האחים מאיה- תמ"א 38 בע"מ נ. מועצת העיר פתח תקווה

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 280/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג העותרות: 1. האחים מאיה – תמ"א 38 בע"מ 2. האחים מאיה כרמלי בע"מ 3. האחים מאיה בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מועצת העיר פתח תקווה 2. עיריית פתח תקווה 3. משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרות: עו"ד עופר ורד בשם המשיבות 2-1: עו"ד אשר אילוביץ' בשם המשיב 3: עו"ד שרון אבירם פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפניי עתירה שהגישו העותרות, חברות יזמות בתחום הבנייה, נגד תעריפים שנקבעו בתוספת הראשונה לחוק עזר לפתח תקוה (סלילת רחובות), התשע"א-2011 (להלן: חוק העזר) במסגרת תיקון שהתקבל לחוק זה מסוף שנת 2016. דרישות התשלום המבוססות על התעריפים האמורים, הוצאו לעותרות כתנאי לקבלת היתרי בנייה. בעתירה התבקש בית משפט זה להורות על ביטול התעריפים האמורים מחמת טענות לפגמים מהותיים קיצוניים בתחשיב הכלכלי שעליו הם מבוססים וכן להורות למשיבות 2-1 (מועצת העיר פתח תקווה ועיריית פתח תקווה; להלן ביחד: העירייה או המשיבות) ליתן טעם מדוע לא ייקבעו בחוק העזר תעריפים חלופיים, הנמוכים בכ-45% מן התעריפים הנוכחיים. עוד ביקשו העותרות להורות לעיריית פתח תקווה לתת טעם מדוע לא תערוך עבורן דרישות תשלום חדשות על יסוד התעריפים החלופיים ובהתאם תשיב להן כספים ששולמו על ידן ביתר, על בסיס התעריפים הנוכחיים (ובעניין זה מציינות העותרות כי העותרת 1 טרם פרעה את התשלום שבו חויבה באחת מן הדרישות אך בדעתה לעשות כן; סעיף 21 לעתירה). בהחלטה מיום 13.1.2021 הוריתי כי העותרות והמשיבות יגישו עמדה בכתב בשאלת קיומו של סעד חלופי עד ליום 24.1.2021. העותרות טוענות כי לא עומד להן סעד חלופי מלבד פנייה לבית משפט זה. לטענתן, העתירה מכוונת נגד תוקפו וחוקיותו של חוק העזר ועל כן בית המשפט לעניינים מינהליים לא מוסמך לדון בה. אשר לאפשרות להגיש תביעת השבה נטען כי אכן, ככלל כאשר דרישות תשלום שולמו על ידי עותרים שביקשו לפנות לבית משפט זה, הופנו האחרונים לנקיטת הליכי השבה, תוך שמירת טענותיהם המינהליות נגד חוקי העזר בדרך של תקיפה עקיפה. ברם, לשיטת העותרות פסק הדין שניתן בע"א 4291/17 אלפריח נ' עיריית חיפה (6.3.2019) (להלן: עניין אלפריח) שינה את המצב המשפטי האמור, וקבע כי כאשר מועלות טענות – כמו בהליך דנן – נגד חוקיות תעריפי חוק העזר וסבירותם, אין מקומן בתביעת השבה, שאז הבירור יהיה בתקיפה עקיפה, כי אם בתקיפה ישירה בבית המשפט המינהלי המוסמך (ולעניין זה הובאו דוגמאות מפסיקת בתי המשפט המחוזיים שהחילה את הקביעות בעניין אלפריח, שעסק בתביעות ייצוגיות, גם בתביעות השבה רגילות). בהינתן האמור, ונוכח עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בהליכים האמורים לפני בתי המשפט המחוזיים (וראו טענות משרד הפנים, בפסקה 4 להלן), נטען כי אין בנמצא מסלול חלופי העומד לרשות העותרות מלבד הגשת העתירה לבית משפט זה. העותרות ומוסיפות כי לשיטתן מגמה זו מרוקנת מתוכן את מבחן הסעד הנתבע שנהג עד כה בהלכה הפסוקה שלפיו מקום שבו מתבקש סעד כספי יש להעדיף פנייה לבית המשפט האזרחי בתביעת השבה, גם כאשר התביעה מבוססת על טענות לפגמים בחוקיות חוק העזר ותעריפיו. לעמדתן, הגבלת תקיפת חוק העזר להליך מינהלי בלבד, על מגבלותיו וסעד הזמנים הדוחק להגשתו, תביא להנצחת גבייה ביתר של היטלים ותסכל השבתם מקום שהם נגבו שלא כדין. בנוסף נטען, כי הנפגעים הפוטנציאליים מחוק עזר פלוני לא בהכרח יודעים – במועד פרסומו – כי אותו חוק יהיה רלוונטי לגביהם בעתיד ואין מקום לצפות מהם ליזום הליך בדיקה יקר וממושך כבר בשלב הפרסום. לסיכום, חרף עמדתן האמורה של העותרות לגופם של דברים, הן סבורות כי המצב המשפטי הנוכחי לא הותיר בידיהן ברירה אלא להגיש עתירה לבית משפט זה. העירייה טוענת כי הסמכות לדון בטענות העותרות, המוכחשות על ידה לגופם של דברים, נתונה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. לטענתה, תוצאה זו נובעת מן הקביעות מפסק הדין בעניין אלפריח, משום שהטענות העיקריות בעתירה דנן עוסקות בחוקיות או סבירות חוק העזר והתעריפים שעוגנו בו – להבדיל מטענות פרטניות נגד מהות החיוב ותוקפו, או טענות נגד טעויות חישוביות בדרישות התשלום. לפיכך נטען, בדומה לטענות שנדונו בעניין אלפריח, כי גם הטענות בעתירה דנן מקומן בתקיפה ישירה לפני בית המשפט המינהלי המוסמך. בהמשך לכך טענה העירייה, כי בעתירה נתקפת חוקיותם של דברי חקיקה ולכן הסמכות נתונה לבית משפט זה בלבד. עמדתו של המשיב 3, משרד הפנים (שהוגשה ביום 18.2.2021 לאחר שהתקבלו בקשות ארכה (מוסכמות) להגשתה; להלן גם: המדינה), בדומה למשיבות, היא כי כאשר מהותו "האמיתית" של ההליך נוגעת לשאלת תוקפה וחוקיותה של הוראה מהוראות חוק עזר, יש לבכר תקיפה ישירה של האקט המינהלי, גם בנסיבות שבהן מומשה דרישת התשלום המינהלית. מסקנה זו יפה, לעמדת המדינה (בהמשך לעמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בגדרי התייצבותו בהליכים לפני בתי המשפט המחוזיים), בין אם עסקינן בהליך מינהלי ב"כסות" של הליך אזרחי, בין אם מדובר בהליך אזרחי אשר לבית המשפט סמכות נגררת לדון בטענות המינהליות שהועלו בו מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. המדינה מוסיפה וטוענת כי אין טעם ענייני המצדיק בחינה שונה של אותו אקט מינהלי בנסיבות שבהן דרישת התשלום כבר שולמה, והתחשבות במועד התשלום יכולה להביא לחוסר אחידות בשאלת הערכאה המוסמכת (מכל מקום צוין כי במקרה דנן, למצער במועד הגשת העתירה ובהתייחס לעותרת 1 – אחת מדרישות התשלום לא מומשה). לטענת המדינה אפוא, השיקולים שהנחו את פסק הדין בעניין אלפריח, יפים גם לתקיפה עקיפה הנעשית בתביעות השבה רגילות נגד רשויות, אשר גם בהן דרך המלך היא לתקיפת החלטות מינהליות היא במסלול המינהלי. בפרט במקרה דנן נטען כי מרכז הכובד של ההליך הוא בקשה לשינוי הוראה מהוראות חוק העזר – הכוללות גם את תעריפי ההיטלים (המבוססים על תחשיב שעורכת הרשות המקומית). לפיכך יש לראות במהותו של ההליך כתקיפת תקנה בת-פועל תחיקתי, ככל יתר ההוראות הקבועות בחקיקת עזר (ראו והשוו העמדה שהוצגה על ידי היועץ המשפטי לממשלה בע"א 1442/14 פרץ בוני הנגב בע"מ נ' עיריית אשדוד (נספח מש/3 לעמדת המדינה (סעיף 51)). מכל מקום בסופו של יום הליך זה הסתיים בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין – ראה החלטת רשמת בית משפט זה (ל' בנמלך) מיום 5.4.2017). אשר לערכאה המינהלית הרלוונטית לדון בטענות מעין אלו שלפנינו, טוענת המדינה כי עסקינן בתקיפה של חוק עזר, שהוא בבחינת "תקנה" לפי הגדרתה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות). לפיכך נטען, נוכח הוראת סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים או החוק), המוציא מסמכותם של בתי המשפט לעניינים מינהליים עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה הוא התקנת תקנות, ביטולן או מתן צו להתקין תקנות, הסמכות לדון בעתירה דנן מסורה לבית משפט זה. לאחר שעיינתי בעתירה ובעמדות הצדדים שהוגשו בהתאם להחלטתי מיום 13.1.2021, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי, כמפורט להלן. בפתח הדברים אעיר כי טיעוני הצדדים בעניין הסעד החלופי הוקדשו ברובם לשאלה אם קיימת לעותרות בענייננו האפשרות לפנות בתביעת השבה (לגבי חלק הארי של דרישות התשלום, ששולמו על ידן), שתוגש לערכאה האזרחית הרלוונטית. כעולה מן הכתובים, לאחר מתן פסק הדין בעניין אלפריח, במספר מקרים קיבלו בתי משפט המחוזיים בקשות לסילוק על הסף של תביעות השבה שהתבססו בין היתר על טענות נגד סבירותם של תעריפי היטלים שנקבעו בחוקי עזר. זאת, בין היתר, בקביעה כי יישום הקביעות בעניין אלפריח מביא למסקנה כי טענות אלו צריכות להתברר בדרך של תקיפה ישירה לפני הערכאה המינהלית המוסמכת (ראו למשל ת"א (מחוזי מר') 51155-06-19 ביג מרכזי קניות בע"מ נ' עירית יהוד-מונוסון (28.6.2020). על פסק דין זה תלוי ועומד ערעור לבית משפט זה, ראו ע"א 6593/20; ת"א (מחוזי ת"א) 35048-08-14 עיריית תל אביב נ' תדהר בניה בע"מ (11.6.2020); ת"א (מחוזי ב"ש) 12736-10-19 נווה גד בניין ופיתוח בע"מ נ' עיריית באר שבע (18.4.2020). אף על פסק דין זה הוגש ערעור שטרם נדון, ראו ע"א 4151/20. בתיקים דומים אחרים הורו בתי המשפט המחוזיים על עיכוב ההליכים עד להכרעה בערעורים שהוגשו לבית משפט זה, ראו למשל ת"א (מחוזי ת"א) 54573-10-18 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' עיריית תל אביב (8.7.2020); ת"א (מחוזי מר') 32854-06-15 דור-אל ש. הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית הוד השרון (5.8.2020)). את עמדתי בעניין המסלולים השונים לתקיפת החלטות של רשויות מקומיות – בטריבונל מינהלי או אזרחי – תיארתי בבר"ם 8689/16 עיריית רמת השרון נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול, פסקאות 16-12 (26.9.2017). מכל מקום, כעולה מהתיאור לעיל, השאלה בדבר בירורן של טענות מינהליות שונות המועלות בגדרי תביעות השבה רגילות נגד רשויות מקומיות בראי הקביעות בעניין אלפריח (שעסק בבקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבה לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006), צפויה להתברר לפני בית משפט זה ומשכך איני רואה להידרש לנושא במסגרת ההליך הנוכחי (ראו והשוו גם החלטת השופט ע' גרוסקופף ברע"א 7497/20 עיריית באר שבע נ' ביג מרכזי קניות בע"מ (11.1.2021)). בצד האמור אני סבור כי גם אם נניח כנקודת מוצא כי בהליך שלפנינו המסלול הדיוני הנכון הוא בתקיפה ישירה של התעריפים בחוק העזר (שיש לה תימוכין באופן שבו נוסחו הסעדים בעתירה, ראו פסקה 1 לעיל), יש לקבוע כי הסמכות לדון בהליך שלפנינו נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן יש לדחות את העתירה לפנינו על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. כאמור, גישת משרד הפנים והעירייה היא כי הערכאה המינהלית המוסמכת לדון בעתירה היא בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. עמדה זו מתבססת על פרשנותן להוראת סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, הקובעת את סמכותו העניינית של בתי משפט אלה לדון בעתירות מינהליות המכוונות כלפי החלטות של רשויות המנויות בתוספת הראשונה לחוק ובעניינים המנויים בה, מלבד עתירות שהסעד העיקרי המבוקש בהן עניינו "התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות". המשיבים טוענים כי חוקי עזר שמתקינות הרשויות המקומיות (לרבות התעריפים שנקבעים בהם) הם בגדר תקנה "בת פועל תחיקתי", לפי הגדרת המונח בחוק הפרשנות ולפיכך – נוכח החרגת הדיון בסעדים הקשורים בתקנות בסעיף 5(1) מסמכויותיו הענייניות של בית המשפט המינהלי – הערכאה המינהלית המוסמכת לדון בעתירה היא בג"ץ בלבד. אין בידי לקבל עמדה זו. להשקפתי, את הסייג הקבוע לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות לפי סעיף 5(1) לחוק יש לפרש בצמצום, בהתאם לתכליותיו האובייקטיביות והסובייקטיביות (כמפורט להלן) כך שרק עניינים בעלי חשיבות ציבורית כללית יגיעו לפתחו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו והשוו בר"ם 2985/17 קיבוץ עינת אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון, פסקאות 15-14 (20.9.2017); בר"ם 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ, פסקה 17 (22.11.2016)). בהתאם אני סבור כי הפרשנות הניתנת לגבולות הסמכות של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות הנוגעות לחוקיותם וסבירותם של חוקי עזר עירוניים, צריכה להתבסס על פרשנותה של הסמכות הפרטנית המסורה לבית המשפט לדון בהחלטות רשויות מקומיות לפי פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, ועל תכליותיו הכלליות. לפי פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק, בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירות המכוונות להחלטות רשויות מקומיות, מלבד "החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים". נוסחו של פרט זה תוקן בשנת 2016 באופן שצמצם את קשת המקרים שבהם מוחרגת סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בהחלטותיהן של רשויות מקומיות למקרים שבהם עניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים לאשר החלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו (ראו סעיף 3 לצו בתי משפט לעניינים מינהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשע"ו-2016). התיקון האמור נערך כחלק מן המגמה הכללית להרחיב באופן הדרגתי את סמכויותיהם של בתי המשפט לעניינים מינהליים (ראו גם סעיף 1 לחוק), שבגדרה נקבע בין היתר כי תיחום הסמכות של בתי משפט אלה לדון בהחלטות של רשות מינהלית יערך לאו דווקא על בסיס מיהות מקבל ההחלטה, כי אם בהינתן רגישותה ומורכבותה הציבורית, והשלכות הרוחב הפוטנציאליות שלה (פרוטוקול ישיבה מס' 115 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 5 (9.2.2016) (להלן: הדיון בצו שינוי התוספת הראשונה)). אשר להרחבת תחולתו של פרט 8 לתוספת הראשונה, הוא הרלוונטי לענייננו אנו, נקבע – בהמשך לפסק הדין בבג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח תקווה, פ"ד נא(5) 385, 397-395 (1997) (להלן: עניין מייזליק) – כי התיקון לתוספת מעגן את מבחן העילה הדומיננטית של העתירה שגובש באותה הלכה (בהקשר שונה), במובן זה שבמקרים שבהם מרכז הכובד הוא החלטה של הרשות המקומית – ההליך יידון לפני בית משפט לעניינים מינהליים (הדיון בצו שינוי התוספת הראשונה, בעמ' 7). תיקון זה עולה בקנה אחד עם הרקע לחקיקת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים ותכליותיו. תהליך העברת עניינים מינהליים לדיון לפני בתי המשפט המחוזיים בגדרי החוק התבסס על כמה שיקולים, ובין היתר מורכבות ורגישות הסוגיות הנדונות. במסגרת זאת, אחד העקרונות המנחים להעברת הסמכויות שעליהם מתבסס החוק הוא הסמכת בתי המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות הקשורות לשלטון המקומי, בשונה מעתירות נגד החלטות בעלות תחולה כלל ארצית. ובהתאם, בתוספות לחוק נכללו עניינים שונים בעלי אופי מוניציפלי, כגון ענייני כשירות ופסלות לכהונה ברשויות מקומיות ובמועצות דתיות, ענייני חינוך מקומיים, רישוי עסקים, ארנונה, ביוב ושמירה. זאת, באופן המבטא את התפיסה שלפיה עניינים של השלטון המקומי אינם מעוררים, במקרה הרגיל, היבטים ציבוריים רגישים המחייבים להעניק לבית המשפט העליון סמכות בלעדית לדון בהם. בנוסף, העברת הדיון לבתי המשפט המחוזיים בסוגיות אלו נועדה לשפר את השירות לאזרח, על ידי הקלת הנגישות לבית המשפט (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 239-237 (2017); מני מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל – חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000" משפט וממשל ו 233, 256-255 (2001)). בחינת תכליותיו הכלליות של החוק, לצד הפרשנות שניתנה לפרט 8(א) לתוספת הראשונה העוסק בהחלטות רשויות מקומיות (שקיבלה עיגון מפורש בנוסחו), מביאה לגישתי למסקנה כי אין מקום להוציא מהעניינים המקומיים הנדונים לפני בתי המשפט לעניינים מינהליים עתירות שבהן מבוקשים סעדים הנוגעים לחוקי עזר עירוניים – ובכלל זאת כאשר מועלות טענות בדבר חוקיותם וסבירותם (השוו לבג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2) 97, 100 (2003), שניתן לפני תיקונו של פרט 8 לתוספת הראשונה). חוקים אלה, נועדו לאפשר לעירייה לבצע "דברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם" על פי פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) או כל דין אחר, או "לעזור לה בביצועם, או כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה" (סעיף 250 לפקודה). בראי אופייה המקומי של חקיקת העזר והשיקולים הכלליים ביסוד העברת הסמכויות לבית המשפט לעניינים מינהליים שעליהם עמדתי, איני סבור כי יש לראות בעתירה הכוללת טענות המופנות לחוקי העזר עצמם (להבדיל מפעולת אישורם על ידי שר הפנים, לפי החריג הקבוע בפרט 8(א) לתוספת הראשונה) ככזו שבאה בגדרי הסייג הקבוע לסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים בסעיף 5(1) לחוק. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם הליכי החקיקה שבגדרם הוסף החריג הקבוע בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים (חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה-2005, ס"ח 2020). בדיון בוועדת המשנה של ועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים אישרו נציגי מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים את דברי יושב ראש ועדת המשנה, חבר הכנסת יצחק לוי, שלפיהם "הכוונה היא להשאיר את התקנות לבית המשפט העליון". בתשובה לשאלתו אם מדובר בחקיקת משנה של רשות מקומית או של שר, השיב היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז: "הפצה של שר, אבל באישור הכנסת. בתהליך ההדרגתי חשבנו שאלה מהדברים היותר רגישים שצריך להשאיר לשלב העברה הסופי" (פרוטוקול ישיבה מס' 1 של ועדת המשנה לעניין הצעת חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, הכנסת ה-16, 8-7 (28.3.2005)). חילופי דברים אלה מלמדים כי בהחרגת הסעדים המתבקשים לגבי תקנות – התקנתן וביטולן – בסעיף 5(1) לחוק כיוונו המחוקקים לתקנות שיש להן פוטנציאל להשלכות רוחב, או שהדיון בהן יכול לעורר רגישות מיוחדת אחרת, המותקנות על ידי השלטון המרכזי, להבדיל מחקיקת העזר המקומית אשר נועדה כאמור לסייע לרשויות המקומיות בהפעלת סמכויותיהן הביצועיות (וראו גם דבריו של השופט י' זמיר בעניין מייזליק: "למה הדבר דומה? לתקיפה של חוק עזר שנחקק על-ידי מועצת עירייה. לפי סעיף 258 לפקודת העיריות [נוסח חדש], חוק עזר של עירייה טעון אישור של שר הפנים במובן הבא: חוק העזר מובא לידיעת השר, והוא מתפרסם ברשומות אלא אם השר הודיע תוך שישים יום, כי החליט לעכב את פרסומו או לפסול אותו. עם זאת עתירה המכוונת לבטל חוק עזר, בעילה של חריגה מסמכות או בעילה של שיקולים זרים, היא בדרך-כלל עתירה נגד מועצת העירייה ולא עתירה נגד ההחלטה של השר. המשיב העיקרי לעתירה כזאת הוא העירייה, ולא שר הפנים, והעילה העיקרית היא פגם בהחלטת העירייה, ולא פגם בהחלטת השר" (שם, בעמ' 395)). ער אני לטענתו הכללית של משרד הפנים כי חוקי העזר באים בגדר "תקנה" כהגדרתה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, אולם אני סבור כי בכל הנוגע לפרשנות ההסדרים הפרטניים שנקבעו בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים לגבי סוג העניינים המועברים לסמכותם של בתי משפט אלה (ובכלל זאת הוראת פרט 8 לתוספת הראשונה כאמור) ותכליותיהם של הסדרים אלה, מתחייבת המסקנה כי הסייג בסעיף 5(1) לחוק לא חל על חוקי עזר עירוניים ולבתי המשפט המינהליים הסמכות לדון בסעדים הנוגעים לחוקיותם וסבירותם (ואעיר כי מסקנה זו לא באה בסתירה לעמדתו של השופט מ' מזוז בעניין אלפריח, שציין כי התקיפה הישירה של חוקיותו וסבירותו של חוק העזר צריך שתיעשה לפני "בית המשפט המינהלי המוסמך" (שם, פסקה 9). השוו לעמדתו של השופט ע' גרוסקופף באותו עניין). מובן אפוא כי אין במסקנתי זו, המוגבלת לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט לעניינים מינהליים לבין בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כדי להשליך על נפקויות אחרות שיכולות לקום לטענות הנסמכות על הגדרת המונח "תקנה" בסעיף 3 לחוק הפרשנות בעניינם של חוקי עזר. ומכל מקום, כפי שצוין בעניין מייזליק: "בית-משפט זה אינו יוצא מן התמונה: אמנם הוא לא ידון במקרה זה כערכאה ראשונה, אולם הוא ידון בו, אם יתבקש, כערכאת ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי" (שם, בעמ' 401). הנה כי כן הסייג המנוי בסעיף 5(1) לחוק לא חל מקום שבו מבקש עותר להורות על בטלות חוקי עזר או על התקנתם, בטענות נגד חוקיותם או סבירותם של אלה – ובית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בהליך בגדרי עתירה מינהלית, בהתאם להוראות פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק. בענייננו, עיקר הסעדים המבוקשים בעתירה נוגעים לביטול התעריפים הקיימים בחוק העזר ולהתקנת תעריפים חדשים. ממילא ההיבט הדומיננטי בנסיבות אלו אינו החלטת שר הפנים. יישום קביעותינו הכלליות על המקרה דנן מביא אפוא למסקנה כי מקומן של טענות אלו בבית המשפט לעניינים מינהליים ועל כן עומד לעותרות סעד חלופי. אין בהכרעתנו זו משום נקיטת עמדה בעניין טיעוני העותרות בדבר האפשרות לפנות למסלול של תביעת השבה (משרוב הדרישות שולמו) שבגדרה תתבררנה טענותיהם בדרך של תקיפה עקיפה, אשר כאמור צפויה להתברר בגדרי ערעורים אחרים התלויים ועומדים בבית משפט זה. העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג באדר התשפ"א (‏25.2.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21002800_M04.docx שג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1