בוגדן דקל ד"ר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2789/98 ע"פ 3485/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד המערער בע"פ 2789/98 והמשיב בע"פ 3485/98: ד"ר בוגדן דקל נגד המשיבה בע"פ 2789/98 והמערערת בע"פ 3485/98: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 219/96 מיום 5.5.98, שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ' לינדנשטראוס, והשופטים: ש' פינקלמן, מ' נאמן תאריך הישיבה: ג' בסיון התש"ס (06.06.00) בשם המערער בע"פ 2789/98 והמשיב בע"פ 3485/98: עו"ד איברהים סלימאן בשם המשיבה בע"פ 2789/98 והמערערת בע"פ 3485/98: עו"ד דפנה ביינוול פסק-דין הנשיא א' ברק: עובדות 1. המערער בע"פ 2789/98 (להלן: המערער) שימש בין השנים 1994-1996 כרופא נשים. הוא עבד במרפאת קופת חולים בחיפה. בטיפולו היו שלוש המתלוננות. עם שתיים מהן - במועדים נפרדים - קיים המערער יחסי מין. כתוצאה מיחסי מין אלו הרו השתיים. אחת מהן החליטה להפיל את ולדה. השניה הרתה ונולד לה בן. יודגש, כי חל איסור על פרסום מלא של שמות המתלוננות בתיק או כל פרט מזהה אחר לגביהן. 2. ביום 25.2.97 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום כנגד המערער. בכתב האישום פורטו שלושה אישומים. בשניים מהם הואשם המערער, כי יחסי המין שקיים עם שתיים מן המתלוננות היו עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות. באישום השלישי הואשם המערער במעשים מגונים במתלוננת השלישית. 3. על פי האישום הראשון, טיפל המערער (ב17.10.96-) בקטינה ה'. בעת ביקורה במרפאה, ביקש אותה המערער כי תפשוט את בגדיה ותשכב על הכסא הגניקולוגי כשרגליה פסוקות, לצורך ביצוע בדיקה גניקולוגית כמקובל. המערער שם כפפות על ידיו. המתלוננת ה' - מתוך מבוכה - עצמה עיניה. בשלב זה, ובמרמה, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ולא חדל ממעשהו עד אשר שפך זרעו בתוכה. כל זאת, על אף התנגדותה של המתלוננת ואי הסכמתה לנעשה. בכך עבר עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(א)(1)(2)(4) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק), בנסיבות של סעיף 345(ב)(3) לחוק. 4. על פי האישום השני, טיפל המערער במתלוננת ע' החל בשנת 1994. בשל חשש לגידולים ברחמה, עברה המתלוננת סידרה של טיפולים. היא עברה בדיקות אצל מספר רופאי נשים. מצב זה גרם לה חרדות קשות. היא ביקרה (ביום 29.8.94) במרפאה בה עבד המערער. הוא החליט לבצע בה בדיקת אולטרא-סאונד וגינלית. הוא ביקש אותה לפשוט בגדיה ולשכב על הכסא הגניקולוגי בחדר האולטרא-סאונד שבמרפאה. היא עשתה כפי שביקש ושכבה כשרגליה פסוקות במקום הנדרש לשם ביצוע הבדיקה כמקובל. בשלב זה, בעוד המתלוננת ממתינה לביצוע הבדיקה, החדיר המערער את איבר מינו לתוך איבר מינה של המתלוננת ולא חדל עד אשר שפך את זרעו בתוכה. כך עשה, ללא הסכמתה של המתלוננת ותוך ניצול המצב הפיסי והנפשי בו היתה מצויה. בשל כך הואשם המערער בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(א)(1)(2)(4) לחוק, בנסיבות של סעיף 345(ב)(3) לחוק. 5. על פי האישום השלישי, נבדקה המתלוננת י' על ידי המערער. באחת הבדיקות (ביום 23.1.95) רשם המערער למתלוננת תרופות. משקמה ללכת, חיבק אותה בחוזקה, תפס בישבנה ונישק אותה על שפתיה שלא בהסכמתה ותוך שימוש בכוח. בשל כך, הואשם המערער במעשים מגונים, עבירה על פי סעיף 348(א) לחוק. 6. יצויין, כי בראשונה נחקר המערער אך בשל המעשים נשוא האישום הראשון. המתלוננת ע' לא הגישה ביוזמתה תלונה נגד המערער; לאחר שילדה, תבעה מן המערער מזונות במסגרת הליך אזרחי בבית המשפט המחוזי בחיפה. היא נמנעה מלפנות למשטרה וניסתה להגיע עם המערער להסדר כספי. בעת חיפוש בדירתו של המערער שנערך במסגרת חקירת האישום הראשון (המתלוננת ה'), נמצאו כתבי בי-הדין של תביעת המזונות של ע' וכך נודע הדבר והמתלוננת ע' הסכימה להופיע בפני בית המשפט. עוד יצויין - והדבר אינו שנוי במחלוקת - כי בחקירתו בתחילה הכחיש המערער כי קיים יחסי מין עם מי ממטופלותיו המתלוננות ורק בשלב מאוחר יותר הסכים כי אכן בעל את שתי המתלוננת (ה' ו-ע'), אך לטענתו, עשה זאת בהסכמתן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בהכרעת דינו מיום 5.5.98, הורשע המערער בכל האישומים שיוחסו לו (למעט האישומים בעבירה על סעיף 345(א)(1) מהם חזרה המשיבה במהלך המשפט). בית המשפט קבע, כי הוא נותן אמון מלא בעדויותיהן וגירסאותיהן של המתלוננות השונות, הן באשר למעשים שבוצעו בהן והן באשר לאי הסכמתן לביצוע מעשים אלו. בה בעת, מצא בית המשפט את גירסתו של המערער כלא אמינה. כך, הן לעניין טענתו לפיה יחסי המין שקיים עם ה' ועם ע' היו בהסכמה, ובמידה רבה ביוזמתן של המתלוננות, והן לעניין הכחשתו הגורפת את שיוחס לו בעניינה של המתלוננת י' (האישום במעשים מגונים). 8. בהתייחסו לאישום הראשון (אינוסה של ה'), ניתח בית המשפט בהרחבה את התשתית הראייתית הקשורה לגירסתה של המתלוננת, ובייחוד דבריה לאנשים שונים בעניין זה, לאחר האירוע. מרבית העדים היו מן המעון בו גרה ה'. הם כללו, בין היתר, את מנהל המעון, עובדת סוציאלית במעון, מדריכים ואנשים אחרים. לכל אלו סיפרה המתלוננת - בשלבים שונים ובאופן שונה - על אינוסה. בה בעת, לא תמיד מסרה המתלוננת לכל אחד מן העדים גירסה מלאה או מפורשת לפיה נאנסה על ידי המערער. בית המשפט היה ער לכך, אולם לא מצא בכך משום פגם בגירסתה של המתלוננת - המהימנה עליו - ולפיה נאנסה שלא בהסכמתה על ידי המערער. בית המשפט נימק את הפערים בגירסותיה, בין היתר, בהיותה קטינה, עולה חדשה ובחששה כי איש לא יאמין לה אם תתלונן על רופא משכיל. כן ניתן משקל לכך שהמערער הכחיש בתחילה את קיום יחסי המין עימה וכן את העובדה, כי לאחר שנתגלה לו כי ה' בהריון, בא המערער למעון וניסה לשוחח עם האחראים על ה'. 9. גם באשר לאינוסה של ע', לא נמצאה גירסתו של המערער מהימנה. בית המשפט ייחס משקל להכחשתו של המערער - בתחילה - כי קיים יחסי מין עם ע'. הכחשה זו באה בעדות שנתן המערער במסגרת תביעת המזונות שהוגשה כנגדו. הכחשה זו מצאה ביטויה גם בסירובו העקבי של המערער לעבור בדיקת דם בכדי להוכיח את חפותו. בית המשפט היה ער לכך, כי המתלוננת ע', בתביעת המזונות שהגישה, לא טענה כי המערער אנס אותה. בית המשפט קיבל את טענתה (וטענת בא כוחה שהעיד), לפיה באותו שלב התרכזה המתלוננת ע' בתביעה ל"אבהות ומזונות הוגנים ולגמור את הפרשה בשקט, שלילד הזה יהיה אבא בלי כתם. הכוונה שלא יהיה ילד שנולד כתוצאה מאונס". מטעם זה, דחה גם בית המשפט טענה לפיה יש לראות בעדותה המאוחרת של ע' משום "עדות כבושה". 10. נוסף על מהימנותן של המתלוננות ה' ו-ע', וחוסר מהימנותו של המערער בעדותו, מצא בית המשפט יסוד נוסף להרשעה באישומים אלו בסיוע העולה מן הדמיון בין המעשים השונים, ולפיכך, ראה בעדותה של ה' משום סיוע לעדותה של ע' ולהיפך. מהימנות ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי גם למתלוננת י', ולגירסתה לפיה המערער ביצע בה מעשים מגונים. תמיכה לעדות זו נמצאה בעדותו של חברה של המתלוננת, ששהה מחוץ למרפאת המערער, ולו סיפרה המתלוננת מיד עם צאתה מחדר הרופא, על ביצוע המעשים, תוך שהיא בהלם ובוכיה. גירסת המערער, לפיה לא זכור לו כלל הדבר והוא מכחיש אותו מן היסוד, לא נתקבלה. 11. נוכח הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו, השית עליו בית המשפט המחוזי עונש מאסר בפועל בן תשע שנים, בניכוי ימי מעצרו. בית המשפט ציין, כי מעשיו של המערער חמורים במיוחד, נוכח ניצול היחסים המיוחדים הנובעים ממקצועו ונוכח ניצול מצוקתן הספציפית של מטופלותיו ה' ו-ע', שכל אחת, מסיבותיה שלה, מצויה היתה ממילא בחרדה. חומרה מיוחדת נמצאה גם בכך שהמתלוננות נכנסו בסופו של יום להריון, ו-ה', שהיתה קטינה, נאלצה לעבור הפלה בשל כך. מצב זה הוסיף על החבלה הנפשית שנגרמה ממילא למתלוננות אלה. כן צויינה לחומרה התנהגותו של המערער בחקירתו, לרבות ההכחשה הגורפת של כל שיוחס לו והיעדר כל חרטה על מעשיו. הערעורים שבפנינו 12. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו לבית משפט זה שני ערעורים. בע"פ 2789/98 טוען המערער בעיקר על הרשעתו לגופה וטוען שמן הדין היה לזכותו ולבטל את עונש המאסר הכבד שהושת עליו. בע"פ 3485/98 טוענת המשיבה (המדינה) כנגד קולת העונש שנגזר על המערער, שאינו משקף, לשיטתה, את חומרת מעשיו של המערער. 13. טענתו העיקרית של המערער היא, כי שגה בית המשפט משביסס את כל פסק דינו על מהימנותן של המתלוננות. לטענת המערער, ניתוח הגיוני של חומר הראיות כולו צריך היה להוביל לקבלת גירסתו שלו ולדחיית גירסאותיהן של המתלוננות. בהקשר לטענות אלו מביא המערער שורה של סתירות הקיימות, לטענתו, בגירסאות המתלוננות. כן מפרט המערער שורה של נסיבות, להן לא ניתן, לשיטתו, משקל מספיק, עת הסתפק בית המשפט במהימנותן של המתלוננות שהעידו בפניו. התערבות בממצאים עובדתיים 14. טרם אדון בגוף טענותיו המפורטות של המערער, מן הראוי הוא שיודגש העקרון הנוהג בעניינים מסוג זה, ולפיו ככלל לא יטה בית משפט זה להתערב בממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שנקבעו, לאחר שמיעת עדים, בפני הערכאה הדיונית (וראו לאחרונה: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלונים (טרם פורסם)). בעניין שלפנינו, ביסוד טענות המערער עומדת התפישה כי אין לייחס מהימנות למתלוננות שהעידו בפני בית המשפט, ויש לייחס מהימנות לגירסתו של המערער. על רקע זה, נפנה לדון בטענותיו של המערער לגבי כל אחד מן האישומים. ההרשעה באישום הראשון 15. המערער פירט בפנינו שורה של טענות המבססות, לטענתו, את גירסתו ומטילות חוסר מהימנות בגירסתה של המתלוננת ה'. במסגרת זו ציין המערער את חזרתה של המתלוננת לטיפול אצל המערער לאחר האונס הנטען ואת התנהגותה ודבריה במהלך המעשה מהם עולה, לטענתו, כי אין יסוד להיעדר הסכמתה למעשיו. עוד טען המערער והדגיש, את הפער בגירסאותיה של המתלוננת, כאשר בגירסתה הראשונה (שנמסרה לחברתה במעון) לא דיברה על אונס ואף התייחסה בצחוק לקיום יחסי המין עם המערער, ורק בהמשך שינתה גירסתה (הן בדבריה לחברתה והן לעובדים במעון) תוך טענה כי נאנסה. כן היפנה המערער לשורה של אי דיוקים וסתירות בגירסאותיה השונות של המתלוננת, לגבי הנסיבות שסבבו את האירוע עצמו. טענה נוספת של המערער היתה, כי בשל מצב הכיוון של הכסא שעליו נערכה הבדיקה, אין ליחס מהימנות לגירסתה של המתלוננת לפיה לא הרגישה במערער כשהוא חודר אליה. לצד טענות אלו הדגיש המערער כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שיחס לו חוסר מהימנות בשל שקריו באשר לעצם קיום יחסי המין עם המתלוננת, שכן אלו באו על רקע חששו מהשלכותיו האישיות והמקצועיות של גילוי מעין זה ולא בשל אינוסה של המתלוננת. 16. עיינתי בטענות המערער ובחומר הראיות שבתיק. כל התהיות שהציג בפני המערער נדונו בפני בית המשפט המחוזי. במהלך חקירתה הראשית והנגדית של המתלוננת ה', היא נשאלה אודות חזרתה למערער לאחר ביצוע המעשה ונימקה זאת בבלבול בו היתה מצויה (עמ' 14 לפרוטוקול). היא הוסיפה אודות הסיבות שהניאו אותה מליתן גירסה מדוייקת ומלאה מיד עם קרות המעשה (עמ' 16 ו29- לפרוטוקול). את התנהגותה בעת האירוע נימקה בהיותה ב"הלם" (עמ' 30). על כן, אין בידי לקבל הטענה כאילו לא נתבררו עניינים אלו לגופם. 17. לא זו אף זו: ההסברים שסיפקה המתלוננת ה' לאותן "תמיהות" לכאורה אותן טען המערער, משכנעים הם בעינינו. המתלוננת, עולה חדשה, קטינה, הגיעה לטיפולו של המערער עקב כאבים עזים. הצורך בטיפול רפואי בנדון, כמו גם עצם הבדיקה החודרנית, הביכו את המתלוננת גם כך. מטעם זה עצמה היא את עיניה וחיכתה לסיום הבדיקה. על כן, אין קושי ראייתי בעובדה, שהתנהגותה של המתלוננת בעת שגילתה כי המערער מצוי בתוכה, אינה "קוהרנטית" או "צפויה". ברי, כי במצב דברים זה, נוכח מקום האירוע, האמון שנותנת מטופלת ברופאה, הגילוי הפתאומי של מעשה האונס ונסיבותיה האישיות של המתלוננת ה', אין לזקוף את התבטאויותיה של המתלוננת ה' לחובתה ולראות בהן קצה קצהו של חוסר מהימנות בגירסתה. 18. משקל מיוחד נתן המערער בטענותיו בפני הערכאה הראשונה לפער שבין הגירסה הראשונה שמסרה המתלוננת ה' לחברתה במעון (תוך צחוק וללא ציון העובדה לכאורה כי נאנסה) ובין גירסתה המאוחרת, לפיה נאנסה. המתלוננת נחקרה על נקודה זו בהרחבה (עמ' 33-35). גם בפסק הדין נדון עניין זה והוסבר בחששה של המתלוננת מחשיפת הסיפור כולו. מקובלת עלי עמדתו וממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, עת נתן אמון בהסבר שנתנה המתלוננת לעניין זה. נכון הדבר, כי בגירסה הראשונה שמסרה המתלוננת לחברתה במעון, לא הוזכר עניין האונס. אולם, אין בעובדה זו בכדי להמעיט מן המשקל המכריע של שורת הגירסאות העקביות שמסרה המתלוננת ה' כעבור זמן לא רב לחברתה וכן לאחרים שבמעון. כבר בפעם השניה שהתוודתה בנושא, אמרה המתלוננת כי היא פוחדת שאם יוודע הדבר, יהיה לה "בלגאן". היא חששה שלא יאמינו לה. מטעם זה היא גם ביקשה שחברתה לא תספר העניין לאף אחד. גם בדבריה לעובדת הסוציאלית אמרה המתלוננת ה', כי המערער חדר אליה בהפתעה באמצע הבדיקה, ללא הסכמתה. עצם העובדה, כי המתלוננת ה' לא השתמשה במילה "אונס", אינה מפחיתה - לדעתי - ממהימנות גירסתה מזה, ומחומרת מעשיו של המערער, מזה. גם בדבריה למדריכים במעון עלתה גירסה חד-משמעית בדבר אינוסה. מטעם זה, לא מצאתי בעובדה, שבדבריה הראשונים לחברתה לא סיפרה המתלוננת על "אונס" דווקא (אלא רק על קיום יחסי מין), משום פגם בגירסתה של המתלוננת ה' לפיה נאנסה על ידי המערער. 19. בהקשר זה יוסף, כי במהלך הערעור שבפנינו ביקש המערער לצרף ראיה חדשה, שעיקרה שיחה שערכה חוקרת פרטית עם המתלוננת, לאחר מתן פסק הדין בערכאה הראשונה. משיחה זו עולה - כך נטען - כי הגירסה הראשונה שנמסרה על ידי המתלוננת ה' היא זו שנראתה על ידה כנכונה, ולא הגירסה המאוחרת יותר בה טענה כי נאנסה. דעתי היא, כי אין לקבל ראיה זו בשלב הערעור. גם אם נניח כי לא ניתן היה להשיגה בעת הדיון בערכאה הראשונה, הרי שמהותה של ראיה זו אינה אלא חזרה על הטענה שנטענה - והוכרעה לגופה - בפני הערכאה הראשונה, ולפיה יש להעדיף את הגירסה המאוחרת על זו המוקדמת. מתוך אמון בעדותה של המתלוננת ובהסברה לעניין זה נדחתה טענה זו בפני הערכאה הראשונה, מן הטעמים שפורטו. לא מצאנו כי יש מקום להתערב בממצא זה, אם לגופו ואם על דרך של קבלת ראיה נוספת לעניין זה. 20. אשר לסתירות לכאורה שמצא המערער בגירסאותיה השונות של המתלוננת, הרי שלא מצאנו בהן כרסום בבסיס הראייתי ובמהימנות שיוחסה למתלוננת ה'. אותן "סתירות" אליהן היפנה בהרחבה המערער אינן משנות ממהימנותו של סיפור המסגרת - העגום והקשה - שנפרש בפנינו: המערער, רופא נשים, מקיים יחסי מין עם מטופלת הבאה להיוועץ עימו ולסייע לה בפתרון לכאבים עזים מהם היא סובלת. המטופלת היא קטינה. היא עולה חדשה. יחסי המין מקויימים במהלך בדיקה חודרנית לגופה. הם נעשים שלא בהסכמתה. בהפתעה. למעשה, בנסיבות אלו ניתן אף לבסס שלילת רצון ויכולת להסכים מצידה של המתלוננת ה'. אותן "סתירות" בגירסתה אינן משנות ממסגרת זו. הן אינן ממעיטות, בסופו של יום, מן החומרה היתירה שבהתנהגות מעין זו. 21. לבד ממהימנותה של המתלוננת ה', קשה להתעלם במקרה זה מהתנהגותו של המערער עצמו, המעידה בפני עצמה על חוסר מהימנות גירסתו. אין חולק, כי המערער אכן בעל את המתלוננת ה', שהיתה כאמור מטופלת על ידו, עולה חדשה וקטינה. המתלוננת נכנסה להריון כתוצאה ממעשה זה, אולם המערער הכחיש אף את קיום יחסי המין. בשיחת הטלפון עימו, סירב הוא להכיר באחריותו לעניין. הוא אף ניסה להגיע למעון ו"לדבר" עם האחראים על המתלוננת. רק בהמשך החקירה, נכון המערער לשנות גירסתו ולהכיר בבעילתה של המתלוננת תוך העלאת הגירסה התמוהה, לפיה הכל נעשה בהסכמתה. לבד מן השקר שבגירסתו הראשונה וחוסר ההגיון העולה מן הגירסה המאוחרת כולה, מצויה גם העובדה, כי אין המדובר באירוע יחיד ובודד, אלא בתבנית של מעשים, עם מטופלות שונות, שחומרת האחד אינה נופלת ממשנהו. גם בכך, יש כדי לשמוט הקרקע תחת גירסתו ומהימנותו של המערער. 22. אשר לטענה שעניינה התנוחה בה בוצע האונס, הרי שגם עניין זה נתברר בפני הערכאה הראשונה (לרבות מוצגי המערער נ18/, נ19/ ו-נ20/). בית המשפט המחוזי אף ערך סיור במקום ובחן את המצבים השונים בהם ניתן לכוון את הכסא הגניקולוגי. חלק מן הדיון בפני הערכאה הראשונה התייחס לנקודה זו ולאפשרויות הכוונון של הכסא. לאחר כל זאת, מסקנתו היתה כי יש ליתן אמון בגירסתה של המתלוננת ה'. לא מצאנו עילה להתערב בממצא עובדתי זה. התוצאה היא, כי דין ערעורו של המערער על הרשעתו בפרטי האישום הראשון, להידחות. ההרשעה באישום השני 23. גם באשר לאישום זה, הרחיב המערער וטען טענות רבות המוסבות רובן ככולן סביב המהימנות שניתנה לגירסתה של המתלוננת ע', תוך התעלמות, כך נטען, משורה של נסיבות המשמיטות הקרקע תחת מהימנות זו. בהקשר זה נטען בעיקר לעניין חזרתה של המתלוננת להמשך טיפול אצל המערער והמשך סדיר של חייה, מבלי שהיא טוענת, הן בשיחות עם אחרים והן עם המערער, כי נאנסה. גם במסגרת תובענת המזונות שהגישה ובדיון בתובענה זו לגופה לא העלתה המתלוננת טענה בדבר אינוס. חוסר מהימנות מצא המערער גם ב"כבישתה" של גירסתה של המתלוננת במשך זמן כה רב (למעלה משנתיים מעת ביצוע האירוע) ובסתירות ואי דיוקים לגבי שורת נסיבות שאפפו את ביצוע המעשה. לטענת המערער, המניע לתלונת המתלוננת נגדו נבע ובא לעולם לאחר שסירב להכיר באבהותו ולשלם מזונות והיא, למעשה, נקמה בו. מטעם זה, יש לדחות גירסתה של המתלוננת כבלתי מהימנה ולקבל גירסתו, לפיה קויימו יחסי המין בהסכמה. 24. טענותיו של המערער בעניין האישום השני דינן להידחות. רובן ככולן נטענו בהרחבה בפני הערכאה הראשונה והיוו חלק אינטגרלי מחקירתה של המתלוננת ע' ועדויות ההגנה שהביא המערער. אכן, גם במסגרתו של אישום זה, יש לראות את התמונה הראייתית בשלמותה. המתלוננת, בת 38 בעת המעשה, הגיעה למערער - כרופא, בשל בעיות רבות מהן סבלה וחשש לגידולים ברחמה. היא עברה בין רופאים שונים, עד שלבסוף נמצא טיפול מסויים, שבו יכלה לתלות תקווה לשיפור מצבה. טיפול זה היה יקר, אולם היא הצליחה להשיגו דרך המערער. במצב זה, ובחרדה בה היתה המתלוננת מצויה, היא "נבדקה" על ידי הרופא. בדיקה זו הפכה למעשה אונס. המערער חדר אל הנבדקת-המתלוננת, ללא הסכמתה. היא נתנה בו את אמונה ותלתה בו את תקוותה לשיפור מצבה הרפואי. המערער ניצל מצב זה. תלותה של המתלוננת ע' בהמשך הטיפול הרפואי, כמו גם כניסתה להריון, הם המספקים הסבר - קשה בנסיבותיו ככל שיהיה - לכך שהמתלוננת ע' נשארה בטיפולו של המערער גם לאחר אינוסה, וזאת במהלך הריונה. בשל הלידה, החליטה המתלוננת ע' שלא לחשוף את מעשה האונס, אלא לנסות ולגדל את ילדה - את ילדו - בלא צילו המכביד של אירוע נורא זה. מטעם זה הגישה תובענה למזונות, ללא ציון העובדה כי נאנסה. מטעם זה, רק בשל פניית המשטרה אליה, לאחר שנמצאו במקרה מסמכי התביעה בביתו של המערער, נאותה המתלוננת לחשוף את העוול שנעשה לה. 25. מצירוף נסיבות זה, מקובלת עלי המהימנות שניתנה לגירסתה של המתלוננת ע' בפני הערכאה הראשונה. גירסה זו, עקבית היא בסופו של יום. היא מספקת הסבר איתן ואמין, לא רק לתגובתה של המתלוננת בעת האירוע עצמו, עקב מצוקתה והנסיבות שבעצם החדירה ללא הסכמה באמצעה של בדיקה גניקולוגית, אלא גם לאי ציון (במסגרת תביעתה) של העובדה כי נאנסה כמו גם להמשך הטיפול אצל המערער. אותן "סתירות" אליהן היפנה המערער ולהן טען בהרחבה, אינן ממוטטות גירסה זו ואינן מכרסמות במהימנותה. אכן, אין לצפות מקרבן אונס בנסיבות חריגות ויוצאות דופן מעין אלו, כי תנצור בזכרונה כל פרט ופרט ותנהג באופן "מקובל". על כן, לא מצאתי לא ב"כבישת" העדות, לא בדברים שנאמרו לעובדת הסוציאלית ולא בשאר טענותיו של המערער, משום קעקוע גירסתה של המתלוננת לפיה נאנסה על ידו. 26. מעבר לכך, גם בגדרי אישום זה צפה ועולה לנגד עינינו התנהגותו החמורה וחסרת המהימנות של המערער עצמו. המתלוננת הגיעה אל המערער - כרופא, במצוקתה. היא באה לקבלת עזרה וטיפול רפואי מקצועי. תחת זאת, בעל אותה המערער שלא בהסכמתה, בעודה נבדקת על ידו. כתוצאה מכך, נכנסה היא להריון. גם במקרה זה, הכחיש המערער כל קשר לעניין. הוא הכחיש, במסגרת התובענה למזונות, כי כלל קיים עימה יחסי מין. הוא סירב, לכל אורך הדרך, לערוך בדיקת דם בכדי להוכיח את חפותו. רק בדיעבד, בעת חקירתו, נאות ל"אשר" כי אכן בעל את המתלוננת, אולם ב"הסכמתה". גם באישום זה, נראית גירסה זו תמוהה. היא הופכת לתמוהה אף יותר, שעה שהיא זהה לגירסה שהעלה המערער בהגנתו לגבי האישום הראשון, ולפיה מטופלות הבאות להיבדק במרפאתו, מסכימות כדבר של מה בכך, להיבעל על ידו במהלך הבדיקה. גירסה זו אינה מהימנה עלינו. היא לא התקבלה גם על ידי הערכאה הראשונה. אכן, התבנית הפלילית הנגלית בפנינו, דומה היא בשני אישומים אלו. הנסיבות הדומות בשני המקרים (קיום יחסי מין עם מטופלות, גירסה זהה לגבי דרך ביצוע האונס וגירסת הגנה זהה של המערער) והשונות בשני המקרים (גיל המתלוננות, מצבן, היעדר קשר ביניהן) מצביעות גם הן על חוסר המהימנות בגירסתו של המערער, לפיה הכל בהסכמה נעשה. כך גם, בהצטרף לפרטי האישום השלישי, שידון להלן. המסקנה היא, על כן, כי דין טענותיו של המערער כנגד הרשעתו באישום השני, להידחות. האישום השלישי 27. גם באשר לאישום זה, פירט המערער שורה של תמיהות, שיש בהן לטענתו כדי למוטט את הרשעתו באישום זה. בעניין זה מפורטות סתירות לכאורה באשר למועד האירוע; הבגד שלבשה והסיבה לכך; השקרים בעדותו של חברה שהמתין למתלוננת י' מחוץ לחדרו של המערער; העובדה כי המתלוננת י' כבשה עדותה במשך שנה ועשרה חודשים ו"זכרונה הסלקטיבי" במהלך עדותה, דבר שמנע מן המערער להתגונן באופן אפקטיבי תוך קעקוע מהימנותה של המתלוננת. עיינתי בטענותיו של המערער לעניין זה. נחה דעתי, כי דינן להידחות. בית המשפט המחוזי שמע את גירסאות המתלוננת י' והמערער לעניין זה. כן שמע ובחן ראיות נוספות. מסקנתו היתה, כי יש אמת בטענת המתלוננת י', שהתלוננה לאחר פרסום פרטי האישומים האחרים בעיתון. אכן, המתלוננת הגיעה לבדיקה אצל גניקולוג, בפעם הראשונה בחייה. פגישה זו הופכת לאירוע נוסף, בו המערער עושה במי שנזקק לשירותיו, כבשלו. גם במקרה זה, המערער מכחיש הכל מכל. גם פרטי אישום זה מצטרפים לתבנית התנהגותו החוזרת ונשנית של המערער, שעיקרה ניצול תום ליבן ואמונן של מטופלות הזקוקות לעזרתו המקצועית כרופא, לשם סיפוק מאוויו המיניים, תוך רמיסת כבודן וצלמן. במצב דברים זה, לא מצאתי בטענות המערער עילה להתערבותנו בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ואין בממצאים ובנסיבות שהובאו בפני, בכדי להצדיק את התערבותנו במסקנה לפיה יש להרשיע את המערער גם בפרטיו של אישום זה. על כן, דין הערעור על ההרשעה גם באישום זה, להידחות. הערעור על העונש 28. המשיבה ערערה על קולת העונש שנגזר על המערער (ע"פ 3485/98). לטענתה, בגין כל אחד מן המעשים שביצע (באישום הראשון והשני), ניתן היה להשית עליו מאסר של עשרים שנה. מעשיו של המערער היו מזעזעים ומחפירים. לבד מן הדרך בה בוצעו המעשים - במרמה - ישנן נסיבות מחמירות במיוחד במקרה זה. כך, העובדה כי המערער שימש כרופאן של המתלוננות וניצל את מצוקתן וחרדתן שהיתה קיימת ממילא ואת האמון שניתן בו על ידן; שתיים מן המתלוננות היו קטינות בעת ביצוע המעשים; בשני מקרי האונס נכנסו המתלוננות להריון. הקטינה נאלצה לעבור הפלה והאחרת ילדה לבסוף, בהתחשב גם במצבה הבריאותי הלקוי טרם הכניסה להריון. בנוסף, המערער לא הביע חרטה על מעשיו ושיקר במצח נחושה במהלך חקירתו. על כן, בהיעדר נסיבות מקילות עם המערער ובייחוד נוכח קיומה של נסיבה מחמירה של הכנסת הקרבן להריון, הרי שיש להחמיר באופן משמעותי עם המערער. 29. עיקר ערעורו של המערער, וטענותיו, כוונו לעניין הרשעתו ולא לעניין העונש שנגזר עליו. בדיון שבפנינו הוסיף, כי המערער נענש ממילא בצורה חמורה ביותר. הוא איבד את מקור פרנסתו, את המוניטין שרכש ומשפחתו התפרקה. עונש המאסר שהושת עליו אינו דבר של מה בכך. כמו כן, חזר המערער והדגיש כי טעה בשיקול הדעת עת קיים יחסי מין עם מטופלותיו. 30. לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים, שוכנעתי, כי ערעורה של המשיבה בדין יסודו, ויש לקבלו תוך החמרה משמעותית בעונשו של המערער. מטיעוניו של המערער, גם בפנינו, לא ניכרה חרטה על מעשיו. נדמה, כי אין הוא מפנים את הפגם המוסרי החמור הטמון במעילה שביצע בתפקידו כרופא ובחובתו כאדם. אין המדובר במעשה חד-פעמי אלא בשורה של מעשים, שניים מהם חמורים במיוחד. הם התפרשו על פני מספר שנים. שתיים מן המתלוננות נכנסו להריון. אחת מהן, קטינה. אין לשער, את ההשלכות של מעשיו של המערער על עתידן של המתלוננות. מן החומר שבפני עולה, כי גם בדיעבד - עת נודע למערער כי המתלוננות בהריון, לא שינה באופן ניכר את התנהגותו ולא פעל באופן אחראי המתיישב עם חומרת מעשיו. למעשה, כל התנהגותו של המערער משמיעה אדישות לזולת ולסבלו. היא מלמדת על זלזול בגופה ובכבודה של מטופלת, של אשה, של אדם. במצב דברים זה, ונוכח היעדרן של נסיבות מקילות של ממש בתיק שבפני, נראה כי יש להחמיר בעונשו של המערער. בהתחשב בגישתנו, שאין אנו ממצים את הדין עם נאשם בערעור המדינה, החלטנו להעמיד את מאסרו בפועל של המערער על שמונה-עשרה שנה, בניכוי ימי מעצרו. בכך ינתן ביטוי הולם יותר לחומרת המעשים ומסכת הנסיבות הקשה שנפרשה בפני הערכאה הראשונה ובגדרי הערעור. ואשר למדיניות במקרים עתידיים, אין לשלול האפשרות של הטלת עונש העולה על זה המקסימלי הקבוע לעבירה אחת, כאשר הנאשם ביצע עבירה זו מספר פעמים (אם באותה מתלוננת או במספר מתלוננות), בנסיבות קשות כדוגמת המקרה שלפנינו. 31. התוצאה היא, על כן, כי ערעורו של המערער (ע"פ 2789/98), על כל חלקיו, נדחה. ערעורה של המשיבה (ע"פ 3485/98) מתקבל ועל כן נגזר עונשו של המערער לריצוי מאסר בפועל של שמונה-עשרה שנה, בניכוי ימי מעצרו. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, י"ג באב התש"ס (14.8.2000). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98027890.A26/דז/