אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ. אלברט יפרח

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2801/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערערים והמשיבים בערעור שכנגד: 1. אל-על - נתיבי אויר לישראל בע"מ 2. כלל, חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים והמערערים בערעור שכנגד: 1. אלברט יפרח 2. טובה יפרח ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.3.96 בת"א 160/92 שניתן על ידי כבוד השופט ח' אריאל בשם המערערים: עו"ד ע' קרינסקי בשם המשיבים: עו"ד פ' זלצר פסק-דין השופט ת' אור: 1. המשיב הראשון (להלן: התובע), יליד 1944, נפגע בתאונת דרכים ביום 26.9.91. שתי המערערות (להלן: הנתבעות) חייבות בפיצוי המשיבים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים). בעת קרות התאונה היה התובע עובד של המערערת הראשונה. הוא נפגע במהלך עבודתו, והתאונה הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד). התובע נפגע קשות בתאונה. כתוצאה מהתאונה, שתי גפיו התחתונות נקטעו מתחת לברך. עקב שבר בחוליות הצוואריות ותזוזתן, נגרם לחץ על חוט השדרה, וכתוצאה מכך נגרמו לתובע שיתוק בארבע גפיו, וכן אי שליטה על הסוגרים. נכותו היא בשיעור 100% לצמיתות. על פי חוות דעת שבאה בפני בית המשפט, נקבע שנגרם לתובע קיצור תוחלת חיים בשיעור של 15-10%, אשר מתבטא בקיצור של שלוש שנים וששה חודשים. בית המשפט המחוזי קבע את גובה נזקיו של התובע. על פי קביעתו, הנזק הכולל הוא בסכום של 7,808,947 ש"ח (כ9,400,000- ש"ח בערכים של הכסף היום), וזאת בנוסף לתשלום בגין נזק לא ממוני אשר שולם בנפרד. מהסכום האמור נוכו גימלאות המוסד לביטוח לאומי בסכום כולל של 2,168,756 ש"ח, ותשלומים תכופים בסכום כולל של 529,442 ש"ח, כך שיתרת הפיצויים לתשלום נקבעה בסכום של 5,110,349 ש"ח. בהחלטה לתיקון פסק הדין הוגדל סכום התשלומים התכופים אותו יש לנכות, ולכך אתייחס עוד בהמשך. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להלן אדון בטענות המופנות כלפי סכומי הפיצויים שנפסקו בפרטי נזק שונים, אך אדון רק באותן טענות המצדיקות התייחסות. כפי שיובהר בסמוך, טענות אלה הן טענות אשר הועלו על ידי הנתבעות בערעורן. טענות התובע כנגד פסק הדין, כפי שהועלו במסגרת הערעור שכנגד, אינן מצדיקות התערבות בפסק הדין. אכן, הערעור שכנגד כל כולו אינו אלא ניסיון ליצור "משקל שכנגד" לערעור שהוגש על ידי הנתבעות, מבלי שהטענות לגופן תהיינה מוצדקות. עזרת צד שלישי 2. על הצרכים הסיעודיים של התובע כתוצאה מנכותו, ניתן ללמוד מחוות דעתו של פרופסור שאקו, אשר מונה על ידי בית המשפט כמומחה רפואי בתחום השיקומי. על פי האמור בחוות דעתו: "התובע זקוק לעזרה בכל הפעילויות החיוניות היום יומיות כרחצה, הלבשה, הכנת מזון והגשתו, העברות מהמיטה לכסא ובחזרה. התובע אינו מסוגל לחיות בגפו וזקוק לעזרת הזולת במשך כל היממה שיסעדו וישנו תנוחתו ביום ובלילה. כאשר התובע עוזב את ביתו יש צורך בליווי". על יסוד חוות דעת זו ויתר הראיות, קבע בית המשפט שהתובע נזקק לעזרה צמודה ורצופה, אם כי בלילה ובחלקים בלתי מסויימים של היום המדובר בעזרה בעלת אופי סביל. הטיפול הנדרש בלילה הוא הפיכת התובע ושינוי תנוחת השכיבה שלו פעמיים-שלוש מידי לילה. לאחר שסקר את האפשרויות השונות למתן סיעוד לתובע אשר הועלו בפניו, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי מן הראוי כי התובע יתקשר עם חברה לכוח אדם אשר תדאג להספקת כוח האדם הנדרש, כולל החלפת העובדים במשמרות השונות, ללא שהתובע יצטרך להיות מוטרד בהבטחה מתמדת של עובדים שיסעדוהו. עם זאת, בית המשפט לא קיבל כי העלות הנדרשת היא כפי הצעת המחירים של חברה בשם "דנאל", אליה פנה התובע. להערכתו של בית המשפט, פיצוי בסך 14,000 ש"ח לחודש (כ16,750- ש"ח בערכי הכסף כיום) יהלום את צרכי הסיעוד של התובע, הן לעבר והן לעתיד. בהתאם לכך, נפסק לתובע סכום של 682,080 ש"ח כפיצוי עבור העבר (כולל ריבית) וסכום של 2,912,305 ש"ח עבור העתיד. 3. המחלוקת הנוגעת לפיצוי בפרט נזק זה מתמקדת בשניים: א. בית המשפט המחוזי החליט שהתובע זכאי לפיצוי מלא לפי העלות של הוצאות ריפוי, החלמה ושיקום, מבלי להפחית תשלום כלשהו בשל גימלאות בעין - ריפוי שיקום והחלמה - להן זכאי התובע על פי הדין כנפגע תאונת עבודה. לטענת הנתבעות, אין הצדקה לפיצוי התובע בגין אותו סיעוד ושירותים שהוא זכאי לקבלם ללא תשלום מהמוסד או מקופת חולים הפועלת עבורו או מטעמו; ב. בעלי הדין חלוקים על שיעור הפיצוי החודשי אותו קבע בית המשפט: בעוד שהנתבעות טוענות שבכל מקרה הסכום של עלות הסיעוד לתובע צריך להיות נמוך יותר, לטענת התובע, היה על בית המשפט לפסוק תשלום גבוה יותר. 4. כל נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, החלמה ושיקום רפואי במידה ובאופן אשר נקבעו בתקנות ובהוראות המוסד שניתנו במסגרת התקנות ואושרו בידי השר ופורסמו בדרך שהורה (סעיפים 87 ו88- לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה1995- - להלן: החוק). התקנות החלות בעניין זה הן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח1968- (להלן: התקנות). את הריפוי, ההחלמה והשיקום הרפואי רשאי המוסד ליתן גם באמצעות גוף אשר הוסמך כשירות רפואי, כאמור בסעיף 89(א) לחוק. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (להלן: קופת חולים) הוכרה כשירות רפואי כזה. הזכויות והחובות ההדדיות בין המוסד לבין הגוף באמצעותו מסופקות גימלאות (קופת חולים בענייננו), ייקבעו, כאמור בסעיף 91 לחוק, בהסכם שאישר השר, במידה והשר לא קבע אותם בתקנות. הסכם כזה נחתם בין המוסד לבין קופת חולים ב7.6.90- (נ21/) והעתק שלו הוצג בפני בית המשפט (להלן: ההסכם). על פי המותנה בהסכם, על קופת חולים לספק לנפגע תאונת עבודה (מקבל השירות) את כל השירותים המפורטים בתקנות. התקנות מגדירות מהו "טיפול רפואי", ועל פי ההגדרה הוא כולל גם החלמה ושיקום רפואי. בסעיפים 5 ו6- להסכם נקבע כדלקמן: "5. א. היו הרופא המטפל במישרין במקבל השרות או המוסד, בדיעה שמקבל השרות זקוק לאישפוז ומקבל השרות ומשפחתו הסכימו לקבל השירותים הרפואיים שלא במסגרת אישפוז, מתחייבת בזה הקופה לשאת בכל ההוצאות שיידרשו לשם ביצוע מתן השירותים בבית מקבל השירות, או בכל מקום בו ישהה מקבל השירות באותה עת. ב. הסכום שבו תישא הקופה לצורך ביצוע מתן השירותים הרפואיים כאמור בסעיף קטן א' לעיל יהא בסכום ההוצאות הממשיות שיוצאו על ידי מקבל השירות כפי שיקבעו על ידי המוסד, ובלבד שסכום זה לא יעלה על הסכום המקסימלי המשתלם עבור אישפוז במוסד רפואי המתאים למתן השירותים הרפואיים הדרושים למבוטח לפי קביעת המוסד. 6. היו הרופא המטפל במישרין במקבל השרות, או המוסד בדיעה שמקבל השרות זקוק למתן שירותים רפואיים, שלא במסגרת אישפוז, מתחייבת בזה הקופה לשאת בכל ההוצאות שיידרשו לשם מתן השירותים הרפואיים בבית מקבל השירות או בכל מקום אחר בארץ בו ישהה מקבל השירות באותה עת". על פי סעיפים אלה, על קופת חולים לשאת בכל ההוצאות שיידרשו לשם ביצוע מתן השירותים הרפואיים בביתו של הנפגע, אם הוא מתגורר בביתו. סעיף 5(ב) קובע חובת תשלום לנפגע של ההוצאות הממשיות שיוצאו על ידו כפי שייקבעו על ידי המוסד, ובלבד שאלה לא יעלו על הסכום המכסימלי המשתלם עבור אישפוז במוסד רפואי מתאים. בית המשפט המחוזי היה מודע להוראות סעיפים 5 ו6- להסכם. אך מסקנתו היתה, שאין להסיק מהן שהתובע יכול היה לקבל את ההוצאות כאמור בסעיפים 5 ו6-. אלה דבריו בנושא זה: "בא כוח הנתבעות מפנה לסעיפים 5 ו6- להסכם, הדנים בתשלום של קופת חולים לנפגע אשר מקבל שרותים שלא במסגרת אישפוז. אלא שבא כוח הנתבעות לא דק פורתא, שכן שם מדובר בנפגע שרופאו המטפל קבע כי הוא נזקק לאישפוז והנפגע ומשפחתו מסכימים לקבל את השירותים שלא במסגרת אישפוז. לא הוכח בפני כי התובע נזקק לאישפוז או כי רופאיו קבעו כך. משכך, אין התובע נכנס למסגרת שהתוותה בסעיף שלעיל, ויש לפסוק לו פיצוי בגין הצורך בעזרת צד שלישי". 5. צר לי, אך אין בדבריו אלה של בית המשפט תשובה מספקת לטענת הנתבעות. ראשית, בית המשפט מתייחס בדבריו רק לסעיף 5 להסכם, מבלי להתייחס כלל לאמור בסעיף 6 שלו. אך העיקר הוא, שברור בענייננו שהנפגע, התובע, עונה על האמור בסעיף 5. אין ספק, שבמצבו כקוואדרופלג נדרש לו אישפוז ואין הוא מסוגל לתפקד מחוץ לבית חולים או מוסד סיעודי, אלא אם מישהו יקבל על עצמו את הטיפול בו. אכן, כל המצוי בשטח זה של פסיקת פיצויים במקרים שנגרמים נזקים קשים הגורמים שיתוק של הגפיים, כשהתאונה היא גם תאונת עבודה, יודע אל נכון שבמקרים אלה מכסה קופת חולים את הוצאות הטיפול הרפואי בבית, כשהשאלה בכל מקרה היא רק מהו גובה התשלום, ולא אם הוא מגיע. בענייננו אין, אמנם, קביעה של הרופא המטפל או המוסד כי נדרש לתובע אישפוז, כדרישת סעיף 5 להסכם. אך הטעם לכך אינו נעוץ בכך שיכול להיות ספק בדבר התשובה המתבקשת. הטעם הפשוט לכך הוא, שהתובע בחר שלא למצות את זכויותיו כלפי המוסד וקופת חולים, ועל כן לא קיבל את המגיע לו כנפגע תאונת עבודה. בכל טענותיו בסיכומיו בכתב של בא כוח התובע בפנינו, אין כל טענה שהתובע ביקש לממש את זכותו לקבלת עזרה לכיסוי הוצאות הריפוי שלו, כולל החלמה ושיקום, כשהוא נמצא בביתו. ברור, איפוא, שהתובע לא פעל למימוש זכויותיו. השאלה מתי מתקיים מיצוי זכויות של נפגע בתאונת עבודה כלפי המוסד נדונה בע"א 10/84 שבו נ' אילוז (פ"ד מו(2) 456). התובעת באותו מקרה קיבלה טיפולים פיזיוטרפיים על ידי קופת חולים, ובשלב מסויים החליטה קופת החולים להפסיק את הטיפול. התובעת לא פנתה לביטול ההחלטה או לחידוש הטיפולים, ואף לא ניצלה את זכותה לפנות, בהתאם לתקנה 3 של התקנות, לרופא השירות כדי שיאשר את הטיפול. על כך אומר בית המשפט: "אין המדובר בהתדיינות ... בערכאות עם המוסד ... אלא באקט מינהלי המתבקש מהחובה המוטלת על נפגע למצות את זכויותיו במסגרת המוסד לביטוח לאומי בטרם תופעל על הפוגע חובה לפצותו. הנפגעת לא נהגה כך ... ולפיכך אין להטיל על המערערת את החובה לפצותה בגין טיפולים פיזיוטרפיים" (בעמוד 462). כמו שם, גם בענייננו לא פעל התובע, באמצעות מייצגיו, למימוש, בסבירות ובתום לב, של זכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי והתקנות. אין לדעת מה היתה הסיבה לאי מיצוי הזכויות כאמור. ברור, על כל פנים, שאם על ידי כך ביקש התובע להגדיל את שיעור הפיצויים שיקבל (ועמו את שכר טרחת עורך דין שישולם לו), על אף שיכול היה להקטינם, אין להצדיק זאת. 6. כבר נקבע לא אחת, שתובע אשר יכול לקבל עזרה או תשלום חינם במסגרת זכויותיו החוקיות ועל ידי כך יוקטן נזקו, עליו לפעול לקבלתם של אלה (ראו ע"א 592/66 הקודחים בע"מ נ' ביטון, פ"ד כא(1) 281, 285; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 768). בפסק הדין בע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר (דינים עליון כרך מ', 407), נדון מקרה של נפגע אשר זכאי היה לגימלה לפי חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו על פיו. אומר על כך בית המשפט: "במקרה כזה, כשמובטח לתובע טיפול רפואי הולם, אף ללא פיצוי מצד המזיק, עליו לנצל ולקבל טיפול רפואי זה במסגרת חובתו להקטין את הנזק והוא לא יהיה זכאי לפיצוי בגין טיפול רפואי אשר הוא יכול לקבל ללא תשלום". ברוח זו נפסק בע"א 2596/92, 2675/92 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן (דינים עליון כרך לח', 514), וכך נפסק בע"א 570/75 סייג נ' לוי (פ"ד ל(2) 541). המקרה בפסק דין אחרון זה היה של תובע שנפגע בתאונת עבודה, ונדונו בו התקנות שבענייננו. על פי התקנות, היה זכאי התובע לקבלת טיפולים רפואיים והוצאות, ועל אף זאת פסק לו בית המשפט המחוזי פיצוי בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בעתיד. אומר על כך בית המשפט, מפי השופט ברנזון: "הניזק זכאי לפיצוי מאת המזיק על הנזק שנגרם לו. באין לו הוצאה על טיפול רפואי (הכולל לפי ההגדרה שבתקנות הנ"ל ריפוי מכל הסוגים וכן אישפוז, תרופות, החלמה, שיקום רפואי, מכשירים ואביזרים שונים), ועל נסיעות מיוחדות בקשר לכך, הרי שלא נגרם לו נזק שהמשיב חייב לפצותו על כך" (בעמוד 547). סיכומה של נקודה זו, בין אם תאמר שאין לפצות את התובע בשל כך שאם יעשה להקטנת נזקו לא תהיינה לו עלויות רפואיות אותן הוא תובע, ובין אם תאמר, כדברי השופט ברנזון, שלגבי העתיד לא נגרם לו כלל נזק שהרי הוא יכול לקבל את הטיפול הרפואי ללא תשלום, המסקנה היא אחת: אין לפצות את התובע בגין הוצאות על טיפולים רפואיים, כולל החלמה ושיקום, אשר אותם, או את עלותם, הוא יכול לקבל חינם מהמוסד או מקופת חולים. 7. במסגרת ההנמקה על שום מה פסק לתובע פיצוי בגין הוצאות על טיפולים המגיעים לו במסגרת גימלאות בעין מהמוסד, מזכיר בית המשפט את הגדרת גימלה בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 82 לפקודה דן בניכוי גימלאות המוסד המשתלמות לפי הפרק הדן בתאונת עבודה, מסכום הפיצויים של עובד התובע בנזיקין את מעבידו. בסעיף קטן ב' של הסעיף מוגדרת "גימלה" ועל פי ההגדרה אין גימלה כוללת גימלה בעין. כלומר, ניכוי הגימלאות שמשלם המוסד יחול על גימלאות בכסף אשר משלם המוסד אך לא על שווין של הגימלאות בעין. על כך אומר בית המשפט המחוזי, כי: "משמע כי המזיק, אף אם הוא מעביד, אינו יכול לטעון כי גם אם התובע לא קיבל גימלה בעין, אין לנכות 'רעיונית' גם גימלה זו". אמירה זו באה כדי לשכנע שאין להתחשב בעובדה שהתובע יכול היה לקבל גימלה בעין בהתאם לתקנות ולא קיבלה. אך, לדעתי, אין בה תשובה משכנעת בכיוון זה. הנתבעות אינן מבקשות ששווי הגימלאות בעין ינוכה מסכום הפיצויים. הן מבקשות שלא יפסק פיצוי בגין הוצאות אשר התובע יכול היה להימנע מהוצאתן לו מיצה את זכויותיו כנפגע עבודה לקבל את הגימלאות בעין המגיעות לו לפי התקנות. מקובלים עלי בעניין זה דבריו של המחבר ד' קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח), כשהוא אומר בשאלה בה אנו עוסקים: "יש להבין את פסיקתו הנ"ל של בית המשפט העליון, כהוראה שאין לפסוק לנפגע פיצויים בגין הוצאות רפואיות בעתיד, כאשר אלו תכוסינה על ידי המוסד לביטוח לאומי. כאשר אין צפויה לו, לנפגע, סכנה שיהיה עליו לעמוד בהוצאות רפואיות, אין הוא זכאי לפיצוי בשל כך. וכאשר אין פוסקים לו פיצוי, אין גם מקום לנכות מן הפיצויים שייפסקו, את שווין של הגימלאות בעין, היינו את שווי הטיפול הרפואי שיינתן לו. לשון אחרת: אין לנכות מן הפיצויים, את שווי השירותים הרפואיים שהנפגע עתיד לקבל מן המוסד לביטוח לאומי, אך אין גם לפסוק לו פיצויים עבור הוצאות אלו; את הניכוי אין לבצע, משום ש'גימלה בעין', הוצאה מכלל הגימלאות שחובה לנכות את שווין מן הפיצויים שנפסקים כנגד מעבידו של הנפגע, לפי סעיף 82 של פקודת הנזיקין; יחד עם זאת, אין לפסוק לנפגע פיצויים בגין הוצאות כאלו, שבהן הוא לא יעמוד" (בעמוד 503). 8. הואיל והתובע לא פנה למוסד או לקופת חולים בבקשה לריפוי, החלמה ושיקום בביתו, או לעלותם של אלה, לא נבחנה בפועל זכאותו לתשלום בגין אלה. בנסיבות אלה, הנתבעות גם לא יכולות היו להעיד עדים מטעם המוסד או קופת חולים בדבר אישור זכאותו בפועל של התובע, ובדבר שיעור התשלום שיקבל חודשית בגין זכאותו זאת. אך הנתבעות הביאו ראיות, מהן עולה בבירור, ללא שבאה כל ראיה לסתור, כי לו פנה התובע בעניין זה למוסד ולקופת חולים, היה זוכה לקבלת תשלום מקופת חולים כשהוא שוהה בביתו. הראיות בנושא זה, אשר בית המשפט לא התייחס אליהן משום מה בפסק דינו, אלו הן: א. במסמך נ25/ המופנה אל בא כוח הנתבעות, מאשר ד"ר רמי דיציאן, ראש האגף הרפואי בקופת חולים: "בהמשך לשיחתנו, הנני לאשר כי לנפגעי תאונות עבודה קשים (דוגמת מר יפרח) - קופת חולים מסייעת בעזרה סיעודית בהיקף של עד שמונה שעות ביום. התשלום נעשה על פי התעריף הרשמי, הנקבע על ידי משרד העבודה והרווחה, כך שיתכן ומקצת הנכים מצליחים במימון זה לקבל עזרה בהיקף גדול יותר" (ההדגשות שלי - ת"א). לא מיותר יהיה להוסיף, שמנהלת מדור תאונות עבודה בקופת חולים, גברת לאה מנדל, אשר העידה בבית המשפט, ציינה שהאגף הרפואי בראשו עומד ד"ר דיציאן הוא האגף המוסמך המופקד על נושא אישור הזכויות. ב. המכתב האמור עולה בקנה אחד עם תשובות שניתנו על ידי גברת מנדל וד"ר דיציאן לשאלות של בא כוח הנתבעות (השאלות והתשובות מצויות בנספחים י', יא' ו-יב' לסיכומים מטעם הנתבעות). ג. עיון בעדותה של גברת מנדל מחזק את המסקנה שבאמצעות פניה וטיפול נאות של התובע, או מישהו מטעמו, היה התובע זוכה לתשלום חודשי מקופת חולים. בעדותה מסבירה גברת מנדל, שצרכיו של הנפגע נקבעים לפי מסמכים רפואיים ועל פי החלטה של צוות רפואי רב תחומי הכולל רופא, אחות, טרפיסטית ועובדת סוציאלית. הצוות נקרא צוות היחידה להמשך טיפול ומעקב. עוד היא מסבירה: "אנו משתתפים בעלות של מטפל סיעודי רפואי למטלות רפואיות. זה כולל גם בעזרה אישית של הנכה עצמו, רחיצה, הלבשה, פיזיוטרפיה ועוד. הצוות קובע את המידה. יש להם הנחיות לעניין זה (בעמוד 75 לפרוטוקול). לדבריה, קופת חולים נושאת בהוצאה של אותו טיפול אשר הצוות הנ"ל מחליט כי ראוי לתיתו. לכך יש להוסיף, שכאשר נשאלה על סעיף 5 להסכם ואישרה שסעיף 5(ב) קשור לסעיף 5(א), היא הוסיפה מיוזמתה הערה. על פי הערתה, אותם נוהלים של היחידה להמשך טיפול ומעקב חלים גם על חולים הנמצאים בביתם ואשר מלכתחילה לא היו זקוקים לאישפוז. עוד הסבירה, שכשנזכר "זקוק לאישפוז", הכוונה היא "זקוק לאישפוז בבית חולים סיעודי" (ראה בעמוד 77 לפרוטוקול). הראיות כאמור כולן באו מפי שניים מהאחראים בקופת חולים למימוש ההסכם עם המוסד. אין כל יסוד שלא לקבל את דבריהם, ולא באו כל ראיות לסתור. מהדברים כאמור ניתן להסיק, שלו פנה התובע למוסד ולקופת חולים וביקש למצות את זכויותיו, אין ספק שהיה נענה והיה מקבל תשלום חודשי בהתאם להחלטת הצוות שהיה בודק את מצבו ואת צרכיו. נוכח נכותו הקשה של התובע, אשר אינו מסוגל כלל לשרת את עצמו, התשלום שהיה מקבל מקופת חולים היה מגיע אל נכון לשיעור הגבוה או הקרוב לגבוה שמשלמת קופת החולים. יש להזכיר בעניין זה, שהתשלום משולם על פי הערכת הצרכים על ידי צוות היחידה לטיפול ומעקב ואופן קבלת הטיפול על ידי התובע אינו משנה את גובה התשלום (ראה נספח יא' לסיכומי הנתבעות). 9. על סמך כל האמור לעיל, לא היה מקום לפצות את התובע עבור עזרת צד ג' בגין אותן שעות משך כל יום אשר קופת חולים היתה מממנת את העזרה בהן לתובע, לו פנה התובע וטיפל במימוש זכותו זו. על פי המשתמע ממכתבו של ד"ר דיציאן, קרוב לודאי שהתשלום אשר היה מקבל התובע מקופת חולים, לו פעל לקבל את המגיע לו, היה מגיע כדי שליש מהעלות של עזרת צד שלישי כפי שנפסקה לתובע. 10. כזכור, העריך בית המשפט את עלות הסיעוד של צד שלישי מידי חודש בסכום של 14,000 ש"ח. הנחתו של בית המשפט היתה, שנדרשת עבודת שלוש משמרות, כל משמרת של עובד אחד, משך עשרים וארבע שעות היממה. על פי טענתו של בא כוח התובע, היה מקום לפסוק סכום המתקרב ל20,000- ש"ח לחודש בפרט נזק זה. יש הגזמה רבה בדרישה זו ואין להעתר לה. לכאורה, ראוי היה אף לפסוק סכום נמוך יותר. כך, למשל, העסקת אדם שיגור עם התובע וילווה אותו משך כל שעות היממה, ואדם שיחליפו בחופשות, היתה מקטינה את העלות. בחלק מהתקופה לא היתה מניעה שיועסק עובד זר אשר עלותו קטנה בהרבה, כפי שהראו הנתבעות. עוד מתברר, שהעסקת חברת כוח אדם דרך קבע מייקרת בצורה משמעותית ביותר את העלות. דבר זה בולט במיוחד במקרה הנדון. מסתבר, שבנו של התובע, הגר עמו, הוא שממלא את עבודת משמרת הלילה. במשמרת זו כל התפקיד, כמעט, הוא לסייע לתובע כשהוא צריך לשנות תנוחה בלילה. בנו של התובע עשה זאת גם קודם שהחלה העסקת עובדים באמצעות חברת כוח אדם. אך מרגע שזו החלה לספק מטפלים לתובע, החלה זו גם "להעסיק" את הבן, וזה זוכה במשכורת גבוהה, אותה לא שיער שיקבל בעבור אותה עזרה אשר הוא מגיש לאביו עמו הוא גר. אין בכוונתי לומר, שאין הבן זכאי לתמורה בגין היותו חייב להישאר להשגיח על אביו, ואף לטפל בו כשנדרש הדבר. אך הכנסת עבודתו זו, אשר היתה יכולה להתבצע ביחסים ישירים שלו עם אביו, למסגרת עבודה שמספקת חברת כוח אדם והגדלה ניכרת של העלות עקב כך, אינה מוצדקת. אכן, הסכום שנפסק בפרט נזק זה כסכום חודשי, סכום העולה על פי שלושה מהשכר הממוצע במשק במועד פסק הדין, הינו על הצד הגבוה, אף אם נתעלם מהעובדה שחלק מסכום זה אמור להיות מכוסה על ידי קופת חולים. 11. העולה מכל האמור לעיל הוא, שיש להפחית את הסכום החודשי שנפסק לתובע בפריט של עזרת צד שלישי. נוכח כל האמור לעיל, הנני סבור שיש להעמיד בדרך אומדן, את סכום הפיצוי החודשי - לעבר ולעתיד - על הסכום של 9,000 ש"ח. בהתאם לכך, סכום הפיצוי לעבר יהיה 438,480 ש"ח במקום 682,080 ש"ח (הפחתה של 243,600 ש"ח); וסכום הפיצוי לעתיד יעמוד על הסכום של 1,872,196 ש"ח במקום הסכום של 2,912,305 ש"ח (הפחתה של 1,040,109 ש"ח). הוצאות רפואיות 12. בית המשפט פסק לתובע פיצוי בגין טיפולים פיזיוטרפיים בעתיד ובגין טיפול פסיכולוגי-שיקומי. סכום הפיצוי עבור טיפולים פיזיוטרפיים נקבע בשיעור 416,043 ש"ח, לפי עלות של 2,000 ש"ח לחודש; וסכום הפיצוי עבור טיפולים פסיכולוגיים בסך 104,011 ש"ח לפי עלות של 500 ש"ח לחודש. הנחתו של בית המשפט היתה, כי התובע יקבל רק חלק מהטיפולים הפיזיוטרפים הדרושים לו במסגרת זכויותיו לפי התקנות ולגבי העלות של תוספת הטיפולים הפיזיוטרפיים קבע פיצוי בסך 2,000 ש"ח לחודש. גם לגבי הטיפולים הפסיכולוגיים, יצא מהנחה שהתובע לא יקבל באמצעות המוסד את כל הטיפולים הדרושים לו. בית המשפט לא נימק על אלו ראיות הוא מבסס את ההנחות האמורות. כל עדות מטעם המוסד או קופת חולים לא היתה בנושא זה. 13. פרופסור שאקו קבע, כי לתובע נדרשים שני טיפולים פיזיוטרפים מידי שבוע. לכאורה, אין כל סיבה מדוע לא יקבל טיפול זה, הנמנה על הטיפולים שקופת חולים מכסה, מקופת חולים. אפילו אם צפויה מידי פעם תקלה, והתובע יקבל מקופת חולים טיפול חלקי בלבד, אין הצדקה לחייב את הנתבעות בסכום כה גבוה של 2,000 ש"ח לחודש. בית המשפט לא פרט על סמך אלו נתונים נקבע סכום זה אשר הינו יחסית גבוה. לכל האמור לעיל יש להוסיף, שהתובע זכאי לטיפול פיזיוטרפי חינם מקופת החולים בה הוא חבר, ללא קשר להיות התאונה תאונת עבודה. על פי פסק הדין בפרשת אלחדד (ע"א 5557/95 סהר, חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, דינים עליון, כרך נא', 918), אין לפצות תובע בגין טיפולים אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד1984- (להלן: חוק ביטוח בריאות). כדי להבטיח שהתובע יקבל את הטיפול הפיזיוטרפי הדרוש לו, באותם מקרים בהם מטעמים של טעות או תקלה לא יקבלם מאת קופת חולים, נראה לי שיש לפסוק לתובע סכום כלשהו, אך זה צריך להיות נמוך בצורה משמעותית מהסכום שנפסק לו על ידי בית המשפט המחוזי. בהתחשב בכל האמור לעיל, הייתי מציע שבמקום הסכום של 416,043 ש"ח, ייפסק לתובע סכום של 150,000 ש"ח (הפחתה בסך 266,043 ש"ח). 14. בתשובה לשאלה שהופנתה על ידי בא כוח התובע אל פרופסור שאקו, בדבר הצורך ביעוץ פסיכולוגי לתובע, השיב פרופסור שאקו שייעוץ כזה מקובל לתת בעת האישפוז הממושך ולעיתים זמן מסויים אחריו. אין הוא רואה צורך בטיפול כזה במועד מכתבו (ינואר 1994). אך הוא משאיר פתח צר של אפשרות לכך, שאם יתעורר צורך ליעוץ כזה, ישקלו זאת הרופאים שיטפלו בתובע ויחליטו על כך. קביעה זו של המומחה לא הצדיקה פסיקת סכום חודשי לתובע לשם קבלת יעוץ פסיכולוגי. מה גם שיעוץ כזה, אם יידרש בכלל בעתיד, נכלל במסגרת הטיפול לו זכאי התובע כנפגע תאונת עבודה. הוא זכאי לקבלו גם כמבוטח בקופת חולים, בהתחשב בכך שסל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות כולל טיפול כזה (ראה סעיף 6(א)(5) לחוק וסעיף 22(ד) לתוספת השניה לחוק). הייתי, על כן, מבטל את חיוב הנתבעות בפרט נזק זה, טיפולים פסיכולוגיים, בסכום של 104,011 ש"ח. ניידות 15. בגין הוצאות על נסיעות בעבר, פסק בית המשפט לתובע סכום של 90,000 ש"ח, כולל ריבית עד יום פסק הדין. הסכום נקבע לפי עלות של 2,000 ש"ח לחודש, משך 45 חודשים, מיום שיצא התובע מבית החולים ועד יום פסק הדין. בגין הוצאות נסיעה צפויות בעתיד נפסק לתובע סכום של 780,081 ש"ח, מחושב לפי עלות חודשית של 3,750 ש"ח. הסכום שנפסק לעתיד הינו מוגזם. בית המשפט מציין שהוא מסתמך על חישוביו של המומחה מר קצין, אשר הגיש חוות דעת לגבי הוצאות החזקת רכב (ת6/). אך בית המשפט מציין, כי הוא מסתמך על חוות הדעת, עקרונית בלבד, באשר לדעתו הגזים העד במידת מה בצרכי נסיעתו של התובע ובתכיפות החלפת הרכב ואביזריו. עיון בחוות דעתו של מר קצין מלמד שתחשיבו בנוי על ההנחה שהתובע יסע כ1,000- ק"מ מידי חודש. על פי תחשיבו, במקרה כזה, העלות החודשית, כולל עלות רכישת ואחזקת מעלית להרמת כסא גלגלים לתוך המכונית, היא 1,505 ש"ח אם התובע ינהג בעצמו ברכב; 2,013 ש"ח אם ינהג בו קרוב משפחתו; ו2,410- ש"ח אם ינהג בו אדם זר. בשיערוך למועד פסק הדין, מדובר בעלות של כ2,500- ש"ח בערך, בהנחה שינהג ברכב בן משפחה. את ההוצאה החודשית בעתיד בגין ניידות, בסך 3,750 ש"ח, קבע בית המשפט תוך שהוא מתייחס לסכום של 3,960 ש"ח אשר נזכר בסיכומי בא כוח התובע, ומפחית ממנו. בית המשפט לא שם לב, כנראה, לכך שתחשיב התובע מבוסס על נסיעה מידי חודש מרחק של 3,000 ק"מ. נזכיר, שבית המשפט לא קבע שמרחק נסיעותיו הממוצע של התובע מידי חודש יהיה 3,000 ק"מ. מרחק נסיעות כזה הינו גדול ביותר וגבוה בהרבה מהמקובל לגבי נכים במצבו של התובע. אכן, מר קצין יצא, כאמור, מהנחה שהתובע יסע כ1,000- ק"מ בחודש, ובמסגרת חקירתו בבית המשפט איש מהצדדים לא ניסה לתקוף ממצא זה. יתר על כן, בית המשפט העיר, כזכור, על קביעותיו של מר קצין שהן מוגזמות במידת מה, בין היתר קביעתו את צרכי נסיעתו של התובע. להצדקת הפחתה מהסכום שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, יש נימוקים נוספים. ראשית, בית המשפט לא הפחית מסכום הפיצוי אשר קבע, את אותן הוצאות ניידות אשר היו לתובע לולא התאונה. התובע זכאי לפיצוי רק בגין הגדלת העלות על ניידות כתוצאה מהתאונה. בהקשר זה יוזכר, שהתובע קיבל ממעבידו סכום נכבד מידי חודש כהשתתפות המעביד באחזקת הרכב של התובע, וסכום זה נכלל במסגרת הכנסתו החודשית של התובע אשר נלקחה בחשבון לצרכי קביעת כושר השתכרותו. הסכום, בערכים של מועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי, הוא למעלה מ1,800- ש"ח לחודש. גם אם לא כל הסכום נוצל לצרכי אחזקת ושימוש התובע ברכב קודם התאונה, וחלקו היה בגדר הטבה לתובע, יודעים אנו שהיה לתובע רכב גם קודם לתאונה, רכב אשר עלות אחזקתו היתה עליו. שנית, עיקר נסיעותיו של התובע, גם לפי העולה מעדותו, הינו לטיפולים אותם הוא מקבל, כולל נסיעות ל"בית הלוחם" במסגרת שיקומו. בהתאם לתקנה 7 לתקנות, לפחות חלק מעלות הנסיעות לטיפול רפואי זכאי הוא לקבל כנפגע תאונת עבודה. על סמך מכלול השיקולים האמור לעיל, דעתי היא שהסכום בגין ניידות בעתיד אשר נפסק הינו מוגזם. בדרך אומדן, הסכום החודשי ההולם הוא 2,000 ש"ח לחודש, במקום 3,750 ש"ח. כתוצאה מכך, במקום הסכום של 780,081 ש"ח יבוא הסכום של 416,043 ש"ח (הפחתה של 364,038 ש"ח). פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים 16. התובע נפגע בתאונת דרכים ונכותו היא בשיעור 100%. לפיכך, נפסק לו הסכום המקסימלי של הפיצוי בגין נזק לא ממוני לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976- (להלן: התקנות). התובע עתר לקבלת פיצוי נוסף בשל קיצור תוחלת חייו עקב פגיעתו בתאונה. בית המשפט נעתר לו, בקבעו: "כאמור לעיל פסקתי בדבר קיצור תוחלת חיים של שלוש וחצי שנים. קביעה זו של קיצור תוחלת חיים מצדיקה פיצוי. פיצוי זה אינו נכלל, לדעתי, בקביעת הנזק הלא ממוני, שנקבע שרירותית בסעיף 4(2) לחוק הפיצויים לעניין כאב וסבל, למעשה. קיצור תוחלת חיים מהווה ראש נזק נפרד (ראה הסקירה והפסיקה בספרו של קציר, 'פיצויים בשל נזק גוף', מהדורה שלישית (1993) 191 עד 194 ועד בכלל. ראה גם ע"א 295/81 גבריאל נ' גבריאל, פסקי דין לו(4) 533). אני סבור עם כל הכבוד, כי אין צורך בחקיקה או חקיקת משנה לעניין זה, ופיצוי בשל ראש נזק זה, הוכלל, לדעתי, בחוק הפיצויים, באימוץ ראשי הנזק בפקודת הנזיקין, בסעיף 4 לחוק הפיצויים. מכל מקום, משחוק הפיצויים אינו שולל פיצוי כזה, יש לפרש את החוק והתקנות, בהתחשב גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, כמאפשר פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים כראש נזק נפרד. פיצוי זה, יעמוד על 175,000 ש"ח" (בעמוד 14 לפסק הדין). בעקבות דבריו בפסק דין זה, הלך בית המשפט המחוזי גם בפסק דין שניתן על ידו ביום 4.2.98 בת"א 417/89 (חיפה) גנאים נ' חמד ו"הסנה", חברה ישראלית לביטוח בע"מ (טרם פורסם), שם פסק בגין קיצור תוחלת חיים, בהתחשב בנסיבות, סכום של 700,000 ש"ח. לדעתי, שגה בית המשפט בפוסקו לתובע פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים. 17. א. חוק הפיצויים והתקנות אשר הותקנו על פיו, כוללים הסדר בדבר הפיצויים על נזק שאינו נזק ממון להם זכאי נפגע בתאונת דרכים. סעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים קובע: "הפיצויים בשל הנזק שאינו נזק ממון לא יעלו על מאה אלף לירות; שר המשפט, בהתיעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי להגדיל סכום זה". ובסעיף 4(ב) נקבע: "הסכום המקסימלי לפי סעיף קטן (א)(3) יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן מיום תחולת חוק זה או מיום הגדלת הסכום, לפי העניין; שר המשפטים רשאי, באישור ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות מבחנים לחישוב הפיצויים האמורים באותה פיסקה". בהסתמך על סעיף 4(ב) הותקנו התקנות, ובהן נקבעה דרך לקביעת הפיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון לנפגע בתאונת דרכים. דרך החישוב לנפגע החי מוסדרת בתקנות 2 ו3- של תקנות אלה, אשר זו לשונן: "חישוב הפיצויים 2. (א) בכפוף לאמור בתקנה 3, סכום הפיצויים יהיה סך הכל של אלה: (1) שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה; (2) אחוז אחד מן הסכום המקסימלי כפול אחוזי הנכות לצמיתות שנגרמה לניזוק כתוצאה מן התאונה; לעניין זה, 'אחוזי הנכות' - כפי שנקבעו בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-. (ב) לא היה הנפגע זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה (א) או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על ידי אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים, הסכום שהוסכם עליו או שייפסק, ובלבד שהסכום לא יעלה על עשרה אחוזים מהסכום המקסימלי. הפחתת סכום הפיצויים 3. אירעה תאונה למי שמלאו לו ביום התאונה שלושים שנה, יוקטן סכום הפיצויים לפי תקנה 2(א)(2) באחוז אחד לכל שנה שמלאה לו מעל לשלושים שנה". רואים אנו, שתקנה 2(א) קובעת הסדר סטנדרט לחישוב הפיצויים בהתחשב במספר ימי האישפוז ואחוזי הנכות לצמיתות עקב התאונה, ותקנה 3 דנה בהפחתה של הפיצויים מחמת גיל, בהתאם לקבוע בתקנה. על אופיו של ההסדר על פיו שיעור הנזק הלא ממוני נקבע על פי מודדים אובייקטיביים טכניים, מבלי להתחשב בנזק האינדבידואלי, ראו את דברי חברי הנשיא בע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי (פ"ד לג(1) 346). תקנה 2(ב) לתקנות דנה בנסיבות מיוחדות, בהן מסור לבית המשפט שיקול דעת לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני שלא לפי הקריטריונים הקבועים בתקנה 2(א). לתקנה זו עוד אחזור. בצד הסטנדרטיזציה של דרך חישוב הנזק הלא ממוני על פי חוק הפיצויים והתקנות, קיים עיקרון נוסף הנוגע לפיצויים בגין נזק לא ממוני לנפגעי תאונות דרכים. עיקרון זה, אשר מצא את ביטויו בסעיף 4(א)(3) לחוק, קובע שיעור מקסימלי לפיצוי בפרט נזק זה. הסכום של 100,000 ל"י הנזכר בסעיף, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, מהווה על פי החוק את הסכום המקסימלי שניתן לקבל כפיצויים בגין נזק שאינו ממון (להלן: הסכום המקסימלי). כיום עומד הסכום על כ123,000- ש"ח. ב. אין בחוק או בתקנות הגדרה של נזק שאינו נזק ממון. לכאורה, כל מה שאינו נזק של ממון נכלל בו. מכל מקום, מקובל ומוסכם, שפרט לכאב וסבל נכללים בו אובדן הנאת החיים וקיצור תוחלת חיים, אשר בודאי אינם נזק ממוני. אכן, קיצור תוחלת חיים הוכר בפסיקה כראש נזק נפרד, אך כראש נזק הנכלל במסגרת הנזק הלא ממוני (ראו בספרו הנ"ל של ד' קציר פיסקה 193 בעמודים 687-684, והאסמכתאות שם). בע"א 295/81 עזבון המנוח שרון גבריאל ז"ל נ' דניאל גבריאל, פ"ד לו(4) 533, נדונה זכות הפיצוי בגין "השנים האבודות". כשביקש חברי, הנשיא ברק, להדגיש שם שההתייחסות היא להפסד הממוני באותן שנים אבודות, הבהיר זאת באומרו: "עניין לנו כאן בפיצויים על הנזק הרכושי של אובדן השתכרות ולא בפיצויים על הנזק הלא רכושי ('נזק שאינו נזק ממון', בלשון חוק הפיצויים בסעיף 4(א)(2)), הנגרם בעצם קיצור תוחלת החיים" (שם, בעמוד 547). הנה כי כן, הנזק של עצם קיצור תוחלת החיים הינו נזק הנכלל בנזק שאינו נזק ממון כמובנו בחוק הפיצויים. ברוח דומה עולה מדברי חברי הנשיא בע"א 235/78 הנ"ל, שנזק שאינו נזק ממון אינו מתמצה אך בכאבים, צער וסבל, אלא גם בנזקים אחרים שאינם נזק ממון (ראו בעמוד 348). בע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג (פ"ד מג(1) 421), בהתייחסי לסטנדרטיזציה של קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, ציינתי במפורש את קיצור תוחלת החיים כנזק שאינו נזק ממון במובן חוק הפיצויים והתקנות, באומרי: "לא עוד הערכה על ידי בית המשפט, של כאב, סבל, אובדן סיכויים להינשא, קיצור תוחלת חיים וכיוצא באלה נזקים לא ממונים - אלא נוסחה קבועה של קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני". זו גם גישתם של המחבר י' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה) בעמוד 174, וכן של המחבר ד' קציר בספרו הנ"ל בעמוד 21 ובעמוד 694 (ראו גם ד' מור "פיצוי נפגעי תאונות דרכים בגין נזקי גוף לא ממוניים", עיוני משפט ו' (תשל"ח-תשל"ט), בעמוד 397; ש' לוי "תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976-", הפרקליט לא' (תשל"ז-תשל"ח), בעמוד 512). הנה כי כן, הסדר הפיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון אשר בתקנות בא לכסות את כל הנזקים הנכללים תחת כותרת זו של נזק שאינו נזק ממון, כולל את הנזק בגין קיצור תוחלת חיים. אין, על כן, כל יסוד לסברה כי חישוב הנזק על פי התקנות מצומצם לנזק בגין כאב סבל וצער בלבד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, וכי ניתן לפסוק בנוסף לפיצוי לפי התקנות גם פיצויים בגין קיצור תוחלת חיים. ג. על פי תקנה 2(ב) לתקנות, רשאי בית המשפט לפסוק, בהתקיים התנאים שבתקנה, סכום פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון עד 10% מהסכום המקסימלי. בספרות הועלתה אפשרות, שמא מכוח תקנה 2(ב) לתקנות ניתן לפצות בגין קיצור תוחלת חיים עד כדי שיעור של 10% מהסכום המקסימלי, וזאת בנוסף לפיצוי על נזק לא ממוני שיחושב לפי תקנה 2(א) לתקנה (ראו אנגלרד בספרו הנ"ל, בפיסקאות 253-251). תקנה 2(ב) חלה כשמתקיימת אחת החלופות: (1) במקרה של נפגע שלא זכאי לפיצוי לפי תקנה 2(א); וכן (2) במקרה שהנפגע "סבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על ידי אותה תקנה". הועלתה אפשרות שהחלופה השניה של התקנה עוסקת בנזקים לא רכושיים שאינם קשורים לפציעה עצמה, כמו קיצור תוחלת חיים. כלומר, בעוד שתקנה 2(א) דנה בנזקים הקשורים ישירות לפציעה עצמה, באה תקנה 2(ב) ומאפשרת פיצוי נוסף על נזקים לא ממוניים שאינם קשורים כך לפציעה. על פי גישה זו, שלא כדעת בית המשפט המחוזי, נזק בגין קיצור תוחלת חיים הינו אמנם נזק שאינו נזק ממון במובן החוק והתקנות. אך מכיוון שתקנה 2(א) אינה מכסה נזק זה (של קיצור תוחלת חיים), ניתן לפסוק בגינו סכום של עד 10% בנוסף לנזק הלא ממוני הנפסק על פי המבחנים של תקנה 2(א). לדעתי, אין לקבל פרשנות זו. על הנוסח המעורפל והבלתי מוצלח של תקנה 2(ב) נאמר כבר רבות. אך תקנה זו מצאה את פירושה במספר פסקי דין של בית משפט זה. בע"א 146/87 הנ"ל נדונה פרשנות החלופה השניה של תקנה זו, חלופה העומדת במרכז דיוננו כאן. וכך נאמר שם: "אכן הנוסח של החלופה השניה אינו מוצלח. אך נראה לי שניתן לפרשה כך שהיא חלה בכל מקרה שבית המשפט סבור, שאין בפיצויים של נזק לא ממוני המחושבים לפי תקנה 2(א) לענות על (או לכסות את) הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע. כך הוא כשנגרמים כאבים, צער וסבל או אובדן הנאה מסויים וכיוצא באלה נזקים לא ממוניים, אשר אין בתקנה 2(א) כדי להוות פיצוי, שיהיה בו, לדעת בית המשפט, 'כיסוי' הולם לנזק לא ממוני זה. פרשנות זו לתקנה 2(ב) סוטה מהמגמה והגישה הכללית של החוק והתקנות כמבואר לעיל. אך תקנה 2(ב) באה על פי ניסוחה, להוות חריג למגמה הכללית המוצאת את ביטוייה בתקנה 2(א), כשהכוונה הגלומה בתקנה 2(ב) היא לאפשר פיצוי על פי שיקול דעת בית המשפט עד לסכום צנוע יחסית, כשאין, לדעת בית המשפט, בסכום הפיצוי לפי תקנות 2(א) ו3- לתקנות כדי להוות פיצוי נאות לנפגע" (בעמוד 426). וכפי שהודגש שם, הפיצוי על פי תקנה 2(ב) מאפשר מתן פיצוי כולל על הנזק שאינו נזק ממון עד לשיעור 10% מהסכום המקסימלי, כולל הפיצוי על פי תקנה 2(א) ולא בנוסף לו (בעמוד 425 מול האות ג'). תקנה 2(ב) לא דנה בסכום פיצויים שייקבע בנוסף לזה שנקבע לפיצויים לפי תקנה 2(א), אלא קובעת מה "יהיה סכום הפיצויים", דהיינו סכום הנזק הלא ממוני כולו, כשנעשה שימוש בהוראות תקנה 2(ב). על פרשנות תקנה 2(ב) כאמור בע"א 146/87 הנ"ל הסתמך בית משפט זה במספר פסקי דין (ראו ע"א 583/89 כראדי נ' דן, אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ, פ"ד מה(3) 133, 135; ע"א 563/88 אשל נ' צור, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(5) 520, 527 וע"א 284/88 גבאי נ' פוגל, פ"ד מו(4) 837, 842-841). בע"א 284/84 הנ"ל אומר השופט ד' לוין: "תקנה 2(ב), למרות ניסוחה הלא ברור, משאירה לבית המשפט שיקול דעת לקבוע, כי במקרים בהם שיעור הנכות שבבסיס התביעה לפי תקנה 2(א) אינו מגיע לכדי 10% מהסכום המקסימלי, ואין בסכום זה כדי להוות כיסוי הולם לנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע, יש להגדיל את סכום הפיצויים עד לשיעור הכולל של 10% מהסכום המקסימלי. במילים אחרות, במקרה שמוענק פיצוי על פי תקנה 2(א) בגין נזק לא ממוני בשיעור של 10% ויותר מהסכום המקסימלי, אין מקום להעניק פיצוי נוסף בהסתמך על תקנה 2(ב), הגם שהפיצוי לפי תקנה 2(א) אינו מפצה על כל הפגיעות שנגרמו". היקש מפסק דין זה לענייננו ילמד, כי לא היה מקום לפצות את המשיב על פי תקנה 2(ב) בנוסף לפיצוי לפי סעיף 2(א). ד. לכל האמור לעיל אוסיף, שיהיה פירוש תקנה 2(ב) אשר יהיה, בכל מקרה לא זכאי המשיב לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון בשיעור העולה על הסכום המקסימלי. הואיל וקיצור תוחלת חיים נכלל בנזק הלא ממוני שנגרם למשיב, ולנוכח הוראות סעיף 4(א)(3) לחוק - אין לפסוק למשיב, במסגרת הנזק הלא ממוני, סכום העולה על הסכום המקסימלי. הסמכות להתקין תקנות המוקנית בסעיף 4(ב) לחוק היא "לקבוע בתקנות מבחנים לחישוב הפיצויים האמורים באותה פיסקה". "באותה פיסקה", הכוונה לפיסקה 4(א)(3) שבחוק, אשר קובעת את הסכום המקסימלי. לפיכך, אין הפיצוי בגין נזק לא ממוני על פי התקנות יכול לחרוג מתיקרת הפיצוי הקבועה בחוק לנזק זה. ה. מסקנתי היא, שחיוב הנתבעות לפצות את המשיב בגין קיצור תוחלת חיים, אינו יכול לעמוד - והוא מבוטל בזה. הסכומים לניכוי מפסק הדין 18. עד יום פסק הדין שולמו על ידי הנתבעות תשלומים תכופים לתובע. בית המשפט המחוזי הורה על ניכוי סכום של 269,842 ש"ח וסכום נוסף של 260,000 ש"ח, וביחד 529,842 ש"ח, כתשלומים תכופים אשר שולמו עד מועד פסק הדין, בצירוף ריבית מחושבת עליהם עד מועד פסק הדין. על יסוד בקשה שהוגשה לתיקון טעות, תוקן פסק הדין כך שבית המשפט הורה על ניכוי סכום נוסף המהווה סך כל התשלומים התכופים אשר הנתבעות המשיכו בתשלומם ממועד הגשת הסיכומים בכתב ועד למועד מתן פסק הדין. לאחר תיקון זה גובה הניכוי הסופי נקבע לסכום של 649,581 ש"ח. סכום זה נופל, לטענת הנתבעות, מהסכום הכולל של התשלומים התכופים אשר שולמו על ידן לתובע. מסתבר, שאין מחלוקת על הסכומים ששולמו על ידי הנתבעות לתובע, ואף לא על מועדי תשלומו של כל סכום. הנתבעות אף הגישו חשבון המשערך את סכום התשלומים, בצירוף ריבית, למועד פסק הדין. על פי חשבון זה, הסכום לניכוי הוא 823,659 ש"ח, מתוכו סכום של 446,918 ש"ח, הכולל את התשלומים אשר שולמו עד 21.5.95 (כולל), וסכום נוסף המהווה שיערוך בצירוף ריבית לגבי תשלומים ששולמו לאחר תאריך זה עד למועד פסק הדין. החשבון המדוייק נמצא במוצגים ד' וה' אשר צורפו לסיכומי הנתבעות. בסיכומיו של בא כוח התובע בכתב, אין כל תשובה עניינית לחשבון שהוגש מטעם הנתבעות. אשר על כן, יש לנכות מהסכום שנפסק לתובע סכום נוסף של 174,076 ש"ח, נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. 19. בית המשפט הורה על ניכוי גימלאות המוסד אותן קיבל ועתיד לקבל התובע. קביעתו היתה, שיש לנכות סכום של 2,168,756 ש"ח, הכולל את סכום קיצבת הנכות מעבודה, קיצבה מיוחדת וכן קיצבת ניידות. בית המשפט הוסיף, שאין מחלוקת בין בעלי הדין לגבי הסכומים אותם יש לנכות. אמירה אחרונה זו אינה מדוייקת. הסכום שבית המשפט הורה לנכותו נופל מזה לו טענו הנתבעות. על פי החלטה של בית המשפט, שניתנה לפני הגשת הסיכומים בכתב, הגישו הנתבעות במצורף לסיכומיהן חשבונות מעודכנים ליום 1.6.95 לגבי הסכומים אותם יש לנכות. חשבונות אלה מעודכנים ומדוייקים יותר מאלה שהוגשו במהלך הדיון שנים קודם לכן. על פי חשבונות אקטוארים אלה, הסכום לניכוי הוא 2,756,041 ש"ח, לפי הפירוט: קיצבת נכות מעבודה - 1,808,948 ש"ח משוערך ליום פסק הדין - 1,949,361 ש"ח קיצבה מיוחדת - 460,892 ש"ח משוערך ליום פסק הדין - 496,667 ש"ח קיצבת ניידות - 206,907 ש"ח משוערך ליום פסק הדין - 222,967 ש"ח מענק לצורך מיתקן והתאמת הרכב - 80,109 ש"ח משוערך ליום פסק הדין - 87,046 ש"ח _____________ 2,756,041 ש"ח גם כאן לא הוצג על ידי בא כוח התובע כל טיעון או חשבון נגדי. מהטענות הכלליות שהועלו על ידו, ברי שנעשה ניסיון לנצל שגגה שנפלה מידי בית המשפט, וחבל שכך נעשה. התוצאה היא, שיש לנכות מסכום הפיצוי שנפסק לתובע סכום נוסף של 587,285 ש"ח. בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור 20. קודם סיום, נזכיר שבאי כוח התובע ובא כוח הנתבעות הגישו בקשות להמציא ראיות נוספות בערעור. דין שתי הבקשות להידחות. העובדות החדשות אותן מבקשים באי כוח הצדדים להביא בפני ערכאת הערעור, אינן ראיות המשמיטות את בסיס החישוב שנקבע בבית המשפט המחוזי, ואינן מצדיקות העתרות להן לפי המבחן שנקבע בע"א 597/89 טויטו נ' כמאל, פ"ד מז(2) 874. התוצאה 21. על סמך כל האמור לעיל, נדחה הערעור שכנגד וערעור המערערות מתקבל, במובן זה שמסכום הפיצויים שנפסק לתובע יופחתו הסכומים דלקמן, במסגרת פרטי הנזק הנזכרים בצדם: א. עזרת צד שלישי בעבר (פיסקה 11 לעיל) - 243,600 ש"ח ב. עזרת צד שלישי בעתיד (פיסקה 11 לעיל) - 1,040,109 ש"ח ג. טיפולים פיזיוטרפיים בעתיד (פיסקה 13 לעיל) - 266,043 ש"ח ד. טיפולים פסיכולוגיים בעתיד (פיסקה 14 לעיל) - 104,011 ש"ח ה. הוצאות ניידות בעתיד (פיסקה 15 לעיל) - 364,038 ש"ח ו. ביטול הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים (פיסקה 17 לעיל) - 175,000 ש"ח ז. ניכוי נוסף של תשלומים תכופים (פיסקה 18 לעיל) - 174,076 ש"ח ח. ניכוי נוסף של גימלאות המוסד לביטוח לאומי (פיסקה 19 לעיל) - 587,285 ש"ח _____________ סך הכל הפחתות - 2,954,162 ש"ח בנוסף להפחתה בסכום כולל של 2,954,162 ש"ח מהסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי, יקטן שכר טירחת עורך דין, בשיעור 13%, אותו חויבו המערערות לשלם, כך שיחושב רק מהסכום בו זכה התובע על פי פסק דין זה. כן ישא התובע בהוצאות המערערות בערעור זה בסך כולל של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כו' באב התשנ"ח (18.8.98). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96028010.E05