ששון לוי נ. יוסי וינדזברג

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2773/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. ששון לוי 2. זרמי חיים בע"מ נגד המשיבים: 1. יוסי וינדזברג 2. דינה וינדזברג ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים מיום 18.4.99 בת.א. 6598/96 שניתנה על ידי כבוד השופט יצחק שמעוני בשם המערערים: עו"ד עודד הכהן פסק-דין 1. ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני) מיום 18.4.99, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינם של המערערים. 2. המשיבים תבעו לדין את המערערים בבית משפט השלום בירושלים. נשוא התובענה הינה דירת מגורים שנמכרה בשנת 1988 על ידי המערערים, למשיבים. 3. במסגרת התיק, הוגשו תצהירי עדות ראשית. תצהיר העדות הראשית של המשיבים השתרע על אחד-עשר עמודים ונספחים רבים. ביום 24.6.98 התקיים דיון בפני כב' השופט שמעוני. עיקרו היה חקירה נגדית של בא כוח המערערים למשיב מס' 1, הוא התובע, על תצהיר העדות הראשי שהגיש. לאחר שעת חקירה נגדית אחת, קצב בית המשפט את זמן החקירה לחצי שעה נוספת. המערערים טענו, כי נוכח התחמקות התובע ממענה לשאלות שנשאל ונוכח הפירוט הנרחב של תצהירו, ידרש זמן רב לחקירתו. בית המשפט האריך את זמן החקירה, בתגובה, בחמש-עשרה דקות נוספות. על החלטות אלה הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בקשתם נדחתה על יסוד אי התערבות בהחלטתו של בית משפט השלום. 4. בישיבה נוספת, שהתקיימה ביום 18.4.99, נחקר מומחה מטעם המשיבים. לטענת המערערים, עלה מחקירתו כי הוא לא ביצע כל בדיקה טרם מתן חוות דעתו. בחקירה חוזרת מטעם בא כוח המשיבים, דחה בית המשפט התנגדות של בא כוח המערערים לשאלה, אם נבדקה חוות הדעת טרם חתימתה על ידי המומחה. המערערים טוענים, כי החלטה זו היתה בניגוד לסדרי הדין. כן טוענים הם, כי לאחר סיום חקירתו של המומחה המשיכה חקירת משיב מס' 1. חקירה זו הוגבלה מראש לארבעים וחמש דקות, ללא הארכת זמן. המערערים טוענים, כי כך נפסק בניגוד להנחיית בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור, ולפיה לא יקצב זמן החקירה מראש. 5. בעקבות כל שאירע בשתי ישיבות משפט אלה, ביקשו המערערים את פסילתו של היושב בדין. הם טענו, כי נוכח ההגבלה הדרסטית של זמן החקירה הנגדית של התובע, ללא כל קשר לפירוט תצהירו; וכן נוכח ההחלטות שניתנו בחקירת המומחה מטעם המשיבים, יש בליבם חשש כי אין השופט יכול להמשיך ולשפוט בעניינם ללא משוא פנים. בית המשפט, בהחלטתו שניתנה בו ביום, דחה הבקשה, בציינו כי: "בא כוח הנתבעים [המערערים] לא העלה טענה ממשית למשוא פנים וחשש או חשד שבליבו של הנתבע אין בה באלה [כך במקור] כדי להצביע על עילת פסלות. לפיכך אני דוחה את הבקשה". בשלב זה, ביקש בא כוח המערערים את הפסקת הדיון עד שתינתן ההחלטה בערעור הפסלות לבית משפט זה. בתגובה החליט בית המשפט, כי: "על פניו נראה כי כל מטרתם של הנתבעים הוא [צ"ל היא] לדחות את הדיון למועד נוסף שלא לצורך. הועלתה טענה לפסילתי וגם לאחר מתן ההחלטה מבקש ב"כ הנתבעים [המערערים] לדחות את הדיון לצורך הגשת ערעור לכב' נשיא בית המשפט העליון. אני נעתר לבקשה לאפשר לנתבעים [המערערים] הגשת ערעור. עם זאת, אני מחייב את הנתבעים [המערערים] ביחד ולחוד, לשלם לתובעים [המשיבים] הוצאות ישיבה זו בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ ללא קשר להוצאות המשפט. סכום זה יופקד בקופת בית המשפט תוך 15 ימים". 6. בפני מונח ערעור על החלטתו של בית המשפט שלא לפסול עצמו מלישב בדין במקרה זה. בפני חוזרים המערערים על טענותיהם בפני הערכאה הראשונה, ועיקרם החשש הממשי למשוא פנים במקרה זה שמקורו, לשיטתם, בעיקר בהגבלת החקירה הנגדית של התובע-המשיב, תוך שזו נעשית ללא קשר למסגרת ההליך והשאלות שבמחלוקת, מראש, ושלא כפסיקת בית המשפט המחוזי בעניין זה. כך גם, נמצא חשש ממשי בהליך חקירת מומחה הצד שכנגד. עוד נטען, כי ההליך שבעקבות החלטת הפסילה, בו חוייבו המערערים בהוצאות אך בשל בקשתם לדחות הדיון לשם הגשת ערעור זה, מעיד אף הוא על חשש ממשי למשוא פנים, שכן זכות הגשת הערעור מעוגנת בדין ממילא. וודאי הוא שישנה עילה לפסילה, נטען עוד, שכן ההוצאות חוייבו בהפקדה תוך מועד קצר (חמישה-עשר יום) וחובה להפקידן בקופת בית המשפט, ולא לצד שכנגד. מטעמים אלה, נטען בפני, כי יש לקבל הערעור. 7. עיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערים. נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. יאמר מיד, כי לא מצאתי בטענות המערערים כל עילה לפסילת השופט, שכן אין בהחלטותיו - שהן דיוניות בעיקרן - כל חשש ממשי למשוא פנים. כך, הגבלת משך החקירה הנגדית אין בו כשלעצמו בכדי לבסס עילת פסלות (השוו: ע"א 2212/96 פלאח נ' חמדיה קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ (לא פורסם)). זאת ועוד: החלטה זו נדונה בבקשת רשות ערעור לגופה ולא נמצא מקום להתערב בה. אין בערעור דנן משום ערעור נוסף על החלטה זו, בייחוד מקום בו המערערים עצמם בוחרים להתבסס על פסיקת בית המשפט המחוזי גופא (והסטיה הנטענת מפסיקה זו על ידי השופט שמעוני) כעילת פסלות. לא זו אף זו: מפרוטוקול הדיון עולה, כי בקשת הפסילה לא באה אלא בשל ההחלטה לקצוב מראש, בישיבה האחרונה, את זמן החקירה הנגדית (עמ' 28 לפרוטוקול הישיבה מיום 18.4.99). מבלי להביע עמדה בעניין החלטה זו לגופה - הרי שאין בה כשלעצמה משום עילה לפסילת היושב בדין ועל כן בדין נדחתה הבקשה, כמו גם ערעור זה. אשר להחלטה בדבר חיוב המערערים בהוצאות, הרי שלא שוכנעתי כי חיובם בהוצאות בא לשם "ענישתם" על בקשת הפסילה או הערעור. בית המשפט סבר, כי דחיית הדיון אינה לצורך. אכן, על פי תקנה 471ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות) רשאי בית המשפט להפסיק המשפט או להמשיכו (מנימוקים שיירשמו). בית המשפט החליט להפסיק הדיון כבקשת המערערים, אך סבר כי במצב זה יש להבטיח את הוצאות המשיבים, ומטעם זה חייב המערערים בהפקדת ההוצאות בקופת בית המשפט. גם בהחלטה זו, לא מצאתי עילה לפסלות השופט מלישב בדין ואין בה חשש ממשי למשוא פנים. התוצאה היא, על כן, כי דין הערעור להידחות. בהיעדר כל עילת פסלות ואף לא צל צילה של עילה כאמור, ישאו המערערים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח, כאמור בתקנה 514 לתקנות. ניתן היום, ט"ו בסיון התשנ"ט (30.05.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99027730.A01/דז/