סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ. מילגם חניה סלולארית בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 280/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 280/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערערת: סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מילגם חניה סלולארית בע"מ 2. מרכז השלטון המקומי 3. החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ 4. עיריית תל אביב 5. אחוזת החוף בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 24.11.2008 בה"פ 743/08 שניתן ע"י השופט י' זפט תאריך הישיבה: י"ט באייר התש"ע 3.5.10 בשם המערערת: עו"ד יצחק יונגר, עו"ד סנדרה ליכטנטל בשם המשיבים 2-3: עו"ד גיורא בן טל, עו"ד ענת גפני, עו"ד ליאת ברוך בשם המשיבים 4-5: עו"ד תומר דויטש, עו"ד רותם בהרב פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. קיימים שני הסדרים מקבילים לגביית דמי חניה. אחד ארצי ואחד מקומי. המערערת מפעילה הסדר חניה מקומי בעיר תל אביב-יפו באמצעות טלפון סלולארי בתעריף מוזל לשעת חניה לתושבי העיר בעלי תו חניה אזורי. הפעלת ההסדר המקומי הינה מכוח חוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1983 (להלן: חוק העזר העירוני). משיבה 1 (להלן: מילגם) מפעילה הסדר חניה ארצי בעיר תל אביב-יפו, אף היא באמצעות טלפון סלולארי בתעריף מוזל לשעת חניה לתושבי העיר. זאת מכוח סעיף 70ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: סעיף 70ב לפקודה). המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 743/08 (כבוד השופט י' זפט) למתן פסק דין הצהרתי לפיו מילגם איננה יכולה להפעיל את הסדר החניה הארצי באופן האמור לנוכח הוראות סעיף 70ב לפקודה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ומכאן הערעור המונח לפנינו. העובדות הצריכות לעניין 2. המערערת זכתה במכרז פומבי להפעלת מערכת לתשלום דמי חניה בתחומי העיר תל-אביב-יפו. מכרז זה פורסם על ידי משיבה 5 (להלן: אחוזת החוף), חברה עירונית בשליטת עיריית ת"א, המסייעת לה בהסדרת התנועה והחניה בעיר. מילגם זכתה במכרז פומבי אחר שעניינו "הסדר חניה ארצי באמצעות טלפון סלולארי" (חס/16/2007) שנועד לספק שירותי גבייה של דמי החניה ב-28 רשויות מקומיות. מכרז זה פורסם על ידי משיבה 3 (להלן: משכ"ל) שהיא חברה בשליטת משיבה 2 (להלן: מרכז השלטון המקומי). משיבה 4 (להלן: עיריית ת"א) היא הרשות המקומית אשר גובה את דמי החניה בתחומי העיר ת"א - הן באמצעות המערערת והן באמצעות מילגם. עם פרסומו של המכרז הארצי הנ"ל, עתרה המערערת לביטולו לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בטענה שיש בפרסומו ובביצועו משום הפרת פטנט (עת"מ (152/07). במסגרת אותו הליך, הסכימה המערערת למחוק את עתירתה והתחייבה שלא לטעון נגד פרסום המכרז הארצי, למעט טענות לעניין הפטנט. המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים בת"א-יפו (עת"מ 1033/08) לביטול הנחייה של המשכ"ל ומרכז השלטון המקומי בדבר זכייתה של מילגם במכרז הארצי. במסגרת העתירה האמורה הלינה המערערת כי אין המרכז לשלטון מקומי מוסמך להפעיל בו זמנית יותר מהסדר חניה אחד, כך למשל באמצעות הטלפון הסלולארי. בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין) דחה את עתירתה על הסף מחמת שיהוי. עם זאת, קבע לגופו של עניין כי מערכת התשלום באמצעות הטלפון הסלולארי איננה מהווה הסדר חניה נוסף אלא אמצעי נוסף לכרטיס החניה המופעל לשם גביית דמי החניה. הליך דנא הינו חוליה נוספת בשרשרת הליכים שמנהלת המערערת נגד המכרז הפומבי בנושא "הסדר חניה ארצי". על רקע דיוני זה, העלו המשיבים טענות מקדמיות נגד המערערת. כך למשל, שהיא הגישה את התביעה לבית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים המוסמך לדון בתובענה, כדי לעקוף את השיהוי בהגשת ההליך. האמת תאמר, שטענות אלו ראויות לדיון אך בחרתי שלא להכריע בהן אלא לכבוש את הדרך בה נהג בית משפט קמא ולדון בסוגיה לגופה. פסק דינו של בית-המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי סעיף 70ב לפקודת התעבורה שעניינו הסדר חניה ארצי, אינו מגביל את מרכז השלטון המקומי או מי מטעמו לקבוע תעריפים שונים במסגרת הסדר החניה הארצי האחיד. בהפעלת הסדר חניה על תושבי העיר ת"א בעלי תו חניה אזורי, לא חרג מרכז השלטון המקומי מסמכותו הקבועה בסעיף 70ב לפקודת התעבורה. בית משפט המחוזי הדגיש כי המערערת מנועה מלטעון כלפי אחוזת החוף או עיריית ת"א באשר לסמכות מרכז השלטון המקומי להנהיג הסדר חניה ארצי אחיד כמשמעותו בפקודה. זאת, לנוכח הצהרתה בהסכם שנערך עם עיריית ת"א וכן לנוכח תנאי המכרז, אשר באופן מפורש מיידעים את המערערת בדבר פרסום המכרז לתשלום דמי חניה באמצעות הטלפון הסלולארי במסגרת הסדר חניה ארצי מכוח סעיף 70ב לפקודה. נקבע, כי עובר להשתתפותה במכרז וטרם כריתת ההסכם מכוח המכרז, ידעה המערערת שזכייתה במכרז לא תקנה לה בלעדיות מכל סוג שהוא בהפעלת אמצעי לגביית דמי חניה בעיר תל אביב וזו אף הסכימה לגבייתם. טענות הצדדים 4. עיקר טענות המערערת הוא כי לא ניתן במסגרת ההסדר הארצי האחיד כהגדרתו בסעיף 70ב לפקודת התעבורה להפעיל "הסדר מקומי" הקובע תשלום שונה לתושב העיר תל אביב ולמי שאינו תושב בה. משכך, מילגם איננה רשאית להפעיל במסגרת הפעלת הסדר חניה ארצי אחיד את הסדר החניה המקומי בעיר תל אביב באמצעות הטלפון הסלולארי, המיוחד רק לתושבי תל אביב בעלי תו חניה אזורי, בתעריף מוזל של 60 אגורות לשעת חניה. לטענת המערערת, תשלום דמי חניה מופחתים לתושבי תל אביב שיש בידם תו חניה הינו הסדר מקומי מעצם העובדה שהוא קבוע בחוק העזר העירוני. משכך, הסדר זה אינו חלק מהסדר החניה הארצי האחיד. לשיטתה, יש לפרש את המונח "אחיד" בסעיף 70ב לפקודה כתעריף אחיד בכל הארץ. לאמור: לו מרכז השלטון המקומי חפץ להפחית מהתעריף המרבי שקבע המחוקק, כי אז הפחתה זו צריכה להיעשות בצורה אחידה בכל הארץ, ולהחילה בכל הרשויות המנויות בהסדר. הפחתה לא אחידה תוך הבחנה בין נהגים המחנים במתחם אותה רשות חוטאת למטרה הגלומה בהסדר ארצי אחיד. עוד היא טוענת, כי הפעלת ההסדר המקומי על ידי מילגם תקטין את נתח השוק שלה בעיר תל-אביב-יפו ותצמצם את הכנסותיה. פגיעה זו עולה כדי עוולה של גרם הפרת חוזה הואיל ובהפעלת ההסדר המקומי מילגם גורמת לעיריית תל אביב ולאחוזות החוף להפר את ההסכם עמה. המשיבות מנגד, סומכות ידן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשות לדחות את הערעור. דיון 5. הסוגיה המשפטית העומדת לדיון בערעור זה מתמקדת בשאלה האם גביית תעריף ארצי אחיד מוזל על ידי מילגם הזהה לתעריף הנגבה על ידי המערערת בתחום העיר תל אביב-יפו הינו כדין בהתאם להוראות סעיף 70ב לפקודה. המחלוקת היא בעניין הפרשנות שיש להעניק להגדרת הסדר החניה הארצי כ"אחיד"- האם האחידות מתבטאת באמצעי תשלום אחיד או בתעריף תשלום אחיד. על פי תנאי המכרז, מופעל הסדר החניה הארצי מכוחו של סעיף 70ב' לפקודת התעבורה הקובע בזו הלשון: 70ב. הסדר חניה ארצי אחיד [תיקון: תשנ"ד, תשס"ה] (א) החניה בתשלום בדרך עירונית תהיה על פי הסדר חניה הנהוג בתחומי הרשות המקומית בה מצויה אותה דרך או על פי הסדר חניה ארצי אחיד, על פי בחירתו של נהג הרכב. (ב) בסעיף זה, "הסדר חניה ארצי אחיד" - כרטיס חניה ארצי מטעם המרכז לשלטון מקומי או כל הסדר אחר שיבוא מטעמו במקומו. (ג) שר הפנים ושר התחבורה יקבעו, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, את המחיר המרבי עבור החניה על-פי הסדר החניה הארצי האחיד. מלאכת הפרשנות מחייבת להידרש תחילה למילות החוק. על פי סעיף 70ב (ב) לפקודה, הסדר חניה ארצי אחיד הינו "כרטיס חניה ארצי". ההתייחסות היא כאמור לאמצעי בלבד. ההגבלה בתשלום היא על דרך קביעת מחיר מרבי (סעיף 70ב (ג) לפקודה). אין בסיס אפוא לפרשנות המוצעת על ידי המערערת לפיה מילגם לא רשאית לקבוע תעריף מוזל לתושבי המקום. קביעת תעריף אחיד, כגישת המערערת, איננה מתיישבת עם לשון הסעיף המקנה שיקול דעת לשר הפנים ושר התחבורה לקבוע את המחיר המרבי, שאין לחרוג ממנו (סעיף 70ב(ג) לפקודה). פרט לאמור, אין כל מגבלה נוספת בעניין התעריף. ניתן לטעון כי עצם קיומו של הסדר במסלול המקומי לפיו ניתן לגבות מחיר מוזל מתושבי המקום- כפי שנוהגת המערערת בפועל- מחזק את המסקנה שאף במסלול הארצי, רשאית מילגם לפעול באופן דומה. לעניין תעריפי חניה, קיימים שני הסדרים מכוח שני סעיפי חוק שונים. סעיף 77 לפקודת התעבורה מסמיך את הרשויות המקומיות, בפרוצדורה שנקבעה בפקודה, לקבוע תעריף חניה. הסעיף האחר – סעיף 70ב לפקודת התעבורה- דן בהסדר חניה ארצי אחיד ולפיו: "החניה בתשלום בדרך עירונית תהיה על פי הסדר חניה הנהוג בתחומי הרשות המקומית בה מצויה אותה דרך או על פי הסדר חניה ארצי אחיד, על פי בחירתו של נהג הרכב". להסדר החניה הארצי יש כאמור פרוצדורה אחרת לקביעתו- על פי קביעת שר הפנים ושר התחבורה באישור ועדת הכלכלה של הכנסת (סעיף 70ב (ג) לפקודה). ממד נוסף הוא שתחולת ההסדר שנקבע בחוק העזר או הסדר חניה ארצי אחיד היא על פי בחירתו של נהג הרכב. משכך, גם אם הרשות המקומית תקבע תעריף גבוה יותר או זהה לתעריף שנקבע ע"י הסדר החניה הארצי, עדיין הנהג עצמו יכול לבחור בתשלום לפי הסדר החניה הארצי האחיד, שהוא סכום שנקבע ע"י השרים ולא ע"י הרשות המקומית (ראו פרוטוקול דיון 354, ועדת הכלכלה של הכנסת, פברואר 2005). המחוקק הציב אפוא בפני החונה את רכבו שני מסלולים נפרדים שכל אחד מהם שואב את מקור סמכותו מסעיף אחר בפקודת התעבורה. כפי שיובהר בהמשך, מצב משפטי זה לא נועד להעניק את הבכורה למסלול אחד על פני האחר, כפי שעולה מטענת המערערת, אלא לענות על צרכי ציבור הנהגים. כוונת המחוקק 6. עיון בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף מצביע על מגמה ברורה. כוונת המחוקק הייתה להקל עם ציבור הנהגים על ידי מניעת "טלטולם" מרשות לרשות בניסיון לרכוש אמצעי תשלום לפי הנהוג באותה רשות. המזור לכך מצוי בקביעת אמצעי תשלום אחיד ברחבי הארץ - הנפקת "כרטיס חניה ארצי". כך ניתן להגדיר את המונח "אחיד" בפקודה. גלגולי החקיקה בדיון בקריאה הראשונה של הצעת החוק מיום 3.8.1993, פרש מגיש הצעת החוק, ח"כ חגי מירום, את מטרת החוק המוצע. וכך אמר: "מה שקורה היום הוא, שחלק מהרשויות המקומיות אינן מוכנות להיכנס להסדר חניה ארצי אחיד. כך נאלצים בעלי רכב שחונים בתוך שטחן של הרשויות המקומיות להשתמש בכרטיסים שונים ומוטל עליהם לקנות את הכרטיס כל פעם בתחום הרשות האחרת. דבר זה מכביד על הציבור. היינו סבורים שיש מקום להנהיג הסדר חניה ארצי אחיד, כך שהקונה את הכרטיס שלו בירושלים יוכל ליהנות מהחניה באילת ובטבריה, בבני ברק ובתל אביב, בחיפה ובכל מקום אחר...הופיעו בינינו גורמים שונים, ולמעשה הייתה הבנה אצל כל הגורמים שיש מקום לאפשר לצרכן ליהנות מכרטיס חניה ארצי אחיד..ייתכן מאוד שאנחנו, במהלך הקריאה, בין הראשונה לשנייה והשלישית, נעבור אפילו משיטת הכרטוס לשיטה אחרת, דיגיטלית, מאוד מודרנית, שמתפתחת היום, ושתיתן מענה גם על בעיית החלוקה של הפדיון בגין החניות הללו בתחומי הרשויות המקומיות" (ד"כ התשנ"ג 7304). יודגש, כי ח"כ מיכאל איתן העלה את האופציה הפרשנית שהעלתה המערערת כהנחת היסוד הניצבת כבסיס להצעה לפיה התשלום הוא אחיד. הוא השיג נגד קביעת מחיר אחיד בין תושב חוץ לבין תושב מקומי בשטח מוניציפאלי של רשות מקומית ובין הרשויות השונות. לשיטתו, קביעת מחיר אחיד יוביל למצב נטול כל היגיון כלכלי. על כך השיב יוזם הצעת החוק: "יכול והתשלום יהיה שונה. יכול שיהיו תעריפים אחרים...80%-90% כבר עובדים לפי אותו כרטיס. רשות אחת מכבדת את הכרטיס של הרשות האחרת. אנו רוצים לעגן את זה בחוק, מפני שאנו רוצים שזה יהפוך לזכות של הצרכן. אנחנו רוצים לתת לו את האפשרות ליהנות מהסדר אחד, וזה הדבר החשוב בעינינו" (שם. בעמ' 7305). בדיון בקריאה השנייה והשלישית, מיום 17.11.1993, התייחס ח"כ צחי הנגבי, יו"ר ועדת הכלכלה דאז, למטרת החקיקה. ניכר כי לא חל כל שינוי ברציונל שליווה את החוק כפי שהוצג בראשיתו: "החוק מנסה לשפר את היכולת לחנות בכל אתר ואתר בכל אחד ממרחבי החניה במדינת ישראל, תוך שימוש בכרטיס חניה אחיד, אחד בלבד..שיעוצב, יונפק ויימכר לציבור הרחב באמצעות המרכז לשלטון מקומי אשר מאגד את כלל הרשויות המקומיות בישראל" (ד"כ התשנ"ד 1032). ח"כ חגי מרום חזר על הרציונל שעמד מאחורי הצעת החוק, באומרו: "האמת ניתנה להיאמר, שיוזמי הצעת החוק הזאת הם אזרחי המדינה. הם פנו במכתבים, הם התלוננו על הקושי שיש להם בשימוש ביישוב אחד בכרטיס אחד וביישוב אחר בכרטיס אחר, על הקנסות שנגרמים להם, על הקושי שלהם לרכוש כרטיסים בכל רשות עירונית..זה יהיה לבחירתו של האזרח אם לקנות כרטיס מוזל ברשות המקומית, אם לקנות אגד כרטיסים במחיר שוועדת הכלכלה תשלוט בו ותבחן אותו מעת לעת, ואני מקווה שהוא יהיה מחיר סביר גם לאזרח" (שם. שם). לא זו אף זו. בוועדת הכלכלה המאשרת את מחיר החניה המרבי באותו הסדר (מיום 3.4.2000) הודגש כי "הכוונה היא לבוא להקל על המשתמש, על התושב בכלי או באמצעי נוסף של חניה", כאשר "הכרטיס הזה, למעשה, בא בנוסף לאמצעים הקיימים שנוגעים ברשויות המקומיות...קרי כרטיסי חניה ארציים או מקומיים מנייר". לגבי עלות התשלום, צוין כי "הטכנולוגיה של הסעיף הזה מאפשרת לתושב לשלם את המחיר שנהוג באותה רשות מקומית...ניתן לעשות תעריף דיפרנציאלי, ובלבד שיהיה כפוף לתקרה שתקבע על ידי השרים". התמונה המצטיירת מבחינת הכוונה הסובייקטיבית של המחוקק היא שלא הייתה כוונה לקבוע מחיר אחיד אלא רק אמצעי אחיד לגביית אגרת חניה. דהיינו, לא סכום התשלום אלא דרך התשלום. מודע אני לכך שהכלי של בדיקת הכוונה הסובייקטיבית של המחוקק רחוק מלהיות מושלם. מלומדים בארץ ובחו"ל הזהירו מפני מתן משקל יתר לכוונת המחוקקים, בבוא בית המשפט להידרש למלאכת פרשנות החוק (ראו למשל א' ברק פרשנות במשפט כרך ראשון (תורת הפרשנות הכללית), בעמ' 357-360; R. Dworkin,Law’s Empire Harvard Univ. Press, Cambridge, Mass (1986) 313-354 ). פרופ' דבורקין אף מעלה טענה מעשית נגד הישענות בית משפט על דברי המחוקקים במהלך הדיונים בשלבי תהליך החקיקה. הוא שואל "ונניח ששלושה מחוקקים מתבטאים בצורה מסוימת, ייתכן שישנם בנמצא שבעה מחוקקים נוספים אשר בוחרים שלא להביע את עמדתם באותו שלב". ההסתייגות ראויה, אך בכל זאת עסקינן בכלי בעל משקל שאינו עומד לבדו. בענייננו, הכוונה הסובייקטיבית של המחוקק ברורה ונקודתית, אך אין להסתפק בכך. ניתן לעלות מדרגה ולפנות לדברי ההסבר להצעת החוק המופיעים ברשומות. בדברי ההסבר להצעת החוק כתוב: "מוצע לקבוע בחוק כי כרטיס החניה הארצי המופק כיום על ידי החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי יהיה תקף בכל הרשויות המקומיות שבהן קיימת חניה מוסדרת. כן מוצע שהחוק יחול גם על הסדר אחר שייקבע כגון מכשיר אלקטרוני" (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 32) (הסדר חניה ארצי), התשנ"ג-1993, ה"ח 2203, בעמ' 348). עיני המחוקק נשואות לדרך התשלום, ולא לגובהו. הנה כי כן, הכוונה הסובייקטיבית של המחוקק צועדת יחד עם מילות החוק ותומכת במסקנה שהמונח "אחיד" מיוחס לדרך התשלום. תכלית החוק 7. ניתן ללמוד על תכלית החוק ממילותיו, מבנהו והכוונה הסובייקטיבית של המחוקק. החוק נועד לפתור קושי מסוים שהפך לנחלת ציבור הנהגים. עובר לתיקון 32 לפקודה משנת תשנ"ד, נוצר מצב שנהג היה נאלץ לרכוש כרטיס חניה רק מאותה רשות מקומית. מעבר לאי נוחות הגלומה בכך, לעיתים הדבר גרר נזק כספי בדמות קנס בגין החניית הרכב ללא כרטיס חניה מותאם כאשר בו בזמן הנהג מריץ עצמו לרכוש את הכרטיס ולהספיק לשוב לרכבו לשם הצבתו (והשוו דבריו של ח"כ פנחס בדש בקריאה ראשונה לתיקון הפקודה). רוצה לומר, כי על הנהג מוטל היה למעשה להצטייד מראש בכרטיסי חניה של כל רשות מקומית בה הוא חונה או אפילו מתעתד לחנות. ניתן לשאול - אם היה בכוונת המחוקק שגביית התעריף המוזל לתושב בעל תו חניה אזורי תהיה בנחלתה הבלעדית של החברה עימה הרשות המקומית נקשרה בהסכם, מה הטעם לתת שיקול דעת לנהג לבחור בין שני הסדרים? שהרי אז ידה של אותה חברה הייתה על פי רוב על העליונה וכפועל יוצא, בחירתו של הנהג היא ידועה מראש. זו כלכלה מתוכננת מידי העומדת בניגוד לתכלית החוק. נתינת חופש הבחירה לנהג עשויה להביאו מבחינה כלכלית "למיקסום התועלת". אגב, גישה זו משתלבת עם התפישה כי הפרשנות הראויה תהיה דרך "חיקוי השוק" (ראו: Richard A. Posner, Economic Analysis of Law 5-31 (5th ed., 1998)). לטעמי, ניתן להעניק משקל לגישה זו אך ורק במקרה המתאים. אין עסקינן בתעריף אחיד לכל הרשויות. המערערת בדרישתה מבקשת למעשה, בניגוד לאמור בחוק ומטרתו, ליצור מעין מונופול על תעריף החניה באופן שכף בחירתו של הנהג תיטה לכיוונה. בזאת נעקרת בחירתו החופשית של הנהג. למערערת אין זכות לתבוע מעין מונופול על תעריף החניה המוזל. הענקת יתרון כזה למערערת יש בו משום שלילת זכות הרבים לחופש עיסוק על פי מתווה הדין. רשות מקומית כרשות שלטונית אינה רשאית להעניק מונופול או מעין מונופול אם לא הוסמכה, בחוק מפורש, להעניקו (והשוו: בג"ץ 3136/98 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד נב (5) 705). יצוין, כי אף העירייה לא ראתה עצמה כקשורה בהסכם מונופוליסטי עם המערערת, שעה שהיא מדגישה כי קיימים "שני ספקים שונים מתחרים של אותו שירות חניה" (ראו סיכום ישיבה מיום 27.4.2008). מתן הנחה לתשלום חניה לתושבי העיר מהווה אף הוא "חיקוי השוק" אולם במובן אחר. יש בו התחשבות לגיטימית בצרכי הציבור. מטבע הדברים, ניתן להניח כי תושב נתניה יידרש יותר לשירותי חניה בנתניה מתושב באר-שבע ולהפך. 8. יושם אל לב, כי גם בחוק העזר העירוני של תל-אביב-יפו, ההתייחסות להסדר חניה ארצי אחיד הוא אך כאמצעי נוסף לתשלום. לא רק שאין כל הבחנה בין תעריפי התשלום, אלא שחוק העזר דורש להשוות את תקרת גובה התשלום עבור כרטיס חניה עירוני לכרטיס חניה ארצי אחיד. וזו לשון הסעיף: הצמדה תיקון ( תש "14א. על אף האמור בחוק עזר לתל-אביב-יפו (הצמדה למדד), התשמ"ג-1983, הסכומים הנקובים בפרט 1(ד) בתוספת השניה, יעודכנו ב-1 בחודש ינואר בכל שנה (להלן – יום העדכון), שלאחר פרסום חוק עזר זה, בשיעור עדכון המחיר המרבי שנקבע לפי סעיף 70ב לפקודת התעבורה". זאת ועוד. ההסכם שערכה המערערת עם עיריית תל-אביב אף הוא עומד לה לרועץ בערעור זה. בסעיף 4.9 להסכם עם עיריית תל אביב, הצהירה המערערת כי לא תהיינה לה טענות כלפי אחוזת החוף או עיריית תל אביב הנובעות מסמכות מרכז השלטון המקומי להנהיג הסדר חניה ארצי אחיד כמשמעותו בסעיף 70ב לפקודת התעבורה "בדרך של הפעלת מערכת דומה או זהה למערכת נשואת חוזה זה. ידוע לו (למערערת) כי קיימת אפשרות לפיה יבחרו חלק מהלקוחות לשלם את אגרת הסדר החניה בעיר באמצעות מערכת אשר תוקם ו/או תופעל על ידי קבלן אשר יזכה במכרז אותו יפרסם המרכז לשלטון מקומי ו/או מי מטעמו ולא באמצעות המערכת נשואת חוזה זה והוא מוותר על כל טענה ו/או תביעה בקשר לאמור". כמו כן, היא הצהירה כי לא תהיינה לה טענות, תביעות או דרישות כלפי אחוזת החוף או העירייה מהסדרת התשלום עבור חניה באמצעות שיטות אחרות או "מקביעת סדרי העדיפויות בין אמצעי התשלום השונים" (ראו סעיף 4.7 לחוזה וסעיף 4.6). בנוסף, הצהירה כי אין בידה סמכות לקבוע את מדיניות החניה בעיר או מדיניות התשלום עבור החניה. יתר על כן: המערערת אף הצהירה כי אין היא רוכשת בלעדיות בתחום (ראו סעיף 5.2. לחוזה). משמע, כי העירייה צפתה את אשר עתיד לבוא והכינה את השטח היטב על מנת למנוע את אותן אי הבנות שעשויות להתעורר מצד המערערת. המערערת הסכימה לכל אותם תנאים. סוף דבר 9. העולה מהמקובץ, כי טענות המערערת לפיהן המשיבות פעלו שלא כדין- דינן להידחות. מילגם קיבלה הרשאה להוזיל את תעריף החניה על ידי עיריית תל-אביב. עיריית תל אביב פעלה במסגרת סמכותה כדין, הואיל ולה מוקנה שיקול הדעת הבלעדי בעניין קביעת תעריף החניה תוך הבחנה בין תושב למי שאינו תושב. בד בבד היא מחויבת על פי חוק לכבד את הסדר החניה הארצי שנקבע על ידי המשכ"ל, שאף הוא פעל כדין במסגרת הסמכות שהוענקה לו בפקודת התעבורה, כאמור לעיל. דעתי היא כי לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הייתי מציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיבה 1, משיבים 2 ו-3 ביחד ומשיבים 4 ו-5 ביחד שכ"ט עו"ד והוצאות על סך של 25,000 ש"ח לכל קבוצה. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, י"ח באדר א' תשע"א (22.2.11). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט