פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 27976-09-24
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערער:
יוסף טוקצ'ינסקי
נגד
המשיבים:
1. עו"ד רונן מטרי נאמן הקדשות "עץ חיים" (נאמן)
2. רשם העמותות
3. רשם ההקדשות
4. הממונה על ההקדשות הדתיים
5. כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים
6. עמותת מרכז חינוכי אוהלי חיים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בפר"ק 1363-03-18 מיום 15.5.2024 שניתן על ידי כב' השופט אביגדור דורות
תאריך הישיבה:
כ"ח בתשרי התשפ"ו (20.10.2025).
בשם המערער:
עו"ד שמעון שגיא
בשם המשיב 1:
עו"ד רונן מטרי; עו"ד יוסי בן נפתלי; עו"ד שניאור שפירא
בשם המשיבים 4-2:
עו"ד תמוז ארנברג
בשם המשיב 5:
עו"ד ענבל קדמי-עברי
פסק-דין
1. בבית המשפט המחוזי בירושלים נדונה בקשה למתן הוראות שהגיש המשיב 1, עו"ד רונן מטרי, בתפקידו כמנהל מיוחד של עמותת "תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים" (להלן ובהתאמה: המנהל המיוחד ו-המוסדות). הבקשה עסקה בסכסוך על זכויות שימוש והנאה ביחידה לא רשומה (להלן: היחידה הנוספת) הממוקמת בקומת הקרקע בבניין ברחוב גבעת שאול 13 בירושלים. המנהל המיוחד טען כי הזכויות ביחידה שייכות למוסדות, בעוד המערער טען כי הזכויות שייכות לו באופן אישי.
2. בית המשפט המחוזי (השופט א' דורות) קיבל את בקשת המנהל המיוחד וקבע כי המוסדות הם בעלי הזכויות ביחידה הנוספת; כי על המערער להעביר למנהל המיוחד את כל התקבולים שקיבל מהשכרת היחידה החל מיום 1.9.2019; וכי הסכם השכירות שנכרת בין המערער לבין צד שלישי (עמותת מרכז חינוכי אוהלי חיים) מבוטל.
3. על כך נסב הערעור שבפנינו. המערער שב וטוען, בין היתר, כי אמנם בהסכמי שכירות קודמים הוצהר כי המוסדות הם הבעלים אך הדבר נעשה מרצונו הטוב כתרומה למוסדות; וכי בית המשפט התעלם מכך שהיחידה הנוספת היא חלק מהרכוש המשותף של כלל דיירי הבניין, כך שלמוסדות יש לכל היותר חלק בלבד ביחידה הנוספת ואין להן זכות שימוש ייחודית בה ללא הסכמת כל הדיירים. עוד טוען המערער כי הוא זה שבנה את היחידה מכספו, ולכן הוא זכאי ליהנות מפירותיה; וכי פסק הדין מעניק זכויות בנכס שנבנה ללא היתר בניה, ובכך נותן יד למעשה לא חוקי, בניגוד לכלל ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
4. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.
מסקנתו של בית משפט קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות. בהסכמי שכירות קודמים, שנחתמו על ידי המערער עצמו, הוצהר במבוא להסכם כי העמותה היא הבעלים של היחידה הנוספת. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו "מדובר בהסכמי שכירות שנחתמו בהפרש של שנים ונכתבו בפורמט שונה, כך שאין מדובר בשימוש בחוזה אחיד, אלא בהצהרה מהותית, שסביר כי ניתנה בידי המשיב [המערער – י"ע] עצמו על ידי טיפולו בהסכמי השכירות, לפיה העמותה היא הבעלים של היחידה [...] אי לכך, קשה עד מאוד לקבל את טענת המשיב [המערער – י"ע] לפיה הנכס בבעלותו ורק דמי השכירות נתרמו על ידו למוסדות".
המערער לא עמד בנטל לסתור הצהרות אלה, ולא עמד בנטל להראות כי אי פעם נהג ביחידה הנוספת מנהג בעלים. רק לאחר מינויו של המנהל המיוחד, החל המערער ליטול לכיסו את דמי השכירות, תוך שהוא מציג עצמו כבעל הנכס, כל זאת, ללא ידיעתו של המנהל המיוחד. עוד הצביע בית המשפט על כך שהמערער לא עמד בנטל להראות כי תרם את דמי השכירות למוסדות, כטענתו. זאת, משלא הציג קבלות שהונפקו לו עבור תרומה זו; ומשלא הוכח כי בעלי תפקיד אחרים במוסדות היו מודעים לאותה תרומה.
בית המשפט התייחס לעדויות שהביא המערער ומצא כי לא ניתן לסמוך על עדות שני השכנים שהובאו מטעמו של המערער ועל הצהרת הקבלן שביצע את היחידה הנוספת; וכי המערער לא הציג "ראיה מספקת לכך שהוא שמימן את ביצוע העבודות, כגון קבלות או ראיות אחרות לתשלומים עבור העבודות".
5. הטענה כי מדובר בבניה בלתי חוקית טוב היה משלא הועלתה על ידי המערער. קשה להלום כי היה על המנהל המיוחד להעביר למערער את ההחזקה ביחידה ולאפשר לו ליהנות מהכנסותיה, כאשר המערער עצמו טוען כי "מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה". מכל מקום, וכפי שציין המנהל המיוחד, בית משפט קמא לא נדרש להתייחס להיתרי הבניה של היחידה הנוספת והצדדים להליך אינם הצדדים היחידים הרלוונטיים לבירור הטענות במישור זה. עוד נבהיר כי הכרעתו של בית משפט קמא היא לעניין הזכות לדמי השכירות או השימוש ביחידה הנוספת, ובית המשפט לא נדרש להכרעה בהיבט הקנייני, קרי, למי זכויות הבעלות בנכס.
6. סוף דבר שהערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיב 1 בסך 15,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ח בתשרי התשפ"ו (20.10.2025).
יצחק עמית
נשיא
יעל וילנר
שופטת
גילה כנפי-שטייניץ שופטת