מחמוד הייב נ. מדינת ישראל

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים עפה"ג 27784-12-24 עפ"ג 30803-12-24 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן המערער בעפה"ג 27784-12-24 והמשיב בעפ"ג 30803-12-24: מחמוד הייב נגד המשיבה בעפה"ג 27784-12-24 והמערערת בעפ"ג 30803-12-24: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת מיום 10.7.2024 ועל גזר דינו מיום 27.10.2024 בתפ"ח 12641-01-22 שניתנו על ידי השופטים י' שטרית, ת' נסים שי ו-א' אבו אסעד. תאריך הישיבה: כ"ח תמוז תשפ"ה (24 יולי 2025) בשם המערער בעפה"ג 27784-12-24 והמשיב בעפ"ג 30803-12-24: עו"ד ג'מאל זנגריה בשם המשיבה בעפה"ג 27784-12-24 והמערערת בעפ"ג 30803-12-24: עו"ד תמר בורנשטיין פסק-דין הנשיא יצחק עמית: 1. על פי כתב האישום שהוגש כנגד המערער, ביום 18.12.2021, בסמוך לשעה 17:30, ישב המתלונן ברכבו המונע בחניית ביתו. אלמוני רעול פנים שהגיע למקום ברכב שבו נהג המערער, יצא מהרכב וירה לעבר המתלונן מרובה M16 24 כדורים. המתלונן נפגע מרסיסי ירי רבים ונזקק לטיפול רפואי (להלן: אירוע הירי). כתב האישום ייחס למערער עבירה של ניסיון לרצח בצוותא לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); ועבירות בנשק בצוותא לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא - בצירוף סעיף 29 לחוק. המניע לאירוע הירי תואר בכתב האישום, ובתמצית נספר כי המערער הוא קרוב משפחה של גב' בשם אימאן, והוא התנגד לקשר החברי-רומנטי בינה לבין המתלונן. בשל כך החל המערער לעקוב אחר אימאן, הן באזור מגוריה בטובא זנגריה והן באזור עבודתה בראש פינה. על רקע זה, ביקש המערער לפגוע במתלונן באמצעות נשק. וכך הגענו לאירוע הירי כמתואר לעיל. 2. המערער כפר בעובדות כתב האישום, וטען כי המתלונן טעה בזיהויו כמי שישב ברכב בעת אירוע הירי. בית משפט קמא קבע כי המדובר במערער, וזאת על סמך ראיות שונות שאיננו רואים טעם לפרטם, לרבות זיהוי המערער על ידי המתלונן. בשורה התחתונה זיכה בית משפט קמא את המערער מחמת הספק מעבירה של ניסיון רצח, ונביא את הדברים כלשונם: "הראיות הנסיבתיות המסייעות כ'מבחני עזר' לביסוס כוונתו של הנאשם, ובעיקרו של דבר מיקומי הפגיעות ברכבו של המתלונן ואפיונן, אינן מוכיחות מעל לכל ספק סביר את הכוונה הנדרשת לעבירת ניסיון הרצח. כפי שפורט בהרחבה לעיל, ודומה כי אין על כך מחלוקת של ממש, עיקר הירי בוצע לכיוון הרצפה. ברכב קיימות 5 פגיעות בלבד, שעל פי המאשימה 'חשודות' כחורי ירי. נוכח קביעותיי לעיל ביחס לעדויות המומחים, הרי שלא אוכל לקבוע בוודאות כי החור בשמשה נגרם עקב ירי ישיר לתוך הרכב ואיני יכולה לשלול את האפשרות שנגרם כתוצאה מקליע שניתז לשמשה. מכאן, שלא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כנדרש, כי הירי בוצע לחלקו הקדמי העליון של רכבו של המתלונן. בהינתן המרחק הקרוב בין היורה לרכב, לא בלתי מתקבל על הדעת שהיורה לא התכוון לירות ישירות במתלונן ולהורגו. על הספק בהקשר זה לפעול לטובת הנאשם". בהמשך הדברים, ובהתאם לסמכות בית המשפט על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, ונביא את הדברים כלשונם: "בהקשר זה, לנוכח מארג הראיות באירוע, ממנו עולה המניע בליבו של הנאשם אשר לא היה שבע רצון מהקשר בין המתלונן לאימאן, העובדה שארב למתלונן בסמוך לביתו עד שזיהה את הגעתו לבית, העובדה שהוא והאחר סגרו על רכב המתלונן אשר חנה בחניית הבית, כלי הנשק אשר שימש באירוע – אשר מבחינת סוגו הינו רובה סער אוטומטי וככל הנראה מסוג M16, מספרם הרב של הקליעים שנורו לעבר הרכב בהתאם לעדויות שנשמעו ולמספר התרמילים שאותרו בזירה, העובדה כי נורו ממרחק קרוב מאוד לרכב (כמטר וחצי) בירי אוטומטי ואף פגעו ברכב ממש (ולא למשל נורו באוויר בלבד), מלמדות באופן חד משמעי ומעל לכל ספק כי בעת ביצוע הירי בנסיבותיו, ניסה הנאשם שלא כדין, לפגוע במתלונן בקליעים, בנשק מסוכן ופוגעני. בכך גובשו הלכה למעשה ומעבר לכל ספק סביר יסודות עבירת חבלה בכוונה מחמירה, בהתאם להוראת סעיף 329(א)(2) לחוק, כמבואר לעיל". בית המשפט גזר את דינו של המערער ל-7 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון לרבות איומים; וקנס בסך 15,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתם. 3. על פסק הדין נסבים שני הערעורים שלפנינו. המערער הלין כנגד הרשעתו והמדינה ערערה על קלות העונש. המערער תקף את הכרעת הדין לכל אורך החזית. במהלך הדיון, בהמלצת בית המשפט, ולאחר שהובהר למערער כי אין בדעתנו להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שהביאו את בית משפט קמא למסקנה כי היה זה המערער שמילט ברכבו את היורה האלמוני – חזר בו מחלק זה בערעורו. נותרה אפוא לדיון טענת המערער כי לא היה מקום בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק, שזו לשונו: חבלה בכוונה מחמירה 329.(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו – מאסר עשרים שנים: (1)  ; (2)   מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין, באבן או בנשק מסוכן או פוגעני אחר; לשיטת המערער, משנקבע כי קיים ספק אם היורה האלמוני התכוון להרוג את המתלונן, יש להגיע למסקנה כי קיים ספק אם היורה התכוון לפגוע במתלונן. בהקשר זה, הצביע המערער על כך שרכבו של המתלונן לא נבדק על ידי המשטרה, כך שלא הוכח כי 5 קליעים מתוך 24 פגעו ברכב; וכי הפגיעה היחידה שהוכחה היא החור בשמשה, שלגביו נקבע כי ייתכן שנוצר מנתז של קליע (ריקושט). לטענתו, בהינתן שהיריות נורו ממרחק של כמטר וחצי מהרכב, בירי אוטומטי, המסקנה היא שהיורה ירה לעבר הרצפה במטרה להפחיד או להטיל אימה על המתלונן, אך לא כדי לפגוע בו. 4. טענת המערער מעלה סוגיה של ממש, אך לסופו של יום, מצאנו כי יש לדחותה. העבירה של סעיף 329 מצריכה כוונה מיוחדת, או כוונה מחמירה, וס"ק (2) עניינו בעבירה של התנהגות, להבדיל מעבירה תוצאתית. לגבי סעיף זה נקבע בפסיקה כי: התכלית (של סעיף 329(א)(2)- י"ע) היא להלחם נגד פגיעות בגוף (כותרתו של פרק י') בדמות סיכון חיים. מטרת החוק הינה להרשיע ולהעניש את העושה מעשה שיש בו לסכן חיים. על אף שאדם צפה באפשרות קרובה לוודאי את התוצאה של סיכון חיי אדם ובכל זאת פעל כפי שפעל – אין סיבה להכריז עליו כנעדר כוונה, כפי שזו מוגדרת בסעיף. הנכונות לבצע מעשה חרף הצפייה הקרובה לוודאי שתבוצע עבירה, שיש בה לסכן חיים, כמוה ככוונה פלילית. לא הוצג בפנינו נימוק, המושתת על פרשנות תכליתית,  המבקש לבאר מדוע אין לצעוד בדרך זו (ע"פ 6019/09 קילאני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (18.3.2010) (הדגשה הוספה – י"ע); וראו גם: ע"פ 4277/14 אלזבידי נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (28.5.2015); ע"פ 2148/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ט (16.12.2014)). בדומה נפסק לגבי סעיף 332 לחוק העונשין, שאף הוא קובע עבירת התנהגות של "בכוונה לפגוע" בלא שנדרשת פגיעה ממשית. היסוד הנפשי של "כוונה" בעבירה זו, התפרש בפסיקה כדורש צפייה ברמה קרובה לוודאות ולאו דווקא רציה או חפץ בתוצאה. זאת, מאחר ש"השמירה על שלמות גופו, חייו ובטיחותו של האדם היא ערך המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר לעושה המעשה המטרה להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה" (ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.6.2005); ועוד ראו: ע"פ 71675-08-24 סרחאן נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (22.6.2025); ע"פ 4626/20 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (4.4.2021)). בהינתן מספר הקליעים הרב שנורו בטווח של כמטר וחצי מהרכב, אני נכון להניח לטובת המערער כי היורה האלמוני, שאותו הסיע, "ריסס" את הרצפה סמוך לרכב, מבלי שהתכוון לפגוע במתלונן. מכאן, שיש בסיס לכאורי למסקנה כי אילו ביקש היורה לפגוע במתלונן, מן הסתם היה מממש את זממו. ברם, הן בהיבט של צפיות בכוח ובפועל, ואף בהיבט הנורמטיבי, קשה להלום כי מי שיורה 24 כדורים מטווח כל כך קרוב, אינו צופה ברמה גבוהה של ודאות, כי ייגרם נזק גוף, כפי שאכן אירע בפועל למתלונן. לכן, לסופו של יום, דין הטענה להידחות. 5. משנדחה ערעורו של המערער לגבי הכרעת הדין, הרי שבמצב הדברים הרגיל, דומה כי היה מקום להחמיר בעונשו כפי שעתרה המדינה בערעורה. ברם, לטעמנו בית משפט קמא "דילג" בקלות יתר, באמצעות סעיף 184 לחסד"פ, לעבירה של סעיף 329(א)(2) לחוק. ההרשעה בסעיף זה נעשתה על פי אותה תשתית עובדתית לפיה זוכה המערער מעבירה של ניסיון רצח, כך שהיה מקום לאפשר למערער להגיב "בזמן אמת" על ההרשעה בסעיף 329(א)(2) לחוק ולאפשר לו לשטוח טיעוניו. זאת, דווקא בהינתן מסקנתו של בית משפט קמא לפיה קיים ספק בכוונה של היורה האלמוני לפגוע במתלונן. משלא כך נעשה, והגם שבסופו של יום מצאנו לדחות את ערעורו של המערער על ההרשעה בסעיף זה, לא ראינו בנסיבות אלה להחמיר בעונשו. בשולי הדברים נציין כי אפילו היינו מקבלים את ערעורו של המערער על ההרשעה בסעיף 329(א)(2) לחוק, דומה כי לא היה בכך כדי להביא להקלה של ממש בעונשו, בהינתן עבירת הנשק בה הורשע והירי המסיבי באזור מגורים. 6. סוף דבר שהערעורים נדחים. יצחק עמית נשיא יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת