ליפסון נתן נ. זורח גהל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2800/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר המערערים: 1. נתן ליפסון 2. הוצאת עתון הארץ בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. זרח גהל 2. עדנה גהל 3. פקיד השומה למפעלים גדולים ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמ' 5315/97 (עמ"ה 94/89) שניתנה בתאריך 1.5.97 על-ידי כבוד השופט א' פלפל תאריך הישיבה: כ"ה בסיון תשנ"ט (9.6.99) בשם המערערים: עוד תמיר גליק בשם המשיבים: עו"ד ד"ר יואב בן דרור, עו"ד שירלי וולובלסקי בשם המשיב 3: עו"ד דוד פורר, עו"ד יהודה ליבליין פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. המשיבים, זרח ועדנה גהל, הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעורי מס הכנסה על שומות מס שהוצאו לזרח גהל בשנים 1985-1982. הדיון התנהל בדלתיים סגורות, כאמור בסעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], שבו נקבע: כל ערעור לפני בית המשפט המחוזי לפי פרק זה יישמע בדלתיים סגורות, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת לפי בקשת המערער. בתאריך 8.4.97 ניתן פסק-הדין. פרסומו היה מותנה בקבלת רשות מבית-המשפט, על-פי סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט). המשיבים, שהתנגדו לפרסום, הגישו בקשה לבית-המשפט המחוזי במטרה לאסור את הפרסום. פקיד השומה למפעלים גדולים (להלן: פקיד השומה) סבר בתשובתו כי יש לפרסם את פסק-הדין. לפקיד השומה הצטרפו עיתונאי עיתון הארץ, נתן ליפסון, והוצאת עיתון הארץ בע"מ כמשיבים נוספים, ואף הם טענו כי יש לפרסם את פסק-הדין. בקשת המשיבים לאסור את הפרסום התקבלה. וכך נכתב, בין השאר, בהחלטתו של השופט איתמר פלפל: התלבטתי לא מעט בבואי להחליט בשאלה העקרונית שבפני, בהתחשב בנמוקים הסותרים שאפשר להעלות בסוגיה זו: מחד, החשיבות הרבה של העקרון הכללי בדבר פומביות הדיון, ומנגד הוראת החוק המיוחדת בעניננו, שמטרתה תסוכל בדרך כלל כתוצאה מגלוי בפסק הדין של עיקרי הדברים שנדונו בדלתיים סגורות. נראה לי, בסופו של דבר, כי עלי להעדיף שקול אחרון זה, המתבסס כאמור על הוראה מפורשת וחריגה של המחוקק לאותו עקרון-על, ואני קובע על כן כי פרסומו של פסק הדין יאסר. 2. ליפסון והוצאת עיתון הארץ בע"מ ערערו בפנינו על החלטה זו. פקיד השומה, שסבר כאמור כי יש לפרסם את פסק-הדין, תמך בקבלת הערעור, בכפיפות להשמטה של מספר פרטים המופיעים בו, העלולים לפגוע בבטחון העדים. פקיד השומה אף הוסיף ואמר, כי אם יתקבל הערעור בכוונתו לפנות בעניין זה לבית-המשפט המחוזי בבקשה מתאימה מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי-המשפט. המערערים ופקיד השומה הגיעו איפוא להסכם דיוני, לפיו פסק-הדין לא יפורסם עד להכרעת בית-המשפט המחוזי בבקשת פקיד השומה. 3. המערערים ופקיד השומה טענו, כי הדיון בדלתיים סגורות אינו מחייב מניה וביה איסור פרסום, וכי יש לתת להוראת סעיף 154(ג) הנ"ל פירוש מצמצם, לנוכח פגיעתו בעקרון פומביות הדיון, וככלל להחילו על הדיון בבית-המשפט המחוזי בלבד, להבדילו מפסק-הדין. זאת, בהתחשב בכך שתכליתו של סעיף 154(ג) הינה לאפשר למדינה גביית מס אמת מהנישום על-ידי מתן חיסיון על מידע שהלה ימסור לגבי הכנסותיו, ולא לשמור על פרטיותו. פקיד השומה הוסיף, כי קיים אינטרס ציבורי רב בפרסום פסק-הדין, הדן במעשי מירמה שבוצעו כלפי רשויות המס. בהקשר זה ציין פקיד השומה, כי הנישום הכחיש מעשים אלה ולא חשף בעצמו סודות מקצועיים ומסחריים, וכי מעשי התרמית נושא פסק-הדין נחשפו לבסוף על-ידי רשויות המס. בתשובתם לערעור טענו המשיבים, כי פרסום פסק-דין בערעור על שומה אינו מתיישב עם כוונת המחוקק בסעיף 154(ג) הנ"ל, אשר הורה באופן קטגורי על ניהול הערעור בדלתיים סגורות ואיפשר לנישום בלבד לבקש את פתיחת הדלתיים. 4. לדעתי, יש לקבל את הערעור. על אף החפיפה בתוכן ההליך בעת שמיעתו ובעת פרסומו, איסור הפרסום איננו מהווה חלק אינטגרלי מן ההחלטה על ניהול הדיון בדלתיים סגורות, אלא "כדי שיחול איסור פרסום, צריך שתהיה על כך הוראה מפורשת" (דברי השופט אור בבג"צ 6005/93 עליאש נ' השופט שמואל צור ואח', פ"ד מט(1) 159, בע' 168). שאלת פרסומו של הליך אשר התנהל בדלתיים סגורות הוסדרה כאמור בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט, שבו נקבע: לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות, אלא ברשות בית המשפט. ניתן איפוא לבית-המשפט שיקול-דעת להורות על פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות, לרבות פסק-הדין, ובכך להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל ההחלטה על סגירת הדלתות. 5. גישה זו - המאפשרת את פרסומו של הליך שהתנהל בדלתיים סגורות - משקפת את מעמדו הנכבד של עקרון פומביות הדיון. עיקרון זה הוא אף בעל מעמד חוקתי, בהיותו מעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, שבו נקבע: בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק. עקרון פומביות המשפט הינו מרכיב מרכזי במשטרנו הדמוקרטי. הקפדה מירבית עליו מהווה תנאי הכרחי לשמירה על תקינות ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור בבתי-המשפט. ראו דברי השופט מצא בע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, בע' 451-450; ודברי השופט חשין בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318 (להלן: ע"א מרום), בע' 341-340 והאסמכתות המובאות שם. עקרון פומביות הדיון אף כולל את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בבית-המשפט. כלומר, ביסודו עומד גם חופש הביטוי, שהוא עצמו ניצב בראש החירויות שעליהן מבוססת תשתיתה הדמוקרטית של המדינה. 6. אכן, בדומה לשאר זכויות-היסוד בשיטתנו, גם עקרון פומביות הדיון אינו מוחלט אלא יחסי. היקפו נגזר מן האיזון בינו לבין ערכים, זכויות ואינטרסים אחרים, אשר מוטל על החברה להגן גם עליהם. ברם, בהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עקרון פומביות הדיון, שביסודו כאמור, גם חופש הביטוי, נשמר לעקרון פומביות הדיון מעמד בכורה של "זכות עילאית" (בג"ץ 87,73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, דברי השופט אגרנט בע' 878 לעניין חופש הביטוי). הכלל הבסיסי הוא שאין פוגעים בעקרון פומביות הדיון, לרבות בדרך של איסור פרסום פסק-דין, אלא על-יסוד הוראה מפורשת בחוק או על-פי החלטת בית-המשפט מכוח עילות מפורשות שנקבעו בחוק (סעיף 68 לחוק בתי המשפט). מקום שבו נתון לבית-המשפט שיקול-דעת לאסור פירסום פסק-דין או לפגוע בדרך אחרת בעקרון הפומביות, "לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" (דברי השופט חשין בע"א מרום הנ"ל, בע' 341). גם כאשר הדיון התקיים בדלתיים סגורות - בין מכוח הוראה קטיגורית בחוק, ובין על-פי שיקול-דעת שהחוק העניק בעניין זה לבית-המשפט - בית-המשפט לא יצווה על איסור פרסום של פסק-דינו אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה. לעניין זה יקפיד בית-המשפט על כך שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש. על-כן, מקום שבו ניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות על-ידי פרסום חלקי של פסק-הדין, יורה בית-המשפט על דרך זאת. ראו והשוו לבג"ץ 450/97 תנופה שירותי כוח אדם ואחזקות בע"מ נ' אלי ישי, שר העבודה והרווחה (טרם פורסם), בסעיף 3 לפסק-דיני; בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד נא(4) 367, בע' 385-384. 7. על רקע נורמטיבי זה יש לבחון אם התכלית שלשמה התנהלו ערעורי השומה נושא ערעור זה בדלתיים סגורות, הצדיקה את איסור פרסום פסק-הדין במלואו. סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] לא נועד להגן על האינטרס הפרטי של הנישום, אלא על אינטרס הציבור. בעניין זה אין מקום למתן פירוש מרחיב, המעדיף את פרטיותו של נישום מס הכנסה על-פני פרטיותו של כל מתדיין אחר. מטרתה של ההוראה הינה גביית מס אמת, ולשם השגת מטרה זו בלבד מנוהל ההליך בבית-המשפט המחוזי (אך לא בערעור על החלטתו בבית-המשפט העליון) בדלתיים סגורות. זאת, על-מנת לאפשר לנישום למסור מידע מלא על עסקו והכנסותיו, מבלי לחשוש לגילוי סודות מסחריים. ראו בג"צ 207/70 יהלומי נ' שר האוצר ואח', פ"ד כה(1) 126, בע' 128. תכלית זו מוגשמת על-ידי סגירת הדלתיים בערכאה הראשונה. איסור הפרסום של פסק-הדין עשוי לחול רק על גילויים שגילה הנישום מיוזמתו בדבר עסקו והכנסותיו. ראו שם. 8. במקרה שלפנינו, בית-המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו לתוכן פסק-הדין, וסבר כי עליו לאסור את פרסומו אך משום שההליך התנהל בדלתיים סגורות. מן הטעמים האמורים נימוק זה, כשלעצמו, אינו יכול להתקבל. מתשובת המדינה עולה כי המשיב 1 ממילא לא נידב כל מידע ולא גילה סודות מסחריים במסגרת ההליך, ובענייננו לא חלה איפוא התכלית העשויה להצדיק לפי סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה את מניעת הפרסום של פסק-הדין. הסייג שהעמיד פקיד השומה לפרסום פסק-הדין מקורו בהוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי-המשפט, ואין לו כל זיקה לסעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה. 9. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ולהתיר את פרסום פסק-הדין בכפיפות לאמור בסעיף 2 לעיל. כן אני מציעה כי המשיבים ישאו בהוצאות המערערים בערעור זה בסך של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. נ ש י א השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, כ"ב בתמוז תשנ"ט (6.7.99). נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת 97028000.L13