אלכסנדר איליאבייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2793/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2793/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: אלכסנדר איליאבייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופטת ד' עטר), מיום 25.3.2009, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 2865/08 תאריך הישיבה: ב' באייר התשס"ט (26.4.2009) בשם המערער: עו"ד רענן בן טובים בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופטת ד' עטר) מיום 25.3.2009 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 2865/08. 1. ביום 22.7.2008 הוגש לבית משפט השלום בפתח-תקווה כתב אישום המייחס למערער שורת עבירות, בהן: תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין; כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377(1) לחוק העונשין, וכן הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין (להלן: כתב האישום). יוער, כי המערער עצור עד תום ההליכים נגדו החל מיום 3.9.2008. 2. ביום 31.12.2008 החל הדיון הראשון בעניינו של המערער בפני בית המשפט. ביום 28.1.2009 החלה פרשת ההגנה. בתום שלושה דיונים, במהלכם ניהל סנגורו של המערער את פרשת ההגנה, הודיע בית המשפט, ביום 11.3.2009, כי בישיבה שנועדה ליום 24.3.2009 תסתיים פרשת ההגנה. ביום 24.3.2009 ביקש המערער ארכה על מנת להמשיך את פרשת ההגנה, הן לשם הגשת מסמכים והן לזימון המתלוננת מחדש לחקירה נגדית נוספת. בתום דיון בבקשה, החליט בית המשפט לאפשר את חקירתה של המתלוננת בשנית, וכן קבע כי התביעה תגיש את סיכומיה כבר ביום 29.3.2009 ואילו ההגנה תעשה כן עד ליום 31.3.2009. נוכח קביעה זו של בית המשפט, ביקש סנגורו של המערער להתפטר מייצוגו. בהחלטתו מיום 25.3.2009 דחה בית המשפט את הבקשה. לאור החלטה זו, ונוכח קביעת המועדים להגשת סיכומי ההגנה בטרם הסתיימה לטענתו של הסנגור, פרשת ההגנה, ביקש המערער מבית המשפט כי יפסול עצמו מלדון בעניינו (להלן: בקשת הפסלות). 3. בבקשתו ציין המערער מספר נימוקים לפסילת בית המשפט. ראשית, טען המערער כי בית המשפט מנע ממנו את חקירתה המלאה של המתלוננת, החלטה שפגעה בזכותו להליך הוגן. שנית, טען המערער כי סד הזמנים הקצר שקבע בית המשפט לניהול פרשת ההגנה, כמו גם סירובו להיעתר לבקשות הדחייה שהגיש, מעידים על נעילת דעתו. כמו-כן, הלין המערער על כך שמועד הגשת הסיכומים נקבע בטרם הספיק להעיד את מלוא עדיו ולהגיש את מלוא ראיותיו הפורנזיות. בעניין זה, הוסיף בא-כוח המערער וטען כי שגה בית המשפט, עת צמצם את פרשת ההגנה עקב סיומה הקרב של תקופת מעצרו של המערער עד תום ההליכים. על סמך כל אלו, טען המערער כי התגבש בענייננו חשש ממשי למשוא פנים. 4. ביום 25.3.2009 דחה בית המשפט, במעמד הצדדים, את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין בית המשפט את נימוקי הפסלות שהעלה המערער בבקשתו, תוך שהוא מציין את החשיבות בהבאת ההליך לכדי סיום. עוד הודגש בהחלטה, כי בית המשפט הוא שמופקד על ניהול ההליך, ומשנקבעו המועדים לשמיעת הראיות, היה על בא-כוח המערער להיערך בהתאם ומבעוד מועד. כמו-כן, ציין בית המשפט, כי החלטותיו הדיוניות לא חסמו בפני המערער את הדרך למיצוי הגנתו, ולראיה, הרי שהמתלוננת זומנה להעיד פעם נוספת לבקשת המערער. לסיום, הבהיר בית המשפט כי הלכה מקובלת היא, שהחלטות דיוניות המתקבלות במסגרת ניהולו היעיל של ההליך אינן מהוות עילה לפסלות שופט (להלן: החלטת הפסלות). עם דחיית הבקשה קבע בית המשפט את מסגרת הדיונים הבאים. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, ובצדו בקשה להפסקת המשפט המתנהל בענייננו. נוכח העובדה כי מועד הכרעת דינו נקבע ליום 19.4.2009, ובשים לב למועד הדיון שנקבע לבירור ערעור הפסלות, התקבלה בקשתו של המערער להפסקת המשפט עד להכרעת ערעור זה. בערעורו, חוזר המערער על מרבית טענותיו בבקשת הפסלות, תוך שהוא מוסיף ומציין כי הצטברותן של ההחלטות בענייננו, כמו גם נוסח החלטת הפסלות עצמה, מלמדים על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. ביום 26.4.2009 התקיים דיון בעניינו של המערער. 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. עילת הפסלות עליה מצביע המערער הינה כי בית המשפט, בהחלטותיו על מועדי הדיונים, מנע ממנו להציג מספר ראיות נוספות שלטענתו הן חיוניות לניהול הגנתו ובכך פגע בזכותו למשפט הוגן. מהשתלשלות העובדות המתוארות לעיל ומקריאת הפרוטוקול, עולה כי בית המשפט קמא נתן דעתו לבקשותיו השונות של המערער. טענתו של המערער כי לא ניתנו לו הזדמנויות נאותות לניהול הגנתו אינה מתיישבת עם השתלשלות העובדות כפי שהיא עולה מפרוטוקול הדיון. מכל מקום, מדובר בהחלטה דיונית מובהקת. הלכה היא, כי בית המשפט קמא הוא שמופקד על ניהול ההליך וכי החלטותיו הדיוניות, לכשעצמן, אינן מהוות עילה לפסילתו. השאלה הטעונה בירור הינה האם בנסיבות המקרה נוצר, באופן אובייקטיבי, חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-176 (2006)). על מנת להוכיח זאת אין די בחיבורן האריתמטי של מספר החלטות דיוניות, אלא יש להוכיח כי מבחינה אובייקטיבית אין השופט פתוח להשתכנע. בענייננו, סבור המערער שאין עסקינן בהחלטות דיוניות גרידא, אלא בהחלטות שיש בהן כדי להשפיע על עצם בירור האמת ועל יכולתו להגן על עצמו. טענות מסוג זה דינן להתברר בערעור על הכרעת הדין, אם יורשע המערער, ולא בהליך של פסילת שופט (ראו: ע"פ 3504/92 הלפרן נ' מדינת ישראל (לא פורם, 2810.1992)). משכך, אף אם ביקש בית המשפט לייעל את ההליך שבפניו, הרי שאין בהחלטותיו כדי לגבש חשש ממשי למשוא פנים, באופן המעיד על נעילת דעתו. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ב באייר התשס"ט (6.5.2009). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09027930_N05.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il