מיכל זלמנוביץ נ. מפקד יחידת מיטב

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2772/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: מיכל זלמנוביץ' נ ג ד המשיבים: 1. מפקד יחידת מיטב 2. מחלקת יעוץ וחקיקה בפרקליטות הצבאית 3. ועדת פטור לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות הביטחון 4. ועדת ערר לפי סעיף 39 (ג) לחוק שירות ביטחון עתירה למתן צו על תנאי; תגובה מקדמית; תגובת העותרת לתגובה בשם העותרת: בשם המשיבים: עו"ד שמואל הורביץ; עו"ד נדב גדליהו עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה בהחלטת המשיבים שלא לפטור את העותרת משירותה הצבאי מטעמים שבמצפון ושבהווי משפחתי דתי, או מטעמים שבהכרה דתית, מכוח סעיפים 39(ג) ו-40 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: החוק). העובדות הצריכות לעניין 1. העותרת, ילידת שנת 2004, עלתה מלטביה לישראל בגיל 15 (אך בתגובת המשיבים הובהר כי העותרת נולדה בישראל). העותרת התחנכה בבית ספר חילוני, וזאת לטענתה, בשל קשיי שפה שלא אפשרו לה ללמוד בבית ספר דתי. ביום 27.12.2020 נקראה העותרת לבצע הליכים לקראת גיוסה לשירות ביטחון (להלן: הצו הראשון). ביום 16.3.2021 נשלח לעותרת צו לפיו מועד גיוסה נקבע ליום 24.7.2022 (להלן: צו הגיוס הראשון). מועד זה נדחה מספר פעמים ונקבע ליום 29.8.2022. ביום 19.6.2022 התקבל אצל המשיבים תצהיר העותרת, אשר אומת ביום 19.5.2022 על ידי בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, לפיו טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת בשירות ביטחון, כאמור בסעיף 40(א) לחוק (להלן: תצהיר ההכרה הדתית). מאחר שהמועד האחרון להגשת התצהיר בעניינה של העותרת היה 90 ימים לפני מועד גיוסה, קרי עד ליום 24.4.2022 לעמדת המשיבים, נקבע כי התצהיר הוגש באיחור וכי נדרש לבחון אם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את קבלתו על אף האיחור (תקנה 4(ב) לתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות ההכרה הדתית)). העותרת זומנה במספר מועדים לראיונות דת, אליהם לא התייצבה. ביום 26.7.2022 יצרה העותרת קשר עם רשויות הגיוס בבקשה לדחות את המועד האחרון שנקבע עבורה לראיון דת, ובשיחה הובהר לה כי ראשית עליה לפרט את הטעמים המיוחדים המצדיקים את קבלת תצהירה באיחור. באותו היום, 26.7.2022, פנתה העותרת לרשויות הגיוס ופירטה את טעמיה לבקשת הפטור מגיוס. ביום 4.8.2022 התקבלה החלטת סגן מפקד לשכת גיוס תל השומר הדוחה את בקשת העותרת, זאת מכיוון שלא הוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים את הגשת התצהיר באיחור. העותרת עודכנה על החלטה זו כאשר התייצבה בלשכת הגיוס ביום 10.8.2022, וכן, בשיחה טלפונית ביום 24.8.2022, שבה אף נמסר לעותרת כי באפשרותה להגיש ערעור על ההחלטה. 2. ביום 25.8.2022, ארבעה ימים טרם גיוסה, פנתה העותרת לרשויות הגיוס באשר לתצהיר ההכרה הדתית שהגישה, ובנוסף, הגישה בקשה למתן פטור מטעמי מצפון או מטעמים שבהווי משפחתי דתי מכוח סעיף 39(ג) לחוק, וצירפה אליה תצהיר (להלן: תצהיר הווי משפחתי דתי). מכיוון שהמועד האחרון להגשת התצהיר בעניינה של העותרת היה מועד התייצבותה לצו הראשון, קרי עד ליום 27.12.2020, התצהיר הוגש באיחור (תקנה 5(א) לתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות הווי משפחתי דתי)). ביום 28.8.2022 עודכנה העותרת כי בקשתה לפי סעיף 39(ג) הועברה לבחינת ועדת הפטור על אף שהוגשה באיחור ניכר, ומועד גיוסה של העותרת נדחה ליום 27.12.2022. ביום 29.9.2022 התייצבה העותרת בפני ועדת הפטור, ומפרוטוקול הוועדה עלה, בין היתר, כי העותרת למדה בבית ספר חילוני; כי במהלך לימודיה לא שמרה מצוות אך חזרה לאורח חיים דתי שנה וחצי עובר לראיון; כי היא מתגוררת עם אביה אשר מנהל אורח חיים חילוני; וכי אחיה ואחותה שירתו בצבא. ביום 7.11.2022 נשלחה לעותרת החלטת הוועדה לפיה: "ההורים גרושים והבת מתגוררת עם האב אשר אינו דתי. אחיה ואחיותיה התגייסו לצה"ל. המלש"בית למדה בבי"ס חילוני, גרה בבית חילוני, אמנם שומרת שבת ומתחזקת. במידה ותרצה – יכולה לבקש להגיע לראיון הכרה דתית". ביום 20.11.2022 הגישה העותרת ערר על החלטה זו לוועדת הערר שהוקמה מכוח סעיף 39(ד) לחוק (להלן: ועדת הערר). העותרת עודכנה כי ועדת הערר תכונס בעניינה ביום 21.12.2022 ומועד גיוסה נדחה ליום 1.5.2023. בפני ועדת הערר נשמעו פעם נוספת עדויות העותרת ואמה. כאשר העותרת נשאלה מה היא עושה בבוקר היא השיבה "יש לי תפילין". כמו כן, העותרת לא ידעה להסביר את משמעות חג החנוכה, ולא הייתה בטוחה אילו תפילות נערכות ביום השבת. בו ביום, 21.12.2022, ניתנה החלטת ועדת הערר לפיה "הועדה לא התרשמה כי טעמים שבמצפון דתי / הווי משפחתי דתי מונעים שירותך בצה"ל". ביני לביני, בימים 31.10.2022, 27.11.2022 ו-26.12.2022, פנתה העותרת לרשויות הגיוס באשר לבקשתה לפי סעיף 40 לחוק. ביום 22.1.2023 השיבו רשויות הגיוס לפניותיה של העותרת במאוחד – הובהר לה כי בקשתה לפי סעיף 40 נדחתה לאחר שתצהירה הוגש באיחור ומבלי שהוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, וכי אף לפנים משורת הדין, עניינה של העותרת הועבר לבחינה נוספת של סגנית מפקד יחידת מיטב, אשר לא ראתה לנכון לשנות מההחלטות הקודמות; וכי בקשתה לפי סעיף 39(ג) נידונה בפני ועדת הפטור וועדת הערר ונדחתה, ומשכך אין מקום להמשיך ולדון בה. ביום 29.1.2023 פנה בא-כוח העותרת פעם נוספת לגורמי הגיוס בבקשה לבחון פעם נוספת את בקשות העותרת, ולמחרת פנייתו נדחתה. על רקע זה הוגשה העתירה דנן. תמצית טענות הצדדים 3. באשר לבקשה לפי סעיף 40 לחוק, טענה העותרת, בין היתר, כי היא כלל לא ידעה על צו הגיוס הראשון שנשלח בעניינה, ולכן יש לחשב את מניין הימים להגשת התצהיר ביחס לצו הגיוס מיום 29.8.2022 כך שתצהירה הוגש בזמן; כי גם אם התצהיר הוגש באיחור, הרי שהיה מקום לקבלו בשל טעמים מיוחדים; וכי תצהירה של העותרת נפסל מבלי שנעשה לה ראיון דת, וחרף ההמלצות שהוגשו בעניינה. באשר לבקשה לפי סעיף 39(ג), נטען כי התרשמות הוועדה לפיה לא קיים הווי משפחתי דתי המונע את גיוסה של העותרת התבססה על נתונים שגויים, ובין היתר, כי העובדה שאחיה של העותרת התגייסו אינה מעידה על יכולתה של העותרת להתגייס; כי ועדת הפטור דנה רק בטענה להווי משפחתי דתי אך לא עסקה כלל בטענה לפטור ממצפון; וכי נימוק ועדת הערר היה לקוני ודל. לצד העתירה הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים וצו ארעי, ובהחלטתי מיום 4.4.2023 נכתב כי "יש להצר על כך שהעתירה מוגשת כמעט ב'דקה התשעים' [...] בשלב זה, ניתן צו ארעי הדוחה את גיוסה של העותרת עד למתן החלטה אחרת". 4. בתגובת המשיבים נטען כי דין העתירה להידחות על הסף בשל השיהוי שנפל בהגשתה – ארבעה חודשים לאחר מתן החלטת ועדת הערר, חודשיים ממתן המענה האחרון בעניינה של העותרת על ידי רשויות הגיוס, ופחות משלושה שבועות לפני מועד גיוסה. לגופם של דברים, באשר לבקשה לפי סעיף 40 לחוק, נטען בעיקרם של דברים, כי תצהיר העותרת הוגש באיחור כיוון שיש למנות את 90 הימים מצו הגיוס הראשון, וכי לא הוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים את קבלתו על אף האיחור; כי בהתאם לדין, שליחת הצו למען המגורים הקבוע של העותרת מקימה חזקה לפיה הצו הגיע לידיעתה ועל כן טענותיה בנושא, דינן להידחות; כי בכל מקרה, נתון לרשויות הגיוס שיקול דעת ועצם הגשת התצהיר אינו מקנה פטור אוטומטי; וכי לפנים משורת הדין עניינה של העותרת נבחן בשנית על ידי סגנית מפקד יחידת מיטב, ונדחה. באשר לתצהיר שהוגש לפי סעיף 39(ג), נטען כי אף הוא הוגש בשיהוי ניכר מהמועדים הקבועים בחוק ובתקנות; כי בקשתה של העותרת נבחנה לגופה על אף האיחור על ידי ועדת הפטור וועדת הערר, אך מהראיות שהוצגו בפניהן לא נמצא כי קיימים טעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי המצדיקים את מתן הפטור; וכי על פניו, הגשת הבקשה לפי סעיף 39(ג) נראית כניסיון של העותרת לשפר את עמדתה באופן שיכול לעלות לכדי חוסר תום לב. 5. בתשובתה, חזרה העותרת על טענותיה, ובין היתר, כי אפילו ועדת הפטור טענה כי יש לאפשר לעותרת לפנות להליך של פטור מטעמים שבהכרה דתית; כי גם אם נקבל את טענת המשיבים ביחס לדתיותה של העותרת, הרי שאורח החיים המשפחתי שבו גדלה מצדיק את מתן הפטור; כי העותרת עולה חדשה ועל כן מתקשה בשפה העברית, ואין להיצמד לטעויותיה הלשוניות בפני הוועדה, אשר ברור כי נבעו מקושי שפתי גרידא; וכי מועד הגשת העתירה אינו עולה כדי שיהוי. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בעתירה, בנספחיה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהעדר עילה להתערבותנו. 7. ראשית, העתירה הוגשה רק לאחר כחודשיים מיום מתן המענה האחרון של רשויות הגיוס, ו-19 ימים בלבד טרם מועד גיוסה של העותרת. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 4.4.2023, יש להצר על כך שהעתירה הוגשה ב"דקה התשעים", ולא למותר לציין כי הגשת העתירה בעיכוב כאמור עשויה לעלות כדי שיהוי המצדיק את דחייתה על הסף (ראו למשל בג"ץ 2638/22 פלונית נ' משרד הביטחון (22.6.2022)). על כל מקום, לא ראיתי להידרש לטענה זו בהרחבה שכן כפי שיובהר בהמשך, לא מצאתי עילה להתערבותנו בהחלטות הרשות. 8. כידוע, "חובת השירות הצבאי בישראל היא חובה המוטלת על כל אזרחי המדינה באופן שוויוני – למעט החריגים הקבועים בחוק שירות ביטחון" (בג"ץ 739/15 כליפה נ' שר הביטחון, פסקה 11 (15.10.2015) (להלן: עניין כליפה)). העותרת הגישה תחילה בקשה לפטור משירות צבאי לפי סעיף 40 לחוק, ובשלב מאוחר יותר הגישה בקשה נוספת לפי סעיף 39(ג) לחוק, ואדרש עתה לכל אחת מן הבקשות הללו. פטור לפי סעיף 40 לחוק 9. סעיף 40 לחוק קובע את התנאים לקבלת הפטור מטעמים שבהכרה דתית, כלהלן: "40. (א) מיועדת לשירות בטחון שהצהירה בכתב לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בפני שופט או דיין בבית דין רבני, שלושה אלה: (1) טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון; (2) היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו; (3) היא אינה נוסעת בשבת – תהא פטורה מחובת שירות בטחון לאחר שתמסור את התצהיר, באופן ובמועד שייקבעו בתקנות, לפוקד שהוסמך לכך". מועמדת לשירות ביטחון (להלן: מלש"בית) המעוניינת לקבל פטור משירותה, נדרשת להגיש תצהיר בדבר התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים ונפרדים, המנויים בסעיף (ע"פ 54/81 רוזן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 821, 833 (1981)). את התצהיר על המלש"בית להגיש בהתאם למועדים הקבועים בתקנה 4 לתקנות ההכרה הדתית, ולעניינו רלוונטית תקנה 4(א)(1): "היום התשעים לפני היום שנקבע להתיצבותה לשירות בטחון". כאן נפלה מחלוקת בין הצדדים: העותרת טענה כי מועד גיוסה הקובע הוא יום 29.8.2022 – משכך, המועד האחרון להגשת התצהיר היה ביום 30.5.2022 – ועל כן היא הגישה את תצהירה בזמן, ביום 19.5.2022; לעומת זאת, המשיבים טענו כי מועד גיוסה המקורי של העותרת היה ביום 24.7.2022 – קרי, שהמועד האחרון להגשת התצהיר היה ביום 25.4.2022 – והתצהיר נקלט אצל רשויות הגיוס אך ביום 19.6.2022. במחלוקת האמורה הצדק עם המשיבים. לתגובה המקדמית צורפה תעודת עובד ציבור התומכת בכך שצו הגיוס ליום 24.7.2022 הונפק כדין; ולפי סעיף 55 לחוק, שבו נקבעו דיני ההמצאה של צווי הגיוס, כל עוד לא הוכח אחרת, חזקה על העותרת כי צו הגיוס הגיע לידיעתה אם נשלח למען המגורים הקבוע שלה. משכך, התצהיר הוגש באיחור. יובהר כי גם אם התצהיר היה מוגש בזמן, הרי שעדיין קיים שיקול דעת לרשויות הגיוס, גם אם היקפו מצומצם, ואין לראות בהגשת תצהיר כשלעצמה כמקנה פטור אוטומטי (עניין כליפה, פסקה 12; בג"ץ 5966/21 סולימן נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 15 (24.2.2022) (להלן: עניין סולימן)). 10. מכל מקום, משהתצהיר הוגש באיחור, חלה עליו תקנה 4(ב) לתקנות ההכרה הדתית: "(ב) פוקד מוסמך רשאי לקבל את התצהיר במועד מאוחר מהמועד האמור בתקנת משנה (א), אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים". בקשת העותרת נבחנה על ידי סגן מפקד לשכת גיוס תל השומר, אשר לא מצא כי הוצגו טעמים מיוחדים לקבלתה באיחור, כאמור. זאת ועוד, סגן מפקד לשכת הגיוס מצא כי אף לגופו של עניין, העותרת לא עמדה בתנאים המנויים בסעיף 40 לחוק, שהם כאמור, תנאים נפרדים ומצטברים. העובדה כי העותרת שומרת שבת אינה מספיקה כשלעצמה, והחלטת רשויות הגיוס התקבלה על סמך מכלול הנסיבות, ובין היתר, בהתחשב בכך שהעותרת למדה בבית ספר חילוני. 11. העותרת הלינה על כך שלא התקיים בעניינה ראיון פרונטלי, שאם היו מקיימים ראיון כזה – לטענתה, היו נוכחים לדעת כי מדובר בנערה דתייה שומרת מצוות. ראשית, משנמנעה העותרת מלהתייצב מספר פעמים לראיונות דת שנקבעו לה, אין לה להלין אלא על עצמה, ואין לראות בכך פגם בהתנהלות המשיבים (ראו והשוו: בג"ץ 1448/21 פלונית נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 23 (4.10.2021) (להלן: עניין פלונית)). יתרה מכך, לעותרת ניתנה הזדמנות להתבטא בעל-פה, גם אם במסגרת הליך מקביל, וכבר שם צפו פערים בידיעת העותרת את אורחות החיים הדתיים. הגם שאני מוכן לקבל את טענת העותרת כי התבטאותה באשר ל"תפילין" נבעה מקשיי שפה כעולה חדשה, אין בידי לקבל הסבר זה בכל הנוגע לחוסר ידיעתה על משמעות חג החנוכה או באשר לתפילות הנערכות ביום שבת. 12. לכך יש להוסיף, כי לטענת העותרת התחזקותה והתקרבותה לדת אירעה בשנה וחצי האחרונות. ככלל, "על מנת להצדיק את מתן הפטור נדרש להוכיח אורח חיים דתי משמעותי לאורך זמן, ולא התחזקות רגעית או חזרה פתאומית אל הדת, סמוך לפני מועד הגיוס" (עניין פלונית, פסקה 35). אשר על כן, ובהתבסס על מכלול השיקולים, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת רשויות הגיוס באשר לבקשה לפי סעיף 40 לחוק. פטור לפי סעיף 39(ג) לחוק 13. סעיף 39(ג) לחוק קובע כי "יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות". גם במסלול זה על המלש"בית להגיש תצהיר והמועדים לכך קבועים בתקנה 5 לתקנות הווי משפחתי דתי. בענייננו, המועד האחרון להגשת התצהיר היה במועד שבו נערך לעותרת צו ראשון, הוא יום 27.12.2020. אין חולק כי תצהירה של העותרת הוגש באיחור ניכר, בחלוף כשנה וחצי מהמועד הקבוע בתקנות. 14. לפנים משורת הדין, ועל אף שלא הוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים את קבלת התצהיר באיחור, החליטו רשויות הגיוס לבחון את בקשתה של העותרת לגופה. לעותרת נערכו שתי ועדות, האחת בפני ועדת הפטור והשנייה בפני ועדת הערר, בהן ניתנה לה ולאימה הזדמנות לשטוח טענותיהן. כידוע, "הפטור מטעמי מצפון הניתן לאשה מכח הדין נועד להגן על מעמדן של נשים בעדות מסורתיות אשר על פי תפיסת בני העדה שירותן בצבא אינו מתיישב עם שמירה על כבודן וצניעותן, ופעמים אף סותר הוראות מפורשות בציוויי הדת החלים עליהן" (בג"ץ 2383/04 מילוא נ' שר הבטחון, פסקה 13 (9.8.2004)). מן הראיות שהוצגו בפני הוועדות – ובהן העובדה כי העותרת למדה בבית ספר חילוני; כי העותרת מתגוררת אצל אביה החילוני; וכי לעותרת אח ואחות אשר שירתו בצבא – לא עלה כי העותרת נכנסת בגדרה של עילת הפטור. משיקולים אלה ממש, גם אני לא מצאתי כי יש מקום להתערב בשיקול הדעת של רשויות הגיוס או כי נפל פגם בהתנהלותן. 15. לכך יש להוסיף, כי העותרת הגישה בקשה לפי סעיף 39(ג) לחוק רק לאחר שבקשתה לפי סעיף 40 לחוק נדחתה, וארבעה ימים בלבד לפני מועד גיוסה אז. בזהירות הנדרשת, אעיר כי יש בכך משום ניסיון לערוך "מקצה שיפורים", והדבר מעורר תמיהה בנוגע לאמיתות הצהרות העותרת (עניין סולימן, פסקאות 28-27). סוף דבר 16. לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות רשויות הגיוס באשר לבקשות העותרת לפטור אותה משירותה הצבאי, ואף לגופן של החלטות, לא מצאתי כי מתעוררת עילה להתערבותי בהן. אשר על כן, דין העתירה להידחות. הצו הארעי שניתן ביום 4.4.2023 – מבוטל. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ה בחשון התשפ"ד (‏9.11.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23027720_E05.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1