ארבל אלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 2794/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר המבקשים: 1. ארבל אלוני 2. משה בן-איבגי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.4.00 בת.פ. 10316/98 שניתנה על-ידי כבוד השופט ג' קרא תאריך הישיבה: ד' בסיון תש"ס (7.6.00) בשם המבקש 1: עו"ד א' ברנד ועו"ד ל' ברינגרבשם המבקש 2: עו"ד ש' גז ועו"ד ג' דחוח בשם המשיבה: עוד" ז' חן פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. בפנינו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' קרא) שהתירה פרסום שמותיהם של העוררים כמי שהורשעו בפלילים. השאלה לדיון ולהכרעה היא, האם יש להתיר פרסום שמם של העוררים, שהורשעו בעבירות רכוש חמורות, שבוצעו בהיותם בוגרים, בפסק דין שאיננו חלוט, כאשר פרסום שמותיהם יגלה את זהותם כמי שהורשעו ברצח בהיותם קטינים. תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים 2. כנגד העוררים הוגש כתב אישום בגין רצח נהג המונית דרק רוט ז"ל (להלן: "פרשת הרצח"), שבוצע על-פי האישום, עת היו העוררים קטינים. הדיון התקיים בדלתיים סגורות, תוכן הדיונים ושמותיהם של העוררים נאסרו לפרסום, אף שהותר פרסום תוכן הפרשה עצמה. בית המשפט המחוזי הרשיע את העוררים בעבירה שיוחסה להם וגזר את דינם ל- 16 שנות מאסר לריצוי בפועל. ערעורם על גזר-הדין לבית משפט זה, נדחה, ובית משפט זה הורה, כי אין לגלות את שמות העוררים או פרט כלשהו העשוי להביא לזיהויים. זמן קצר לאחר שנגזר עונשם בגין פרשת הרצח ובעודם קטינים, הורשעו העוררים בסדרת עבירות רכוש ואלימות שביצעו לפני ביצוע הרצח (להלן: "הפרשה הנוספת"). הם נדונו לשנה וחצי מאסר בפועל, בחופף לעונש המאסר שנגזר עליהם בגין פרשת הרצח. גם הדיונים בתיק זה התנהלו בדלתיים סגורות ותוכן הדיונים ושמות העוררים נאסרו לפרסום. 3. איש לא ביקש להסיר את איסור פרסום שמות העוררים בהקשר לכל העבירות שעברו בעת קטינותם, עד שכעבור כשלוש שנים, הורשעו העוררים - בדיון שהתנהל בדלתיים פתוחות - בעבירות חמורות שביצעו בהיותם בגירים. העבירות הן קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לביצוע שוד מזוין בחבורה וביצוע שוד מזוין בחבורה, שנעברו במהלך אחת החופשות מן הכלא (להלן: "הפרשה החדשה"). מיד עם היוודע דבר מעצרם כחשודים בפרשה החדשה, פרסמו כלי התקשורת - ללא פרסום שמות העוררים - את דבר החשד בפרשה החדשה וציינו שהחשד מיוחס לרוצחי דרק רוט ז"ל. כך נוצר מצב, לפיו פרסום שמותיהם של העוררים כמעורבים במעשי השוד בפרשה החדשה, שנעברה בעת שהיו כבר בגירים, היה חושף את זהותם גם כמבצעי הרצח שבוצע בהיותם קטינים. מטעם זה, החליט בית המשפט המחוזי - בהסכמת המשטרה - לאסור את פרסום שמות העוררים בגין מעורבותם בפרשה החדשה. המשיבה, שסברה כי ראוי ששמות העוררים יפורסמו עוד בשלב ניהול המשפט, הגישה בקשה לביטול ההחלטה לאסור פרסום שמותיהם של העוררים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' דוויק) דחה את הבקשה, תוך שהוא מציין, כי במידה ויורשעו העוררים, יהיה מקום לשקול שוב את העניין. ואכן, העוררים הורשעו ברוב סעיפי האישום שיוחסו להם במסגרת הפרשה החדשה. עונשם נגזר לשבע שנות מאסר, מהן חמש שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כאשר עונש המאסר בפועל ירוצה במצטבר לעונש המאסר אותו הם מרצים בגין פרשת הרצח. בפסק הדין המרשיע, ציין בית המשפט, את העובדה שהעוררים מרצים עונש מאסר בגין עבירת רצח בה הורשעו בעת שהיו קטינים. על פסק הדין הוגשו על-ידי העוררים בימים אלה, שני ערעורים. המדינה הגישה בקשה נוספת להתיר את פרסום שמות העוררים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' קרא) נענה לבקשה, אך עיכב את ביצוע החלטתו על מנת לאפשר לעוררים לערור על החלטתו לבית משפט זה. ערר זה, הוא הערר המונח לפנינו. טענות הצדדים 4. טוענים העוררים, כי כל עוד לא נסתיימו הליכי הערעור על פסק הדין המרשיע בפרשה החדשה, אין להתיר פרסום שמותיהם. לטענתם, פרסום כזה יביא לפרסום שמותיהם בקשר לפרשת הרצח - שלגביה יש להם זכות שלא יפורסמו שמותיהם - וכי פרסום כזה עלול לסכל את תכלית החוק המונע פרסום שמו של קטין בקשר לעבירה בה הורשע. לטענת העוררים, סיכוייהם לזכות בערעור על הרשעתם בפרשה החדשה טובים ביותר, ומשכך, הפגיעה בהם, במידה ויותר הפרסום בשלב זה ובמידה ויזוכו בערעור, תהיה בלתי הפיכה. לעומתם טוענת המשיבה, כי לאחר שהעוררים הורשעו על-ידי הערכאה הראשונה, לא עומדת להם עוד חזקת החפות, ולפיכך, בשלב זה, אין להם זכות קנויה שלא לפרסם את שמותיהם. לטענתה, שלוש הפרשות בהן הורשעו העוררים - שהאחרונה בהן מתייחסת לעבירות שביצעו בהיותם בגירים - מצביעות על מסוכנותם הרבה ודי בכך כדי להתיר את פרסום שמותיהם. סיכויי הערעור - על-פי הטענה - אינם רלבנטיים לצורך הכרעה בשאלת הפרסום, ומכל מקום, המשיבה סבורה כי סיכויי ערעורם של העוררים, קלושים. היועץ המשפטי לממשלה, שנתבקש להביע עמדתו, הוסיף וטען, כי זכות הציבור לדעת, פומביות הדיון, הצורך להזהיר את הציבור מפני מסוכנותם של העוררים והעדר זכות בידם למנוע פרסום הפרשה השלישית, שעניינה עבירות שביצעו בהיותם בגירים, כמו גם הצורך בפיזור הערפל בדבר זהות העבריינים שביצעו את כל העבירות שבהן הורשעו העוררים, גוברים על זכותם לאיסור פרסום שמותיהם בקשר לעבירות שביצעו בהיותם קטינים. המסגרת הנורמטיבית 5. פרסום שמותיהם של נאשמים, נגזר מן העקרונות המרכזיים שביסוד שיטתנו המשפטית, שהראשון בהם לעניין זה הוא עקרון פומביות הדיון. עקרון זה קבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט"). חשיבותו של עקרון זה רבה היא. עקרון זה מגן על זכות הציבור לדעת ובעזרתו נשמר אמונו של הציבור ברשות השופטת, השוקדת על עשיית הצדק קבל עם ועדה (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 451-450). משנה תוקף ניתן לעקרון זה לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, תחולתו של עקרון זה אינה בלתי מוגבלת, ורשאי בית המשפט להורות על סגירת הדלתיים, אם ראה צורך בכך, בהתקיים אחד החריגים שברשימת החריגים הסגורה המנויה בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט. הלכה פסוקה היא, כי את היוצאים לכלל הפומביות, יש לפרש על דרך הצמצום, שכן סטיה מעקרון הפומביות תעשה רק לאחר שקילה זהירה ולעולם תטה הכף אל עבר פומביות הדיון (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מירום, פ"ד מט(1) 318, 341; ע"פ 353/88 הנ"ל, 451; רע"א 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497). 6. איסור פרסום שמות נאשמים במקרים המתאימים, הינו אחד החריגים לעקרון פומביות הדיון. האיסור לפרסם שמו של קטין בקשר לעבירה בה נחשד או הורשע מוסדר בשני דברי חקיקה: האחד, סעיף 70(ג) לחוק בתי המשפט, האוסר לפרסם שמו של קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה, שהוא נאשם או עד במשפט פלילי: "70. איסור פרסומים ... (ג). לא יפרסם אדם, בלי רשות בית משפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי ..." והשני, סעיף 24(א)(1)(ד) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך1960- (להלן: "חוק הטיפול"), האוסר לפרסם דבר שיש בו כדי לייחס לקטין עבירה או שחיתות מידות. הסעיף מטיל על מפר ההוראה עונש מאסר. וזו לשונו: "24. הגנת קטין מפני פרסומים מזיקים (א) אלה דינם מאסר שנה אחת: (1) המפרסם שמו של קטין או כל דבר אחר העשוי להביא לידי זיהויו של קטין או לרמוז על זיהויו, באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות אחד מאלה: ... (ד) דבר שיש בו כדי לייחס לקטין עבירה או שחיתות מידות." עם זאת, ועל אף האמור בסעיף 24 הנ"ל, רשאי בית המשפט להתיר את הפרסום (סעיף 24א לחוק הטיפול). הנה כי כן, אין איסור הפרסום לפי סעיפים אלה, מקנה הגנה מוחלטת. ההגנה היא חלקית ויחסית ועל בית המשפט לתתה בהתחשב בנסיבות, תוך איזון בין האינטרסים השונים המשמשים בזירה הראויים להגנה. 7. המחוקק היה ער לבעייתיות שבמתן צו איסור פרסום שמו וזהותו של נאשם קטין, אלא שבעת הדיונים בהצעת החוק לתיקון חוק הטיפול, נחלקו הדעות. על פי דעה אחת, תקף האיסור רק במהלך תקופת הקטינות, היינו, עד גיל 18 ולא מעבר לכך; ואילו על פי דעה אחרת, תקף האיסור גם בתקופת הבגרות. אף אחת מן הדעות האמורות לא קיבלה ביטוי בחוק שהתקבל, שאינו מכיל הוראה כלשהי בדבר משך הזמן בו ניתנת לקטין ההגנה על-ידי איסור הפרסום (לגלגוליה השונים של הצעת החוק ראו: הצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון), תשכ"ח1968-, ה"ח 136 ודברי ההסבר שם; ד"כ 52 (תשכ"ח) 3259-3254). בהעדר אמירה לעניין זה בחוק עצמו, עלינו להתחקות אחר תכליתו. 8. ניתן להעלות שני רציונלים מרכזיים לאיסור לפרסם שמו של קטין בקשר לעבירות שביצע בהיותו קטין: האחד, הרצון להגן על הקטין ולדאוג לשלומו הגופני והנפשי. "המטרה היסודית של הצעת החוק, שהיא - אין לפגוע בקטין על-ידי פרסום דברים העלולים להזיק לו" (ד"כ 52 לעיל, ע' 3255). תכלית זו מוזכרת גם בספרו של א' שרון נוער בפלילים (1990) 10: "אחת מדרכי ההגנה על שלומו של קטין הינה מניעת פירסום שמו או פרטים מזהים עליו, או לקשרו אם מעשים או עובדות שבהם יש כדי להצביע על בעיות כל שהן העלולות לשים אותו לקלס ולשנינה בעיני הרבים. פירסום מעורבותו של קטין בביצוע עבירה, קשריו עם עבריינים או נפילתו קורבן למעשיהם, עלול לגרום לנידויו בכך שיעורר יחס של זלזול מצד חבריו בני גילו, הורים עלולים למנוע מילדיהם מלהתחבר עמו, והא צפוי הן להתעללות פיזית מצד ילדים אחרים והן לפגיעה נפשית על-ידי העלבתו". השני, הרצון לאפשר לקטין לשקם את חייו. "עתידו וחייו של הצעיר - או הצעירה - שעבר עליו מה שעבר כשהיה קטין, ואילו כשהגיע לגיל 18 רוצה לבנות את חייו מחדש, לשכוח את כל מה שעבר עליו, את כל הסיוטים ההם, והיה למה שקוראים 'בעל תשובה'" (ד"כ 52 לעיל, ע' 3258-3257). לעניין זה, יפים דבריו של השופט ח' כהן בספרו המשפט (תשנ"ב), שביטא את הרעיון של הגנת שמו הטוב העתידי של קטין לבל תפקד עליו בבגרותו, חטאת נעוריו: "זכותו של כל אדם לשמו הטוב נתונה, במידה רבה, לשמירה ולביצוע בידי עצמו: אין הוא יכול להלין אלא על עצמו בלבד אם מעשיו או מחדליו מביאים להכתמת שמו, אם על-ידי פומביות הדיון השיפוטי נגדו ואם בדרך אחרת. מה שאין כן הקטין - שאפילו חטא, ואפילו מסוגל וחייב לעמוד בדין ולשאת בעונשו, אין מן הצדק ששמו הטוב, שהוא עשוי לרכוש לעצמו בעתיד, יוכתם מראש מחמת חטאות-נעורים" (ע' 449; ההדגשה שלי - ט.ש.כ.). 9. על-פי הרציונל הראשון - שעניינו ההגנה על הקטין, כל עוד קטין עודנו - אין מניעה לפרסם שמו כשהוא בגיר בקשר לעבירות שביצע בהיותו קטין; ואילו, על-פי הרציונל השני - שעניינו שיקומו של הקטין - תסוכל מטרת השיקום, אם יוּתר פרסום שמו בתקופת בגרותו בקשר לעבירות שביצע בקטינותו. הרציונל של שיקום הקטין מחייב את פריסת איסור הפרסום גם על תקופת הבגרות, לעניין העבירות שבוצעו בתקופת הקטינות. עם זאת, איסור הפרסום בתקופת הבגרות, איננו מהווה איסור מוחלט. הוא עלול להתנגש עם אינטרסים אחרים שהמשפט רואה להגן עליהם. בבוא בית המשפט לשקול פרסום שמו של קטין, עליו ליתן דעתו לאינטרסים הדורשים הגנה. מחד גיסא, האינטרס הציבורי הנובע מעקרון פומביות הדיון ומזכות הציבור לדעת; הצורך להזהיר את הציבור מפני מסוכנותם של עבריינים, להוקיעם, להרתיעם ולהרתיע אחרים; ומאידך גיסא, האינטרס של שיקום העבריין. בכל מקרה ומקרה על בית המשפט לבחון ידו של איזה מבין האינטרסים על העליונה. 10. ניתן להעלות על הדעת מגוון סיטואציות אפשריות, שכל אחת מהן דורשת התייחסות שונה לעניין איסור הפרסום. יש והקטין שבגר, רק נחשד בביצוע עבירה נוספת על זו שעבר בקטינותו, אך טרם הועמד לדין בגינה; יש והחשד הבשיל כדי הגשת כתב אישום אך המשפט טרם הסתיים; יש והקטין הורשע בבגרותו בפסק דין, אלא שפסק הדין אינו חלוט ועדיין עומדת לו זכות הערעור או שערעורו תלוי ועומד; ויש והרשעתו בעבירות הנוספות שביצע בבגרותו, הפכה לסופית בפסק דין חלוט. המגוון האמור מדרג את המצבים, שכל אחד מהם מחייב התייחסות שונה מצד בית המשפט, בהתאם למקרה העומד לפניו. בשקילת האינטרסים השונים ובאיזון ביניהם, ייתן בית המשפט דעתו לגורמים רבים. בין השאר, לחומרת העבירות שנעברו בהיות העבריין קטין; לחומרת העבירות המיוחסות לו בבגרותו; לשלב בו מצוי העניין - לאמור, האם מדובר בשלב של חקירה, של הגשת כתב אישום, של הרשעה בפסק דין שאינו חלוט, או בפסק דין חלוט; לעובדת היותו או אי היותו של העבריין נתון במאסר או במעצר, דבר המפחית ממסוכנותו, אם לא מנטרלה לחלוטין. ברור, כי ככל שהעבירות - הן אלה שנעברו בקטינותו והן אלה המיוחסות לו בבגרותו - חמורות יותר, כך גדלה מידת מסוכנותו של העבריין לציבור, מתעצם הצורך בפרסום שמו ופוחת האינטרס שבשיקומו של העבריין. אינטרס השיקום חזק ביותר בשלב בו מדובר בחקירתו כחשוד בביצוע עבירות נוספות בתקופת הבגרות וחלש ביותר כשמדובר בהרשעה בפסק דין חלוט. אינטרס זה חזק יותר כל עוד לא הורשע העבריין בדינו ועומדת לו חזקת החפות. במצבי הביניים, ככל שקרובים אנו לשלב בו הרשעתו של העבריין הופכת לעובדה מוגמרת שאין אחריה דבר, הולך ופוחת משקלו של אינטרס השיקום, שכן בכך נכזבת התקווה שיבחר בדרך חדשה וינטוש את עולם הפשע. ככל שמדובר בקטין שבגר ולא סר מדרך הפשע, הרי שלגביו לא מתקיים הרציונל השיקומי שבעטיו נאסר הפרסום. 11. הדילמה בנוגע להתרת פרסום שמו של קטין בקשר לעבירה בה נאשם, קיימת גם בארצות הברית. שם, קיים איסור לפרסם את שמו או את תמונתו של קטין בקשר להליכים פליליים המתנהלים נגדו בבית משפט לנוער (18 USCS ss 5038). עם זאת, במקרים חריגים, התיר בית המשפט לפרסם את שמו או תמונתו של קטין, כשהוא קטין, בדרך-כלל כאשר מדובר בעבירות חמורות (ראו, למשל, המקרה הידוע של Gina Grant, נערה כבת 14 שרצחה את אמה שהתעללה בה; ראו: D.R. Oddo, Rhetoric: What has gone wrong with the juvenile justice system?" 1998 18 B.C. Third World L.J. 105 at 127 "Note: Removing Confidentiality Protections and the 'Get Tough'). הפסיקה האמריקאית נדרשת להתמודד בכל מקרה ומקרה עם המתח שבין איסור הפרסום לבין חופש העיתונות, שהוא זכות חוקתית. ביטוי למתח זה ניתן למצוא בפסיקה, לפיה אין לאסור על העיתונות לפרסם פרטים מזהים על קטין בקשר לעבירות פליליות שביצע והורשע בגינן, גם כשיש איסור פרסום מטעם בית המשפט וזאת במידה והמידע הושג ממקור לא רשמי. בתי המשפט הדגישו, כי אין הם יכולים לאסור פרסום של פרטים שהושגו ממקור לא פורמלי, משום שאיסור כזה יהיה בלתי חוקתי (Smith v. Daily Mail Publ'g Co., 443 U.S. 97 (1979)). התוצאה היא, שאף על פי שכעקרון קיים איסור פרסום, בפועל העיתונות יכולה לפרסם, אם המידע הגיע אליה ממקור לא פורמלי (לסקירת המצב המשפטי בסוגיה זו בארצות הברית ראו: (L. Cohen, "Developments in the United States: Kids, Courts, and Cameras: New Challenges for Juvenile Defenders" 1999 18 Quinnipiac L. Rev. 701). 12. כאמור, בא-כוח העוררים ביקש - כטענת סף - להמתין להגשת הערעור - שבינתיים הוגש - על מנת שניתן יהיה לשקול את סיכוייו, במסגרת השיקולים שעל בית המשפט ישקול בבואו להכריע בשאלת איסור הפרסום כשפסק הדין איננו חלוט. לעניין טענה זו ניתן ללמוד מסוגיית עיכוב ביצוע העונש (לעניין השיקולים הנשקלים במסגרת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע ראו: ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(6) 241, 280-278). אכן, לסוגייה זו קווים דומים לענייננו, אך קיים גם שוני ביניהם. שם, כמו כאן, יש צורך לאזן בין זכויות: זכות המערער מן העבר האחד; והאינטרס להגן על הציבור מפני מסוכנות המערער, מן העבר השני. בשני המקרים מדובר בפסק דין שאינו חלוט ועשוי להשתנות בערעור. בשני המקרים אין המערער נהנה עוד מחזקת החפות. אלא, ששם מדובר בזכות המערער להתהלך חופשי, אם יזכה בערעורו, ובענייננו מדובר בזכות האדם לשמו הטוב ובזכותו להשתקם. זכויות אלה הן פחותות משקל מן הזכות הראשונה לחופש של מי שעשוי לצאת זכאי בדינו בערעור. בעיית מעמדו של הערעור לעניין השיקולים אותם יש לשקול לצורך הכרעה בשאלת הפרסום, אינה רק נחלתנו. באנגליה - בה קיים איסור לפרסם שמו של קטין בקשר להליכים פליליים שמתנהלים בבית משפט לנוער (section 39 and section 49 of the Children and Young Persons Act 1933) - קבעה הפסיקה, כי במסגרת השיקולים שבית המשפט שוקל בבואו להכריע בשאלת הפרסום, ניתן לשקול גם את עצם קיומו של ערעור, כשיקול מהותי. עם זאת, הדגישה הפסיקה, כי עצם הגשת הערעור אינה מחייבת את בית המשפט להתייחס אליו. נקבע, כי שיקול הדעת של בית המשפט אינו נפגם אם לא שקל את קיומו של ערעור, אם כי, ניתן לשקול זאת במסגרת שיקול הדעת (R v Central Criminal Court ex parte S [1999] 1 FLR 480, [1999] Fam Law 93). בסוגיה זו דעתי היא, כי יש מקום לשקול את עובדת הגשת ערעור וסיכויו בהקשר לשאלת התרת הפרסום. סיכויי הערעור נותרים רלבנטיים לשאלת הפרסום כחלק מן האיזון שיש לערוך, היות ובמידה והמערער יצא זכאי בדינו, יעמוד לפנינו אותו בגיר, שהצורך לשקמו זהה לזה שהיה לפני שהועמד לדין על ביצוע העבירה הנוספת, ממנה זוכה בסופו של דבר. אם יוּתר הפרסום, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. 13. נראה לי, כי במקרה שלפנינו, איננו צריכים להידרש לעובדת הגשת הערעורים על-ידי העוררים ולסיכוייהם של הערעורים, שכן לא ראוי להגן על שמותיהם של העוררים מפני פרסום. כאמור, הורשעו העוררים בקטינותם בעבירת רצח נתעב וזוועתי, וכמו כן, הורשעו הם בקטינותם בסדרת עבירות רכוש ואלימות, שביצעו כשנה לפני הרצח. ספק בעיני, אם לא היה די בכל אלה, כדי לשקול התרת פרסום שמותיהם כקטינים, במסגרת החריגים להגנה מפני פרסום, אילו הוגשה בקשה כזאת אז. אלא, שהעוררים הגדילו עשות, בכך שבצאתם לחופשה מן הכלא, בו ריצו את המאסר שהושת עליהם, וכשהם כבר בוגרים, ביצעו הם עבירות נוספות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לביצוע שוד מזוין בחבורה וביצוע שוד מזוין בחבורה, בהן הורשעו. בנסיבות אלה, אין מקום למנוע את פרסום שמותיהם בקשר לעבירות שביצעו בבגרותם, גם אם יהא בכך כדי לזהותם כמבצעי העבירות שביצעו בקטינותם. 14. אשר על כן, אני מציעה לדחות את הערר. ש ו פ ט ת השופט א' מצא: אני מסכים כי דין הערר להידחות. טעמיי למסקנה זו שונים מטעמי חברתי, השופטת שטרסברג-כהן. אסביר, אפוא, את טעמיי. 2. האיסור לפרסם את שמו של קטין - שנחשד, נאשם או הורשע בעבירה - מהווה חריג לעקרון פומביות הדיון. העיקרון והחריג מציבים שני הסדרים סטטוטוריים הופכיים: ההסדר החל על בגירים הוא, שבהיעדר צו שיפוטי המורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות, או האוסר פרסום, הפרסום מותר. ההסדר החל על קטינים מורה, שככלל הפרסום אסור, אלא אם ראה בית המשפט להתירו בהתאם לסעיף 70(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, או בהתאם לסעיף 24א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א1971-. ושוב אין חולקין, כי האיסור לפרסם את שמו של חשוד או נאשם, בקשר לעבירה שביצע בעודנו קטין, מוסיף לעמוד בעינו (בהיעדר החלטה להתירו) גם לאחר בגירתו של מבצע העבירה. בין שני הסדרים אלה, זה החל על בגירים וזה החל על קטינים, חוצץ גבול חד וברור, והוא גילו של החשוד או הנאשם, במועד ביצוע העבירה המיוחסת לו. מי שבהיותו קטין ביצע עבירה, ולאחר שבגר הוחשד או הואשם בביצוע עבירה אחרת, אינו זכאי ליהנות מחסיון זהותו, גם אם פרסום שמו בקשר לעבירתו החדשה עלול להביא לחשיפת זהותו בקשר לעבירה שביצע בקטינותו. בשל עבירתו הראשונה הוסיף, אמנם, ליהנות מתחולת ההסדר החל על קטינים ושמו לא פורסם. ואולם על דבר החשדתו או האשמתו בביצוע העבירה השניה חל עקרון הפומביות. חשיפת זהותו כמי שבהיותו קטין ביצע את העבירה הראשונה אינה אלא תוצאת לוואי מפרסום החשדתו והאשמתו בעבירה שבוצעה לאחר בגירתו. 3. מנקודת מבט זו נקל להיווכח, כי השאלה שהוצבה לפני בית המשפט המחוזי לאחר הרשעתם של העוררים, והמוצבת לפנינו בערר זה, כלל לא היתה מתעוררת אלמלא נהגו ערכאות קמא בעוררים, במועד מעצרם לחקירה ובמועד האשמתם, לפנים משורת הדין. עם מעצרם של העוררים, כחשודים שבצאתם לחופשה מבית הסוהר ביצעו מעשי שוד חמורים, מיהרו אמצעי התקשורת לפרסם כי המעורבים במעשי השוד הם מי שבהיותם קטינים רצחו את המנוח דרק רוט ז"ל. עקב פרסומים אלה, ומחשש כי פרסום שמותיהם כחשודים במעשי השוד יחשוף את זהותם כמי שהורשעו במעשה הרצח, החליט בית-משפט השלום, שהאריך את מעצרם של העוררים לחקירת מעורבותם בביצוע מעשי השוד, לאסור את פרסום שמותיהם. החלטה זו, שניתנה בהסכמת המשטרה, זיכתה את העוררים בפריווילגיה שחשודים מן השורה אינם זוכים בה; שכן, אלמלא נהנו העוררים מחסיון זהותם, כמי שבהיותם קטינים ביצעו מעשה רצח, לא היו זוכים שבית המשפט יטיל איפול על זהותם כמי שנחשדו במעשי השוד. אני סבור, כי האיסור לפרסם את שמו של עבריין, שהורשע בפשע אותו ביצע בהיותו קטין, ככלל, אינו יכול להוות שיקול לגיטימי למניעת פרסום שמו כמי שנחשד ונעצר בחשד לביצוע פשע בהיותו בגיר. בפועל אכן נוצר מצב של הא בהא תליא; שפרסום שמותיהם כחשודים במעשי השוד, היה חושף את שמותיהם כמי שהורשעו במעשה הרצח. אך אני מתקשה לראות, מדוע הרשעתם בעבירת הרצח עשויה לזכותם בחיסיון מפני פרסום דבר מעצרם כחשודים בביצוע מעשי שוד. 4. עם האשמתם של העוררים בעבירות השוד ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי לבטל את האיסור על פרסום שמותיהם. בבקשה נטען, כי שיקולי המדיניות המשפטית העשויים להצדיק איסור פרסום שמו של מבצע עבירה קטין גם לאחר בגירתו, אינם תקפים ביחס לעוררים שגם כבגירים המשיכו לבצע עבירות חמורות. כן צוין, כי העניין שיש לציבור בפרסום שמותיהם של העוררים איננו מתמצה רק בכך ששני אסירים כבני 19 ביצעו מעשי שוד במהלך חופשתם מבית הסוהר, שכן עיקרו בכך שבהיותם נערים ביצעו השניים מעשה רצח, שבפסק-דינו של בית המשפט העליון בערעוריהם (ע"פ 6839/94, 6859 - תקדין-עליון 96(2) 982) תואר כ"אחד המקרים המחרידים ביותר שהובאו בפני בית המשפט בישראל". כן נטען, כי העוררים צופנים סכנה לשלום הציבור וכי ביטול האיסור על פרסום שמותיהם נדרש גם כדי לאפשר לרבים לזהותם על-מנת להישמר מפניהם. בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) קיבל את עמדת המדינה, כי השיקולים המצדיקים הימנעות מפרסום שמו של מבצע עבירה קטין גם לאחר בגירתו, חדלים מלהתקיים מקום בו מתברר שגם כבגיר ממשיך הלה בדרך העבריינות. אלא שלעוררים, שהואשמו בעבירות השוד אך טרם הורשעו בהן, עדיין עומדת חזקת החפות; וכל עוד נהנים הם מחזקה זו, אין זה מן המידה לחשוף את זהותם כמי שבעודם קטינים ביצעו מעשה רצח. לפיכך החליט בית המשפט לדחות את בקשת המאשימה, תוך שציין, כי היה ויורשעו העוררים בעבירות החדשות בהן הואשמו, רשאית תהא המדינה לשוב ולבקש מבית המשפט כי יורה על ביטול האיסור לפרסם את שמותיהם ופרטים אחרים הנחוצים לזיהוים. בית המשפט הוסיף, כי בהשארת האיסור על כנו עד לסיום המשפט אין כדי לסכן את הציבור, באשר העוררים הם אסירים ולנוכח קיומו של הליך פלילי נגדם שוב אינם זוכים לחופשות. 5. בערר שלפנינו נטען, כי הטעמים שעל יסודם קבע כבוד השופט דוויק, שכל עוד לא הוכרעה שאלת אשמתם של העוררים, בעבירות בהן הואשמו, אין לחשוף את שמותיהם, כוחם יפה להצדיק את השארת צו איסור הפרסום בתוקפו גם עד להכרעה בערעוריהם על ההרשעה. טענה זו אין לקבל. כבר הסברתי כי גם הטלת האיפול על זהותם, במועד מעצרם כחשודים בביצוע עבירות השוד, זיכתה את העוררים בפריווילגיה ששום אזרח מן השורה, שבית המשפט מוצא יסוד להורות על מעצרו, איננו נהנה ממנה. ברם, אם לאיסור הפרסום שהוטל בשלב המעצר ניתן, אולי, להתייחס במידה מסוימת של הבנה, הרי שעיכוב הפרסום גם לאחר הגשת כתב האישום נגד העוררים היה, בעליל, מוטעה. את האיסור שהוטל בשלב המעצר ניתן לכאורה לפרש כהשהייה ארעית קצרה של הפרסום, עד לבירורה בחקירה של איתנות החשד שנפל על העוררים. ואילו השארתו בתוקף של האיסור, גם לאחר הגשתו של כתב האישום, פגעה ישירות בעקרון פומביות הדיון והפרה גם את שורת השוויון שבין כלל הנאשמים העומדים לדין. הטעם שחזקת החפות העומדת לעוררים מצדיק את השארת האיסור בתוקפו אינו משכנע. חזקת החפות עומדת לכל אדם העומד לדין, כל עוד לא הורשע. פרסום שמו של נאשם, שמשפטו טרם נתברר או טרם נסתיים, בוודאי פוגע בשמו הטוב; אך אינני סבור, כי למי שבהיותו קטין ביצע פשע חמור עומדת זכות להגנת שמו הטוב שהיא גדולה מזכותו של כל נאשם בגיר אחר, לרבות אלה שעברם נקי מכל דופי. למותר להוסיף, כי משהורשעו העוררים בדינם, גם חזקת החפות - עליה ייסד בית המשפט המחוזי את החלטתו הראשונה - שוב אינה עומדת להם. בדין, אפוא, הורה בית המשפט שהרשיעם (השופט ג' קרא) לבטל את איסור הפרסום. 6. חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, סבורה, שככלל, "יש מקום לשקול את עובדת הגשת ערעור וסיכוייו בהקשר לשאלת התרת הפרסום"; וכן ש"סיכויי הערעור נותרים רלוונטיים לשאלת הפרסום כחלק מן האיזון שיש לערוך". ברם, לגופו של עניין, משהגיעה חברתי למסקנה, כי לאור עבריינותם המתמדת של העוררים אין זה ראוי להגן עוד על שמותיהם מפני פרסום, לא ראתה מקום להידרש לעובדה שהם מערערים על הרשעתם ולסיכויי ערעוריהם. בכך נותרה קביעתה, בדבר היותם של סיכויי הערעור רלוונטיים לשאלת התרת הפרסום, בגדר אימרת אגב. אבקש להעיר כי, לדידי, עצם הגשת הערעורים וגודל סיכוייהם אינם מעלים ואינם מורידים. האסמכתאות מן המשפט האמריקאי והאנגלי, המובאות על-ידי חברתי בפיסקאות 11 ו12- לפסק-דינה, עוסקות בפרסום שמו של מבצע עבירה קטין; ואף עליי מקובל, כי הגשת ערעור נגד החלטה כזאת, וסיכוייו של הערעור המוגש, מהווים שיקולים רלוונטיים לעניין התרת הפרסום בטרם הוכרע הערעור. אלא שענייננו, כזכור, אינו בהתרת פרסום שמותיהם של העוררים כמי שבהיותם קטינים ביצעו עבירת רצח, אלא בהתרת פרסום שמותיהם כמי שכבגירים הואשמו והורשעו במעשי שוד שבוצעו על-ידם במהלך חופשתם מן המאסר. לפרסום זה אין, ואף לא היתה, לעוררים כל זכות להתנגד. 7. מטעמים אלה הנני מצטרף למסקנת חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, בדבר דחיית הערר. ש ו פ ט שופטת ד' דורנר: אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, השופט מצא. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט לדחות את הערר. ניתן היום, כ"ד בתמוז תש"ס (27.7.00). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00027940.J05