דוד ועקנין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 2798/06 בבית המשפט העליון רע"פ 2798/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המבקש: דוד ועקנין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.2.06 בע"פ 71696/05 שניתן על-ידי כבוד השופטים: א' קובו, מ' רובינשטיין וע' פוגלמן תאריך הישיבה: כ' בשבט התשס"ז (8.2.2007) בשם המבקש: עו"ד עופר בן-נתן בשם המשיבה: עו"ד אלעד פרסקי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: פלוני ביצע עבירה שעה שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. בית המשפט שגזר את דינו החליט להטיל עליו צו מבחן ובה בעת להאריך את תקופת התנאי מכוח הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 56(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאחר מכן, שב פלוני לסורו וביצע עבירה נוספת, המובילה להפקעת צו המבחן. האם רשאי בית המשפט אשר מפקיע את צו המבחן וגוזר מחדש את דינו להורות זו הפעם על הפעלת אותו מאסר על תנאי שתקופתו הוארכה קודם לכן? זו השאלה המונחת לפתחנו במקרה דנא. 1. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: המבקש הורשע בבית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ד' עטר), על פי הודייתו, בביצוע עבירות של התפרצות לרכב וגניבה ממנו, החזקת מכשירי פריצה, התפרצות לבניין שאינו משמש למגורים, הפרת הוראה חוקית, החזקת רכוש חשוד כגנוב והיזק בזדון לרכב (ראו הכרעות הדין מיום 27.3.03 ומיום 8.9.03). כאן המקום לציין, כי העבירות האמורות בוצעו על ידי המבקש בזמן שהיו תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר מותנים בני 18 ו-6 חודשים שהושתו עליו בתיק אחר (ת.פ. 7161/98), והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת רכוש. בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות מבחן, ממנו עלה כי המבקש עבר בהצלחה הליך גמילה ארוך וממושך, וכי כעת הוא ממשיך לשמור על יציבות תעסוקתית ועל קשר עם גורמי הטיפול. לאור האמור, המליץ שירות המבחן על הארכת עונשי המאסר המותנים ועל העמדת המבקש תחת פיקוחו למשך שנה. עמדת התביעה הייתה שונה במעט. זו עמדה על כך שיופעלו עונשי המאסר המותנים שהיו תלויים ועומדים כנגד המבקש. נוכח הליך הגמילה הממושך בו לקח חלק המבקש, סבר בית משפט השלום כי יש להעניק לו הזדמנות נוספת לשיקום, הזדמנות אשר הציבור כולו יוכל לצאת נשכר ממנה. משכך, הורה בית המשפט ביום 24.2.04 על העמדת המבקש בפיקוח שירות המבחן במסגרת מבחן סמים, למשך שנה אחת. כן הורה הוא על חידוש עונשי המאסר המותנים שהוטלו עליו בת.פ. 7161/98 למשך שנתיים נוספות מיום מתן גזר הדין (להלן: ההרשעה המקורית או המערכה הראשונה). 2. בהמשך, הואשם המבקש בביצוע שתי עבירות רכוש נוספות במהלך תקופת המבחן, ביום 26.10.04. לאחר שמיעת הוכחות, הרשיע בית משפט השלום בחיפה (כבוד סגן הנשיא ר' חרסונסקי) ביום 26.1.05 את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. על המבקש נגזר עונש של 24 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו יימחק האישום השני הנוגע להתפרצות לרכב. בתיתו דעתו לכלל נסיבות העניין, כמו גם להסדר שנעשה בין הצדדים החליט בית המשפט המחוזי להפחית את עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש והעמידו על 15 חודשים. מאחר והמבקש ביצע את עבירת הרכוש שאוזכרה בפיסקה הקודמת במהלך תקופת המבחן, הגישה קצינת המבחן בקשה להפקעת צו המבחן שניתן על ידי בית משפט השלום בראשון לציון ולגזירת דינו של המבקש מחדש. בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ד' עטר) קבע, כי לנוכח הפרת צו המבחן קמה לו סמכות לגזור מחדש את עונשו של המבקש. לאור האמור, ובהתחשב במספר הרב של עבירות הרכוש בהן הורשע המבקש, כמו גם בעובדה שהוא הפר את האמון שניתן בו ובמהלך תקופת המבחן שב וביצע עבירת רכוש נוספת, החליט בית משפט השלום, ביום 1.8.05, להפקיע את צו המבחן ולגזור עליו עונש מאסר בן 42 חודשים. בנוסף הורה בית המשפט על הפעלת המאסרים המותנים שהוטלו על המבקש בת.פ. 7161/98 בחופף זה לזה, ובאופן ש-12 חודשים יצטברו למאסר שהושת על המבקש בתיק זה ושישה חודשים בחופף לו. עונש המאסר בפועל הכולל שהוטל על המבקש הועמד, איפוא, על 54 חודשים. כן הושתו עליו שני עונשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים (להלן: המערכה השנייה). 3. על פסק דינו האחרון של בית משפט השלום בראשון לציון הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בגדרו טען הוא, כי חרף הפקעת צו המבחן, בית משפט השלום לא רשאי היה להפעיל במערכה השנייה את המאסרים המותנים, שעה שבמערכה הראשונה הוא הורה על הארכת תקופתם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין וע' פוגלמן) דחה את הערעור בקובעו, כי מלשון סעיף 16 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ח-1969 (להלן: פקודת המבחן), עולה שעם הפקעת צו המבחן חוזר הדיון לנקודת ההתחלה ולכן נתונה לבית המשפט הסמכות לגזור מחדש את דינו של נאשם, כאילו זה עתה הוא הורשע בפניו. כן נקבע, כי משהדיון מוחזר לנקודת ההתחלה רשאית התביעה לטעון לעונש אחר, שונה מזה לו עתרה בתחילה, טרם הטלת צו המבחן. לאור האמור הוחלט, כי העונש שנגזר על המבקש בסופו של יום הינו עונש ראוי שאין מקום להתערב בו. 4. מכאן בקשת רשות ערעור שלפנינו בגדרה טען המבקש כי המקרה הנוכחי מעורר שאלת כללית בעלת חשיבות עקרונית והיא: האם רשאי בית המשפט המפקיע את צו המבחן בשל ביצוע עבירה נוספת, להפעיל במסגרת גזירת דינו מחדש של נאשם את המאסרים המותנים שתקופתם הוארכה בעבר? לדידי המבקש, בית המשפט רשאי היה לגזור עליו במערכה השנייה כל עונש שהוא מוצא לנכון, ללא הגבלה, למעט הפעלת עונשי המאסר המותנים, אשר כבר הוארכו במערכה הראשונה. שכן, יש בכך משום העמדתו בפני סיכון כפול. המבקש אינו חולק על סמכותו העקרונית של בית משפט אשר הרשיע אותו בביצוע העבירה הנוספת, קרי בית משפט השלום בחיפה, להפעיל את התנאי מקום בו העבירה הנוספת בוצעה במהלך תקופת התנאי. אלא שלדידו סמכות זו, של הפעלת המאסר המותנה שתקופתו הוארכה, אינה נתונה לבית המשפט אשר מפקיע את צו המבחן. המבקש חוזר ומדגיש, כי על פי ההלכה המקובלת הארכת מאסר מותנה איננה עונש על העבירה בה הורשע נאשם, אלא הינה בגדר עונש שזיקתו להרשעה בתיק שבו ניתנו התנאים, ולכן לא ניתן להפעילם בשנית. עוד מציין המבקש כי הפרשנות שהוא מציע הינו זו המקלה עם הנאשם ולכן בהתאם לסעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על בית המשפט לאמצה, גם אם קיימת פרשנות סבירה נוספת לסעיף זה. המשיבה מנגד, סבורה כי יש לדחות את הבקשה. לדידה, מלשון סעיף 16 לפקודת המבחן עולה בבירור, כי במערכה השנייה רשאי בית המשפט לגזור מחדש את דינו של נאשם, כאשר כל האפשרויות פתוחות בפניו ובסמכותו להטיל על המבקש כל עונש שהוא רשאי היה להטיל עליו במערכה הראשונה. בנסיבות אלו, סבורה המשיבה, כי אין כל מניעה להפעיל במערכה השנייה את עונשי המאסר המותנים, שתקופתם הוארכה במערכה הראשונה, ושממילא ניתנים היו להפעלה עוד באותה עת. לעניין זה גורסת המשיבה, כי אין מקום לערוך הבחנה בין כל עונש אחר שבית המשפט היה מוסמך להטיל במערכה השנייה עם הפקעת צו המבחן לבין המאסר המותנה אותו היא מבקשת להפעיל. המשיבה אף מזהירה כי קבלת עמדת המבקש תוביל לתוצאה המרעה את מצבם של כלל הנאשמים, שכן קיים חשש כי להבא ימנעו בתי המשפט מהארכת מאסר על תנאי, אף במקרים בהם סיכויי הנאשם להשתקם הינם טובים. תחת זאת, יטו הם להטיל עונשי מאסר בפועל, ביודעם כי אם תוארך תקופת התנאי לא ניתן יהיה להפעילה לאחר מכן, במקרה הצורך. עוד מציינת המשיבה, כי בעת הפעלת המאסרים המותנים במסגרת המערכה השנייה, יוכל בית המשפט להביא בחשבון את העובדה שנאשם פלוני כבר עמד בסיכון מסוים בתקופה שלאחר גזר הדין ולכן ניתן יהיה בהתקיים הנסיבות המתאימות להפעיל את עונש המאסר על תנאי בחופף לכל עונש אחר שיוטל עליו. לבסוף נטען, כי המבקש הפר פעם אחר פעם את האמון שניתן בו, בכך שעבר עבירה נוספת במהלך תקופת המבחן וכי קבלת הפרשנות אותה הוא מציע, תוביל למצב בעייתי לפיו התנאי אותו הפר לא יופעל עוד בעניינו. 4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, ולאחר ששמענו בקשב רב את טענות הצדדים, סבור אני כי יש מקום ליתן רשות ערעור כמבוקש, לדון בבקשה כבערעור לגופו, ולדחותו. דבר החוק העיקרי העומד במרכז דיוננו הינו סעיף 16 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, בנוסחו הישן (להלן: פקודת המבחן). במאמר מוסגר אעיר, כי עלינו להידרש לנוסחה הישן של הפקודה, מן הטעם שהכרעת הדין במערכה הראשונה ניתנה ביום 24.2.04, טרם כניסתו לתוקף של החוק לתיקון פקודת המבחן (ראו סעיף 13 לחוק לתיקון פקודת המבחן, ס.ח. התשס"ד, עמ' 530). סעיף 16 האמור קובע בזו הלשון: "הוכח להנחת דעתו של בית המשפט שנתן את צו המבחן כי הנבחן הורשע על עבירה נוספת, רשאי הוא - (1)... (2) אם ניתן צו המבחן לאחר הרשעה כאמור - להטיל עליו עונש, והכל כפי שבית המשפט היה רשאי להטיל אילו זה עתה הורשע בפניו על אותה עבירה." עיננו הרואות, בית המשפט המפקיע את צו המבחן בשל ביצוע העבירה הנוספת, רשאי מכוח האמור בסעיף 16(2) להשיב לאחור את מחוגי הזמן, אל המועד הסמוך להרשעה המקורית, ולגזור מחדש את דינו של הנאשם כאילו "זה עתה הוא הורשע בפניו על אותה עבירה" (ע"פ 11160/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 716). כאן המקום לציין, כי המבקש אינו חולק על כך שבית המשפט המפקיע את צו המבחן רשאי להשית עליו עונש מאסר בפועל או כל עונש אחר שימצא לנכון, למעט הפעלת התנאים שתקופתם הוארכה במערכה הראשונה. המחלוקת העיקרית הניטשת בין הצדדים שלפנינו נסבה, אם כן, סביב פרשנות הסעיף האמור, ככל שהיא נוגעת להפעלת עונשי המאסר המותנים שתקופתם הוארכה קודם לכן. בעוד שהמשיבה טוענת כי אין דבר בלשון הסעיף המונע מבית המשפט את הפעלתם, הרי שהמבקש סבור כי יש בכך כדי להעמידו בפני "סיכון כפול". מחלוקת זו, כך נדמה, טרם לובנה בפסיקה. במקרה אחר העלה בית המשפט שאלה זו לחלל האוויר, אולם נמנע מלהכריע בה, בציינו: "אכן, שאלה היא מה דינו של אותו מאסר על-תנאי שתקופתו הוארכה, ובשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן. כך, למשל, ניתן לגרוס כי הארכת תקופת התנאי מן המערכה הראשונה בטלה בדיעבד, וכי ניתן עתה להפעיל את המאסר על-תנאי, בחופף או במצטבר לעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. על רקע זה חככנו בדעתנו אם אין להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא, כדי שיידרש לשאלה זו ויכריע בה. לסוף גמרנו בדעתנו להשאיר את הדברים על מכונם. אכן, שאלה היא אם המאסר על-תנאי שתקופתו הוארכה במערכה הראשונה קיים עוד ועומד כיום, ושאלה זו אינה נקיה מספיקות. לא עלינו המלאכה לגמור ושאלה זו תבוא על פתרונה, אם תעלה להכרעה, בימים יבואו" (ע"פ 11160/02 הנ"ל, פיסקה 9). 5. טרם כניסתנו לעובי הקורה, מוצא אני לנכון לבחון שאלה מקדמית נוספת, אשר כפי שאראה בהמשך עשויה להיות לה השלכה משמעותית על התוצאה הסופית, והיא - האם במקרה דנא בוצעה העבירה הנוספת במהלך תקופת התנאי? בית משפט השלום בחיפה השיב על שאלה זו בשלילה. מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט השלום ביום 26.1.05 עולה, כי בשלב הטיעונים לעונש עתרה התביעה להפעלת עונשי המאסר על תנאי שהושתו על המבקש בת.פ. 7161/98 ושתקופתם הוארכה לאחר מכן. המבקש טען מנגד, כי הארכת התנאים במסגרת המערכה הראשונה בוצעה לאחר תום תקופתם ותוך חריגה מסמכות. בית-משפט השלום בחיפה, אימץ את עמדתו של המבקש, בקובעו כי תקופת התנאי הסתיימה בחודש נובמבר 2001, בעוד שהארכת התנאי נעשתה ביום 24.2.04, ולכן היא אינה תקפה. לאור האמור, נמנע בית המשפט מלהורות על הפעלת התנאי. לקביעה זו אין בידי להסכים. דעתי היא כי ניתן גם ניתן להפעיל את שני המאסרים המותנים שהושתו על המבקש בת.פ. 7161/98. סעיף 52(ג) לחוק העונשין מורנו כי "תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר - ביום שחרורו מן המאסר". העונש שהושת על המבקש בת.פ. 7161/98, כלל לצד המאסרים המותנים, גם עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה כוללת של 40 חודשים. על פי הפרשנות שהוענקה בפסיקתו של בית משפט זה להוראת סעיף 52(ג) הנ"ל, כאשר גזר הדין כולל רכיב עונשי של מאסר בפועל לצד רכיב עונשי של מאסר על תנאי, תחל תקופת התנאי רק עם שחרורו של הנידון ממאסרו (ראו למשל, ע"פ 4180/92 מדינת ישראל נ' אליהו בן מרדכי נעים (לא פורסם); ע"פ 7510/00 במנוקלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 258; ע"פ 4119/05 ארונבייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בבסיס הלכה זו ניתן למצוא טעם והיגיון רב. שכן, תקופת התנאי היא תקופה בה הנאשם עומד למבחן, ועל כן אין כל היגיון שהיא תחל, תימשך ולעיתים אף תסתיים כאשר הנאשם עודנו שוהה בין כותלי בית הסוהר (באשר לרציונל שעומד בבסיס סעיף 52(ג) הנ"ל, ראו למשל, ע"פ 691/78 מור יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 500; בג"ץ 691/81 דוד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לו(3) 246). כאן המקום להעיר, כי בא-כוח המבקש הביע עמדה שונה לחלוטין בדיון שהתקיים בבית משפט השלום בראשון לציון, בשלב המערכה הראשונה. אז נתבקש בית המשפט להעניק למבקש הזדמנות נוספת להמשיך את הליך השיקום, ולכן עתר בא-כוחו להארכת התנאים (ראו עמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 11.2.04). לוּ המבקש ובא-כוחו סברו כי בית המשפט נעדר סמכות להאריך את תקופת התנאי, מדוע זה ביקשו כי יושת עליו עונש שכזה. אין חולק, כי התנהלות זו של המבקש, אשר טען טענות משפטיות סותרות בשתי ערכאות שונות, יש בה משום חוסר תום לב מובהק ודי היה בה כדי להשתיקו מלטעון בדיון המאוחר יותר שהתקיים בבית משפט השלום בחיפה טענה בדבר העדר סמכות להפעלת התנאי (רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625). 6. הנה כי כן, מן האמור לעיל עולה כי המבקש ביצע את העבירה הנוספת במהלך תקופת התנאי. ככלל בית המשפט המרשיע נאשם בביצוע עבירה נוספת, שעה שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי, הוא אשר מצווה על הפעלת התנאי (ראו סעיף 55(ג) לחוק העונשין). לכן על פניו בית משפט השלום בחיפה הוא זה שהיה מוסמך להורות על הפעלת התנאי. אלא, שבשל שגגה שנפלה תחת ידו, נמנע הוא מלעשות כן. יחד עם זאת, יש לזכור כי המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם מקרים בהם ביצוע העבירה הנוספת הביאה בו זמנית, הן להפרת התנאי והן להפרת צו המבחן. בנסיבות אלו, ומאחר והתנאי לא הופעל על ידי בית משפט השלום בחיפה, קמה ומתעוררת השאלה, האם בית משפט השלום בראשון לציון רשאי להפעיל את התנאי לאחר הפקעת צו המבחן, ובבואו לגזור מחדש את עונשו של המבקש? היני סבור כי על שאלה זו ניתן להשיב בחיוב. אבהיר את עמדתי: ראשית, לשונו הברורה של סעיף 16(ג), היא המאפשרת לבית המשפט המפקיע את צו המבחן והמבקש לגזור מחדש את דינו של הנאשם, להשית עליו כל עונש כאילו "זה עתה הוא הורשע בפניו על אותה עבירה". לשונו של סעיף זה אינה מגבילה את סמכותו של בית המשפט להטיל עונש כזה או אחר וודאי שאין היא מוציאה מגדר תכולתו את עונש המאסר על תנאי. בענייננו, מאחר וניתן היה להפעיל את המאסרים המותנים במהלך המערכה הראשונה עם הרשעת המבקש בעבירה המקורית, הרי שעל פניו אין כל מניעה, ודאי לא לאור לשונו הברורה של הסעיף, להפעיל את התנאי אף במסגרת המערכה השנייה. שנית, בנסיבות המקרה דנא, איני רואה מדוע יש בהפעלת התנאים משום העמדת המבקש בפני סיכון כפול. יש לזכור, כי המבקש הפר פעמיים את עונשי המאסר המותנים, ועל כך עליו לתת את הדין. הפרת התנאי בשתי הזדמנויות שונות היא זו שמחייבת את הפעלת המאסרים המותנים, ועל כך אף המבקש לא יחלוק. נכון הוא הדבר שעל דרך הכלל בית המשפט המרשיע בעבירה הנוספת הוא זה שמפעיל את התנאי. אלא שבמקרים דוגמת זה המונח לפנינו בהם הפרת התנאי כרוכה מניה וביה, אף בהפרת צו המבחן, הרי שמכוח האמור בפקודת המבחן קמה לערכאה נוספת – היא בית המשפט המפקיע את צו המבחן - הסמכות להפעיל את התנאי, ואיני רואה כל סיבה הגיונית בעטיה ניתן יהיה לאסור עליה לעשות כן. ברי, כי לוּ היה התנאי מופעל על ידי בית משפט השלום בחיפה, לא היה מקום לעתור להפעלתו פעם נוספת, אף במסגרת הפקעת צו המבחן. אולם, משבית משפט השלום בחיפה נמנע מלעשות כן, איני רואה מדוע אין לאפשר לבית המשפט המפקיע את צו המבחן להפעיל את התנאי. נכון הוא הדבר, כי פעולת הארכת המאסר המותנה הינה בעלת זיקה לעבירה הקודמת ולתיק הפלילי האחר שהתנהל אודותיה, ואין לראותה כעונש נוסף לצד הטלת צו המבחן. אלא, שאין די בכך על מנת לבסס את הטענה לפיה לא ניתן להפעיל מאסר על תנאי שתקופתו הוארכה. ההיפך הוא הנכון. בית משפט זה הבהיר לא אחת כי הפעלת המאסר המותנה כשלעצמה, איננה מהווה עונש על העבירה הנוספת, אלא פועל יוצא של ההרשעה הנוספת (ע"פ 36/89 גריידי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 641; דנ"פ 5/89 בתיק הנ"ל; ראו גם, רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 518). מן האמור לעיל, עולה כי הפעלת התנאי הינה פעולה אשר יכול לצוות עליה גם שופט אחר, אשר לא דן בתיק המקורי (ראו סעיף 55(ג); ע"פ 36/89 הנ"ל). לכן ודאי שאין כל מניעה שהיא תבוצע אף על ידי בית המשפט הדן בהפקעת צו המבחן, ואשר הרשיע את הנדון בעבירה המקורית. לא זו אף זו, ניתן לטעון, כי המועד המתאים להפעלת התנאי שהוארך, הוא בשלב שלאחר הפקעת צו המבחן. או אז, בבוא בית המשפט לגזור מחדש עונש של נאשם שהפר את צו המבחן, רשאי הוא להביא בחשבון שיקולים שונים, ובהם: האופן שבו קיים הנאשם את צו המבחן עד למועד שהפר אותו; משך הזמן שחלף מיום העמדתו של הנאשם למבחן וחומרת ההפרה של צו המבחן (ראו סעיף 2 לפקודת המבחן; עמ' 111 לדברי ההסבר לתיקון לפקודת המבחן). שיקולים אלו ונוספים, עשויים להשפיע מטבע הדברים על ההחלטה האם להפעיל את המאסר המותנה בחופף או במצטבר לעונש שיוטל עקב הפרת צו המבחן. לעיתים דווקא בית המשפט המרשיע את המבקש בעבירה הנוספת סובל מפערי מידע, שעה שפרטים אלו הנוגעים לאופן בו הופר צו המבחן ולמידת חומרת ההפרה, אינם מונחים בפניו. כך למשל, אף בענייננו, טען בא-כוח המבקש בפני בית משפט השלום בחיפה כי אין מקום להביא בחשבון בעת גזירת עונשו בגין העבירה הנוספת את עניין הפרת צו המבחן, כל עוד לא הוחלט על הפקעת צו המבחן. שלישית, עמדת המבקש לפיה אין מקום להפעיל תנאי שהוארך, אף אינה מתיישבת עם הלכות קודמות של בית המשפט בנושאים קרובים. כך, בע"פ 10/71 מדינת ישראל נ' פלח, פ"ד כה(1) 589 דן בית משפט זה במקרה בו הוארך עונש מאסר מותנה, וזמן מה לאחר מכן הובא הנידון לדין בשנית והורשע בעבירה שבוצעה בניגוד לתנאי, וקודם להארכתו. באותו עניין נפסק, כי הארכת התנאי אינה מבטלת את תקופת התנאי המקורית, ולכן אם יורשע הנידון בעבירה הנוספת שבוצעה קודם להארכה, יהא "דינו כדין מי שעבר יותר מעבירה אחת בניגוד לתנאי והרשעתו תביא לביטולה של ההארכה והפעלת המאסר-על-תנאי" (שם; ראו גם ע"פ 564/88 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 304; ע"פ 2364/93 בטיטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7108/04 ראש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אם הרשעה בעבירה נוספת בתקופה שקדמה להארכת התנאי מביאה לביטול ההארכה ולהפעלת התנאי, ברי כי הרשעה בעבירה נוספת שעה שהתנאי היה בתוקף תביא אף היא לביטול ההארכה ולהפעלתו. רביעית, יש לזכור כי מאחורי הארכת התנאי עומדת תכלית חשובה הנוגעת לשיקום הנאשם. כך, בית המשפט שדן בעניינו של המבקש במערכה הראשונה ביקש להעניק לו סיכוי נוסף לשוב למוטב. על כן נמנע הוא, בהתאם לסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 56(א) לחוק העונשין, מלהפעיל את עונשי המאסר המותנים, ובחר תחת זאת להסתפק בהארכת תקופת התנאי, בד בבד עם העמדתו במבחן. ההחלטה להאריך את התנאי מקורה בהכרה שאין מקום להטיל לצד צו מבחן עונש מאסר בפועל, הסותר במהותו את התהליך הטיפולי ואת אפשרויות השיקום הגלומות בהעמדה במבחן (ראו גם עמ' 110 להצעת החוק). הפרשנות אותה מציע המבקש תוביל למצב בו ייצא חוטא נשכר, שכן אין זה הגיוני שההחלטה להאריך את התנאי, אך בשל הרצון להיטיב עם המבקש ולסייע לו להשתקם, תוביל לכך שלא ניתן יהיה להפעיל נגדו את התנאי במקרה בו הוא ביצע עבירה בניגוד לתנאי, תוך הפרת צו המבחן. זאת ועוד, בצדק ציינה המשיבה כי אימוץ הפרשנות בה תומך המבקש עשויה לגרום לכך שבעתיד בתי המשפט ימנעו מלהאריך מאסרים מותנים, ובכך יפגע כלל ציבור הנאשמים. לבסוף, לא למותר לציין, כי הפרשנות אותה מציע המבקש עשויה לפגוע במוטיבציה של נאשם לציית לצו מבחן ואגב כך להוביל למצב של הרתעת חסר (השוו וראו, ע"פ 767/77 שירות המבחן למבוגרים נ' בוחבוט, פ"ד לג(3) 425; ע"פ 3524/90 שרות המבחן למבוגרים נ' אבוקסיס, פ"ד מו(4) 199). שכן, במקרים בהם יפר נאשם את צו המבחן, ניתן יהיה להשית עליו עונש כלשהו אך בשל הפרת הצו, אולם לא יהיה זה אפשרי, אם נצעד בדרכו של המבקש, להפעיל בו זמנית את עונש המאסר המותנה שהוארך. 7. הנה כי כן, שורה של טעמים הובילוני למסקנה כי במקרה כגון זה המונח לפתחנו בו הפרת מאסר מותנה שתקופתו הוארכה, מביאה בו זמנית אף להפקעת צו המבחן, אין כל מניעה להורות על הפעלת התנאי בעת גזירת דינו של הנאשם מחדש עם ביטול צו המבחן. שונים הם פני הדברים כאשר הפקעת צו המבחן אינה כרוכה מינה וביה בהפרת המאסר המותנה. למשל, כאשר הנאשם צולח את תקופת התנאי שהוארכה ללא כל מעידה, אולם זמן מה לאחר מכן מפר הוא את צו המבחן, או כאשר הנאשם מבצע עבירה שאינה מביאה בהכרח להפרת התנאי, אולם יש בה כדי לאפשר את הפקעת צו המבחן. או אז, ייתכן ותתעורר במלוא עוזה בעיה של כפל ענישה. אבהיר את דבריי. על פניו, עם הפרת צו המבחן, ניתן לגרוס כי הארכת תקופת התנאי בטלה בדיעבד ובית המשפט רשאי לשוב לאחור, אל נקודת הזמן הסמוכה להרשעה המקורית, ולגזור מחדש את דינו של הנאשם כאילו "זה עתה הוא הורשע בפניו על אותה עבירה" (ע"פ 11160/02 הנ"ל). אם נלך אחר לשון הפקודה, לכאורה אף הפעם אין כל מניעה להורות במערכה השנייה על הפעלת התנאי שהוארך במערכה הראשונה, בחופף או במצטבר לכל עונש אחר שיוטל על הנאשם. אלא שהדבר עשוי לעורר קושי לא מבוטל. טול למשל את המקרה בו נאשם פלוני ריצה את תקופת התנאי שהוארכה ללא כל מעידה ורק לאחר מכן הפר את צו המבחן. באם יורה בית המשפט על הפעלת התנאי, עונש שניתן היה, ללא כל צל של ספק, להשית על הנאשם במערכה הראשונה, הרי שזה ייענש פעמיים – תחילה, בשל העובדה שמעל ראשו התהפכה חרב המאסר על תנאי במשך תקופה מסויימת, ובהמשך בשל הפעלת אותו מאסר מותנה אף על-פי שהוא צלח את תקופת התנאי ללא כל מעידה. דא עקא, מאחר ומצב הדברים העובדתי בענייננו הינו שונה, אין אני נאלץ להידרש לשאלה זו, שתבוא על פתרונה במועד אחר. יחד עם זאת, אעיר - ומבלי לקבוע מסמרות בעניין - כי יכול והפתרון לסוגיה זו נעוץ בשיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבואו להפעיל את עונש המאסר על תנאי במסגרת המערכה השנייה. אז, כפי שטוענת המשיבה, ניתן יהיה להביא בחשבון את העובדה שהנאשם כבר עמד בסיכון מסוים בתקופה שלאחר גזר הדין, ובנסיבות המתאימות, להורות על הפעלת עונש המאסר על תנאי בחופף לעונשים אחרים. נוכח כל האמור, דעתי היא כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך כאמור הוחלט בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, א' באב תשס"ז (16.7.2007). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06027980_H04.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il