מג'יד אלדין מרוואן קוטינה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2776/98 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המערער: מוג'יר אלדין מרוואן קוטינה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.3.98 בת.פ. 499/97 שניתן על-ידי כבוד השופט י' עדיאל תאריך הישיבה: ט"ז בחשוון תש"ס (26.10.99) בשם המערער: עו"ד מוגרבי, עו"ד זועבי ועו"ד גאנם בשם המשיבה: עו"ד פטר אריה בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור פסק-דין 1. במסגרת הסדר טיעון הורשע המערער במערכת של מעשים שהיוו התעללות בקטין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בהזדמנויות שונות וזאת לאחר שנמחקו בהסכמה מתוך כתב האישום שלושה מתוך שמונה אישומים. הוא נדון ל10- שנות מאסר מתוכן 7 שנות מאסר בפועל ו3- שנות מאסר על תנאי. על כך הוגש ערעור בו מערער הוא על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. הערעור על הכרעת הדין סב סביב טענה לפיה לא שותף כלל המערער בעסקת הטיעון שאליה הגיע סניגורו ולא היה מודע לכל ההליך המשפטי שהתנהל נגדו ולפיכך יש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו ולבטל את פסק-הדין של בית משפט קמא. בין השאר טען הסניגור המלומד כי בית המשפט לא נתן דעתו במידה מספקת למצבו הנפשי של המערער, אותו היה חייב בית המשפט להעביר להסתכלות בטרם שמיעת כל טענה ובטרם איפשר את עסקת הטיעון. לא מצאנו ממש בערעור. 2. מן הפרוטוקול עולה כי המערער היה מיוצג על-ידי עורך-דין לכל אורך הדרך, עורך הדין שייצג אותו - עו"ד בולוס - יודע את שפתו ובישיבה בה הובאה לידיעת בית המשפט עסקת הטיעון היה נוכח גם מתורגמן מטעם בית המשפט. ההסדר כלל מחיקת שלושה אישומים שאכן נמחקו מכתב האישום והמערער לא הורשע בהם. הכרעת הדין ניתנה ב18- בדצמבר 1997. ב24- בפברואר 1998 נתקיימה ישיבה לעניין העלאת טענות לעונש. קודם לכן ביקש בית המשפט וקיבל שני תסקירי מבחן שעמדו לנגד עיניו בעת הטלת העונש והסניגור ביקש מבית המשפט להעיד את אשתו של המערער שאכן העידה כבקשתו. בפתח דבריה נאמר לה כי בעלה הורשע במספר עבירות שהוא ביצע נגדה ונגד ילדיהם וכי בית המשפט עומד לתת את גזר הדין ולהטיל עונש על בעלה והיא נשאלה מה יש לה לומר לבית המשפט לפני מתן גזר הדין. באותן ישיבות לא העלה המערער כל טענה כנגד עסקת הטיעון וכנגד הודאתו במיוחס לו בכתב האישום. 3. גזר הדין ניתן ב23/3/98-. גם בעת מתן גזר הדין וגם לאחר מכן לא העלה המערער בבית המשפט המחוזי טענה בעניין הסדר הטיעון אותה מעלה הוא בפנינו ונראה כי טענה זו, שבאה לראשונה כאן, הועלתה רק לאחר שהמערער נוכח בעונש שהושת עליו. לאור האמור לעיל, נדחית הטענה בדבר מתן אפשרות למערער לחזור בו מהודאתו ולבטל את עסקת הטיעון. 4. גם הטענה בדבר הצורך לשלוח את המערער להסתכלות או למבחן פסיכיאטרי לא עלתה במהלך הדיון. הוא איננו מתבקש מתוך האמור בתסקירי המבחן ואין הוא מתבקש גם מתוך האמור במכתב שירות המבחן לבית משפט זה, המכיל פרטים משלימים והמצביע על כך שבמהלך מעצרו חל שיפור ניכר במצבו של המערער, הוא נקי מסמים, שקט, חיובי, עובד ומתפקד. יש לקוות כי כשיצא מן המאסר ייקלט הוא בחברה כאדם שחזר למוטב, אולם אין בכך כדי להצדיק הסתכלות או הקלה בעונש. 5. אשר לעונש ייאמר, כי בגזר דין המחזיק 6 עמודים מתוארת תמונה טראגית וקשה של מסכת התעללות של המערער בבניו הפעוטים ובאשתו, שנמשכה תקופה ארוכה וגרימת חבלות של ממש להם. המעשים המתוארים בפרטי האישום בהם הורשע, אכזריים ומסכנים את גופם נפשם וחייהם של הילדים הקטינים. בתסקירי המבחן שהוגשו לבית המשפט צוין, כי המערער מהווה סיכון לבני משפחתו וממליצים כי יורחק מהם. תקיפת פעוטות חסרי ישע היא מן החמורות והאכזריות שבהתנהגות אנוש, מה עוד שפעוטות אלה הם ילדיו של התוקף הפוגע בהם חזור ופגוע ללא עוול בכפם. עונש של 7 שנות מאסר בפועל איננו חמור כלל ועיקר. התופעה של אלימות במשפחה פשתה, למרבית הצער, במקומותינו ועל החברה להוקיע ולהביע סלידתה בכל דרך מתופעה זו אותה יש לעקור מן השורש. תרומת בית המשפט בעניין זה היא ענישה כואבת, קשה ומשמעותית שיש בה כדי להעניש ולהרתיע את העבריין ולהוות התראה והרתעה לאחרים כמותו. אשר על כן, דין הערעור להידחות ואנו דוחים אותו. ניתן היום, ט"ז בחשוון תש"ס (26.10.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן /מזכיר ראשי lstova\2776