מוחמד נאיף גרה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 2807/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2807/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל העותר: מוחמד נאיף גרה נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. מ"מ רוה"מ ושר האוצר 3. היועץ המשפטי לממשלה 4. שרת המשפטים והחוץ 5. מינהל מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד ערן אטינגר פסק-דין השופטת מ' נאור: ההליכים המשפטיים הקודמים 1. בשנת 2003 הגיש העותר עתירה (בג"ץ 6303/03, להלן: העתירה הקודמת) לביטול הפקעת קרקע חלקה 7 בגוש 8809 מזרחית לכפר ג'ת (להלן: המקרקעין). המקרקעין נרכשו, לפני למעלה מחמישים שנה, על-ידי המדינה על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה) והם רשומים על שם רשות הפיתוח. העותר טען כי ההפקעה היתה בלתי חוקית. בתגובה לעתירה הקודמת טענה המדינה כי אין יסוד לטענות העותר נגד ההפקעה. יחד עם זאת ציינה המדינה כי "במסגרת נסיון למצוא פתרון מעשי לבעיה, הביע מנהל מקרקעי ישראל את הנכונות, לבחון את האפשרות, לפנים משורת הדין, לבצע עסקת פיצויים כוללת, בגין הפקעת חלקה 7 וחלקה נוספת שהופקעה לצורך כביש חוצה ישראל (חלקה 17) באופן שהעותר יקבל את הזכויות בחלקה וכן פיצוי כספי" (סעיף 35 לתגובת המדינה מיום 17.1.2005). 2. העותר עצמו מעיד כי בדיון עמדת בית המשפט היתה כי "הסיכויים קלושים ואפילו אפס לזכות בעתירה למרות כל הטענות והתקיפה הישירה [בדבר] אי חוקיות ההפקעה" (מכתב העותר לפרקליטות המדינה מיום 2.8.2005, נספח 16 לעתירה). ביום 15.6.2005 ניתן פסק הדין בעתירה הקודמת, ולפיו "בהמלצת בית המשפט, חוזר בו העותר מהעתירה והיא נמחקת. המדינה הודיעה על נכונותה לבוא להסדר מוסכם עם העותר ברוח הפרטים המפורטים בתשובתה לענין זה". העתירה והתגובה 3. בעקבות פסק הדין פנה העותר למדינה לבוא עמו בדין ודברים להשגת הסדר מוסכם ברוח הפרטים שפורטו בתשובת המדינה לעתירה הקודמת. 4. בעתירה זו שלפנינו טוען העותר כי מאז נתקבל פסק הדין לא יצרה עמו המדינה קשר בעניין זה. על כן מבקש הוא לחדש את "כל הטענות שהופיעו בעתירה הקודמת" ולחייב את המדינה בביטול ההפקעה. 5. בתגובה המקדמית לעתירה הנוכחית (מיום 10.5.2006) הודיעה המדינה כי נעשתה פניה לשמאי הממשלתי כדי לקבל שומה למקרקעין לצורך קידום הסדר מוסכם. בהודעה המשלימה מטעם המדינה (מיום 18.7.2006) נמסר, כי "קיים קושי במימוש הצעת הפשרה במתווה המדויק שפורט בתגובת המדינה לעתירה הקודמת... לאחר בחינת השומות התברר כי שוויה של חלקה 7 הינו גבוה יותר מאשר הערכות המוקדמות ולכן.. הכללים והמדיניות המחייבים את המנהל אינם מאפשרים לתת לעותר את חלקה 7 בשלמותה בתנאים האמורים". עם זאת הוצע לעותר לקבל כ-72% מהמקרקעין וכן פיצוי כספי נוסף בסך 83,511 ש"ח (כאמור במכתב מנהל מקרקעי ישראל לעותר, מיום 18.7.2006, שצורף כנספח להודעה המשלימה). לטענת המדינה ניתן בכך מענה לבקשתו של העותר בעתירה זו, לקידום הסדר מוסכם, בעקבות האמור בפסק הדין בעתירה הקודמת. לטענת המדינה, בנסיבות אלה, ככל שהעותר יודיע "כי הוא נכון לנהל משא ומתן עם המנהל כדי למצות את הניסיון להגיע לפשרה בעניין על בסיס המתווה המתואר... הרי שיקויים משא ומתן כאמור" ואילו "ככל שעניינו של העותר יהא גובה תשלום הפיצוי שהמנהל מוכן לשלם לו, הרי מן הדין לפנות בתביעה מתאימה לערכאה האזרחית המוסמכת". לגישת המדינה יש לדחות את בקשת העותר לחדש את טענותיו שבעתירה הקודמת ולהורות על ביטול ההפקעה, שכן העתירה הקודמת נמחקה בהמלצת בית משפט זה, לאחר שהתקיים דיון בטענות ובית המשפט עמד על סיכוייה הקלושים של העתירה (כפי שציין אף העותר עצמו). 6. ביום 9.8.2006 הודיע העותר כי הוא דוחה את הצעת המדינה לפיצוי מוסכם. בהודעתו השיג על גובה הפיצוי הכספי שהוצע לו, טען כי שולמו לאחרים פיצויים גבוהים יותר משהוצע לו, וציין כי הוא מתנה את קבלת הפיצוי הכספי "בקבלת אישור להקים תחנת דלק צמוד לכביש חוצה ישראל וזה כפיצוי מינימלי על ההפסד והנזק שנגרם לי". נוכח עמדה זו, הדוחה את הצעת המדינה לפיצוי, מבקש העותר כי נורה על ביטול ההפקעה כאמור בעתירה הקודמת. דיון 7. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, אין הצדקה לחידוש הטענות שבעתירה הקודמת, נגד ההפקעה עצמה. טענותיו של העותר בעניין זה נדונו בפני בית משפט זה במסגרת העתירה הקודמת. בהמלצת בית המשפט, חזר בו העותר מטענותיו והעתירה נמחקה. בנסיבות אלה, ונוכח פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת, אין מקום להיזקק לטענות אלו בשנית. ויוזכר כי העותר ציין בעצמו כי בית משפט זה ראה בטענותיו נגד חוקיות ההפקעה – טענות קלושות. שנית, דומה כי תכלית הגשת העתירה הנוכחית היתה זירוז הליכי המשא ומתן בין העותר למדינה לצורך הסכמה על הסדר פיצויים (בשונה מביטול ההפקעה). מבוקשו זה של העותר ניתן לו. המדינה נהגה בהתאם להמלצת בית המשפט בדיון בעתירה הקודמת לעותר, והגישה לו באחרונה, הצעה להסדר פיצויים. שלישית, העותר הודיע כעת, בתגובה להצעה להסדר הפיצויים, כי הוא אינו מסכים להסדר המוצע. לעותר ישנן כאמור השגות שונות על גובה הפיצוי שהוצע לו. ואולם עניין זה נתון למשא ומתן ישיר בין העותר למדינה. בית המשפט איננו שותף למשא ומתן זה. פסק הדין בעתירה הקודמת איננו מחייב את המדינה להגיע להסדר. כזכור דובר על הסדר מוסכם "ברוח הדברים שפורטו בתשובתה" של המדינה, והרי מלכתחילה הודיעה המדינה בתשובתה כי הצעת הסדר הפיצויים היא לפנים משורת הדין. 8. ככל שיש לעותר השגות על גובה הפיצויים שהוצעו לו ואין הוא מצליח להגיע עם המדינה לעמק השווה בעניין זה, הרי שיש בידו סעד חלופי בדמות הגשת תובענה לבית המשפט האזרחי המוסמך. אכן, "הנושא של פיצוי בגין מקרקעין שהופקעו מצוי בסמכותו של בית משפט אחר" (בג"ץ 3795/02 כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל (מיום 22.7.2002)) ו"מקומה של [דרישת הפיצוי] להתברר בבית-משפט אזרחי בגדרו יתבע העותר פיצויים בגין הפקעת הקרקע" (בג"ץ 2230/98 הייב נ' שר האוצר (מיום 16.6.1998)). 9. אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ט אלול, תשס"ו (11.9.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06028070_C06.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il