בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2799/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט א' מצא
המערער: אסעד
סבאג'
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 22.3.98 בתפ"ח 333/97
שניתן
על-ידי כבוד השופט נ' עמית
תאריך הישיבה: כ"ט
בסיוון תשנ"ט (13.6.99)
בשם
המערער: עו"ד חאסקיה וליד
בשם המשיבה: עו"ד אלון אינפלד
פסק-דין
השופט א' מצא:
המערער הורשע בניסיון שוד בנסיבות מחמירות
ובשהייה בלתי-חוקית בישראל. בשל ניסיון השוד נידון המערער לחמש שנות מאסר, מהן
שלוש שנים וחצי מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על-תנאי. בשל העבירה של שהייה
בלתי-חוקית בישראל נגזרו על המערער שנים-עשר חודשי מאסר, מחצית התקופה לריצוי
בפועל ומחציתה על-תנאי. בית המשפט הורה כי שני עונשי המאסר הממשיים, שנגזרו על המערער,
יצטברו זה לזה. עיקרו של הערעור מופנה נגד ההרשעה בעבירה של ניסיון שוד. לחלופין
השיג הסניגור גם על חומרת העונש.
2. המערער (יליד 1975) הוא תושב טול-כרם. בצוהרי
יום 4.12.97 פנה המערער לתחנת מוניות בנתניה. לנהג מונית שחנתה בתחנה אמר המערער,
כי הוא מבקש לנסוע לטייבה. הנהג (להלן - המתלונן) השיב, כי הנסיעה תעלה לו 55
ש"ח, ומשנכנס המערער למונית יצאו השניים לדרך. בהגיעם לטייבה הינחה המערער את
המתלונן לדרך כורכר צדדית, המובילה לאזור הווילות של טייבה. ליד אחד הבתים הורה
למתלונן לעצור. בעוד המערער יורד מן המונית, הבחין המתלונן בשלושה בחורים, שהופיעו
לפתע מבין הבתים והתקרבו לעברו. המערער, שנותר עומד ליד דלת המונית, החזיק בידו
שטר של 50 ש"ח והחל לחטט בארנקו, כמחפש עוד חמישה שקלים. המתלונן התרשם
ששלושת הבחורים מתכוונים ועומדים לפגוע בו. במערער חשד, כי הוא מתמהמה בכוונה
לעכבו עד ששלושת הבחורים יגיעו אליו. לפיכך החליט להסתלק מן המקום, שילב הילוך
אחורי ודרש מן המערער למסור לו את השטר בסך 50 ש"ח שהחזיק בידו. משלא נענה
המערער לדרישה, חטף המתלונן מידו את השטר ופתח בנסיעה לאחור. אחד משלושת הבחורים,
שבינתיים הספיק להיאחז בדלת המונית משמאל, נהדף לאחור; וגם המערער, שניצב מימין
למונית, הוסט ממקומו. דלתות המונית נפתחו ושני הבחורים האחרים החלו ליידות אבנים
לעברה. אך המתלונן המשיך בנסיעה, נמלט מן המקום והזעיק את המשטרה. שלושת התוקפים,
שעם הסתלקות המונית נמלטו מן המקום, לא אותרו. ואילו המערער, שלא נמלט ולא הסתתר,
אותר על-ידי השוטרים באזור מחסום צה"ל שעל אם הדרך המובילה מטייבה לטול-כרם.
3. בכתב האישום יוחס למערער כי השתתף, עם שלושת
האלמונים, בניסיון לשדוד את המונית מרשות המתלונן. בית המשפט המחוזי קבע, כי
התביעה אכן הוכיחה את אשמת המערער. הכרעה זו התבססה על נסיבות ההתרחשות, כפי
שתוארו
על-ידי המתלונן.
המתלונן העיד, כי במהלך הנסיעה שאל את המערער
למטרת נסיעתו, ולכך השיב המערער שהוא גר בטייבה. בהתקרבם לטייבה הינחה אותו המערער
תחילה לכיוון הכניסה הצפונית, לא הרחק מן המקום בו מוצב מחסום המעבר מישראל לשטח
הרשות הפלסתינית, ומדבריו הבין המתלונן כי המערער גר "ליד המחסום".
בנקודה מסוימת ביקשו המערער לפנות שמאלה, אך בהיעדר אפשרות לפנות במקום זה נאלץ
לעשות סיבוב פרסה ולשוב על עקבותיו, ולפי הנחיית המערער פנה ונכנס לדרך הכורכר.
עתה שאל את המערער, אם הוא גר באזור הווילות, ולכך השיב המערער בחיוב. אך כשנסע
לאורך הדרך התרשם שהמערער אינו בטוח ביחס למקום שבו עליו לרדת. שוב ושוב ביקשו
המערער לנסוע "עוד קצת", וכך כמעט עד לקצה הדרך. לעת הזאת כבר חשד
בכוונותיו של המערער. הופעתם הפתאומית של שלושת התוקפים, סמוך לאחר שעצר את המונית
לפי הוראת המערער, חיזקה את התרשמותו, שבעצה אחת עימהם הוביל אותו המערער למקום
מבודד זה. חיזוק לחשדו הפיק המתלונן מהתנהגות המערער לאחר שירד מן המונית. הוא
החזיק בידו שטר של 50 ש"ח והתמהמה ארוכות כביכול בחיפוש אחרי חמישה שקלים
נוספים. ואולם המבטים ששלח לעבר שלושת הבחורים הסגירו את כוונתו, לעכב את המתלונן
כדי לתת לשלושה את השהות שנדרשה להם להגיע למקום עמידת המונית. הא ראיה, שגם כאשר
דרש ממנו המתלונן למסור לו את 50 השקלים שבידו, התעלם המערער מדרישתו.
4. המערער, בשלב החקירה ובמשפט, כפר באשמה שיוחסה
לו. לטענתו, לא היה לו כל קשר לשלושת התוקפים. הוא טען, שכלל אינו מכירם וכי אך
לשווא חשד בו המתלונן כי פעל בעצה אחת עימהם. בבוקר יום האירוע, העיד המערער, נסע
מטול-כרם לטייבה ומשם לחדרה, במטרה לגבות שכר עבודה שהגיע לו מבעל מפעל בחדרה אצלו
עבד. הוא הגיע למפעל, אך מעבידו לא היה שם. כיון שלא עלה בידו לפגשו, ביקש לחזור
הביתה ופנה לשירות מוניות. הסתבר שמונית השירות נוסעת לנתניה, וכך הגיע לנתניה. שם
עלה למוניתו של המתלונן וביקש להסיעו לטייבה. כיון שאין בידו היתר כניסה לישראל,
הריהו נאלץ לעקוף את מחסום צה"ל שבכביש היציאה מטייבה לכיוון טול-כרם, והמקום
בו ביקש לרדת מן המונית מהווה, מבחינתו, נקודת מוצא נוחה למעקף. המערער הכחיש כי
אמר למתלונן שהוא גר בטייבה. המתלונן, טען המערער, כלל לא שאל אותו למקום מגוריו
והם לא דיברו על כך. משירד מן המונית הוציא מארנקו 50 ש"ח וחיפש בו עוד חמישה
שקלים. אך כשהתקרבו שלושת האנשים, האיץ בו המתלונן למסור לו את שטר הכסף שבידו,
והוא עשה כן. בשלב מסוים הוא עצמו סימן למתלונן לנסוע, אך המתלונן נמלט במהירות.
אז, כדבריו, הלך לכיוון המחסום, במטרה להצטרף לרכב המסיע פועלים לשטחים, אך בדרכו
לשם עוכב על-ידי שוטר.
5. השופט המלומד התרשם לחיוב מעדות המתלונן וקיבל
את גירסתו. מאידך, דחה כבלתי מהימנה את גירסת המערער, שנראתה לו כ"סיפור מוכן
מראש, על מנת להתרחק ולנסות להשתחרר ממעורבותו בעבירה". מעשהו של המערער, כי
נסע לחדרה במיוחד ובהוצאה כספית ניכרת במטרה לגבות חוב של שכר עבודה, בעוד שלדבריו
המשיך לעבוד באותו מפעל, נראה לשופט "כסיפור סתמי ובדוי". בהתבסס על
עדות המתלונן, קבע השופט, כי המערער אכן אמר שהוא גר בטייבה, ואף הצביע על הבית,
שלידו ביקש לעצור, כאילו היה זה בית-מגוריו. השופט קבע, כי המערער כיזב למתלונן
ביחס למקום מגוריו, במטרה לשוות לנסיעה אופי רגיל, בעוד שלאמיתו של דבר התכוון
להכניס את המונית למלכודת. לצורך זה הינחה את המתלונן לנסוע בדרך הצדדית. הכניסה
לדרך הצדדית לא היתה נחוצה לו לעקיפת המחסום, שכן יכול לרדת לפני המחסום ומשם לעקפו.
הופעת שלושת התוקפים במקום עצירת המונית, סבר השופט, אינה יכולה להיות מקרית, ומן
הנסיבות מתחייב כי הופעתם היוותה חלק מן התכנית שרקמו המעורבים, כשהמערער משמש
כפיתיון שתפקידו להוביל את המתלונן אל המקום ולהכניסו למלכודת שהוטמנה לו.
6. הרשעתו של המערער התבססה, איפוא, על שורה של
נסיבות שהיו כרוכות בקורות הנסיעה מנתניה לטייבה. המתלונן התרשם, כי המערער שיתף
פעולה עם התוקפים. התרשמות זו הפיק מהתנהגות המערער לקראת ובזמן ההתרחשות. המערער
הכחיש שאמר למתלונן, כי מקום מגוריו מצוי בטייבה, ואילו את יתר הנסיבות, מהן ביקשה
התביעה להסיק את אשמתו, ניסה להאיר באור שונה. אך, כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל
כמהימנה ללא סייג את גירסתו של המתלונן, לא האמין להכחשתו של המערער ודחה את כל
הסבריו.
בערעור נגד ההרשעה טען הסניגור, כי הראיות
הנסיבתיות שהובאו על-ידי התביעה לא ביססו את אשמת המערער בדרגת הוודאות הנדרשת
במשפט פלילי. כך, למשל, אמירת המערער למתלונן, כי הוא גר בטייבה, יכלה לנבוע מחששו
שאם ייוודע למתלונן שהוא תושב טול-כרם, אפשר שלא יסכים להסיעו. כן היה על בית
המשפט לבחון שתי עובדות נוספות: האחת, שעם הופעת התוקפים לא נקף המערער אצבע כדי
לסייע להם; והשניה, שלאחר האירוע המשיך המערער בדרכו, לא נמלט ולא הסתתר. בא-כוח
המדינה השיב, כי באף אחת מטענות אלו אין כדי לערער את התשתית הראייתית הנסיבתית
המבססת את אשמת המערער. אילו נכון היה, שאמירתו כי הוא גר בטייבה נועדה רק לקדם את
פני רתיעתם של נהגי מוניות להסיע את תושבי השטחים, חזקה על המערער שבשלב החקירה,
ולמצער בעדותו במשפט, היה מסביר זאת ולא היה מכחיש את עצם האמירה שיוחסה לו. גם
מכך שלא תקף בעצמו את המתלונן, ולא נמלט מן המקום ביחד עם שלושת התוקפים, אין
להסיק דבר. אין זאת אלא - טען בא-כוח המדינה - שבחלוקת התפקידים בין הקושרים הוטל
על המערער רק להכניס את המתלונן למלכודת.
7. דעתי היא, שאשמת המערער בעבירה של ניסיון שוד
לא הוכחה מעבר לספק סביר. "הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות
נסיבתיות שהובאו לפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות
הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה
המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית
ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק
סביר" (ע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 868,
873). בראיות הנסיבתיות, שהובאו במשפטו של המערער, היה כדי להטיל עליו חשד כבד
למעורבות במעשה השוד; ובהסבריו של המערער (שעדותו לא זכתה לאמונו של בית המשפט
המחוזי) לא היה כדי לסתור את החשד שנפל עליו. אולם אין בידי לקבל, שבחינת הראיות
הנסיבתיות מובילה להרשעת המערער, כמסקנה סבירה יחידה ובלעדית. היסוד העיקרי
להחשדתו של המערער נעוץ בעובדה, שהינחה את המתלונן להיכנס עם המונית לדרך הצדדית,
למרות שיכול להגיע אל המקום ממנו ביקש לעקוף את המחסום גם בדרך אחרת, וכן
בהתנהגותו לאחר יציאתו מן המונית. אך אלה בלבד לא הקימו בסיס להרשעה. עובדה מוכחת
היא, כי משהופיעו התוקפים, המערער לא הצטרף לניסיונם לתקוף את המתלונן ואף לא נמלט
ביחד עימהם. אפשר שנהג כך, כפי שהציע בא-כוח המדינה, מפני שהתפקיד שהוטל עליו
במסגרת הקשר היה רק לשמש כפיתיון. אך קיימת, כמובן, גם אפשרות אחרת, וזו כלל לא
נבחנה.
דחיית גירסתו של המערער הותירה אותו ללא הסבר
מניח את הדעת ביחס לשתי שאלות נוספות: מה עשה בישראל ביום האירוע, ולמה שיקר
למתלונן ביחס למקום מגוריו. השופט קבע, שגירסת המערער ביחס למטרת נסיעתו ביום
האירוע מטול-כרם לחדרה, ומשם בחזרה דרך נתניה, אינה משקפת התנהגות סבירה, ולפיכך
אינה ראויה לאמון. כשלעצמי, הייתי נזהר במסקנה כה מרחיקת-לכת. בחקירתו מסר המערער
את שם המפעל בחדרה בו עבד, אך המשטרה (כפי שציין השופט בהכרעת-דינו) לא טרחה לבדוק
את אמיתות טענתו שבבוקר האירוע ביקר במפעל ושאל שם אודות מעבידו. נמצא שזולת
התרשמות השופט מאי-סבירותה של גירסת המערער, לא נמצאה בפניו כל ראיה לשלילתה
כ"סיפור בדוי". גם בעובדה שהמערער שיקר למתלונן ביחס למקום מגוריו, ולא
הסביר בחקירה ובעדות מדוע נהג כך, אין כדי להעיד על אשמתו. אכן, כאשר הראיות הנסיבתיות
מצביעות, לכאורה, באורח ברור על קיום אשמה, היעדר הסבר מצד הנאשם, או שקריו, שהם
רלוואנטיים לנושא העבירה המיוחסת לו, עשויים לחזק את הראיות הנסיבתיות ולתמוך
בהרשעתו (ראו, לדוגמה, ע"פ 5152/91 חליווה נ' מדינת ישראל,
תקדין-עליון 95(3) 321, פיסקה 15 לפסק הדין). אך כשהראיות הנסיבתיות מצביעות, לכל
היותר, על קיום חשד כבד, אין בכוחם של היעדר הסבר מצד הנאשם, או שקריו, כדי למלא
את החסר בראיות התביעה (ע"פ 836/81 לביא נ' מדינת ישראל, פ"ד
לו(3) 692, בעמ' 699-698, והאסמכתאות המובאות שם). דין אחרון זה יפה למקרהו של המערער,
שהראיות הנסיבתיות מטילות עליו חשד כבד, אך אינן מצביעות בבירור על אשמתו.
8. הייתי מקבל את הערעור נגד ההרשעה בעבירה של
ניסיון שוד בנסיבות מחמירות, מזכה את המערער מחוסר ראיות מספיקות לאשמתו בעבירה
האמורה, ומבטל את עונשי המאסר והמאסר על-תנאי שנגזרו עליו בגינה. מאידך, אינני
רואה יסוד להתערב בעונש המאסר שנגזר על המערער בשל העבירה של שהייה בלתי-חוקית
בישראל, וחלק זה מגזר-דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
נ
ש י א
השופט ת' אור:
1. צר לי, אך אין ביכולתי להצטרף לפסק דינו של
חברי, השופט מצא. לו דעתי נשמעה, היה ערעורו של המערער הן על הרשעתו בעבירה של
ניסיון לשוד והן, לחילופין, על גובה העונש - נדחה.
2. ביום המקרה, 4.12.97, הסיע המתלונן, ניסן
אבנר, במוניתו את המערער מנתניה לטייבה. אין מחלוקת, שמשעצר המתלונן את מוניתו
בדרך כורכר ליד בית, לבקשת המערער, ניסו שלושה אנשים לתקוף את המערער כשהיה ישוב
במכוניתו, בניסיון לשודדו. מעשיהם כללו פתיחתה של דלת המונית וזריקת אבנים עליה.
רק עירנותו של המערער הביאה לכך שהצליח להסיע את המונית בנסיעה אחורנית ולברוח מהמקום,
קודם שהשלושה הצליחו לבצע בו את זממם. השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא, אם המערער
היה שותפם של השלושה בביצוע השוד, והאם, כטענת התביעה, במסגרת שותפות זו חלקו
התבטא בכך שדאג להביא את המונית עד למקום בו השלושה התכוונו לשדוד את המתלונן.
בית המשפט המחוזי נתן תשובה חיובית לשאלה זו,
לאחר שעדותו של המתלונן, על כל המשתמע ממנה, נמצאה מהימנה עליו, ואילו עדותו של
המערער נדחתה על ידו, כיוון שעשתה עליו רושם כוזב. לדעתי, הגיע בית המשפט המחוזי
לתוצאה המתבקשת בנסיבות המקרה.
3. מעדותו של המתלונן עולה, שהמערער הוא שהפנה אותו
לאותו כביש כורכר והוא גם זה שאמר לו את המקום המדוייק אליו עליו לנסוע ובו עליו
לעצור. במהלך הנסיעה אמר המערער למתלונן שהוא גר בטייבה, הובילו אל כביש הכורכר,
כשהוא מנחה אותו להגיע לבית בו, לדבריו, הוא גר. המתלונן הבהיר שהוא החל חושד
בכוונותיו של המערער כבר כשהורה לו לפנות לכביש הכורכר, שכן, כדבריו, "זה
כביש של וילות באורך קילומטר בערך, שלמעשה הכביש הזה מגיע עד לאיזה וואדי שמהווה
את הגבול בין טייבה לבין השטח של הרשות הפלסטינית". במהלך התקדמות נסיעת
המונית באותו כביש כורכר, שאל המתלונן את המערער היכן ביתו, ועל כך אמר לו האחרון
כל פעם "עוד קצת", "עוד קצת", עד שלבסוף הצביע המערער על בית
מסויים ואמר שזה ביתו. וכפי שממשיך ומעיד המתלונן:
"כשאמר
לי לעצור ליד הבית, הסתכלתי קדימה ואז ראיתי את השלושה מגיעים".
בשלב זה החל המערער לרדת מהמונית, כשהוא מסתכל
לעבר השלושה המתקרבים.
4. מהעובדות עד כאן, ניתן להסיק מספר מסקנות.
ראשית, המערער הוביל את המתלונן עם המונית לבית אשר, לטענתו, הוא גר בו. אלא
שיודעים אנו שדברי המערער כאילו הוא גר באותו בית אינם אלא שקר, שהרי מקום מגוריו
הוא בטול כרם ולא בטייבה. שנית, לא ניתן כל הסבר מהימן מניח את הדעת למה יוביל
המערער את המתלונן דווקא לאותו מקום, אם כוונתו היתה להגיע, כדבריו, לטול כרם.
שלישית, עובדה היא שהמקום בו הורה המערער למתלונן לעצור, תוך שהוא מכוון את
המתלונן לאותו מקום, ובכל פעם אומר לו להמשיך עוד קצת, היה המקום בו יצאו השלושה
מאחורי בית שבצד כביש הכורכר. המיקום והזמן של עצירת המונית, בדיוק מול מקום ובזמן
שהשלושה יצאו ממנו, מצביע לכאורה שלא במקריות עסקינן. מה גם, שהמערער הנחה את
המתלונן לאותו מקום דווקא, ללא כל הסבר מניח את הדעת לכך. אם כוונתו היתה להגיע
לטול כרם, מדוע הובילו דווקא לאותו מקום? לצורך הובלה זאת, אף כזב המערער למתלונן
כדי לשדלו להגיע לאותו מקום, באומרו לו שהוא מובילו אל בית בו הוא גר.
5. עד כאן באשר להתנהגותו של המערער עד שלב הופעת
השלושה. גם התנהגותו משלב הופעתם של השלושה מצביעה על הקשר בינו לבין השלושה, לו
טוענת התביעה.
כפי שהעיד המתלונן, המערער ראה את השלושה
מתקרבים, ואז החל לצאת מהמכונית, תוך שהוא פועל באיטיות גלויה לעין, הן בירידה
מהמונית והן בהוצאת הכסף לתשלום. הוא הוציא שטר של 50 ש"ח אך לא מסרו
למתלונן. המתלונן בקש ממנו את השטר של 50 ש"ח, אך הוא סרב לשלם לו ולא מסר לו
את השטר, עד שלבסוף נאלץ המתלונן לחטוף מידו את השטר של 50 ש"ח ולנסוע בנסיעה
אחורנית מהמקום. המתלונן תאר והדגיש בעדותו את התנהגותו של המערער בשלב זה. הוא
הדגיש את איטיות תנועותיו של המערער, תוך שהוא מסתכל לעבר השלושה וממתין להתקרבותם
אל הרכב. כפי שהעיד המתלונן, בין היתר:
"הוא
לא רצה לשלם. אני חטפתי לו את הכסף מהיד. הוא חיכה שהם יתקרבו".
תאורו של המתלונן את העובדות מלמד על כך,
שהמערער לא הופתע לראות את השלושה וכי הוא פעל באיטיות בירידה מהמונית, דבר שאיפשר
לשלושה להתקרב אליה. הוא גם סרב לשלם את המגיע ממנו, ולו את השטר של 50 ש"ח
שהיה בידו, אשר היווה את עיקר התמורה המגיעה למערער (בסכום כולל של 55 ש"ח),
שהמתלונן בקשו שישלם לו.
6. הנה כי כן, עולה, לדעתי, בבירור הקשר אשר בין
המערער לשלושה אשר בקשו לתקוף את המתלונן. לדעתי, מצביעות הנסיבות המתוארות לעיל
על כך שהמערער הביא את המתלונן עם מוניתו למקום, אשר הוא ידע שבו ימתינו השלושה
למונית. לאחר שהשלושה התקרבו אל המונית, הוא גם התנהג באופן שיאפשר להם להגיע אליה
ולתקוף את המערער.
7. המערער לא המציא הסבר מהימן להתנהגותו כאמור,
הסבר אשר יעלה בקנה אחד עם חפותו. למעשה, עיקרי גירסתו אינם אלא הכחשה כוזבת של
חלק מהעובדות כפי שהעיד עליהן המתלונן, וכפי שנקבעו על ידי בית המשפט. הוא הכחיש
שאמר למתלונן שהוא גר בטייבה, וכי בקשו לעצור ליד בית שאמר למתלונן שהוא ביתו. הוא
הכחיש שסרב לתת למתלונן את התמורה עבור הנסיעה, וכי השתהה בתשלום התמורה. לטענתו,
הוא כביכול אמר למתלונן שיסע מהמקום כשראה את השלושה מתקרבים למונית. במקום ליתן
הסבר לעובדות כפי שהעיד עליהן המתלונן וכפי שנקבעו על ידי בית המשפט, העלה המערער
גירסה כוזבת סותרת לעיקרי העובדות. כך, כנראה, משום שהבין את המשמעות העולה
מהעובדות לאמיתן.
8. בא כוח המערער העלה שתי טענות אשר, לדבריו, יש
בהן לסייע לגירסת המערער. האחת היא, שגם לפי עדות המתלונן המערער לא הצטרף למעשי
האלימות של השלושה כלפיו כשאלה התקרבו לרכב. והשניה היא, שבניגוד לשלושה, אשר לאחר
האירוע הסתלקו מהמקום, המתלונן נשאר בקרבתו, וכשבאו השוטרים זמן לא רב לאחר האירוע
לאיזור האירוע הם אתרו את המערער ללא קושי ועצרוהו. לטענת סנגורו של המערער, צפוי
היה שאם המערער היה שותף למעשי השלושה, הוא יצטרף אליהם בתקיפת הנהג וכן שיברח
כמוהם מהמקום לאחר שניסיון השוד נכשל.
התשובה לטענות אלה היא, שתפקידו של המערער
בשוד המתוכנן היה, כנראה, אך להביא, בדרך עורמה, את המונית למקום בו יבצעו השלושה
את השוד. חלוקת תפקידים כזו, תוך שכלפי חוץ המערער כביכול אינו מעורב במעשה, אינה
בלתי מתקבלת על הדעת. בשל אי מעורבותו זו של המערער כלפי חוץ במעשי האלימות, הוא
גם סבר שהוא יוכל לטעון, את שטוען הוא בהליכים הפליליים נגדו, שהוא לא קשור
בניסיון השוד.
9. לסיכום, דעתי היא שהתנהגות המערער בנסיבות
המקרה, כפי שזו עולה מעדות המתלונן, מלמדת על היותו קשור לשלושה בביצוע ניסיון
השוד, כשחלקו בפרשה היה להביא את המונית למקום בו יבוצע השוד על ידי השלושה.
למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי, ולדעתי אין הצדקה להתערבותנו בה.
10. הייתי דוחה גם את הערעור על העונש. נוכח ריבוי
מקרי השוד והאלימות כלפי נהגי מוניות, מן ההכרח שהעונשים בגין מעשים מסוג זה יהלמו
את חומרת המעשים.
לו דעתי נשמעה, היה הערעור, על שני חלקיו,
נדחה.
ש
ו פ ט
הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט
א' מצא.
ניתן היום, ט"ו בתמוז תשנ"ט
(29.6.99).
נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98027990.F02