פלוני נ. מדינת ישראל- משרד לבטחון פנים

פסק-דין בתיק ע"א 2785/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2785/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ המערער: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל- משרד לביטחון פנים 2. משטרת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 02.03.2017 בת"א 32347-12-16 שניתן על ידי כבוד השופטת א' לוי תאריך הישיבה: י"ח באדר התשע"ח (05.03.2018) בשם המערער: עו"ד בדר אלדין אגבאריה בשם המשיבות: עו"ד מלי אומיד ברגר פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 32347-12-16, כבוד השופטת א' לוי), לפיו נדחתה מחמת התיישנות תובענה שהגיש המערער נגד המשיבות. במסגרת התובענה נדרשו פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למערער, על פי הנטען, במהלך מעצרו על ידי משטרת ישראל בכפר המצוי בשטחי הרשות הפלסטינית, על רקע חשדות למעורבותו במעשים פליליים. 2. המסגרת הנורמטיבית מצויה בסעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 ("חוק אחריות המדינה"), הקובע תקופת התיישנות בת שנתיים – עם אפשרות להאריכה בשנה נוספת – ביחס לתובענות "בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל". חשוב לציין כי לפי חלק ההגדרות של הסעיף, כפרו של המערער מצוי "באזור" ומשטרת ישראל באה בכלל "צבא הגנה לישראל". בא כוח המערער טען כי מעצר על רקע פלילי הוא פעולה בעלת "אופי אזרחי מובהק", כלשונו, וכי על פעולות כאלה לא נועד סעיף 5א לחוק אחריות המדינה לחול. עמדה זו אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ועם תכליתו. כאמור, עסקינן בפעילות של כוחות הבטחון לשם מעצרו באזור של אדם על רקע חשדות למעשים פליליים. אשר ללשון הסעיף, זו אינה מחלקת בין פעולת כוחות הבטחון הקשורה לסיכול טרור או ענייני בטחון דומים לפעולה על רקע פלילי: "לא ידון בית המשפט בתובענה [נגד המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל] שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה" (סעיף 5א(3) בשילוב חלק ההגדרות של הסעיף). אם כן, הסעיף אינו מכיל יסוד המצמצם עצמו רק לפעולות הקשורות לטרור או למעשים דומים. 3. הפרשנות שאותה מציע המערער אינה מתיישבת גם עם מבנה החוק, שנותן חסינות לפעולות מלחמתיות. סעיף 5(א) לחוק אחריות המדינה, שכותרתו "פעולה מלחמתית" קובע כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל". כך מוגדרת פעולה מלחמתית בסעיף 1 לחוק: "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות, שהיא פעולה בעלת אופי לוחמתי, בהתחשב במכלול נסיבותיה, ובכלל זה במטרת הפעולה, במיקומה הגאוגרפי או באיום הנשקף לכוח המבצע אותה". עולה כי בכל הנוגע לפעולות הקשורות לטרור שאופיין לוחמתי, החוק מעניק למדינה חסינות מהותית מפני תביעות. סעיף 5א לא נועד לקבוע מועד התיישנות לתביעות מסוג זה, אלא לתביעות שאינן נסובות סביב פעולות בעלות אופי לוחמתי הקשורות למניעת מעשי טרור, איבה או התקוממות. אין אפוא בסיס למסקנת המערער שמעצרו – שגם לטענתו נעשה באמצעות פעילות של כוח מסוערב ושיטות פעולה המאפיינות מעצרים באזור על רקע חשד למעשים בטחוניים – אינו נופל לתחולת סעיף 5א, מכיוון שלא דובר בפעילות בעלת אופי בטחוני מובהק. 4. אשר לתכלית החוק, יצוין כי על פי הצעת החוק, התקופה המקוצרת נקבעה גם לנוכח קשיים באיסוף הראיות (ראו הצעת חוק לטיפול בתביעות של פעולות כוחות הבטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה, התשנ"ו-1997, ה"ח 497, בעמודים 499-498). בהתאם לרציונל זה, אין להבחין בין פעולה על רקע בטחוני לפעולה על רקע פלילי, שיכולות להיות נבדלות אלה מאלה רק באינטרס שעליו באה הפעולה להגן, אך לא במאפיינים הכלליים והפרטניים. אם כן, נמצא כי סעיף 5א(3) לחוק אחריות המדינה לא נועד לחול רק על פעולות הקשורות לפעילות טרור או התקוממות, אלא להיות מעין גורם מפקח גם ביחס למעשים שאין לגביהם חסינות, כגון מעצר "פלילי". זאת, לנוכח המאפיינים המיוחדים של פעילות כוחות הבטחון באזור, והקשיים הראייתיים הכרוכים בה. ונדגיש זאת: בעקבות טענות העותר ולבקשתנו, הבהירה המדינה – תוך הפניה לדוגמאות – כי החוק אינו מוחל באופן סלקטיבי, אלא באופן שוויוני על כל אדם באשר הוא. נדגיש עוד כי המערער טען שלא יעלה על הדעת לפרש את סעיף 5א לחוק אחריות המדינה כך שתחולתו מתפרשת גם על פני פעולות אזרחיות מובהקות. שאלה זו אינה מתעוררת במקרה שלפנינו. מעצרו של המערער לא היה כלל בגדר פעילות משטרתית בעלת אופי אזרחי, ובוודאי שלא באופן מובהק, כטענתו. אין צורך אפוא להידרש לטענה זו בגדרי הערעור הנוכחי. 5. אחרון, יש להתייחס לכך שבהתיישנות לפי סעיף 5א(3) בית המשפט רשאי להאריך את תקופת התיישנותה של תובענה, לתקופה שלא תעלה על שנה נוספת, "אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה". בעניין שלפנינו, כפי שנקבע בערכאה קמא, לא הוצגה תשתית עובדתית המצדיקה את מתן הארכה. 6. סיכומו של דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה בניסן התשע"ח (‏10.4.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17027850_Z07.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il