה). לאחר דיון שנערך ביום 26.3.2023 בפני הוועדה, נקבע כי המבנים נבנו בניגוד לדין, וכי זיקת המערער למקרקעין אינה ברורה. מטעמים אלה, אף נדחתה הבקשה למתן היתר בנייה שהוגשה, והוחלט להותיר את צווי ההריסה על כנם, בכפוף למתן ארכה בת 30 ימים, לצורך ביצוע הריסה עצמית (להלן: החלטת דחיית בקשת ההיתר). על החלטת דחיית בקשת ההיתר הוגש ערר ביום 28.5.2023, שנדחה ביום 8.10.2024, לאחר דיון בפני ועדת המשנה לתכנון ורישוי (להלן: החלטת ועדת הערר ו-ועדת הערר, בהתאמה). אלא שהנציג לא אמר נואש, והגיש ביום 27.10.2024 עתירה לבית המשפט קמא (עת"מ 44413-10-24. להלן: העתירה הקודמת), בה נתקפה החלטת ועדת הערר. העתירה הקודמת נדחתה בהסכמת הנציג, תוך שנקבעה תקופה של 60 יום, בה תתבצע הריסה עצמית של המבנים, לבקשתו (להלן: פסק הדין בעתירה הקודמת). בכך נדמה היה כי תמה ונשלמה השתלשלות העניינים שביסוד ההליך דנן. אפס, לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת, פנתה המשפחה למהנדס אחמד נמורה (להלן: המומחה מטעם המשפחה), אשר העביר לידיה חוות דעת לפיה המבנים בנויים על מקרקעין המצויים בשטח B שבגדה המערבית, ולא בשטח C. לאור האמור, ביום 20.1.2025 הגיש המערער בקשה נוספת למתן היתר בנייה ביחס למבנים, ובהמשך לכך, ביום 20.2.2025 פנה בדרישה למשיבים – מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, לשכת התכנון המרכזית באיו"ש, המועצה העליונה לתכנון ובניה ביו"ש, ועדת המשנה לפיקוח על הבניה והיחידה המרכזית לפיקוח (כולם ייקראו יחד, להלן: המדינה) – לבטל את הליכי ההריסה ביחס למבנים. ביום 2.3.2025, השיבה המדינה למערער כי אין בכוחה של הגשת בקשה נוספת למתן היתר בנייה כדי לעכב את הליכי האכיפה, בפרט בשים לב לפסק הדין בעתירה הקודמת, ולכך שטענות ביחס לשטח בו מצויים המבנים קיבלו התייחסות במסגרתו. זהו הרקע להגשת העתירה מושא פסק הדין קמא, כאשר בצידה הוגשה בקשה למתן צו ביניים (שהובילה למתן צו ארעי, בהחלטה מיום 6.3.2025, אשר נותר על כנו עד מתן פסק הדין קמא). עיקר הטענות בעתירה השליכו יהבן על חוות דעת המומחה מטעם המשפחה, לפיה המקרקעין ממוקמים בשטח B, ולפיכך "כל הליכי אכיפה ו/או צווי הריסה שננקטו ו/או הוצאו על ידי המשיבים [...] ביחס לבתי מגוריהם של העותרים, ננקטו וניתנו ללא כל סמכות שבחוק, ומטעם זה הינם בטלים ומבוטלים" (סעיף 19 לעתירה). עוד נטען, כי על המדינה לערוך בדיקה יסודית ומעמיקה ביחס לטענה זו. ביום 2.4.2025 הגישה המדינה את תגובתה לעתירה ולבקשה למתן צו ביניים (להלן: תגובת המדינה). בתגובתה טענה המדינה כי יש לסלק את העתירה על הסף, בהינתן מעשה בית דין בדמות פסק הדין בעתירה הקודמת, שנסב על אותה מסכת עובדתית, ושבמסגרתו התבקש אותו הסעד בדיוק; בהיעדר ניקיון כפיים, שראשיתו בהקמת מבנים בלתי-חוקיים ועשיית דין עצמי, וסופו בהתנערות מההתחייבות שעל בסיסה ניתן פסק הדין קמא, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט; ולבסוף, בשים לב לשיהוי הרב שדבק בהעלאת הטענה ביחס להיעדר סמכות המדינה, כפועל יוצא ממיקום המבנים בשטח B. לחלופין נטען, כי דין העתירה להידחות לגופה, משבדיקה נוספת שבוצעה העלתה "מעל לכל ספק" כי המבנים ממוקמים בשטח C, ולפיכך, בדין ננקטו הליכי הפסקת העבודה וההריסה ביחס אליהם. לתמיכה בטענותיה, צירפה המדינה לתגובתה עזר תשתית מטעמה, אשר מציג את מיקום המבנים בשטח C, וכן תעודת עובד ציבור, חתומה על ידי ראש ענף תשתית במינהל האזרחי, לפיה המבנים ממוקמים בשטח זה (להלן: תעודת עובד הציבור). ביום 24.4.2025 התקיים לפני בית המשפט קמא דיון בעתירה, ובסופו ניתן פסק הדין קמא. בתמצית, בית המשפט קמא קיבל את טענת המדינה לעניין קיומו של מעשה בית דין (בגרסה "מרוככת", בהתאם לכללי המשפט המינהלי); וקבע כי טענת מיקומם של המבנים נטענה לאורך כל הדרך, וזכתה להתייחסות מפורשת. עוד קיבל בית המשפט קמא את טענת המדינה לחוסר ניקיון כפיים ולשימוש לרעה בהליכי משפט, הן לנוכח הבנייה הבלתי-חוקית, הן בראי התנהלותה הדיונית של המשפחה ושל המערער בפרט. לבסוף, בית המשפט קמא קבע כי אף לגופו של עניין אין מקום להתערב בעמדת המדינה, לפיה המבנים ממוקמים בשטח C. יצוין, כי ביום 27.4.2025, לבקשת המערער ולצורך הגשת ערעור, נתן בית המשפט קמא סעד ארעי האוסר על הריסת המבנים עד ליום 6.5.2025. מכאן הוגש הערעור שלפנינו (לצד בקשה למתן צו מניעה זמני (להלן: הבקשה), וכן בקשה לפטור מהפקדת ערובה), במסגרתו שב המערער על טענתו העיקרית לפיה המדינה אינה מוסמכת לנקוט בהליכי אכיפה ביחס למבנים, מאחר שהם ממוקמים בשטח B. עוד הוסיף המערער, בין היתר, כי בית המשפט קמא שגה, משדחה את הסבריו ביחס למועד המאוחר בו הוגשה חוות דעת המומחה מטעם המשפחה; משקיבל את עמדת המדינה לגוף העניין, כפי שהשתקפה בתעודת עובד הציבור, מאחר שלא נחתמה לשיטתו על ידי "גורם מקצועי"; משלא קיבל את עמדת המערער, לפיה מעשה בית דין אינו חוסם הגשת עתירה בגין פעולה בחוסר סמכות שדינה בטלות; ומשקבע שהוא התנהל בחוסר ניקיון כפיים, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. על יסוד טעמים אלה נטען, כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. ביום 6.5.2025 הורה בית משפט זה (השופט יחיאל כשר) למדינה להגיש את תגובתה לבקשה עד ליום 27.5.2025, וכן ניתן צו ארעי, לפיו המדינה תימנע מביצוע הריסת המבנים עד למתן החלטה אחרת (להלן: הצו הארעי). בהתאם לארכות שניתנו, ביום 10.7.2025 הוגשה תגובת המדינה לבקשה (להלן: התגובה לבקשה. למען שלמות התמונה יצוין, כי עקב תקלה טכנית במערכת "נט המשפט", התגובה לבקשה נקלטה רק בחלוף תקופה מסוימת מיום הגשתה). בתגובה לבקשה נטען כי דין הבקשה להידחות, וכי יש לדחות את הערעור כבר בשלב זה, מטעמי יעילות הדיון. המדינה סמכה את ידיה על פסק הדין קמא, והדגישה, כי קיים מעשה בית דין ביחס לטענותיו של המערער; כי התנהלותו הדיונית, המעוררת חשש כבד כי תכליתה לסכל את ביצועו של פסק הדין בעתירה הקודמת, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט; וכי אף לגופו של עניין, אין כל עילה מבוררת להתערבותו של בית המשפט הזה בפסק הדין קמא, בפרט נוכח אמות המידה המחמירות המנחות את ערכאת הערעור באשר להתערבות בהחלטות תכנוניות. לפיכך, הוטעם כי סיכויי הערעור "נמוכים ביותר" (סעיף 5 לתגובה לבקשה), וכי גם מאזן הנוחות אינו מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה, בשים לב לאינטרס הציבורי הכרוך בשמירה על שלטון החוק ביחס למבנים שנבנו שלא כדין. דיון והכרעה לאחר שעיינו בערעור על נספחיו, מצאנו לעשות שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדחות את הערעור אף ללא צורך בתשובה. כאמור, הטענה המרכזית העומדת ביסוד הערעור היא כי המבנים מושא העתירה מצויים בשטח B, ולפיכך פעולות האכיפה בהן נקטה המדינה נעשו ללא סמכות. אלא שכפי שעולה מתגובת המדינה, מיקומם של המבנים נבדק מספר פעמים ונמצא כי הם מצויים בשטח C. קביעה זו אף נתמכת בתעודת עובד הציבור שהוגשה לבית המשפט קמא, וכפי שכבר נפסק, די בכך על מנת לקבוע היכן מצויים המקרקעין (ראו: סעיף 6(ב) למנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995, הקובע כי "קביעת מפקד כוחות צה"ל באיזור כי כוחות ותחומי אחריות מוסיפים להיות בידו תהיה מכרעת לענין זה"; בג"ץ 2717/96 וופא נ' שר הביטחון, פ"ד נ(2) 848, 856-854 (1996); והשוו: בג"ץ 6654/22 פורום קהלת נ' ראש הממשלה, פסקה 41 לפסק דינו של המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן (13.12.2022)). לא נפל, איפוא, כל פגם בקביעתו של בית המשפט קמא כי הדין עם המדינה והמבנים מצויים בשטח C. די באמור לעיל על מנת לדחות את הערעור, המבוסס כולו על ההנחה כי המבנים מצויים בשטח B, וזאת אף מבלי להידרש לשאלת נפקותה של התנהלותו הדיונית של המערער. למעלה מן הצורך, אציין בקצרה כי בין אם טען המערער בעתירה הקודמת, באמצעות הנציג, כי המבנים ממוקמים בשטח B, ובין אם לא טען זאת, ברי כי נפל פגם דיוני בהתנהלותו (מבלי לקבוע, מה משמעותו של פגם זה לעניין גורל הערעור). שהרי ממה נפשך: אם הדברים נטענו בעבר, כפי שעולה מהחלטת ועדת הערר (בה נאמר כי "יש לציין שבניגוד לטענת העורר המבנים ממוקמים בשטח C, ולא בשטח B כפי שציין העורר" (פסקה 6 להחלטת ועדת הערר)) – הרי שהם כבר נבחנו במסגרת ההתדיינות הקודמת, וספק אם קיימת הצדקה מבוררת לאפשר דיון חוזר בהם; ואם הטענות לא נטענו – הרי שהעלאתן בשלב זה מעוררת קושי לא מבוטל בשל השיהוי הכרוך בכך. בהינתן האמור לעיל, הערעור נדחה ללא צורך בתשובה. הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 6.5.2025 – מבוטל בזאת. הרבה לפנים משורת הדין ניתנת למערער ארכה נוספת, אחרונה, עד ליום 31.12.2025 על מנת לבצע את ההריסה בעצמו. בשים לב לאמור בבקשה למתן פטור מהפקדת ערובה, ובלי שנעלמה מעיננו התנהלותו הדיונית של המערער – מצאנו, אף זאת לפנים משורת הדין, שלא לעשות צו להוצאות. ‏ניתן היום, כ"ו בחשון התשפ"ו (‏17.11.2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט