בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2788/96
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופט י' טירקל
המערער: בוריס
אבלים
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על גזר דין בית המשפט המחוזי
בבאר
שבע מיום 4.3.96 שניתן על ידי
כבוד
השופטים גלעדי, סגל, הנדל
תאריך
הישיבה: י' באייר התשנ"ח (6.5.98)
בשם
המערער: עו"ד דניאל מרוז
בשם
המשיבה: עו"ד אתי כהנא
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע
(ת.פ. 155/94) בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין - בשל המתת אשתו סופיה
ז"ל (להלן: "המנוחה") בדקירות סכין - ונידון למאסר עולם.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד
גזר-הדין. בבסיס הערעור עומדת הטענה, כי בשעת מעשה היה המערער נתון ב"מצב של
שכרות", כמשמעותו בסיפת ההגדרה שבסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין; וכי יש להנותו מן
ההגנה שבסעיף 34ט(ב) לחוק הנ"ל.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. המערער, עולה מחבר העמים, התגורר עם אשתו
המנוחה ובנו בנחל בקע בבאר שבע. בין המערער והמנוחה שררו יחסים מתוחים, על רקע
רצונה של המנוחה להצטרף אל בתה המתגוררת באוסטרליה. הסכסוך בין השניים הגיע
להתדיינות בבית הדין הרבני האיזורי אליו פנתה המנוחה בתביעה לגירושין; ואף נקבע
מועד למתן גט.
ב. המערער הירבה בשתיית אלכוהול עוד לפני עלייתו
ארצה; ומשעלה לארץ המשיך בשתייה.
ביום המקרה, בשעות אחה"צ, שהו בבית
המשפחה, המערער, המנוחה ובנם. המערער היה שתוי, אך הדבר לא מנע ממנו מלקחת חלק
בכביסה שעשו השלושה במרפסת הבית. לאחר שסיימו את העיסוק בכביסה נכנסו המערער
והמנוחה למטבח; ושם התפתח ביניהם דין ודברים, שבמסגרתו - כפי שמספר המערער - כינתה
אותו המנוחה בכינויים מעליבים ("בהמה" ו"טינופת"), טלטלה את
ראשו כשהיא עומדת מאחוריו ומושכת בשערו ואף "התחילה לדחוף לי את היד שלה
לפנים".
ג. בשלב זה הבחין המערער - לדבריו - בסכין שהיתה
מונחת על השולחן; ומבלי שיש בפיו הסבר לכך, נטל את הסכין, דקר את המנוחה - פעמיים
כפי שנמצא בבדיקה הרפואית - וגרם בכך למותה, סמוך לאחר מכן, מאבדן דם.
לאחר שדקר את המנוחה, פצע המערער את עצמו
באותה סכין, כשלדבריו ביקש להתאבד.
ד. מיד לאחר שנדקרה, זעקה המנוחה לעזרה ושכנתם
גלינה - אחות במקצועה - נכנסה לדירה וראתה את המערער כאשר "בידיו היה סכין
והוא עושה פציעות בגוף שלו והוא אמר שהוא הורג אותה וגם את עצמו"
(ההדגשה שלי - י.ק.). אותו זמן היתה עדיין המנוחה מסוגלת לדבר, ולהערה שלה השיב
המנוח "כן אני הורג אותך וגם אותי אנחנו נמות ביחד...".
ה. גם הבן נזעק למקום לצעקותיה של המנוחה וכשראה
שהמערער מבקש להמשיך ולדקור במנוחה הוציא מידיו את הסכין; אך זה חזר והשתלט עליה.
ו. בעדותו תיאר המערער את ההתדרדרות שחלה ביחסים
בינו לבין המנוחה; כאשר הבן מצדד במנוחה ונוהג כלפיו בזלזול ובצורה מעליבה ואף
מרים עליו יד.
לדברי המערער, ביום המקרה, זמן קצר לפני הרצח,
שתה עם חבר כמות גדולה של משקאות אלכוהוליים: "שתינו כהוגן" בלשונו;
וחילופי הדברים שהיו בינו לבין אשתו עובר לדקירה, סבו על דרישתה ודרישת הבן - מזה
תקופה ממושכת - למכור את הדירה, על מנת לממן את נסיעתם לאוסטרליה.
ז. כאמור, אין בפיו של המערער, הסבר מה גרם לו
לקחת את הסכין ולדקור את המנוחה: "אינני יכול לתאר לעצמי איך יכולתי לאבד צלם
אנוש. על השולחן שכב סכין, ואני לא יודע איך זה קרה, אבל היכיתי בה בסכין, אחר כך
דקרתי את עצמי, איני יודע למה, אני לא יכול להסביר".
ח. אין מחלוקת בין הצדדים, כי עובר לדקירות היה
המערער שתוי. בנו של המערער, מסר בעדותו בבית המשפט כי המערער היה שיכור עד כדי כך
ש"הוא לא ידע מה הוא עושה". ברם, יחד עם זאת הוסיף: "זה לא היה
במצב של שכרות עמוקה"; ובהמשך - "אמרתי שהוא היה ממש שתוי, הוא עמד טוב
על הרגלים. זה לא פעם ראשונה שהוא היה במצב כזה".
ואילו השכנה גלינה השיבה לשאלה אם הרגישה בריח
של וודקה נודף מן המערער: "לא הרחתי, אבל נראה שהוא לא היה צלול. הוא לא היה
שיכור, הוא דיבר הכל לעניין."
לעומתם מסרו בעניין זה שני אנשי המשטרה שהגיעו
למקום כדלקמן: סמ"ר עופר - "הרחתי אלכוהול, הרחתי שהוא שיכור כבד. הוא
לא ידע מה קורה איתו. הוא לא אמר שום דבר."; ואילו רס"מ קיין -
"ניסיתי לדבר איתו... והוא לא ענה לי בכלל. מפיו נדף ריח חריף של
אלכוהול".
3. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי
א. לאחר שבחן את חומר הראיה שבא בפניו, הגיע בית
המשפט המחוזי לכלל המסקנות הבאות:
(1) בנסיבות המקרה "לא עומדת לנאשם טענת
קינטור אובייקטיבי או סובייקטיבי", לאמור: היסוד של "העדר קינטור"
הוכח במידה מספקת.
(2) המערער אינו יכול להנות מהגנה של שכרות מלאה או
חלקית; וזאת, משום שלנוכח דבריהם של הבן והשכנה גלינה, ברור שהמערער ידע מה הוא
עושה.
(3) מן הדברים שאמר המערער בשעת מעשה ומהתנהגותו
באותה שעה מתחייבת המסקנה, כי הוא החליט להמית את המנוחה: המערער דקר את המנוחה
פעמיים; והוא אמר במפורש לשכנה שנזעקה למקום, שהוא מבקש להמיתה.
ב. לנוכח קביעותיו אלו, הרשיע בית המשפט המחוזי את
המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.
4. הטענות בערעור כנגד
ההרשעה
עמדתו של ב"כ המערער היא, שבית המשפט
המחוזי שגה בכך שהרשיע את שולחו ברצח ולא בהריגה. עמדה זו סומך בא כוח המערער על
שתי טענות: האחת - כי בנסיבות העניין, על בית המשפט היה להנות את המערער מהגנת
שכרות, מכח הוראותיו של הסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, לפיו: מקום שאדם מבצע את מעשה
העבירה המיוחס לו כאשר הוא מצוי "במצב של שכרות", והמדובר בעבירה
תוצאתית, רואים אותו כמי שביצע את העבירה ב"אדישות" בלבד; והשניה - כי
בנסיבות הענין, היה על בית המשפט לקבוע, ללא קשר להגנת השכרות הקבועה בסעיף 34ט
הנ"ל, כי בשל שכרותו לא היה המערער מסוגל לגבש "החלטה להמית"
כמשמעותה בסעיף 301 לחוק האמור - ולא התקיים לגביו היסוד של "העדר
קינטור".
5. הגנת השכרות
א. ההנאה מהגנת השכרות - או ביתר דיוק מן
ה"סייג לאחריות" מכוחה של שכרות - עפ"י ההוראה הקבועה בסעיף 34ט(ב)
לחוק העונשין, מותנית בכך שמבצע העבירה עשה את המעשה כשהוא "במצב של
שכרות". מצב זה מוגדר בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין, כ"מצב שבו נמצא אדם
בהשפעת חומר אלכוהולי... ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את
אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה".
ב. לצורך בחינת טענתו של הסניגור, בהקשר זה, מן
הראוי לחזור, ולהדגיש:
(1) זמן קצר ביותר לפני הרצח, המערער עסק בכביסה
יחד עם אשתו המנוחה ועם בנו; ואף שוחח עם בנו בקשר לצורך בהכנסת הרכב שלו לטיפול
במוסך. לאחר שסיימו את הכביסה, נכנסו המערער והמנוחה למטבח, כאשר הם מחליפים
ביניהם דברים קשים; ואז הבחין המערער בסכין אחז בה ודקר את המנוחה למוות, מבלי
שהוא מסוגל להסביר מדוע נהג כך וכאשר בדיעבד הוא מכנה את עצמו בהקשר זה כמי שאיבד
צלם אנוש.
(2) אין מחלוקת בין הצדדים, כי המערער היה שיכור -
משתיית כמות גדולה של אלכוהול - עובר לביצוע הרצח. הבן והשכנה ידעו לספר שהמערער
היה "שתוי", אף שניתן היה לדבר עמו; כאשר השכנה מבהירה שהוא "לא
היה צלול" והבן מדגיש "שהוא היה ממש שתוי". ואילו השוטרים שפגשו
במערער לאחר הרצח התרשמו, שהמערער היה "שיכור כבד" ו"מפיו נדף ריח
חריף של אלכוהול"; והם לא הצליחו ליצור עמו קשר של דיבור.
ג. המערער לא נבדק לקביעת רמת האלכוהול בדמו. על
כן, אין מנוס מלהשיב לשאלה מה היתה רמת שכרותו עובר לדקירת המנוחה
והשלכתה על יכולת התובנה או הרציה שלו, על פי עדויות הבן והשכנה מצד אחד, ועדויות
השוטרים שהגיעו למקום לאחר הרצח, מצד שני. על פי העדויות הללו, אין בסיס לקביעה -
ואף לא על דרך הספק בלבד. שהמערער היה "חסר יכולת של ממש... להבין את אשר
עשה או את הפסול שבמעשהו" כאמור בהגדרתו של "מצב של שכרות"
שבסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין; וזאת, משום שהבן והשכנה דיברו עמו והוא השיב, על אף
שכרותו, תשובות ענייניות.
במצב דברים זה, נותרת לבחינה החלופה האחרת של
ההגדרה האמורה, המדברת במי שהיה, בשעת מעשה "חסר יכולת של ממש... להימנע
מעשיית המעשה".
ד. היכולת "להימנע מעשיית המעשה",
מבטאת את "כושר השליטה"; קרי: את דרישת ה"רציה"; וכושר זה
מהווה, כידוע, תנאי יסוד לנשיאה באחריות פלילית, כמתחייב מן הסייג הקבוע בסעיף 34ז
לחוק העונשין. על-פי הסייג האמור, אדם אינו נושא באחריות פלילית למעשה עבירה, אלא
במקום שהיתה לו, בשעה שביצע את מעשה העבירה, היכולת "לבחור בין עשייתו לבין
ההימנעות ממנו". העדרה של ה"יכולת" האמורה - קרי: אי עמידה בקיומה
של דרישת ה"רצייה" - משמיטה את הבסיס מתחת לכושרו של אדם לשאת באחריות
פלילית להתנהגותו.
ולא למיותר יהיה להדגיש, כי "יכולת
הבחירה" עשויה להיפגע לא רק עקב שכרות, אלא גם כתוצאה ממחלת נפש או מחמת
ליקוי בכושר השכלי, כאמור בסייג לאחריות של אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק
העונשין; וגם כאן, אין המדובר בשלילה מוחלטת של היכולת האמורה אלא אך בהעדר
"יכולת-של-ממש... להימנע מעשיית המעשה".
הגנת אי שפיות הדעת והגנת השכרות, ככל שהן
נעוצות בפגיעה ב"יכולת הבחירה" - קרי: בכושר הרצייה - אינן דורשות את
שלילתה המוחלטת ושתיהן מסתפקות בכך, שהפגיעה בכל אחת מהן מגיעה כדי "חסר
יכולת של ממש" לעשות בה שימוש. רמת פגיעה זו משותפת הן לפגיעה ב"יכולת
התובנה" והן לפגיעה ב"יכולת הרצייה".
ה. הנושא בנטל הוכחת הטענה, שבעת עשיית המעשה נושא
האישום, היה נתון במצב של העדר "יכולת-של-ממש" להימנע מעשייתו - קרי:
לבחור שלא לעשותו - מחמת "שכרות", הוא הנאשם. בעבר, נקבע הדבר בהלכה
הפסוקה; ועתה הוא מתחייב מהוראותיו של סעיף 34ה לחוק העונשין. סעיף זה, קובע חזקה
שבחוק, לפיה מעשה עבירה נעשה בתנאים "שאין בהם סייג לאחריות פלילית";
ונאשם המבקש לסתור את החזקה, נושא בענין זה בנטל השכנוע, לאמור: עליו להוכיח את
היפוכה של החזקה ברמת הוכחה של הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו.
דא עקא, שעל פי הוראות סעיף 34כב(ב) לחוק
העונשין, במקום שנותר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית "והספק לא
הוסר" - קרי: נותר בעינו בסופו של הדיון - יחול הסייג, לאמור: החזקה, על אף
היותה "חזקה שבחוק" - תופרך מכח הספק.
קיומן של שתי ההוראות האמורות יוצר מצב שבו
נטל השכנוע - ועל כן גם נטל הבאת הראיות - להפרכת החזקה הקבועה בסעיף 34ה לחוק
העונשין, מוטל על הנאשם; אך יחד עם זאת, ספק סביר, אם נותר כזה, פועל לזכותו של
הנאשם ומחלץ אותו מאחיזתה של החזקה.
במקרה דנא - כך טוען למעשה ב"כ של המערער
- נותר ספק לפחות, שמא מחמת השכרות, היה המערער "חסר יכולת-של-ממש... להימנע
מעשיית המעשה". אשר על כן, מבקש הסניגור: להנות את המערער מן ההגנה החלקית
הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין; ולהרשיעו בעבירה של הריגה בלבד, שהיא עבירה
תוצאתית של "אדישות".
ו. מן ההיבט העיוני, יכול היה, איפוא, המערער
להנות מן ההגנה החלקית של שכרות, כאמור בסעיף 34 ט (ב); ובלבד שתונח תשתית ראייתית
לקביעה כי נותר ספק סביר לפחות שמא בעת שדקר את המנוחה היה המערער "חסר יכולת
של ממש...להימנע מעשיית המעשה". דא עקא, שתשתית כאמור לא הוקמה.
אכן, חומר הראיה מלמד כי רמת שכרותו של המערער
היתה גבוהה ועמוקה; ומשמתברר מהתנהגותו ומדברים שאמר בשעת המעשה, כי לא איבד את
כושר התובנה, ממקדות הנסיבות את תשומת הלב באפשרות של אובדן כושר הרציה. המערער לא
גילה בעבר נטייה לנקיטה באלימות פיסית כנגד המנוחה, והמעשה שעשה היה בגדר
"הפתעה" מוחלטת לכולם. ההסבר היחיד שבפי המערער למעשה שעשה הוא אובדן
צלם אנוש; ומשמעותו האפשרית בנסיבות היא, פגיעה מעמיקה ביכולתו להימנע מעשייתו.
ברם, לשיטתי, אין די במקרה דנא באפשרות
העיונית שמציגות הנסיבות; ומן הדין היה שאפשרות זו תהפוך לאפשרות מעשית וממשית,
מכוחה של תשתית ראייתית מתאימה. בהעדר תשתית כאמור, דין טענתו של המערער בדבר
כוחה של השכרות להביא להמרת ההרשעה ברצח להרשעה בהריגה, להידחות.
6. החלטה להמית והעדר קינטור
א. החלטה להמית
כאמור, חומר הראיה מלמד, כי על אף שכרותו, היה המערער מודע
לטיב מעשהו ולתכלית עשייתו; שהרי הצהיר על כך במפורש באזני השכנה גלינה, כאשר אמר
לה ולמנוחה "שהוא הורג אותה ואת עצמו".
כפי שהובהר בע"פ 186/57 (פד"י י"ב 240 אליהו
זכי):
"אכן,
מטיבעו של האדם שהשתכר היטב כי הוא יהיה נוטה יותר לבצע מעשה עבירה מאשר היה נוטה
לעשות זאת אילו היה אותה שעה מפוכח, וזאת מפני שמעצוריו הנפשיים נחלשו במידת מה
ואף דעתו התערפלה במקצת, כך שאינו חושב מראש על התוצאה האפשרית של מעשהו במידה
שהיה עושה כן אלמלא היה שיכור.אולם עובדות אלה אין פרושן בהכרח כי לא היה בידו
הכושר, עקב שכרותו ליצור כוונה פלילית".
(וראה
בעניין זה גם: ע"פ 759/77, פ"די ל"ב (39 823 גולדני).
ערפול ההכרה, לא פגע בכושרו של המערער להבין
את אשר הוא עושה; והצהרתו בדבר תכלית המעשה שעשה מסלקת כל ספק בכך, שהמערער היה
מודע לתוצאה הכרוכה באותו מעשה ושאף להשיגה. העובדה שהמערער עשה את המעשה במצב שבו
מעצוריו הנפשיים נחלשו - כאמור לעיל - אינה משמיטה את הבסיס מתחת להחלטתו לעשות
כן; וכוחה מצטמצם למתן הסבר לרקע שעמד בבסיס מימושה של ההחלטה הלכה למעשה.
היחלשות המעצורים הנפשיים, אינה משליכה על
היכולת לגבש "החלטה להמית". מקום הדיון במשמעותה של "היחלשות"
כזו הוא במישור היכולת להימנע מעשיית המעשה. בהקשר זה, כמוסבר לעיל, אין די
"בהיחלשות" המעצורים כאמור; ויש להניח תשתית ראייתית לפיה ניתן לקבוע -
ולו רק על דרך הספק - כי השכרות גרמה לכך שהמערער היה, בשעת מעשה, "חסר יכולת
של ממש.... להימנע מעשיית המעשה".
ב. העדר קינטור
כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מבחנו של קינטור -
בהקשר הנדון כאן - הינו כפול: סוביקטיבי ואוביקטיבי. אכן, מן ההיבט הסוביקטיבי
אפשר והשכרות "הנמיכה" את סף הספיגה של המערער והחלישה במידה מסוימת את
מעצוריו, אך אין לנו יסוד לומר כי היה בה כדי להוציאו מכליו עד כדי "אבדן
עשתונות"; ומכל מקום, בודאי שלא היה באותן התבטאויות - חריפות ככל שתהיינה
כשלעצמן - כדי לעמוד במבחן האוביקטיבי של אדם מן הישוב.
7. הערעור כנגד גזר הדין
ב"כ המערער מבקש להנות את שולחו מעונש
מופחת על פי הוראותיו של סעיף 300א(ג) לחוק העונשין. דא עקא, שאין בחומר הראיות
כדי להקים את התשתית הדרושה להנאה מן ההוראה האמורה: לא הוכח, כי המעשה נעשה
כשהמערער היה נתון ב"מצוקה נפשית קשה", עקב "התעללות חמורה
ומתמשכת" מצידה של המנוחה. דרישה חוזרת למכור את הבית ולאפשר למנוחה להצטרף
אל בתה באוסטרליה, אינה מספיקה להקמת התשתית אמורה.
8. סוף דבר
א. שכרותו של המערער, לא מנעה ממנו מלגבש החלטה
להמית וע"פ הדין אין בכוחה להנותו מטענת קינטור; ומשלא הונחה תשתית נאותה
ליישום הגנת השכרות הקבועה בסעיף 34ט (ב) לחוק העונשין - דין הערעור כנגד ההרשעה
להידחות.
ב. משלא הוצגה תשתית להתערבות בגזר הדין, נדחה
הערעור גם בהקשר זה.
ש ו פ ט
השופט
י' זמיר:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
השופט
י' טירקל:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, י"ד בתמוז התשנ"ח
(8.7.1998).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
96027880.H01