פסק-דין בתיק ע"פ 2790/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2790/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
המערער:
סעדיה מנחם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע מיום 5.2.03 בת.פ. 8127/02 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי
תאריך הישיבה:
ד' באלול התשס"ג (1.9.2003)
בשם המערער:
עו"ד רות לוין
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי כ"ץ
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
המערער
הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ח' סלוטקי) בעבירה
של נסיון לשוד מזויין, עבירה לפי סעיף 403 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על
המערער נגזר עונש של ארבע שנות מאסר בפועל וכן הופעל עונש מאסר על תנאי של 12
חודשים, שירוצה במצטבר לעונש שהוטל על המערער. כמו כן הוטלו על המערער 24 חודשי
מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו שלא יעבור עבירה מסוג פשע. על הכרעת הדין
וכן על גזר הדין ערער המערער בפנינו.
העובדות
1. ביום 30.7.02, בשעה 10:30 לערך, כאשר היתה
הגב' לאה בן נעים (להלן: המתלוננת)
בקרבת בניין הדואר בדימונה, הגיע גבר מאחוריה, תפס אותה בשערה וניסה לתלוש מעל צווארה
שרשרת יקרת ערך עם תליון. המתלוננת התנגדה, והצליחה להסיר את ידו מעליה. התוקף
ניסה לאחוז בכתפה של המתלוננת ושלח יד לעבר ירכה, כנראה כדי למצוא כיס בבגדיה של
המתלוננת. לאחר מכן, בשל התנגדות המתלוננת, שלף התוקף סכין יפנית, ושרט את
המתלוננת במצחה, וכן הצמיד את הלהב לפניה, וגרם לה לחתך מתחת לעין. המתלוננת דחפה
את התוקף, אשר נפל, ולאחר מכן קם ונמלט מן המקום. בזמן שהיה על הרצפה, הספיקה
המתלוננת לראות את התוקף. בתחנת המשטרה זיהתה המתלוננת את תמונת המערער באלבום
העבריינים, מבין 75 תמונות שהוצגו לה, כאדם שתקף אותה.
2. הראיה המרכזית עליה ביסס בית המשפט המחוזי
את הרשעת המערער היא, אפוא, זיהוי המערער על ידי המתלוננת, באלבום העבריינים. בית
המשפט קבע כי הוא נותן אמון בזיהוי, וכי המתלוננת נתנה במערער סימנים בעת הזיהוי
אשר מחזקים את הזיהוי. כך למשל, נכתב בדו"ח המתעד את הזיהוי כי המתלוננת אמרה
לגבי תמונת המערער כי "זה בחור שאני מזהה במאה אחוז. הוא קצת יותר רזה
בפנים...". ואכן, כפי שהבחין גם בית המשפט, המערער רזה יותר מן הנראה בתמונה.
בנוסף, בתמונה מצולם המערער כשפיו סגור, והמתלוננת ידעה לומר כי יש לו בעיה בשיניים.
אמנם, קיבל בית המשפט את הטענה כי המתלוננת לא דייקה בתחילה בתיאור שיניו של
המערער, שכן למערער חסרות השיניים הקדמיות העליונות, ואילו המתלוננת מסרה תחילה
בהודעה במשטרה, כי שיניו בולטות ורקובות. יום למחרת הארוע נערך בינה ובין המערער
עימות במשטרה, ובו יכלה להתרשם משיניו. לאחריו מסרה המתלוננת כי למערער יש רווח
בשיניים הקדמיות העליונות, והשיניים הצדדיות הן השיניים אליהן התכוונה. יחד עם
זאת, לא ראה בית המשפט בחוסר הדיוק כדי לפגום במהימנותו של הזיהוי שכן
"המתלוננת ציינה עובדות ייחודיות ונכונות במצב שיניו של הנאשם אף שהחסירה חלק
מהפרטים" (עמ' 66 בהכרעת הדין).
בנוסף לזיהוי המערער באלבום העבריינים,
זיהתה המתלוננת את המערער ספונטנית למחרת הארוע בתחנת המשטרה כאשר באה לצורך עריכת
העימות בינה ובין המערער. המערער הובל לתחנה, כבול לעצור נוסף, וכאשר ראתה אותו
המתלוננת, היא נבהלה, נסוגה לאחור וקראה "זה הוא! זה הוא!". בית המשפט
קבע בהכרעת הדין כי אמנם לזיהוי הספונטני יש משקל נמוך, אך הוא מהווה תמיכה בזיהוי
העיקרי, וכך גם התגובה המבוהלת של המתלוננת כשראתה אותו בתחנת המשטרה.
חיזוק לזיהוי המערער על ידי המתלוננת מצא
בית המשפט המחוזי בעדותו של טוויל עטיה אלי (להלן: טוויל), אשר משמש שומר בבניין
של אולמי זינו, בו מתגורר המערער. חשיבות עדותו של טוויל מתמקדת בשני עניינים,
האחד, שיידון בהמשך, הוא הפרכת טענת האליבי אותה העלה המערער, והשני נוגע ללבושו
של המערער בעת הארוע. המתלוננת תיארה את לבושו של האדם שתקף אותה, כך:
"לבוש היה בחולצה אפורה לבנה עם פס מעל החזה בצבע בהיר... ולבש
מכנס ברמודה שלושת רבעי עד הברך בצבע בהיר אפור לבן בערך".
בעדותו מסר טוויל כי בבוקר המערער לבש
"מכנס ברמודה, חולצה לבנה. בחולצה הלבנה היה פס שהיה כתוב עליו משהו... מכנס
הברמודה היה בצבע אפור עם פסים לבנים דקים" (עמ' 12 לפרוטוקול), ולאחר ששב
לאולמי זינו, החליף למכנסיים ארוכים וכהים. ואכן, המערער נעצר באותו יום כשהוא
לבוש במכנסיים ארוכים וכהים וחולצה לבנה.
3. בבית המשפט המחוזי הכחיש המערער את המיוחס
לו, וטען כי באותו יום עזב את אולמי זינו בשעה 08:30 ונסע לאזור התעשיה הקרוב
לצומת ירוחם, מקום שבו ישנה תחנת חלוקה של אדולן למטופלים. לטענתו, שהה שם עד השעה
10:00 ואז חזר לאולמי זינו ושתה קפה עם טוויל עד השעה 11:00.לפיכך, טען המערער, יש
לו אליבי לשעה שבה ארע נסיון השוד. כמו כן הכחיש המערער כי החליף בגדים במהלך
היום, וטען כי לבש את הבגדים בהם נעצר כל אותו היום. בית המשפט המחוזי לא קיבל את
טענת האליבי אותה העלה המערער, וקבע כי האליבי הופרך על-ידי עדותו של טוויל,
שנמצאה מהימנה על ידי בית המשפט. טוויל העיד כי המערער שתה עמו קפה בין השעות
08:00-10:30, ולאחר מכן יצא המערער ושב בשעה 13:00. כמו כן ציין בית המשפט קמא כי
המרחק בין אולמי זינו, שם מתגורר המערער, ובין המקום בו ארע נסיון השוד הוא מרחק
של שתי דקות הליכה, כך שמבחינת לוח הזמנים כפי שעולה מעדותו של טוויל, יכול היה
המערער לבצע את נסיון השוד. בית המשפט דחה את טענת המערער כי טענת האליבי שלו לא
נבדקה. בית המשפט ציין כי מרבית האנשים שהמערער טען שראו אותו במהלך היום כלל אינם
יכולים להעיד באשר למעשיו של המערער בזמן הארוע, שכן גם לטענתו, פגש אותם בזמנים
אחרים. באשר לטבח של אולמי זינו, קבע בית המשפט כי עדותו לא היתה נחוצה שכן העד
המרכזי לעניין האליבי היה טוויל, ומשעדותו הפריכה את הטענה ונמצאה אמינה, היה די
בכך כדי להרשיע את המערער. בית המשפט הוסיף כי המערער יכול היה להעיד את הטבח אך
נמנע מלעשות כן. בית המשפט ציין כי הפרכת האליבי מצטרפת לראיות האחרות כנגד
המערער. עוד קבע בית המשפט כי הוא התרשם באופן שלילי מהכחשתו ומהסבריו של המערער
בעדותו. לכך יש להוסיף כי המערער הכחיש את התרחשותו של הזיהוי הספונטני על-ידי
המתלוננת (עמ' 41 לפרוטוקול), דבר שהעידו עליו המתלוננת, בעלה וכן פקד יוסי מכלוף,
ובית המשפט לא הטיל כל ספק באמיתותו (עמ' 68 להכרעת הדין).
4. בשל האמון שנתנה השופטת של בית המשפט קמא
בעדי התביעה, ובדחותה את עדותו של המערער כבלתי מהימנה, הרשיעה את המערער בעבירות
שיוחסו לו בכתב האישום. בעקבות הרשעתו נגזר על המערער עונש מאסר בפועל של ארבע
שנים, והפעלת עונש מאסר מותנה של שנה, אותה ירצה המערער במצטבר, וכן 24 חודשי מאסר
על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו שלא יעבור עבירה מסוג פשע.
הערעור על הכרעת הדין
5. הערעור הוגש, כאמור, הן כנגד הכרעת הדין
והן כנגד גזר הדין. אשר לערעור המופנה כנגד ההרשעה - בחנו את טענות באת-כוח
המערער, אשר עשתה כל שניתן למען מרשה, אך לא מצאנו כי יש בהן כדי לקעקע את יסודות
ההרשעה.
6. הטענה המרכזית אותה העלתה באת-כוח המערער
לעניין הכרעת הדין נוגעת לזיהוי המערער על ידי המתלוננת. באת-כוח המערער טענה כי
לא ניתן לסמוך על הזיהוי, שכן יש ליתן משקל נמוך יותר למסדר זיהוי תצלומים באלבום
עבריינים מלזיהוי במסדר זיהוי חי, במיוחד מאחר ולא נרשם מפי המתלוננת תיאור של
התוקף לפני שעיינה באלבום, וכך נמנעה אפשרות להעריך את הזיהוי. מעבר לכך, ולגופו
של הזיהוי טענה באת-כוח המערער כי הזיהוי של המתלוננת הסתמך על מבט חטוף במערער,
תוך כדי ארוע מסעיר, ולכן לא ניתן לסמוך על הזיהוי. חיזוק לטענה זו מצאה הסניגורית
בכך שלטענתה, התיאור שמסרה המתלוננת לגבי שיניו של המערער לאחר בחירת תמונתו
באלבום, אינה תואמת את המערער, וכי לאחר שראתה המתלוננת את המערער בעימות, היא אף
שינתה את גרסתה לגבי תיאורו. עוד טענה באת-כוח המערער כי אין לייחס משקל לזיהוי
הספונטני, שכן לאחר שבחרה המתלוננת בתמונת המערער בתחנת המשטרה, יתכן והזיהוי היה
על סמך תמונתו שנחקקה בראשה, ולא על סמך זכרונה מן הארוע, מה גם שהמתלוננת ידעה כי
המערער אמור להגיע לתחנת המשטרה לשם העימות, והעצור הנוסף שהיה עם המערער היה קירח
ובכך מראהו היה שונה מאד מן המערער.
עוד טענה באת-כוח המערער כי אין למצוא
חיזוק לגרסת התביעה בעדותו של טוויל, שכן נמצאו סתירות בגרסאות אותן מסר בחקירתו
ובעדותו. למשל, בעדותו בבית המשפט מסר עדות מפורטת לגבי לבושו של המערער ביום
הארוע, ואילו ביום הארוע עצמו מסר לשוטר אלפסי אשר תיחקר אותו כי המערער לבש בגדים
קצרים אך אינו זוכר באיזה צבע (דו"ח שכתב השוטר אלפסי בעקבות תיחקור העד,
מסומן ת/1), כמו כן טוויל העיד כי לאחר שהחליף בגדים, לבש המערער מכנסיים שחורים
ואילו בחקירה הנגדית אמר שהמערער לבש מכנסי ג'ינס כחולים; כמו כן טענה באת-כוח
המערער, כי טוויל העיד שהמערער עזב את אולמי זינו בשעה 10:30, והמערער העיד כי עזב
בשעה 11:00, מכאן שנוכח ההבדל הקטן בין הגרסאות, אין בגרסת טוויל כדי להפריך באופן
פוזיטיבי את טענת האליבי; כן הצביעה באת-כוח המערער על סתירות נוספות שמצאה בעדותו
של טוויל. בנוסף, טענה באת-כוח המערער, כי המשטרה לא בדקה את טענת האליבי כראוי
שכן המערער מסר פרטים על אודות אנשים אותם פגש במהלך היום, ושהיו יכולים לחזק את
גרסתו לגבי מקום הימצאו באותו היום, והמשטרה לא חקרה אותם, והסתפקה בעדותו של
טוויל. מכל הטעמים הללו ביקש המערער כי נבטל את הרשעתו.
7. מנגד, סמכה באת-כוח המדינה את ידיה על פסק
דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, וטענה כי הרשעתו בוססה כהלכה. באת-כוח המדינה
הדגישה כי המתלוננת זיהתה את המערער בתמונה בודאות, שעות ספורות לאחר הארוע,
ובזיהוי יש סימני אמת, שכן על אף שבתמונה המערער מצולם בפה סגור, ידעה המתלוננת
לציין כי לאדם שתקף אותה יש בעיות בשיניים, וכן ציינה כי האדם שתקף אותה הוא עוד
יותר רזה מזה הנשקף מן התמונה, עובדה שנמצאה נכונה לאחר מכן. באת-כוח המדינה
הדגישה כי למתלוננת היה סיפק לראות את המערער בזמן שהוא נפל על הרצפה, ולפני שברח.
גם לשיטת באת-כוח המדינה אין ליתן משקל רב לזיהוי הספונטני, אך אין בכך כדי להועיל
למערער שכן גם בית המשפט המחוזי לא ייחס לזיהוי הספונטני משקל רב, וקבע כי הזיהוי
העיקרי הינו בזיהוי שבמסדר התמונות. באת-כוח המדינה הוסיפה כי עדותו של טוויל
נמצאה מהימנה בבית המשפט, והיא מחזקת את עדות המתלוננת.
דיון
8. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ובחנו את
מכלול החומר שבפנינו, באנו לידי מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.
בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותה של
המתלוננת וקבע כי ניתן לסמוך על הזיהוי של המערער על ידה, ולא ראינו להתערב
בקביעתו. לא השתכנענו כי בכך שלא נערך מסדר זיהוי חי למערער יש כדי לפגום בהרשעתו.
העיון באלבום התמונות הינו פרקטיקה מקובלת במקרים בהם למשטרה אין חשוד בעבירה,
ולכן אין ניתן לקיים מסדר זיהוי חי (ראו למשל ע"פ 3337/91 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 347, 353-352;
ע"פ 2180/02 רמזי קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד
נז(1) 642, 653); בש"פ 7660/96 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4) 387, 389). אמנם, ניתן
היה לקיים מסדר זיהוי חי לאחר איתור המערער, אולם בנסיבות העניין השתכנענו כי די
היה בזיהוי של תמונת המערער באלבום המשטרתי אף ללא מסדר זיהוי חי (השוו: ע"פ
4964/97 מדינת ישראל נ' חסן, פ"ד
נג(2) 399, 414-413, 424-422). למותר להדגיש כי מסדר זיהוי כאמור, לאחר זיהוי בתמונות
הינו בעל ערך הוכחתי מועט יותר.
כלל הוא כי משקלו של זיהוי ייבחן לאור
מכלול נסיבות העניין. בענייננו מכלול הנסיבות מצביע על כך שיש ליתן לזיהוי משקל
רב. למתלוננת היתה שהות לראות את המערער בזמן הארוע, שכן נסיון השוד ארע באור יום,
והמתלוננת ראתה את התוקף כאשר הוא נפל לרצפה בסמוך אליה. המתלוננת זיהתה את תמונת
המתלונן מתוך ערימה של 75 תמונות, ומסרה פרטים נוספים אודות מראהו של המערער אשר
אינם נראים בתצלום. המתלוננת אמרה כי התוקף רזה יותר כיום ממה שנראה בתמונה, ואף
ידעה להתייחס למאפיין בולט במראהו של המערער – בעיה בשיניו – אשר לא ניתן לראותן
בתצלום. אמנם המתלוננת לא דייקה באשר לתיאור שיניו של המערער, שכן בתחילה מסרה כי
שיניו של התוקף היו "בולטות ורקובות", ולאחר מכן הוסיפה כי שיניו
הקדמיות חסרות והשיניים הצדדיות רקובות, אך אין בכך כדי לפגום במהימנות הזיהוי. נכונה
בעניין זה טענת התובעת בסיכומיה בבית המשפט המחוזי כי אף שלא דייקה בתיאור שיניו
של הנאשם, "זה שהיא ראתה שיש איזה דבר מוזר בפי הנאשם רק מלמד אותנו שאכן זה
הנאשם אשר היה שם". אכן, הפרטים הנוספים אותם תיארה המתלוננת מהווים סימני
אמת ומעניקים לזיהוי מהימנות רבה. הזיהוי מקבל חיזוק גם לנוכח עדותו של טוויל,
שמסר תיאור דומה לתיאור של המתלוננת באשר ללבושו של המערער בעת נסיון השוד. מטעמים
אלה השתכנענו כי רשאי היה בית המשפט המחוזי להסתמך על הזיהוי של המערער על ידי
המתלוננת כאדם שניסה לשדוד אותה ביום 30.7.02.
כאמור, להרשעה נמצא ביסוס גם בעדותו של
טוויל אשר הפריכה את טענת האליבי. איננו סבורים כי יש לקבל טענת באת-כוח המערער
בדבר קיומן של סתירות משמעותיות בגרסתו של טוויל, הפוגמות בהרשעת המערער. עדותו של
טוויל זכתה לאמון מצד בית המשפט אשר קבע כי עדותו הפריכה את טענת האליבי אותה טען
המערער, ועדותו באשר לבגדי המערער תאמה את עדות המתלוננת ואת הבגדים בהם נתפס
המערער. לפיכך לא ראינו להתערב בממצאים אותם קבע בית המשפט המחוזי. באשר לטענה כי
המשטרה לא חקרה את טענת האליבי, הרי שטוויל הינו העד המרכזי לעניין מקום הימצאו של
המערער בזמן נסיון השוד, ומשעדותו הפריכה את האליבי אותו הציג המערער, די היה בכך
כדי לתמוך במסקנה המרשיעה.
9. נוכח זיהוי המערער על ידי המתלוננת באלבום
המשטרתי, זיהוי שנתמך בפרטים הנוספים שמסרה המתלוננת בהודעתה באשר לתיאורו של
המערער, ולנוכח עדותו של טוויל התומכת בעדות המתלוננת ומפריכה את האליבי, השתכנענו
כי אין מקום להתערב בפסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הערעור על הכרעת הדין נדחה.
הערעור על גזר הדין
10. בדיון שהתקיים בפנינו טענה באת-כוח המערער
כי העונש שהטיל עליו בית המשפט המחוזי הוא חמור מדי בהתחשב בנסיבות העבירה,
ובנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זה מצבו הבריאותי הקשה. לאחר הדיון הוגשו
חוות דעת רפואיות מטעם ראש מחלקת רפואה בשירות בתי הסוהר, המעידות כי מצבו
הבריאותי של המערער אכן קשה ביותר, וכי הוא עתיד לעבור ניתוח מסובך. באת-כוח המשיבה
טענה תחילה כי נוכח השימוש בסכין במהלך התקיפה והפגיעה שנגרמה למתלוננת, אין להקל
בעונשו של המערער, אך לאחר קבלת המידע אודות מצבו הבריאותי של המערער הביעה
באת-כוח המשיבה נכונות לבחון מחדש את עמדתה לאחר ביצוע ניתוח במערער, כאשר מצבו
הבריאותי יתברר. למיטב ידיעתנו, הניתוח טרם בוצע, אולם נוכח חוות הדעת הרפואיות
שהוגשו לנו החלטנו לקבל את הערעור על חומרת העונש גם ללא בירור זה.
11. העונש שהוטל על המערער בבית המשפט המחוזי
איננו מופרז, בהתחשב בעברו הפלילי של המערער, ובחומרת העבירה. אולם, כאמור, כפי
שעולה מחוות הדעת של רופא שירות בתי הסוהר, מצבו הבריאותי של המערער קשה ביותר.
המערער מקבל טיפול ויש לקוות שזה ייטיב עמו. בשים לב למחלתו הקשה סברנו כי יש לקבל
את הערעור ולהקל בעונשו של המערער כך שהמאסר אשר יושת עליו יועמד על שלוש שנים
לריצוי בפועל. בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המערער, עונש המאסר המותנה של 12
חודשים שהוטל על המערער בת"פ (באר שבע) 2227/00 והופעל על ידי בית המשפט
המחוזי, ירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער. עונש המאסר על תנאי של 24
חודשים אשר גזר בית המשפט קמא על המערער, שלא יעבור עבירה מסוג פשע למשך שלוש שנים
מיום שחרורו, יעמוד בתוקפו.
אשר על כן, הערעור על הכרעת הדין נדחה,
והערעור על גזר הדין מתקבל, כאמור בפסקה 11.
ש
ו פ ט ת
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת
ד' ביניש.
ניתן היום,
ט"ו בחשון התשס"ד (10.11.2003).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03027900_N04.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il