עזבון חיים שיף נ. החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 2808/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2808/10 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: עזבון חיים שיף נ ג ד המשיבות: 1. החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ 2. החברה לפיתוח חוף ים המלח חבל סדום וערד בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 3041/04 שניתן ביום 11.2.2010 על ידי כבוד הנשיא י' אלון בשם המערער: עו"ד בעז בן צור ועו"ד חגי הלוי בשם המשיבה 1: עו"ד ברוריה לקנר ועו"ד שירלי סקוט-כחלון בשם המשיבה 2: עו"ד אהוד ערב ועו"ד שלומי בן דוד פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון) מיום 11.2.2010, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער להשבת כספים מהמשיבות, בשל התיישנות. רקע והליכים 1. בתחילת שנות השמונים, התקשר המלונאי המנוח חיים שיף ז"ל (להלן: שיף או המנוח), מהדמויות הבולטות בענף המלונאות בישראל, בהסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) להקצאת קרקע לבניית בתי מלון באילת ובים המלח. במקביל, התקשר שיף בהסכם לפיתוח המגרשים עם המשיבות, שתי חברות ממשלתיות שבשליטת משרד התיירות, שעיסוקן בפיתוח מקרקעין תיירותיים כלהלן: ביום 10.3.1981 נחתם הסכם פיתוח בין שיף או חברות שבשליטתו לבין המשיבה 1, החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (להלן: חפת"א), וביום 22.7.1983 נחתם הסכם פיתוח בין שיף או חברות שבשליטתו עם המשיבה 2, החברה לפיתוח חוף ים המלח חבל סדום וערד בע"מ (להלן: החברה לפיתוח ים המלח). על פי ההסכמים עם כל אחת מהמשיבות, התחייב שיף לבנות מלון על המגרש שהוקצה לו, לקבל היתרי בניה תוך חצי שנה עד שנה מיום חתימת ההסכם (תוך 6 חודשים בהסכם עם החברה לפיתוח ים המלח), ולסיים את בניית המלון תוך 36-30 חודשים לאחר מכן. ביום 3.10.84 – לאחר מספר התראות שנשלחו לשיף בגין פיגורים בתשלומים עבור דמי הפיתוח – הודיע שיף לחברה לפיתוח ים המלח על ביטול ההסכם לגבי המגרש בים המלח. ביום 14.11.85 – לאחר מספר התראות שנשלחו לשיף בגין פיגורים בתשלומים עבור דמי הפיתוח – הודיעה חפת"א למנוח על ביטול ההסכם לגבי המגרש באילת בשל הפרתו עקב אי התחלת בניית המלון. בתחילה, סירב שיף לקבל בחזרה את הכסף ששילם למשיבות כדמי פיתוח, ככל הנראה בשל התנאת ההשבה בויתור על תביעות, אך ביום 9.12.88 הגיש תביעה בסך 61 מיליון ₪ כנגד המינהל, משרד התיירות, המשיבות, מועצה אזורית תמר ומפעלי ים המלח (להלן: התביעה הראשונה), שבמסגרתה תבע, בין היתר, השבה של דמי הפיתוח ששולמו למשיבות. התביעה הראשונה נמחקה בתחילת חודש יולי 1989 בשל אי יכולתו של שיף לשלם את אגרת בית המשפט (מש/3 לסיכומי החברה לפיתוח ים המלח). נספר כי בשנת 1988 הוכרז שיף כפושט רגל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א, פסק דין שבוטל על ידי בית המשפט העליון ביום 7.7.1991. 2. במהלך השנים לאחר מחיקת התביעה הראשונה ניסה שיף להגיע להסדר לפיו יוקצו לו קרקעות חלופיות לבניית בתי המלון. המגעים התנהלו בעיקר מול המינהל. לאחר פטירתו של שיף בחודש יוני 2000, ירד נושא ההקצאה החלופית מעל הפרק, ועזבונו (להלן: המערער או העזבון) פנה למינהל ולמשיבות בדרישה להשבת הכספים ששולמו. המינהל נעתר לדרישה והשיב למערער ביום 10.7.2001 את הסכומים ששולמו על ידי המנוח עבור זכויות החכירה בקרקע בערכים ריאליים (כ-11 מליון ₪), אך המשיבות סירבו להשיב את דמי הפיתוח ששולמו להן. עוד נציין כי ביני לביני, במהלך שנת 2000, שִווקה חפת"א את המגרש באילת ליזם אחר (חברת צמנטכל), וגבתה דמי פיתוח נוספים בגין אותו מגרש. ההליך לפני בית משפט קמא 3. בתחילת שנת 2004 הגיש המערער תביעה כנגד המשיבות להשבת דמי הפיתוח ששולמו על ידי המנוח (להלן: התביעה השנייה). על פי ההסכם מיום 10.3.1981 בין המנוח לבין חפת"א, שילם שיף דמי פיתוח בסכום מטצבר נומינלי של 3,191 ₪ שערכו המשוערך ליום הגשת התביעה עמד על כ-5.3 מליון ₪. על פי ההסכם מיום 22.7.1983 בין המנוח לבין החברה לפיתוח ים המלח שילם המנוח לחברה סכום נומינלי של 9,228 ₪ שערכו המשוערך ליום הגשת התביעה עמד על כ-4.2 מליון ₪. בתביעה טען המערער כי החוזים אמנם בוטלו בשנים 1985-1984, אך כל עוד התנהלו מגעים בינו לבין המשיבות לא צמחה לו עילת תביעה קונקרטית עד לסירובן המוחלט של המשיבות בשנת 2001 להשבת הכספים. מנגד, טענו המשיבות כי מירוץ ההתיישנות החל עם ביטול החוזים והתביעה התיישנה. 4. בית משפט קמא דחה את תביעתו של המערער לאחר שמיעת ראיות מחמת התיישנות. נקבע כי הגשת התביעה הראשונה מעידה על כך שעילת ההשבה נולדה כבר עם ביטול הסכמי הפיתוח בשנים 1984 ו-1985, וכי עילת ההשבה בתביעה הראשונה זהה לעילת ההשבה בתביעה השנייה. משכך, קם נגד המערער "מעין השתק שיפוטי" מלטעון שבאותו המועד טרם קמה עילת תביעה קונקרטית. עוד נקבע כי המגעים שהתנהלו לטענת המערער, לא התגבשו לכדי התחייבויות שנטלו על עצמן המשיבות ולא כללו כל סוג של הודאה בזכות במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). כן נדחתה הטענה כי בשנת 2000 קמה למערער עילת תביעה חדשה כנגד חפת"א, בגין עשיית עושר ולא במשפט, בשל גביית דמי פיתוח נוספים מצמנטכל עבור המגרש באילת. בית המשפט הוסיף וציין כי למרות אי הנחת בדחיית תובענה בשל התיישנות גרידא, הרי שחלף זמן רב מאד ממועד הולדת העילה, ובמשך כל אותו זמן היה המנוח מודע לטענותיו ולעילות תביעתו, כך שחלה התישנות חד משמעית. לפיכך, דחה בית משפט קמא את תביעת המערער. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 5 המערער טען כי ההרעה במצבו הכלכלי של שיף נוצרה על רקע החלטת משרד התיירות בשנת 1982 להקפיא מיזמים לבניית מלונות בדרגת ארבעה וחמישה כוכבים באילת וים המלח (להלן: החלטת ההקפאה), כך שמחד גיסא נותרו הכספים ששילם המנוח בידי המשיבות והמינהל, ומאידך גיסא לא יכול היה לפעול על מנת להקים את המלונות. לטענתו, עילת התביעה הראשונה הייתה לפיצוי נזיקי בגין הנזק שנגרם לו בעקבות החלטת ההקפאה. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משלא נתן משקל למגעים שהתנהלו בין הצדדים. לשיטתו, עילת ההשבה המושגית אמנם נולדה עם ביטול הסכמי הפיתוח בשנים 1985-1984, אך בהסכמת המינהל לזקוף את הסכומים ששולמו על ידי שיף על חשבון הקצאה חדשה של קרקעות, באה לידי ביטוי הכרה של המשיבות בזכויותיו להשבה, ולא התקיימה "החזקה נוגדת" של הסכומים ששולמו, וגם המשיבות עצמן הכירו בזכותו להשבת דמי הפיתוח. רק עם פטירתו של שיף, כאשר כבר לא היה טעם לפעול במסלול של הקצאת קרקעות חלופיות, ומשסירבו המשיבות להשיב את דמי הפיתוח ששולמו להן, נולדה עילת ההשבה הקונקרטית. כראיה לכך, הצביע המערער על כך שהמינהל היה נכון להשיב לו את כספו, משנדחתה באופן סופי האפשרות להקצאת קרקע חלופית, ובדומה, אף המשיבות חייבות לפעול כמו המינהל ולהשיב כספי הפיתוח ששולמו להן. רק סירוב מפורש של המשיבות היה בו כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות, ויש לראות את המשיבות כגופים השואבים את כוחם מהרשות, אותה יש לראות כנאמן המחזיק את כספי האזרח בנאמנות קונסטרוקטיבית. עוד נטען, כי בהסכמים שנכרתו בין המנוח לבין המינהל הוסכם על תקופת התיישנות של 15 שנה, ובהיעדר כוונה מפורשת אחרת, יש להקיש מכך על הארכת תקופת ההתיישנות גם בהסכמים שבין המנוח לבין המשיבות; וכי הרציונלים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות אינם חלים במקרה דנן, ואינם מצדיקים דחיית התביעה. המערער הצביע על המתווה ההסכמי הנדרש מיזם המבקש לבנות פרוייקט מלונאות: בשלב ראשון – הקצאה ליזם על ידי ועדה משותפת של המינהל ומשרד התיירות; בשלב השני – היזם חותם על הסכם פיתוח עם המשיבות; ובשלב השלישי – חותם על הסכם חכירה עם המינהל. לטענת המערער, יש לראות את ההסכמים עם המשיבות כחלק ממכלול הסכמי הכולל שלוש צלעות – המערער, המינהל והמשיבות הפועלות בהרשאתו של המינהל לצורך פיתוח קרקעות המינהל, וכי אישור המינהל ומשרד התיירות נדרש הן להתקשרויות בינן לבין יזמים והן לביטול התקשרויות אלו. מכאן, כי מערכת היחסים בין היזם לחברות הפיתוח מותלית במערכת היחסים עם המינהל, התכלית העסקית-כלכלית העומדת בבסיס ההתקשרות עם המינהל ועם המשיבות היא אחת, ופיצול התמורה בין המינהל למשיבות נעשה מטעמי נוחות. המערער חזר וטען לעילת עשיית עושר ולא במשפט שנולדה בשנת 2000 עם שיווק המגרש באילת למצנטכל על ידי חפת"א וגבייה נוספת של דמי פיתוח בגין אותו מגרש. 6. המשיבות סמכו ידיהן על פסק דינו של בית משפט קמא. נטען כי החוזים בוטלו עקב הפרה יסודית מצדו של שיף וכי אין כל קשר להחלטת ההקפאה (שממילא בוטלה בחודש יולי 1985) להפרת ההסכם מצדו של שיף; כי שיף סירב בשעתו להשבת דמי הפיתוח מאחר שחשש כי הכספים יעוקלו על ידי נושיו באותה עת; כי עילת התביעה קמה עם ביטול ההסכמים בשנים 1984 ו-1985 כפי שעולה מהתביעה הראשונה משנת 1988, וכבר במועד זה סירבה חפת"א להשיב למנוח את דמי הפיתוח; כי המשיבות לא הסכימו שדמי הפיתוח ייזקפו על חשבון הקצאה חלופית, וכי טענה זו עלתה לראשונה במסגרת הערעור; כי המשיבות לא הודו בזכותו של המנוח, ואין לזהות בינן לבין המינהל, באשר כנגד השבת הכספים על ידי המינהל, קיבל המינהל חזרה את החזקה בקרקעות, ואילו למשיבות לא ניתן להשיב דבר שנתנו על פי החוזה. לחלופין, וככל שבית המשפט יורה על השבה, טענה חפת"א כי בסעיף 15(א) להסכם הפיתוח נקבע כי השבה בעקבות ביטול החוזה עקב הפרת היזם תיעשה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד וללא ריבית. החברה לפיתוח ים המלח הוסיפה וטענה כי גם לגופה של תביעה אין מקום להשבת דמי הפיתוח, באשר כבר השקיעה בתשתיות ובפיתוח האזור ממון רב, כך שהשבה היא בלתי אפשרית בנסיבות העניין. נטען כי בעקבות הצפת המגרש לאחר המועד שנקבע לביצוע העסקה, נדרשת השקעה נוספת לשם הכשרתו, וכי הנזקים שנגרמו לה עקב הפרת ההסכם מצדו של שיף גדולים מהסכומים ששולמו לה בשעתו. דיון והכרעה 7. "עילת התובענה" כמשמעותה בסעיף 6 לחוק ההתיישנות,היא מכלול העובדות אשר אם יוכיח אותן התובע יזכה בתביעתו. מרוץ ההתיישנות החל עם ביטול החוזים בשנים 1984 ו-1985, שאז השתכללה הזכות להשבה (ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד מ(4) 798, 806 מול אותיות ג-ד (2002) (להלן: עניין אלבשארה)). עם ביטול הסכמי הפיתוח, קמה לשיף עילה קונקרטית לתבוע את השבת הסכומים ששולמו על ידו למשיבות על פי הסכמי הפיתוח, והיה לו את "כח התביעה", במובן זה שאילו היה מגיש תביעה ומוכיח את העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 176-175 (2003); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)). איננו צריכים להרחיק עדותנו, באשר בתביעה הראשונה נטען על ידי המנוח לגבי כל אחת מהמשיבות כי הסכם הפיתוח בוטל על ידו כדין, וכי החל מאותו מועד הפרו המשיבות את חובתן להשיב לו את הסכומים ששילם מכח ההסכם (סעיף 6.29 + 7.23 לכתב התביעה). תקופת ההתיישנות לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות היא שבע שנים, אך עד הגשת התביעה השנייה בשנת 2004 חלפו כעשרים שנה, כך שעל פני הדברים, חלפה תקופת ההתיישנות. 8. השאלה העיקרית הנדרשת לענייננו היא האם במגעים שהתנהלו בין שיף ועזבונו לבין המינהל והמשיבות, יש לראות משום הודאה בזכות "המאפסת" את תקופת ההתיישנות, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע כלהלן: הודאה בקיום זכות 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (לא פורסם, 19.4.2010) (להלן: עניין רובאב) עמדתי בהרחבה על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. וכך נאמר שם: "הכוח לתבוע את הזכות המושגית עשוי להתיישן לפי סעיף 2 לחוק בחלוף תקופת ההתיישנות (הכוח אך לא הזכות המושגית עצמה), אך מירוץ ההתיישנות של הכוח לתבוע מתחיל מחדש מקום בו הנתבע מודה בזכותו המושגית של התובע לפי סעיף 9 לחוק (שם, פסקה 24). [ ] ... סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה (שם, פסקה 30). [ ]... בחנו ומצאנו כי על פי לשון החוק, תכליתו, והגיונם של דברים, הפרשנות הראויה היא כי "זכות התובע" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות היא אותה זכות בה דיבר המחוקק בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, קרי, זכותו המושגית-ראשונית של התובע לקיום החוזה. משמעות הדבר היא, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים הנגזר מאותה זכות כדי להתחיל מחדש את מירוץ תקופת ההתיישנות, ודי לו שיודה בקיומה של הפרה חוזית, המצמיחה את הזכות הקונקרטית של התובע (שם, פסקה 34). לאור סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אבחן להלן את המגעים שהתנהלו בין שיף ועזבונו לבין המינהל והמשיבות, ואם ניתן להסיק מאותם מגעים הודאה בזכות המושגית של שיף ועזבונו להשבת דמי הפיתוח ששולמו על ידו. מאחר שרוב המגעים התנהלו בין המינהל לבין שיף, אקדים מילים מספר לגבי האישיות המשפטית הנפרדת של המשיבות. המשיבות כבעלות אישיות משפטית נפרדת 9. המשיבות הן חברות ממשלתיות. סעיף 2 לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975 (להלן: חוק החברות הממשלתיות) מחיל על חברה ממשלתית את ההוראות הקבועות בפקודת החברות (כיום, חוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות)). סעיף 4(א) לחוק החברות הממשלתיות קובע כי למעט במקרים חריגים המפורטים בחוק, תפעל חברה ממשלתית לפי השיקולים העסקיים שעל פיהן נוהגת לפעול חברה לא-ממשלתית. סעיף 11(א) לחוק החברות קובע כי על חברה "לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את עניניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור...". סעיף 50 לחוק החברות הממשלתיות מתיר לשר האוצר ולשר האחראי לענייני החברה, להורות לבא כוח המדינה כיצד להצביע באסיפה הכללית של בעלי המניות, אולם אין בכך כדי לגרוע מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה הממשלתית הנבדלת מהמשרד הממשלתי הרלוונטי לפעילותה. קיימת הפרדה בין הניהול השוטף של חברה ממשלתית לבין הבעלים, קרי, לבין המדינה השולטת בחברה. דוגמה לכך ניתן למצוא בסעיף 18ג(א) לחוק החברות הממשלתיות הקובע כי אם "מצאה הועדה לבדיקת מינויים כי למועמד לכהונת דירקטור, יושב ראש דירקטוריון או מנהל כללי בחברה ממשלתית, יש זיקה אישית, עיסקית או פוליטית לשר משרי הממשלה, לא תמליץ על מועמדותו", למעט במקרים חריגים המנויים בחוק. גם מכאן ניתן ללמוד על כך שיש לראות חברה ממשלתית כבעלת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת, המחוייבת לפעול כמו כל חברה לפי חוק החברות. 10. המשיבות הן חברות ממשלתיות, ושר התיירות היה השר האחראי עליהן בתקופה הרלוונטית, אך אין משמעות הדבר כי השר רשאי היה להורות למשיבות כיצד לפעול, ונוכח האישיות הנפרדת של המשיבות, אין לזהותן עם המינהל. על רקע זה, אבחן להלן את המגעים שהתנהלו בין הצדדים לגבי השבת דמי הפיתוח. המגעים בין המערער ובין המינהל והמשיבות 11. בית משפט קמא מצא כי המגעים שהתנהלו עם שיף – "לא הגיעו מעולם לכדי הסכמות, התחייבויות או שינויי הסכמים ברמה שהולידה ויצרה עילה חדשה... טענותיו לענין מו"מ כזה או אחר שניהל המנוח עם גורמים אלה ואחרים אינן חורגות, לכל היותר, מרמת השיחות וחילופי רעיונות שלא הבשילו לכדי 'הסכם' 'התחייבות' או 'הודאה'". דומה כי על כך אין מחלוקת של ממש. אף איני מקבל את טענת המערער כי כל עוד התנהלו מגעים לא הבשילה עילת התביעה הקונקרטית, באשר הזכות להשבה הבשילה עם ביטול ההסכמים, ועילת התביעה הקונקרטית ו"כח התביעה" התגבשו עם סירוב המשיבות להשיב את דמי הפיתוח, לכל הפחות בשנת 1988 בעת הגשת התביעה הראשונה. אלא שהשאלה האמיתית הצריכה לענייננו היא, אם ניתן לזהות במסגרת המו"מ והמגעים שהתנהלו בין הצדדים, הודאה בזכותו של המנוח להשבה, הודאה כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות כפי שנתפרש בעניין רובאב לעיל. לשם כך, איני רואה מנוס מבחינה פרטנית של כל המגעים שהתנהלו בין הצדדים לאורך השנים. 12. הודעת הביטול של חוזה הפיתוח נשלחה על ידי חפת"א לשיף במכתב בא כחה מיום 4.11.1985. אין חולק כי שיף סירב לקבל את דמי הפיתוח שהוחזרו לו. לטענת חפת"א, סירובו נבע מהחשש שהכסף יגיע ישירות לנושים, ואילו לטענת המערער, הדבר נבע מאחר ששיף סירב לוותר על תביעותיו נגד חפת"א. במכתב שנשלח על ידי חפת"א ביום 19.11.87, בעקבות פניה של שיף כי בדעתו להתחיל בבנייה של המלון עם משקיע נוסף, חזרה חפת"א והודיעה לשיף כי ההסכם עמו בטל ומבוטל עקב הפרתו. עם זאת, ציינה חפת"א כי אם ימציא שיף המלצה ממשרד התיירות להקמת מלון במגרש – "יערך עם היזם [שיף – י.ע.] הסכם חדש, עפ"י הקריטריונים הנהוגים כיום בחברתנו. הכספים ששילם יחשבו לזכותו ויקוזזו מהסכומים שיהיו נקובים בהסכם החדש". לטעמי, ניתן לראות במכתב זה הודאה בזכותו של שיף להשבה, נוכח הסכמת חפת"א לזקוף את הסכומים ששולמו על ידו על חשבון מגרש אחר שיוקצה לו. 13. ביום 21.10.88 שבה והודיעה חפת"א לשיף כי היא מוכנה להשיב לו את הסכום ששילם על פי הסכם הפיתוח, בסכום של 684,000 ₪ נכון לאותו מועד. אלא ששיף גרס כי סכום ההחזר המגיע לו גבוה יותר, וביום 9.12.1988 הגיש את התביעה הראשונה. הגשת התביעה הראשונה מהווה הוכחה לכך שכבר באותה עת התגבשה עילת התביעה כנגד המשיבות, במובן של "כח תביעה", וכי החזקת הכספים על ידי המשיבות הייתה כבר בבחינת "החזקה נוגדת". בכתב התביעה הראשון נטען, בין היתר, כי : "... התובע [שיף – י.ע.] נאלץ לבטל החוזים אותם כרת עם רשויות הפיתוח [המשיבות – י.ע.] ועם ממ"י תוך שגופים אלה, נמנעים שלא כדין מלהשיב לו את הכספים ששילם... [ ] .. התובע יטען כי הסכם הפיתוח (אילת) בוטל על ידו כדין ביום 15.3.84 וכי ממועד זה הפרה הנתבעת מס' 3 [חפת"א- י.ע.] את חובתה להשיב לתובע את הסכומים ששילם מכוח ההסכם ולשפותו על הוצאותיו... [ ] ... התובע יטען כי הסכם הפיתוח בוטל על ידו כדין ביום 3.10.84 וכי ממועד זה הפרה הנתבעת מס' 4 [פיתוח ים המלח – י.ע.] את חובתה להשיב לתובע את הסכומים ששילם מכוח ההסכם..." (הדגשות הוספו – י.ע.). ובסעיפים 8.5-8.4 לכתב התביעה נתבעו במפורש דמי הפיתוח ששולמו למשיבות בצירוף ריבית חח"ד. 14. ביום 10.1.1989, לאחר שהתביעה הראשונה נמחקה, שלח עו"ד שגב, בא כוחו דאז של שיף, מכתב למשיבות, בו נאמר כי המנוח מסכים לקבל את כספי ההשבה כל עוד לא ייחשב כמוותר על יתר זכויותיו, וכדבריו – "מרשי מסכים לקבל כל תשלום כספי שינתן לו על ידי מי מכם ובלבד שלא ילווה לתשלום כזה כל תנאי או התחייבות מכל מין וסוג. מרשי יקבל הכסף מבלי לפגוע בכל טענה או זכות מכל מין וסוג ויזקוף זאת על חשבון המגיע לו עפ"י תביעתו". מכתב זה נענה בתשובת חפת"א מיום 14.2.89 בו הובעה תמיהה הכיצד ניתן גם לבקש חזרה את התמורה ששולמה עבור המגרש וגם לטעון לזכויות במגרש, אך "מכל מקום, בינתיים קיבלנו צו מבית המשפט המורה על עיקול הכספים המגיעים למר שיף, ואבקשם לדאוג להסרת העיקול ע"מ שנוכל להסדיר את היחסים הכספיים ביננו". לטעמי, גם בכך יש הודאה עקרונית של חפת"א בזכותו של שיף להשבת דמי הפיתוח ששולמו על ידו. 15. ביום 28.5.1989 הודיעה חפת"א לשיף כי בכוונתה להוציא מכרז לקרקעות נשוא פרוייקט אילת. במכתב הובהר – "הודעה זו באה אך ורק למען הסדר הטוב, שכן כפי שמרשתי הודיעה בעבר באו זכויותך במגרש הנ"ל אל קיצן עם ביטול ההסכם שנערך בינך לבין מרשתי". 16. ביום 12.7.1989 פנה בא כח שיף למשיבות בדרישה להשבת הסכומים ששולמו על ידי שיף ללא כל תנאי, שאילולא כן תוגש תוך הזמן הקרוב תביעה חדשה. למכתב זה לא ניתנה תשובה מצד המשיבות. 17. ביום 29.5.91 התקיימה פגישה בין שיף לבין שר הבינוי והשיכון דאז, אריאל שרון, שהיה ממונה על המינהל. בפגישה נכחו, בין היתר, גם סגן השר ומנהל המינהל ובפרוטוקול סיכום הפגישה נכתב – "בניית בתי מלון באילת ובים המלח: הקרקעות המיועדות לבתי המלון ואשר הוקצו בעבר לחיים שיף יוקפאו ולא יוקצו לאחר. על ממ"י לפתור את הנושא תוך העמדת לוחות זמנים לתחילת ביצוע האתרים ע"י שיף" [הדגשה הוספה – י.ע.]. לטענת המערער, סיכום הפגישה מגלם "הסכמה ברורה" לכך שהכספים שנותרו בידי המינהל והמשיבות יישמרו וישמשו להקצאה חלופית. לטענת המשיבות, לא סוכם בישיבה זו דבר, אלא לכל היותר הועלתה עמדה כי הנושא דורש פתרון, ואין לפעול בדרכים שעשויות לסכלו. מכל מקום, אין בסיכום הפגישה כל אמירה לגבי זקיפת התשלומים ששולמו כדמי פיתוח על חשבון ההקצאה החדשה, והדיון נסב לכאורה רק לגבי היחסים שבין המערער למינהל, שהרי נציגי המשיבות לא נכחו בפגישה ולא כותבו על סיכום הפגישה. 18. במהלך החודשים יוני-יולי 1991, הוחלט על ידי הועדה המשותפת למינהל ולמשרד התיירות לבחון את היכולת הפיננסית של שיף להקמת מלון באילת. במכתב שנשלח למערער על ידי המינהל בעקבות ההחלטה צויין כי – "אין בבדיקה זו משום הכרה בזכויות כלשהן, נסיגה מעמדת הועדה המשותפת בכל הקשור בביטול העיסקה ואין בה כדי לפגוע בכל הטענות הקודמות של מינהל מקרקעי ישראל, משרד התיירות והחברה לפיתוח חוף אילת..." [הדגשות הוספו – י.ע.]. אכן, במכתב זה מוזכרת חפת"א בנשימה אחת עם המינהל ומשרד התיירות, אך לא ניתן להסיק ממכתב זה, כטענת המערער, הודאה בזכותו המושגית של שיף. נהפוך הוא, במכתב הודגש כי אין בו כדי לפגוע בטענות חפת"א, קרי, בטענתה כי שיף הפר את ההסכם וכי ההסכם בוטל כדין. 19. לאחר הודעת המנוח כי בכוונתו לערוך את בדיקת היכולת הפיננסית באמצעות בנק דיסקונט ולאחר שהביע רצונו כי יוקצה לו גם מגרש 26א הסמוך, הודיע משרד התיירות למנוח במכתבו מיום 23.9.1991 כי – "בהחלטת ועדה משותפת מיום 24.6.1991 הוחלט להביא את נושא הקצאת מגרש 26 באילת, למר חיים שיף לדיון חוזר לאחר בדיקת הוכחת יכולת פיננסית [...] אין למשרדנו התנגדות שבנק דיסקונט למימון התעשיה בע"מ יערוך בדיקת יכולת פיננסית בהתאם לנוהלים של משרד התיירות [...] ניתן לבדוק יכולת פיננסית על בסיס זה כאשר הדבר אינו מהווה המלצה כלשהיא להקצאת מגרש 26א. נושא הקצאה זו יועלה לאחר הסדרת נושא הקצאת מגרש 26. אין באמור לעיל אישור הבקשה או אישור כלשהו" (הדגשה הוספה – י.ע.). גם ממכתב זה איני רואה משום הודאה של המשיבות בזכותו של שיף. המשיבות לא נזכרות כלל במכתב, שעניינו האפשרות להקצאת המגרש באילת בלבד, בכפוף לבדיקת יכולת פיננסית, ומבלי להתחייב. 20. ביום 21.9.92 דנה הועדה המשותפת בבקשתו של שיף להקצאת המגרש באילת והחליטה שלא לשנות את החלטתה בדבר ביטול ההקצאה (כפי שעולה מסעיף 29 למכתבו של עו"ד ארנון מיום 7.12.93, נספח י"ד לכתב התביעה). ביום 20.12.1992 נענה שיף על ידי בנק דיסקונט למימון התעשיה כי יהיו נכונים להעריך מחדש את יכולתו הפיננסית, לאחר הסרת צו הכינוס על מלון דיפלומט שבבעלותו. 21. ביום 24.11.1992 פנה עו"ד יגאל ארנון, בא כוחו דאז של שיף, אל עוזי ברעם, שר התיירות דאז, בדרישה לאפשר לו לממש את הזכויות עבורן שילם בשעתו, וככל שהחייאת ההסכמים תהא כרוכה בלווי פיננסי לבניית שני בתי המלון, שיף יהיה נכון להמציא אישור כאמור. ביום 7.12.1993 פנה עו"ד ארנון במכתב מפורט ליועץ המשפטי של המינהל דאז, מכתב ממנו ניתן להבין כי קדמו לו דיונים והתכתבויות. במכתבו, חזר עו"ד ארנון ופירט את השתלשלות הדברים. מהמכתב עולה כי בשלב מסוים הוצע לשיף לצרף גם את חלקה 26א, חלקה קטנה של כדונם אחד, הצמודה לחלקה 26, וכי מר גת, סגן מנהל המינהל, אף הנחה את הגורמים הרלוונטיים למסור לו את המידע הדרוש לגבי החלק הנוסף, כי המידע נמסר והאדריכל מטעם שיף עדכן בהתאם את התוכניות. 22. ביום 5.9.1994 פנה מנכ"ל משרד התיירות למר עוזי וכסלר, מנהל המינהל דאז. למכתב צורפו מספר מכתבים של עו"ד יגאל ארנון שנשלחו במהלך שנת 1994, וכך נאמר בו – "אינני נכנס כאן לעצם ההקצאה. אני רק חוזר ומציין [...] שלמר חיים שיף זכויות רבות בבניית ענף המלונאות הישראלי ושאין ספק שביכולתו להקים מלון כראוי. לאור נסיונו הרב ולאור זכות ראשונים שלו בהקמת המלונאות בארץ, אנחנו ממליצים להקצות לו את השטח שבים המלח שבזמנו הוקצה לו להקמת מלון ובכפוף לכך שיקים את ההתנאות שהעמידו ממ"י ומשרד התיירות לשביעות רצונם. אין באמור לעיל המלצה או התחייבות להקצאת כל שטח אחר או נוסף בים המלח". לטענת המערער, מכתב זה מהווה הכרה של בעל השליטה בחברה לפיתוח ים המלח, בזכותו של המערער על הקרקע. אלא שהמכתב הנ"ל הינו המלצה לא מחייבת של משרד התיירות למינהל, ואף אין בו כדי לחייב את המשיבות שהן בעלות אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיהן. לא למותר לציין כי המשיבות אף לא כותבו על המכתב שהיה ממוען למינהל והעתקים ממנו נשלחו לשר התיירות ולעו"ד יגאל ארנון. 23. ביום 26.10.1994 נתקבלה החלטת ועדה משותפת של המינהל ומשרד התיירות לבטל את החלטת ההקפאה ולחדש באופן עקרוני את הקצאת המגרש בים המלח בלבד, בכפוף לתנאים הבאים: מכתב ויתור על תביעות, הפקדת ערבות ביצוע להקמת המלון כאשר גובה הערבות ולוח הזמנים ייקבעו על ידי המינהל ומשרד התיירות, והסכמה של המנוח להצעת הסדר מפורטת כאמור במכתבו של היועץ המשפטי של המינהל מיום 9.3.1994 והצעת הסדר שנשלחה אליו ביום 27.2.1994 (שני מסמכים אלה לא צורפו על ידי המערער). 24. במכתב לעו"ד ארנון מיום 7.11.94 פורטה ההחלטה של הועדה המשותפת אשר דנה באפשרות להקצות את המגרש בים המלח ומגרש נוסף באילת, וכי הועדה החליטה לאפשר את חידוש העסקה עם שיף אך ורק לגבי המגרש בים המלח בכפוף לתנאים שפורטו לעיל, תוך הבהרה כי "תוקף ההחלטה הינו 5 חודשים". כן נכתב במכתב כי – "להסרת ספק, אין לראות בהחלטת הועדה המשותפת משום התחייבות את אישור להקצאת קרקע [כך במקור – י.ע.] וכן לא התחייבות כלשהי. הקצאת הקרקע מותנית, בין היתר, באשור הנהלת ממ"י, באשור ועדת הפטור לפי תקנה 28(ב) לתקנות חובת מכרזים התשנ"ג 1993, במידת הצורך, ובמילוי תנאים נוספים עליהם יוחלט ויודע בהמשך". המערער מבקש ללמוד מהחלטה זו על הסכמה לזקוף את התשלומים ששילם לצורך הקצאה מחודשת, אלא שאף החלטה זו מסוייגת בסייגים, ואין בה כל התייחסות ליחסים בין המערער לבין המשיבות, אין בה התייחסות לדמי הפיתוח ששולמו, ואף לא התייחסות לגורלו של המגרש באילת. 25. במהלך שנת 1995 פנה שיף לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, בבקשת עזרה, כלהלן: "כפי שהסברתי לכבודו בשיחתנו לפני כחודש ימים, לא ניראה לי כי הבעיה תיפתר ללא התערבותך [...] זה מספר שנים אני מנסה ללא לאות אך בלי הצלחה, להגיע להבנה עם משרד התיירות ומינהל מקרקעי ישראל לחדש את זכויותי בקרקע...". איני סבור כי מכתב זה תומך בטענת המערער. נהפוך הוא, המכתב מהווה הוכחה נוספת כי באותה עת כבר נסתם הגולל על ההסכמים שנחתמו בשעתו לגבי הקצאת הקרקע והסכמי הפיתוח באילת ובים המלח. כך עולה גם ממכתבו של איתן הבר מיום 15.1.96, הממוען אל השר עוזי ברעם. במכתב, שנשלח לבקשת שיף, נכתב כי זמן מה בטרם הירצחו, הורה רבין ז"ל לבדוק מתוך מגמה חיובית את בקשותיו וטענותיו של שיף לגבי המגרשים בים המלח ובאילת, וכי "שוחחתי בענין זה פעם או פעמיים עמך ועם מר עוזי וכסלר (מינהל מקרקעי ישראל), שהביע התנגדות להיענות לו. מכל מקום, לא הגענו למסקנות כלשהן". 26. לטענת המערער, במהלך השנים 1997-1996, נודע למנוח כי חפת"א והמינהל מבקשים לשווק את מגרש 26 באילת לחברת צמנטכל, והתנהלו מגעים עם המינהל ועם חפת"א להקצאת מגרש חלופי תחתיו. בסעיפים 53-52 לתצהירו, מתאר בנו של שיף, כי במהלך חודש ינואר 1997, הוא ואביו נפגשו עם נציגי חפת"א שהצביעו בפניהם על מגרשים חלופיים שניתנים להקצאה, תוך זקיפת התשלומים על חשבון מגרש 26, וכי לאחר אותו ביקור נערכו פגישות נוספות עם נציגי חפת"א על מנת לאתר מגרשים חלופיים, וכי הוצע מגרש חלופי שאדריכל מטעם המנוח אף החל בתכנונו. חפת"א כופרת בתוקף בעצם קיום אותה פגישה (סעיף 36 לסיכומיה), וממילא גם בהסכמות שנטען שהושגו בה. בהיעדר אסמכתא לקיומה של הפגישה, איני רואה ליתן משקל לטענת המערער, אך אפילו אניח, לצורך הדיון, כי נתקיימה פגישה, ואפילו אניח כי דובר או הוסכם באותה פגישה כי דמי הפיתוח ששולמו ייזקפו עבור מגרש חלופי, הרי שבהעדר מסמך בכתב אודות תוצאות אותה פגישה, אין בפנינו הודאה בזכות בכתב, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות (וראו: אסף פוזנר "דוקטרינות ישנות, סוגיות חדשות ודברים שבכתב – האם אתה רשאי לומר בעל פה?" ספר גבריאל בך 558-552 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011)). . 27. ביום 6.1.1998 התקיימה ישיבה בהשתתפות שיף, מר ב. ברודו מנהל המינהל דאז ונציגים בכירים של המינהל כדי לדון בהקצאת המגרשים בפרוייקט אילת ובפרוייקט ים המלח. אקדים ואומר כי פרוטוקול הישיבה הוא המסמך המהותי ביותר במסגרת המגעים שהתנהלו בין הצדדים, ואם נראה בו הודאה בזכותו של שיף להשבה, הרי שלא חלפה תקופת ההתיישנות, באשר התביעה השניה הוגשה בשנת 2004, כשש שנים לאחר אותה פגישה. וכך נכתב בפרוטוקול הפגישה: "ים המלח ברודו: מנהל המינהל מציע למר שיף, לפנים משורת הדין, ובכפוף לאישור הנהלת המינהל, הועדה המשותפת וועדת הפטור שע"י מועצת מקרקעי ישראל, חידוש העסקה והארכת הסכם הפיתוח ללא תשלום הפרשי ערך קרקע, בתנאי שהיזם יחזיר המגרש למצבו הקודם, דהיינו עלויות היבוש הן על היזם, עלויות היבוש מוערכות בכ-10 מליון דולר, ונובעות מהצורך לתקן את המצב, שנוצר עקב חוסר טיפול בקרקע על ידי היזם, אשר החזיק אותה ברשותו. לחילופין, מנהל המינהל מוכן להביא הצעה של ביטול העסקה והחזרת הכספים ששולמו עבור המגרש (בתוספת הצמדה), לאישור הנהלת המינהל. שיף: מודיע כי ההצעה של חידוש העסקה לא מקובלת עליו. ברודו: מאחר ומר שיף דורש גם החזר הוצאות, בנוסף להחזר הכספי ששולם בגין העסקה, דבר שאינו נהוג במינהל, מנהל המינהל מוכן להביא לאישור המועצה את נושא החזרת הכספים, כולל הוצאות [...] סוכם: תוך שבוע ימים ימציא חיים שיף למינהל מכתב דרישה עם ההצעה להחזר הוצאות. ההודעה כפופה לאישור הנהלת המינהל ומועצת מקרקעי ישראל". אילת ברודו: מאחר ומגרש 26, אשר נרכש בזמנו על ידי מר שיף שווק בינתיים, מנהל המנהל מציע למר שיף לשמור עבורו את מגרש 202 (מגרש דומה, אך קטן יותר) עד לאישור תב"ע, ואז להקצות את המגרש בפטור ממכרז, בכפוף לתשלום הפרשי ערך הקרקע והוצאות הפיתוח עבור המגרש החדש (202), בניכוי הסכום ששולם על ידו בעבר, עבור מגרש 26. ח. שיף: מסרב להצעה זו. מנהל המינהל מוכן לשקול ביטול העסקה והחזר הכספים, כפי שסוכם לגבי המגרש בים המלח. סוכם: מר שיף ימציא מכתב דרישה לחשבון הוצאות תכנון למנהל המינהל כדי לבדוק אפשרות ביטול העסקה והחזר ההוצאות הנ"ל. ההצעה כפופה לאישור הנהלת המינהל ומועצת מקרקעי ישראל". לטענת המערער, הצעת המינהל משקפת הסכמה לכך שהכספים ששולמו על ידו ייזקפו לטובת עסקאות מחודשות, הן הכספים ששילם למינהל כנגד הקרקע והן הכספים ששילם למשיבות בגין הוצאות הפיתוח. מהסיפא של המסמך דלעיל, למד המערער על הודאה בזכותו להשבת הכספים, הודאה שיש בה כדי להתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות, וכי באותו שלב לא היתה "החזקה נוגדת" של הכספים. לטעמי, ניתן להסיק מהמסמך הסכמה של המינהל לביטול עסקת אילת ועסקת ים המלח והשבה של הכספים ששולמו, כפי שנעשה בסופו של דבר על ידי המינהל. אולם הדברים נכונים לגבי הכספים ששולמו למינהל עבור הקצאת הקרקע, להבדיל מהוצאות הפיתוח ששולמו ישירות למשיבות, שכלל לא היו צד לאותה ישיבה. ההסכמה להקצאת מגרש חדש בים המלח הייתה מותנית בתשלום נכבד העולה בהרבה על הוצאות הפיתוח ששילם שיף בשעתו לחברה לפיתוח ים המלח. ואילו לגבי המגרש באילת, להבדיל מהמגרש בים המלח, אכן הייתה קיימת נכונות לזקוף את הסכומים ששולמו לזכות המגרש החלופי, אך "בכפוף לתשלום הפרשי ערך הקרקע והוצאות הפיתוח עבור המגרש החדש", ולא ברור אם המילה "הפרשי" מתייחסת גם להוצאות הפיתוח, נהפוך הוא, פשוטו של מקרא כי הקצאת המגרש החדש הותנתה בתשלום הפרשי ערך הקרקע ובתשלום הוצאות הפיתוח עבור המגרש החדש, מבלי לזקוף את הוצאות הפיתוח ששולמו בשעתו עבור מגרש 26 באילת לזכות המגרש החדש. לא למותר לציין כי המשיבות לא היו צד לישיבה, וסיכום הישיבה אף לא נשלח אליהן כפי שעולה מרשימת המכותבים. גם בכך יש כדי להעיד כי המגעים נעשו מול המינהל בהקשר לזכויות במקרקעין, להבדיל מדמי הפיתוח ששולמו למשיבות, שהמינהל לא יכול היה להתחייב לגביהם. 28. מאוחר יותר באותו חודש התקיימה פגישה עם אריאל שרון, הפעם בכובעו כשר התשתיות הלאומיות, ובה נכחו שיף ובנו, מר ברודו מנהל המינהל, ופונקציונרים נוספים מטעם המינהל. בפגישה נדונו "המגרשים בים המלח ובאילת" וסיכום הישיבה כולל שתי שורות: "השר הנחה את ממ"י להגיע תוך חודש ימים לפתרון מוסכם על הצדדים. אחריות ביצוע: מנהל ממ"י" [הדגשה במקור – י.ע.]. גם בכך יש לתמוך במסקנה כי המינהל יכול היה להתחייב אך ורק לגבי מה שבתחום אחריותו, קרי, הקצאת הקרקע או השבת הסכומים ששולמו עבור הזכויות בקרקע. 29. בשנת 1999 חלה שיף במחלה ממארת ובחודש יוני 2000 הלך לבית עולמו. מנהל העזבון פנה ביום 27.7.2000 במכתבי דרישה לחפת"א ולחברה לפיתוח ים המלח, בהם גולל את השתלשלות העניינים. במכתבו, ציין מנהל העזבון כי בישיבה שהתקיימה שלושה ימים לפני כן אצל מנכ"ל משרד התיירות, בהשתתפות פונקציונרים מהמשרד, נדונה הבקשה כי חפת"א והחברה לפיתוח ים המלח ישיבו לעזבון את מלוא הכספים ששולמו להן על ידי שיף בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. ראוי לציין כי במכתב זה לא נטען כי הפרוטוקול מיום 6.1.98 מחייב את המשיבות . בהמשך לאותו מכתב, פנתה ביום 5.1.2001 גב' רינה אפרת, מנהלת אגף כלכלה ותקציב במשרד התיירות, לגב' דקלה מור, מנכ"ל חפת"א, במכתב בו נאמר: "ברצוני להביא לידיעת דירקטוריון חפת"א כי משרד התיירות מעונין להביא לסיומה סדרה ארוכה של דיונים שהחלה בסוף שנות ה-80 עם היזם בנושא הנדון. לאורך כל השנים תבע היזם להשיב לו את הקרקע שהקצאתה לו בוטלה. לאחרונה הסכימה משפחתו להצעת פשרה שהעלה ממ"י, לפיה יושבו הכספים ששולמו על ידי היזם בתמורה לוויתורים על דרישתם על הקרקע. משרד התיירות תומך בהצעה זו וגורס כי יש להשיב הכספים בהצמדה למשפחת היזם, בניכוי אחוז מסוים כנגד הוצאות חפת"א שהיו כרוכות בדיונים בעניין. כדירקטורית בחברה, ברצוני להוסיף כי מהנתונים שהובאו בפני, אמנם אין ויכוח על כך שהיזם לא עמד בהסכמים שהיו לו עם ממ"י ועם חפת"א וכנראה לא החל בבניה ממניעים וסיבות הקשורות בו בלבד. אף על פי כן, אינני מוצאת לנכון לנקוט בעמדה 'קשוחה' יותר מזו שמציע ממ"י [...] אני חושבת כי יש מקום לזמן את נציגי היזם להופיע בפני הדירקטוריון... מצ"ב מסמך הממפה השתלשלות העניינים בנושא... לשיקולך באם להפיצו לחברי הדירקטוריון". עוד באותו חודש, העבירה חפת"א למנהל העזבון, לבקשתו, פרוט התשלומים ששולמו בעבר על ידי המנוח לחפת"א, אך לא הוצגה תשובה לבקשת משרד התיירות ומנהל העזבון. איני סבור כי ניתן להסיק מהמכתב הודאה מצד חפת"א שיש בה כדי להתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות. נהפוך הוא, מהמכתב עולה כי משרד התיירות ממליץ לחפת"א להיענות לבקשה, אך אין במכתב הוראה מחייבת של משרד התיירות, בהיות חפת"א חברה עצמאית בעלת אישיות משפטית נפרדת. 30. החברה לפיתוח ים המלח הגיבה לדרישת מנהל העזבון במכתב בא כוחה מיום 21.2.2000, בו דחתה את הדרישה "מכל וכל". במכתב התשובה נאמר כי תקופת ההתיישנות חלפה זה מכבר וחלוף הזמן גרם נזק במישור הראייתי. עוד נכתב, כי המנוח הפר את הסכם הפיתוח בכך שלא שילם כמחצית דמי הפיתוח להם נתחייב על פי ההסכם; כי הנזקים שנגרמו לחברה לפיתוח ים המלח עולים על דמי הפיתוח ששולמו; וכי בהסתמך על הסכם הפיתוח ודמי הפיתוח ששולמו בוצעו כבר העבודות המתחייבות והחברה שינתה כבר מצבה לרעה. 31. ביום 10.7.2001 השיב המינהל למערער את הסכום המשוערך ששילם למינהל עבור הקרקע. לטענת המערער, השבת הכספים על ידי המינהל מהווה הודאה בזכותו להשבה עבור המגרשים באילת ובים המלח, או משום ביצוע הזכות, כמשמעותם בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. אלא שהמינהל והמשיבות הם גופים נפרדים, והודאת המינהל אינה מחייבת את המשיבות. אף ספק אם המינהל פעל לפנים משורת הדין, באשר טענת התיישנות לא עמדה לו באותה עת, היות שבהסכמי הקצאת הקרקע בין המינהל לשיף, נכלל סעיף לפיו תקופת ההתיישנות על פי אותו חוזה תעמוד על 15 שנה. 32. מתכתובת שהתנהלה בין מנהל העזבון לב"כ חפת"א (מכתבו מיום 27.1.2002) עולה כי התקיימה פגישה נוספת עם נציגי חפת"א, בה הועלו מספר הצעות כספיות לסיום העניין בפשרה, הצעות שנדחו על ידי המערער, וכי ביום 29.11.2001 הוצע על ידי ב"כ חפת"א להשיב לעזבון סכום של 1.8 מליון ₪, הצעה שנדחתה אף היא על ידי המערער במכתב מנהל העזבון מיום 27.1.2002. מאחר שהיה מדובר בהצעות לפשרה, תוך שחפת"א שומרת לעצמה את טענת ההתיישנות, לא ניתן לראות בהצעות אלה הודאה בזכות של המנוח או של העזבון. ביום 25.6.2003 התכנס דירקטוריון חפת"א כשעל סדר יומו, בין היתר, דרישת העזבון להשבת הכסף. פרוטוקול הישיבה כולל שורה אחת:"החלטה: הצעות החברה הקודמות עומדות בעינן. יש להודיע על כך לנציג העיזבון". 33. סיכום ביניים: לגבי החברה לפיתוח ים המלח: עילת התובענה נוצרה עם ביטול ההסכם בחודש אוקטובר 1984 כך שהתביעה התיישנה בשנת 1991. למעשה, למעט פניה אחת מחודש יולי 1989 ועד לפניית מנהל העזבון בשנת 2000, אין פנייה של המנוח או עזבונו-המערער לחברה לפיתוח ים המלח בדרישה להשבת דמי הפיתוח. להבדיל מחפת"א, אף לא דובר בכל שלב שהוא על הקצאת מגרש חלופי, או על קיזוז הסכומים ששולמו כדמי פיתוח על ידי המנוח מדמי פיתוח שישולמו עבור מגרש חלופי. לא למותר לציין כי לחברה לפיתוח ים המלח עומדת גם טענת הגנה לגופה של תביעה, ולפיה, המגרש שהוקצה הוצף לאחר הזנחתו משך שנים, ונדרש סכום ניכר לצורך הכשרתו מחדש, סכום העולה על דמי הפיתוח ששולמו על ידי המנוח. לגבי חפת"א: עילת התובענה נוצרה עם ביטול ההסכם בחודש אוקטובר 1984 כך שתקופת ההתיישנות הסתיימה לכאורה בשנת 1991. אולם בשנת 1987 הסכימה חפת"א להשיב למנוח את הסכומים ששולמו על ידו כדמי פיתוח, ובחודש ינואר 1989 חזרה והביעה נכונותה לכך בכפוף להסרת העיקול, כך שניתן לראות בכך הודאה בזכות המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות, באופן שתקופת ההתיישנות הסתיימה סמוך לחודש אוגוסט 1996 (בהתחשב בכך שאין להביא בחשבון תקופה של כשבעה חודשים במהלכה התביעה הראשונה עמדה תלויה – סעיף 15 לחוק ההתיישנות). אלא שהתביעה הוגשה בשנת 2004, כחלוף שמונה שנים מתום תקופת ההתיישנות. רובם של המגעים נוהלו מול המינהל, בחלקם בהשתתפות משרד התיירות. התנהלותו של המינהל מהווה הודאה בזכותו של המערער להשבת הכספים ששילם למינהל בגין הקצאת הקרקע, אך אין בה כדי לחייב את המשיבות, שהן בעלות אישיות משפטית נפרדת, ולא נטען, וממילא לא הוכח, כי יש מקום "להרמת מסך" בין המינהל לבין המשיבות, או בין משרד התיירות לבין המשיבות. 34. ודוק: לא נעלמה מעיני הזיקה בין ההסכמים השונים שנכרתו בין שיף לבין המינהל והמשיבות, שעסקו בפיתוח חוף הים הצפוני של אילת וחוף ים המלח, בהתאם לשורה של הסכמים בינן לבין המינהל, במסגרתם העמיד המינהל לרשותן שטחי קרקע לפיתוח השטח לטובת יזמים המעוניינים להקים בו פרויקטים תיירותיים. אלא שלמרות הזיקה בין ההסכמים, המדובר בשני גופים נפרדים ובשתי מערכות יחסים, האחת עניינה הזכויות בקרקע, והשניה עניינה הוצאות הפיתוח עבור הקרקע שהוקצתה. המשיבות מימנו את עבודות הפיתוח באמצעות דמי הפיתוח ששולמו להן על ידי יזמים, שרכשו מהמינהל זכויות במגרשים שבשטח ההרשאה שניתן למשיבות. דהיינו, יש להבחין בין הזכויות הקנייניות בקרקע, הנרכשות ישירות מהמינהל, בעוד פיתוח שטח ההרשאה מתבצע על ידי המשיבות באמצעות דמי הפיתוח, המגלמים השתתפות יחסית של היזמים בכלל הוצאות הפיתוח בשטח ההרשאה, ולאו דווקא ישירות מול המגרש הספציפי שהוקצה למנוח. מכאן, שלמרות הזיקה בין ההסכמים, המשיבות והמינהל מתנהלים כגופים נפרדים ועצמאיים ומכאן ההתקשרות הנפרדת עם המינהל ועם המשיבות. לכן, לא ניתן לקרוא לתוך הסכמי הפיתוח בין שיף למשיבות את ההוראה בחוזים שבין המינהל לבין שיף ולפיה "תקופת ההתישנות בתביעות שעילתן נובעת מחוזה זה לא תהיה קצרה מ-15 שנה". נראה כי הוראת התיישנות מיוחדת זו נובעת מכך שהמדובר בהסכמים שעניינם זכויות במקרקעין, בהתאם לתקופה הקבועה בחוק ההתיישנות לגבי מקרקעין, להבדיל מהסכמי הפיתוח בין המשיבות לבין שיף שעניינם בעבודות פיתוח והתשלום בגינן. עילה של עשיית עושר 35. כאמור, במהלך שנת 2000, גבתה חפת"א דמי פיתוח מחברת צמנטכל עבור מגרש 26 באילת בסכום של כ-9.2 מליון ₪ (פי שניים מהסכום המשוערך ששולם על ידי שיף בזמנו לחפת"א בגין אותו מגרש). המערער טען כי בתאריך זה נולדה עילה חדשה של עשיית עושר, מאחר שחפת"א גבתה פעמיים הוצאות פיתוח בגין אותו מגרש, ומאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2004, ארבע שנים לאחר מכן, הרי שהתביעה כנגד חפת"א לא התיישנה. דין הטענה להידחות. ההשבה החוזית לפי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, כבר מגלמת בחובה את העקרון של עשיית עושר. כך, לדוגמה, נאמר בעניין אלבשארה: "עם ביטול החוזה ושחרור הצדדים מחיוביהם החוזיים נולדת עילת ההשבה. הכלל הינו אפוא כי זכות ההשבה ומניעת ההתעשרות משתכללות עם ביטול החוזה" (שם, בעמ' 806). מכאן, שהעילה של עשיית עושר השתכללה כבר ביום הולדת עילת התביעה להשבת הכספים ששולמו בעקבות ביטול הסכמי הפיתוח, ואין בגביית דמי הפיתוח מחברת צמנטכל בשנת 2000 כדי להוסיף או לגרוע מעילה זו. במילים אחרות, ההתעשרות של חפת"א נוצרה כבר כאשר סירבה להחזיר את הכסף למנוח, והגבייה הנוספת מצמנטכל אינה נובעת מאותה התעשרות. ביטול החוזה שחרר את הצדדים מחובותיהם, כך שחפת"א רשאית הייתה לעשות במגרש כרצונה מבלי שלשיף או לעזבונו יכולה הייתה לקום טענה לרווח שהופק עקב כך. זאת, להבדיל מהמצב שנדון בעניין אדרס, שם הופק הרווח על ידי המפר כאשר החוזה היה בתוקף. הערה לפני סיום 36. לאורך התקופה שנסקרה לעיל, סירב המנוח מספר פעמים להצעה לקבל חזרה את הסכומים ששילם למינהל עבור הזכויות בקרקע והסכומים ששילם כדמי פיתוח למשיבות. חפת"א טענה כי הדבר נעשה בכוונת מכוון כדי להבריח את הכספים מנושיו. כך, בשנת 1988 הוטל עיקול על הכספים המגיעים למנוח, על ידי בנק לאומי ומס הכנסה. עורך דין ש. תוסייה-כהן, בא כוחו דאז של המנוח, אף כתב במכתבו מיום 3.8.88 כי בנסיבות שנוצרו מוטב כי המנוח "ימשיך להחזיק בטיעוניו ובתביעותיו ביחס למגרשים האמורים וימצא את הדרך המשפטית לממש זכויותיו". אלא שטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהמנוח סירב כבר בשנת 1985, עוד טרם נכנס לקשיים, לקבל את כספי ההשבה. הכרזתו של המנוח כפושט רגל בוטלה בשנת 1991, כך שהטענה אינה מתיישבת גם עם העובדה שהמנוח סירב להשבה גם במועדים מאוחרים יותר, ועמד על הקצאה של מגרש חלופי, או על השבת דמי הפיתוח ללא תנאי של ויתור על תביעות. סוף דבר 37. הגענו למסקנה כי תביעתו של שיף ועזבונו כלפי המשיבות התיישנה. התביעה כנגד החברה לפיתוח ים המלח התיישנה כבר בשנת 1991 או בסמוך לכך והתביעה כנגד חפת"א התיישנה בשנת 1996 או בסמוך לכך, בעוד התביעה הוגשה בשנת 2004. לא אכחד כי התוצאה של דחיית התביעה מחמת התיישנות מעוררת תחושה לא נוחה בכל הקשור לתביעה כנגד חפת"א. אין חולק כי שיף שילם עבור הוצאות הפיתוח של המגרש באילת, הכסף נותר ברשותה של חפת"א שאף גבתה פעם נוספת הוצאות פיתוח מצמנטכל בגין אותו מגרש. חפת"א לא העלתה טענת הגנה מהותית כנגד התביעה, ונסמכה רק על טענת ההתיישנות. לא כך לגבי החברה לפיתוח ים המלח, שהעלתה טענת הגנה מהותית, שבאה לידי ביטוי בכתובים גם "בזמן אמת", ולפיה ביטול החוזה גרם לה נזק, לאחר שהמגרש שהוקצה לשיף הוצף, מה שחייב אותה לחזור ולבצע את עבודות הפיתוח, אף בסכומים גבוהים יותר מאלה ששולמו. סברנו כי מאחר שחפת"א היא חברה ממשלתית, חלה עליה חובת הגינות מוגברת, והמלצנו על השבה של חלק מהסכום, כפי שייפסק על ידנו על דרך הפשרה, וברוח המגעים שהתנהלו בשעתו בין מנהל העזבון לבין חפת"א, אך לצערנו חפת"א סירבה להצעה זו, ומשכך, אין לנו אלא לפסוק על פי הדין. 38. אשר על כן, אמליץ לחברותי לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין, ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ח' בסיון התשע"ב (29.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10028080_E13.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il