יובל אבני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2771/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2771/02 ע"פ 3394/02 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 2771/02: יובל אבני המערער בע"פ 3394/02: מיכה הוכמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.2.02 בת.פ. 256/97 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' משל (שהם) תאריך הישיבה: י"ב בכסלו התשס"ה (25.11.2004) בשם המערער בע"פ 2771/02: עו"ד דרור מקרין ועו"ד איילת דואן בשם המערער בע"פ 3994/02: עו"ד דוד מועלם בשם המשיבה: עו"ד הדס גדנקן-שפיר פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' משל (שהם)) בניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), בשילוב עם סעיף 25 לחוק; בשימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 420 לחוק, בשילוב עם סעיף 418 לחוק; ובקשירת קשר לבצע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק. על המערער בע"פ 2771/02 (להלן: המערער 1 או אבני) נגזרו 36 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן קנס בסך 100,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו. על המערער בע"פ 3394/02 (להלן: המערער 2 או הוכמן) נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן קנס בסך 40,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו. הערעורים מופנים נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונשים שהושתו על המערערים. רקע עובדתי 2. המערער 1 הינו יזם מתחום ההיי-טק, אשר רכש בזמנו החופשי בקיאות בנושא של זכויות היסטוריות במקרקעין, ואילו המערער 2 היה בתקופה הרלוונטית עורך דין ותיק. על פי העובדות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המערערים קשרו קשר לקבל במרמה בנסיבות מחמירות בעלות על קרקע בצפון תל-אביב ששטחה כ- 4,629 מ"ר בשווי של מיליוני שקלים (להלן: הנכס), אשר מהווה חלק מחלקה מס' 1, בגוש 6896, הידועה בשם "הגוש הגדול". לשם כך, נפגשו שני המערערים במשרדו של המערער 2 בשלהי שנת 1993 עם אדם בשם בנימין דני (להלן: בנימין), אשר היה לקוחו של המערער 2 מזה שנים. בפגישה זו סוכם כי בנימין יגייס אדם מבוגר יליד הארץ על מנת שיתחזה לבעל הנכס, אשר רכש כביכול את הנכס בשנת 1947 מבעליו הרשומים, עזיזה דאוד יעקוב, שנפטרה זה מכבר (להלן: המנוחה). בנימין אכן גייס בסוף שנת 1993 אדם בשם שמואל בן אהרון (להלן: בן אהרון) על מנת שימלא תפקיד זה. במסגרת קנוניית המרמה, השיגו המערערים צילום של ייפוי כוח כוזב, הנחזה להיות יפויי כוח מס' 61/47, שלפיו העבירה כביכול המנוחה את הנכס לבן אהרון. כן פנו המעורבים בקנוניה אל נוטריון בשם יהודה פרידן (להלן: פרידן) וביקשו ממנו כי ייתן לייפוי הכוח הכוזב, שהיה מסמך מצולם, אישור נוטריוני כאילו הוא נאמן למקור, ופרידן נענה לבקשתם על אף שהמסמך המקורי מעולם לא הוצג בפניו. כמו כן, השיגו המערערים תצהיר כוזב הנושא את התאריך 31.10.90, שנתן לכאורה אחד מלקוחותיו של המערער 2, לוטפי דרוויש נבולסי (אשר נפטר בתחילת פברואר 1993) (להלן: נבולסי), לפיו הוא הכיר אישית את המנוחה וידוע לו כי מכרה את הנכס לבן אהרון. המערער 2 אף החתים ביום 31.5.94 לקוח שלו בשם חיים זדה על תצהיר כוזב, שלפיו הוא מכיר את בן אהרון שנים רבות והוא יודע כי אמו של בן אהרון רכשה עבורו מגרשים, לרבות קרקע בגוש הגדול. בנוסף הוחתם בן אהרון על שורה של תצהירים כוזבים, בהם נטען, בין היתר, כי הנכס נרכש עבורו מן המנוחה על ידי אמו. עוד עולה מעובדות פסק הדין כי המערער 1 שכר את שירותיהם של עורכי הדין דורון בן ארצי ודניאלה באר על מנת שיטפלו עבורו ועבור המערער 2 בהעברת הזכויות בנכס לבן אהרון. יצוין כי אין חולק כי עורכי הדין בן ארצי ובאר לא ידעו כי מדובר במרמה ופעלו בתום לב בשם יתר המעורבים. במאי 1993 בדקה עו"ד באר, לבקשת המערער 1, פרטים בלשכת רישום המקרקעין אודות הזכויות בנכס ואף צילמה לו מסמכים אודות נכס זה. ביום 1.5.94 פנה עו"ד בן ארצי אל עו"ד חיים ולנר, הממונה מטעם בית המשפט על רישום הזכויות במקרקעין בגוש הגדול, על מנת שהלה יעביר את זכויות המנוחה בנכס לבן אהרון. לפנייה זו צורף ייפוי הכוח הכוזב, האישור הנוטריוני וכן התצהירים הכוזבים. לאחר שעו"ד ולנר, אשר חשד באמיתות המסמכים, סרב להעביר את הזכויות בנכס על שם בן אהרון, פנו המערערים, ביום 19.1.95, לבית המשפט המחוזי בהמרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי על בעלות בן אהרון בנכס. במסגרת ההמרצה האמורה הוגשו לבית המשפט שורה של תצהירים כוזבים נוספים. כמו כן פנה עו"ד בן ארצי, בשם בן אהרון, אל האפוטרופוס הכללי בבקשה לבטל את צו הניהול שנתבקש לגבי הנכס בבעלות המנוחה. אף במסגרת פניה זו הוגשו תצהירים כוזבים. ביום 25.5.95 הגיש עו"ד ולנר תלונה רשמית למשטרת ישראל בגין ניסיון לקבלת קרקע בטענות שווא ועל סמך יפויי כוח שהינו לכאורה מזויף. בשלהי חודש נובמבר 1995 עצרה המשטרה לחקירה את החשודים כמעורבים בפרשה, ובכלל זה את המערערים. שניים מהמעורבים העיקריים בפרשה - בנימין ובן אהרון - הודו בחלקם בפרשה טרם שמיעת הראיות במשפטם של המערערים. עם בנימין נחתם הסכם עד מדינה, ואילו בן אהרון הועמד לדין והורשע, ביום 26.4.98, בעבירות של סיוע לקבלת דבר במרמה, שבועת שקר, והתחזות כאדם אחר. על בן אהרון נגזרו 8 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 400 ש"ח. שני המערערים הועמדו לדין בכתב אישום אחד, אשר ייחס להם, בין היתר, עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן עבירות נוספות שמחלקן חזרה התביעה. בין עדי התביעה במשפטם של המערערים העידו גם בן אהרון ובנימין. נבולסי ופרידן, לעומת זאת, נפטרו בינתיים ולפיכך גרסאותיהם לא עמדו לרשותו של בית המשפט במשפטם של המערערים. נבולסי נפטר עוד לפני תחילתה של חקירת המשטרה, ואילו פרידן נפטר לאחר מסירת הודעתו במשטרה ולפני שמיעת הראיות במשפטם של המערערים. יצוין כי בכתב האישום נכלל פרידן ברשימת עדי התביעה, אולם, בשל פטירתו ובשל התנגדותו של המערער 2 להצגת האמרה שמסר פרידן במשטרה, לא הובאה גרסתו בפני בית המשפט קמא. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. המערערים לא חלקו בפני בית המשפט קמא על כך שאכן הייתה קנוניה להשיג במרמה את הנכס האמור ועל כך שהמסמכים והתצהירים אשר הציגו את בן אהרון כמי שרכש את הנכס מהמנוחה היו כוזבים; אלא שכל אחד מהמערערים טען כי לא היה מודע לקנוניה וכי סייע למעורבים האחרים בתום לב, בחושבו שמדובר בעסקה כשרה. כמו כן טען כל אחד מהמערערים כי לא היה מיוזמי העסקה, וכי מידת מעורבותו בעסקה ומידת תרומתו להוצאתה לפועל הייתה קטנה ביותר. השאלה העיקרית שעמדה אפוא במחלוקת בפני בית המשפט קמא הייתה שאלת היסוד הנפשי של המערערים (ובפרט השאלה האם ידעו על המרמה שבניסיון השגת הנכס) ושאלת חלקו של כל אחד מהמערערים בפרשה. בית המשפט קמא דחה מכל וכל את גרסתו של המערער 1, לפיה המערער 2 ובנימין הציעו לו לסייע להם בבירור הזכויות בנכס ובמכירתו והוא עשה כן בתום לב. בפסק דין ארוך ומפורט ניתח בית המשפט את הראיות נגד המערער 1, כמו גם את הראיות התומכות לכאורה בגרסתו, והגיע למסקנה כי "אבני עמד בטבורה של קנוניית המרמה, וסביר כי אף היה יוזמה" (ע' 214 להכרעת הדין). בית המשפט עמד על כך שעד המדינה בנימין סיפק עדות ישירה לפיה המערער 1 ידע על המרמה שבניסיון להעברת הנכס ואף התנהג כיוזמו של ניסיון זה. יחד עם זאת, עמד בית המשפט על הבעייתיות הרבה הטמונה בעדותו של עד מדינה זה, בין היתר בשל החשש כי עד זה, אשר אוהד את המערער 2 וזועם על המערער 1, מטה את האמת על מנת לסייע לראשון על חשבון האחרון. לפיכך קבע בית המשפט כי יש להתייחס לעדות זו בזהירות רבה במיוחד וייחס לה אך משקל מועט ביותר בכל הנוגע לפרטים המפלילים את המערער 1. את ההרשעה ביסס, אפוא, בית המשפט בעיקר על ראיות חיצונית לעדות זו. בית המשפט קבע כי קיימות מספר ראיות נסיבתיות ברורות התומכות למעלה מספק סביר במסקנה המרשיעה. כך, בין היתר, העובדה שהמערער 1 אמור היה לזכות בחלק הארי של התמורה שתתקבל בעקבות מימוש קנוניית המרמה והעובדה שלא סיפק הסבר לכך ואף שיקר במשטרה לגבי הסכום שהיה אמור לקבל. כך למשל, העובדה שהמערער 1 שלח את עו"ד באר במאי 1993 לבדוק את מסמכי הנכס בלשכת רישום המקרקעין, בעוד שעל פי הודעתו במשטרה ולפי עדותם של בנימין ובן אהרון מעורבותם בקנוניית המרמה החלה רק בסוף אותה שנה. כך גם העובדה שברשות המערער 1 נתפס העתק ייפוי הכוח המזויף שהוא לב קנוניית המרמה והוא לא אמר אמת לגבי אופן הגעת מסמך זה לידיו. כן ציין בית המשפט כי המערער 1 שיקר לידידו הוותיק, עו"ד בן ארצי, ביחס לדרך בה הגיעה אליו "העסקה" וקבע כי שקר לא מוסבר זה מעורר חשד שהמערער ידע שמדובר בעסקה לא כשרה. בית המשפט קבע כי המערער 1 לא הצליח לספק הסבר לראיות נסיבתיות אלה וכי "הסבריו היו מלווים באי-אמירת אמת, בלשון המעטה, בסתירות, או בהסברים שאינן [כך במקור] סבירים לחלוטין" (ע' 213 להכרעת הדין). בית המשפט אף קבע כי שקריו של המערער 1 ביחס לייפוי הכוח, ביחס למידת מעורבותו בניסיונות לקבלת הנכס ובעיקר בקשר לפעילויותיו להשגת תצהירים כוזבים התומכים בבקשה שהוגשה לבית המשפט, מהווים תמיכה נוספת לראיות נגדו. ביחס לשקרים אלה קבע בית המשפט כי אלה עומדים בתנאים שנקבעו בפסיקה לכך שהשקר כשלעצמו יקבל מעמד ראייתי עצמאי. מנגד עמד בית המשפט על הראיות התומכות לכאורה בגרסת המערער 1: העובדה שברשותו נתפסו, באופן מסודר, עשרות מסמכים מפלילים שהוא לא ניסה להשמידם או להסתירם, על אף שהיה בידו סיפק לעשות זו; ותמליל שיחת הדיבוב בינו לבין בנימין. אולם, בית המשפט הגיע למסקנה כי אין בראיות אלו כדי להחליש את המסקנה המרשיעה נגד המערער 1. אשר למערער 2, בית המשפט קמא דחה מכל וכל אף את גרסתו, לפיה לא היה מעורב כלל במעשי המרמה ומעשיו התמצו באימות תצהירים בתום לב. בית המשפט קבע כי נגד המערער 2 הצטברה שורה של ראיות המעידות על מעורבותו בקנוניית המרמה. כך למשל, מסמכים שנמצאו במשרדו המעידים על מעורבותו בקנוניית המרמה; ההתכתבות בינו לבין המערער 1; וכן העובדה שהוא חתום על תצהירו הכוזב של נבולסי כמאמת, וכי מסר גרסאות סותרות לעניין זה. כך גם מעורבותו בקבלת האישור הנוטריוני הכוזב מעו"ד פרידן ומעורבותו העמוקה בקשר לתצהירים הכוזבים של זדה ובן אהרון וניסיונו להכחיש מעורבות זו. בית המשפט אף קבע כי סכום התמורה שהיה אמור מערער זה לקבל (אף שהוא נמוך יחסית לחלקו של המערער 1) אינו מתיישב עם טענתו שכל חלקו היה אימות תצהירים תם לב. כן קבע בית המשפט כי המערער 2 הוא זה שיזם את המפגש הראשון בין המערער 1 לבנימין, אשר נערך במשרדו. בית המשפט קבע כי גרסאותיו של המערער לגבי הפרטים המפלילים שהצטברו נגדו "מתאפיינות בסתירות, בעדויות כבושות ולעתים מצאתי, כי תהום מפרידה בינן לבין האמת" (ע' 220 להכרעת הדין). כן קבע בית המשפט כי במקרה דנן מתקיימים היסודות שנקבעו בפסיקה למתן מעמד ראייתי עצמאי לשקריו של הנאשם בבית המשפט. בית המשפט הגיע אפוא "למסקנה חד-משמעית כי הוכמן ידע (או, לכל הפחות, עצם עיניו) אל מול האפשרות, כי הוא מקדם במעשיו, ניסיון לקבל דבר במרמה" (ע' 220 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי אין ספק שהמערער 2 ידע שלבן אהרון אין זכויות חוקיות בנכס, שמהערער 2 ידע שהוא עוזר בפעולותיו לקבלת דבר במרמה וכי התכוון לעשות את שעשה. על כן קבע בית המשפט כי אין ספק שהמערער 2 ידע שהוא חלק מקנונית מרמה בה מעורבים בן אהרון, בנימין והמערער 1 וכי התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. אשר לחלקו של מערער זה בפרשה, קבע בית המשפט כי "מעשיו של הוכמן היו מהותיים לביצוע המרמה והוא הווה ציר מרכזי בהשגת מרבית התצהירים, אשר היו הכרחיים לתהליך הנסיון לקבלת הזכויות בנכס, קרי, תצהיריהם של נבולסי, זדה ובן-אהרון. כך גם מעורבותו בהשגת האישור הנוטריוני הכוזב מעו"ד פרידן" (ע' 227 להכרעת הדין. ההדגשות במקור). בית המשפט קבע כי המערער 2 היה ממוקם במעגל הפנימי של ביצועה וקידומה של העבירה וכי הייתה לו שליטה על הביצוע. לפיכך, קבע בית המשפט כי אף שלא הוכח שהמערער 2 טען בעצמו עובדה שקרית בפני מאן דהוא, מעשיו אינם מתמצים בסיוע, אלא יש לראותו כמבצע בצוותא של עבירת קבלת דבר במרמה. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את שני המערערים בניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בשימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ובקשירת קשר לבצע פשע, כמפורט בפסקה 1 לעיל. בגזר דינו עמד בית המשפט קמא על הנסיבות המחמירות במקרה דנן, לרבות היקף פעולות המרמה, מספר המרומים, התחכום שבעשיית מעשי המרמה, השימוש השיטתי והמודע במסמכים מזויפים והסכום הגבוה אותו היו אמורים המערערים (ובעיקר המערער 1) לקבל. כן נתן בית המשפט משקל משמעותי לעובדה שלאחר שהתקשו להוליך שולל את עו"ד ולנר, הממונה מטעם בית המשפט לרישום בעלי הזכויות בגוש הגדול, ואת האפוטרופוס הכללי, ניסו הם ללא בושה ובעזות מצח להוליך שולל את בתי המשפט בשורה של הליכים. בית המשפט קמא קבע כי מעשים אחרונים אלו, כשלעצמם, מצדיקים הטלת עונש כבד ומרתיע על המערערים. מנגד, קבע בית המשפט כי הנסיבה המקלה המרכזית העומדת לזכות המערערים הנה פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ועד לגזירת דינם. בית המשפט ציין כי חלקם הכולל של המערערים בהתארכות הזמן עד לגזירת דינם קטן יחסית ולפיכך נתן משקל ממשי לקולה לנסיבה זו. בית המשפט התייחס גם לטענות המערערים לעניין מצבם הבריאותי וגילו של המערער 2, אך לא ראה להעניק משקל רב לשיקול זה. לחובתו של המערער 1 זקף בית המשפט גם את מרכזיותו בניסיון המרמה, אשר באה לידי ביטוי אף בכך שהתמורה שהיה אמור לקבל הייתה גדולה במיוחד; ומנגד הביא בית המשפט בחשבון את עברו הנקי של מערער זה. לעניין המערער 2, עמד בית המשפט על כך שמערער זה צפוי היה לקבל סכום כסף קטן מהסכום לו צפוי היה המערער 1, אולם זקף לחובתו את העובדה שניצל את היותו עורך דין כדי לבצע את מרבית מעשיו במסגרת קנוניית המרמה, תוך שהוא מנצל לשם כך את מאגר לקוחותיו בעבר ובהווה. כן קבע בית המשפט כי מערער זה היה חוליית הקישור שאיגדה יחד את הזוממים וכי הוא שהכיר אישית את כל המעורבים, את החתומים על התצהירים הכוזבים ואת עו"ד פרידן. כן זקף בית המשפט לחובתו את עברו המכביד הכולל הרשעה פלילית קודמת בניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הרשעה בעבירת מס משנת 1984, וכן 10 הרשעות בהליכי משמעת של לשכת עורכי הדין, חלקן בעבירות חמורות של מרמה שיטתית של לקוחותיו. לעניין השיקולים בהטלת הקנס, ציין בית המשפט כי המערערים, אשר לא הביאו כל ראיה בקשר למצבם הכלכלי והסתפקו בטענה סתמית כי מצבם הכלכלי קשה, לא עמדו בנטל ההוכחה לגבי מצבם הכלכלי. נוכח שיקולים אלו ראה בית המשפט קמא להטיל על המערערים עונש מאסר בפועל וכן קנס משמעותי שיפגע קשות בכיסם, "כגמול לתאוות הבצע שגילו במעשיהם" (ע' 14 לגזר הדין); ולפיכך הטיל עליהם את העונשים המפורטים בפסקה 1 לעיל. טענות הערעור 4. באי-כוחו של המערער 1, עורכי הדין דרור מקרין ואיילת דואן, הגישו לנו טיעונים מפורטים בכתב ואף הוסיפו טיעונים מפורטים בעל-פה. בטיעוניהם ביקשו לשכנענו בגרסתו של המערער 1, לפיה יוזמי העסקה היו בנימין, המערער 2 ונבולסי ואילו הוא לא ידע כי מדובר בעסקת מרמה. טענתם העיקרית של באי-כוחו בערעור הינה כי הראייה המרכזית של התביעה נגדו הייתה עדותו של עד המדינה בנימין ומשדחה בית המשפט קמא עדות זו כבלתי מהימנה, לא היה מקום להשתית את הרשעתו על אותן ראיות נסיבתיות שעליהן ביסס בית המשפט את ההרשעה. לטענתם, הסבריו של המערער 1 לכל אחת מהראיות הנסיבתיות הללו הינם סבירים ולמצער מעוררים ספק באשמתו. את עיקר טענותיהם הפנו הם, כפי שיפורט להלן, לעניין המסקנות שהסיק בית המשפט קמא מהעובדה שמערער זה ביקש מעו"ד באר במאי 1993 לבדוק את מסמכי הנכס בלשכת רישום המקרקעין ומן התמורה שאמור היה המערער לקבל. לחלופין, טוענים הם נגד חומרת העונש שהושת על מרשם, אשר אינו נותן, לפי הטענה, משקל מספיק לעובדה שמדובר בניסיון שלא צלח, וכן למצבו הבריאותי של המערער 1 ולחלוף הזמן. בא-כוח המערער 2, עו"ד דוד מועלם, העלה אף הוא טיעונים מפורטים בשם מרשו הן בכתב והן בעל-פה. בטיעוניו מבקש הוא שנקבל את גרסתו של המערער 2, לפיה לא ידע כי מדובר בעסקת מרמה, תוך שהוא מעלה שורה של טענות נגד הממצאים שנקבעו לגבי מרשו בהכרעת הדין, ובעיקר לעניין תצהירו של נבולסי ולעניין התמורה שאמור היה לקבל מערער זה במסגרת העסקה. לחלופין, טוען בא-כוח המערער 2 כי טעה בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער 2 כמבצע בצוותא ולא כמסייע. לטענתו, אפילו אם ייקבע כי המערער 2 עשה את כל הפעולות שיוחסו לו עדיין אין אלו באים אלא בגדר סיוע לעבריין העיקרי. לחלופין, טוען הוא נגד חומרת העונש שהוטל על מרשו, אשר אינו נותן, לטענתו, משקל מספיק לגילו של מערער זה, למצבו הבריאותי ולחלוף הזמן. מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, עו"ד הדס גדנקן-שפיר, כי אין מקום להתערב בממצאים שקבע בית המשפט קמא הן לעניין מעורבותו של המערער 1 והן לעניין מעורבותו של המערער 2 בפרשה. לטענת באת-כוח המשיבה, אין כל רבותא בכך שבית המשפט קמא הרשיע את המערער 1 על סמך מקבץ של ראיות נסיבתיות ולא על סמך עדותו של עד המדינה בנימין. לטענתה, ראיות נסיבתיות אלה בהצטרפותן יחד מובילות למסקנה הגיונית אחת בלבד והיא אשמתו של המערער 1. כן סומכת היא ידיה על הממצאים שקבע בית המשפט קמא לעניין מעורבותו של המערער 2 בפרשה ועל קביעתו של בית המשפט כי מעורבותו של מערער זה הופכת אותו למבצע עיקרי ולא רק למסייע. לעניין הערעור על העונש, טוענת היא כי מדובר בגזר דין מפורט ומנומק היטב, אשר מאזן כראוי בין כל שיקולי הענישה ונסיבותיהם של המערערים. לפיכך, מבקשת היא כי נדחה הן את הערעור על ההרשעה והן את הערעור על העונש. 5. שמיעת הערעור בבית משפט זה נדחתה מספר פעמים על ידי הרכבים שונים ולא נעמוד על גלגולי הדחיות, שחלקן היו מטעמי בית משפט. נציין רק כי בעת הדיון הראשון שנקבע לשמיעת הערעור בפני בית משפט זה, ביום 4.12.02, ביקשו באי-כוח המערער 1 לדחות את הדיון על מנת לאפשר להם להגיש בקשה להגשת אמרתו של פרידן במשטרה כראיה נוספת בערעור. הבקשה להגשת ראיה נוספת בערעור אמנם הוגשה וכן הוגשו תגובותיהם של בא-כוח המערער 2 ובאת-כוח המשיבה, אשר התנגדו לבקשה. הצדדים טענו לעניין זה הן בכתב והן בדיון שהתקיים בפנינו ביום 25.11.04. בקשה זו תדון להלן במסגרת הדיון בטענות הערעור של המערער 1 על הרשעתו. 6. בטרם ניגש לדון בטענות הערעור לגופן, נציין עוד כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 25.11.04 הגיש בא-כוח המערער 1 טיעונים בכתב (וזאת בנוסף לעיקרי הטיעון שהגישו הצדדים עובר לדיון זה), וכי עובדה זו הולידה סדרה של תגובות ובקשות מטעם הצדדים השונים. ביום 1.12.04 הגיש בא-כוח המערער 2 תגובה לטענות המערער 1 בכתב, וביום 2.12.04 הגישה אף באת-כוח המשיבה את תגובתה לטענות המערער 1 בכתב. ביום 8.12.04 הגיש בא-כוח המערער 1 בקשת רשות להגיב על שתי תגובות אלו (ולבקשתו אף צורפה תגובת באת-כוח המשיבה לבקשה). בעקבות זאת, הגיש בא-כוח המערער 2, ביום 13.12.04, "בקשה בכתב להתיר למערער 2 להגיב בכתב לתגובת המערער 1", שבמסגרתה אף ביקש הוא לזמן את הצדדים לדיון נוסף על מנת לאפשר להם להשמיע את טענותיהם באשר לסוגיה זו. למותר לציין, כי אף על בקשה אחרונה זו הוגשו, ביום 15.12.04, תגובתו של בא-כוח המערער 1 ותגובתה של באת-כוח המשיבה. עיינו בבקשות של שני המערערים מיום 8.12.04 ומיום 13.12.04 ובתגובות להן ולא מצאנו כי יש בהן כדי להוסיף לטענות שנטענו כבר בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון ובדיון שנערך בפנינו. כמו כן לא ראינו צורך בשמיעת טענות נוספות בעל-פה. לפיכך, הבקשות נדחות. הגיעה השעה, אפוא, לדון בטענות הערעור לגופן. נדון תחילה בערעורו של כל אחד מן המערערים על הרשעתו ולאחר מכן בערעורים על העונשים שהושתו עליהם. ראשון ראשון ואחרון אחרון. דיון ערעורו של המערער 1 על ההרשעה (ע"פ 2771/02) 7. השאלות שעמדו במרכז המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט קמא ואף עומדות במרכז הערעור, הינן האם המערער 1 ידע כי מדובר בעסקת מרמה ואם כן, מהי מידת מעורבותו בקנוניית המרמה. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי המערער 1 ידע שמדובר בעסקת מרמה ואף הוסיף וקבע כי מערער זה עמד בטבורה של קנוניית המרמה, וסביר כי אף היה יוזמה. הרשעתו של המערער 1 בבית המשפט קמא התבססה כאמור לא על עדותו של עד המדינה כי אם על ראיות נסיבתיות נגד מערער זה. מקובלת עלינו טענת המשיבה כי בעובדה זו כשלעצמה אין כל רבותא, והשאלה הינה האם יש בראיות נסיבתיות אלה כדי לבסס את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. ההרשעה התבססה על מספר ראיות נסיבתיות בהצטרפותן יחדיו, אך נראה כי המערער 1 מתמקד בטיעוניו בשתי הראיות הנסיבתיות המרכזיות שנזקפו לחובתו - פנייתו לעו"ד באר במאי 1993 וחלקו בתמורה שאמורה הייתה להתקבל - ואף אנו נמקד בהן את דיוננו. 8. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי המערער 1 שלח את עו"ד באר במאי 1993 לבדוק את מסמכי הנכס בלשכת רישום המקרקעין, בעוד שמעורבותם של בנימין ובן אהרון בקנוניית המרמה החלה רק בסוף אותה שנה. מכך הסיק בית המשפט כי המערער 1 היה הראשון שהיה מעורב בניסיון להשיג את הנכס. כן קבע בית המשפט כי פנייתו של המערער 1 לעו"ד באר במאי 1993 סותרת את טענתו כי נודע לו לראשונה על העסקה בפגישתו עם בנימין והמערער 2 במשרדו של האחרון בסוף 1993 (ע' 189 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי המערער התקשה להסביר מדוע ביקש את שביקש מעו"ד באר וכי מסר "הסבר מפוקפק וכבוש לראיה מפלילה זו" (ע' 209 להכרעת הדין). לפיכך קבע בית המשפט כי "שליחת עו"ד באר, עוד בחודש מאי 1993, אל לשכת רישום המקרקעין, עומדת לרועץ בפני גרסת ההגנה של אבני" (ע' 190 להכרעת הדין). יצוין כי בית המשפט התייחס לטענה נוספת של באת-כוח המדינה לגבי ראיה נסיבתית זו, לפיה המסמכים שביקש המערער 1 מעו"ד באר היוו את "חומר הגלם" להכנת ייפוי הכוח המזויף (בהתבסס על ההנחה כי ייפוי הכוח המזויף הוכן על פי מסמכים אמיתיים שהתייחסו לנכס, ובין היתר ייפוי הכוח 60/47 השייך לעסקה אמיתית שביצעה המנוחה). ברם, לעניין טענה זו קבע בית המשפט כי "טענה זו - גם אם אינה נשמעת כמופרכת, לא הוכחה כדבעי" (ע' 190 להכרעת הדין), ולפיכך נמנע מלייחס למערער 1 מעורבות בזיוף ייפוי הכוח. באי-כוח המערער 1 טוענים כי שגה בית המשפט קמא עת שהסיק מפנייתו לעו"ד באר במאי 1993 כי מערער זה היה הראשון שהיה מעורב בניסיון להשיג את הנכס. לעניין זה טוענים הם כי יוזמי הקנוניה היו נבולסי, בנימין והמערער 2 ואילו המערער 1 סופח לפרשה כמסייע תמים בשלב מאוחר יותר. לטענתם, בהתחשב בכך שנבולסי נפטר בינואר 1993 (כלומר, כחמישה חודשים לפני פניית המערער 1 לעו"ד באר), הרי שהמערער 1 לא היה הראשון שהיה מעורב בניסיון להשיג את הנכס, אלא קיבל את המידע מהמערער 2, שקיבלו מנבולסי. למעשה, מבקשים באי-כוח המערער 1 לייחס לנבולסי במידה רבה את החלק שיוחס על ידי בית המשפט קמא למערער זה בפרשה. בנוסף, מבקשים באי-כוח המערער 1 לחלוק על הממצא העובדתי שקבע בית המשפט קמא לפיו מעורבותם של בנימין ובן אהרון החלה בסוף שנת 1993. באת-כוח המדינה טוענת אף היא כי עובדת מפתח בתיק זה הינה מועד גיוסם של המשתתפים בהוצאתה של המרמה לפועל ולעניין זה סומכת היא ידיה על הממצאים שקבע בית המשפט קמא לפיהם בנימין ובן אהרון שולבו בקנונית המרמה בסוף שנת 1993. כמו כן חולקת היא מכל וכל על גרסת המערער 1, לפיה נבולסי היה מיוזמי המרמה ונבולסי היה המקור למידע על הנכס, ולא המערער 1. 9. מקובלת עלינו טענת המשיבה כי אין מקום להתערב בממצא העובדתי שקבע בית המשפט קמא לפיו שולבו בנימין ובן אהרון בקנוניית המרמה בשלהי 1993. ממצא זה אינו מתבסס רק על עדותו של עד המדינה בנימין (שכאמור, בית המשפט ייחס לו מהימנות נמוכה), אלא אף על עדותו של בן אהרון, אשר בית המשפט מצא כמהימנה. כידוע, בית משפט זה אינו מתערב בדרך-כלל בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי (ראו למשל: ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 641-640, 646-643), ובמקרה דנן לא מצאנו בטיעוני המערער הצדקה לסטות מכלל זה. יתרה מזאת, מסקנה זו מקבלת חיזוק אף מדברים שמסר המערער 1 עצמו בהודעתו במשטרה מיום 3.12.95 (ת/8). המערער 1 נשאל בחקירתו מתי החלה להירקם העסקה ועל כך השיב כי "לפני כשנתיים בערך" (כלומר, בשלהי 1993) הפגיש המערער 2 בינו לבין בנימין ואז הוצגה לו העסקה לראשונה. 10. כמו כן מקובלת עלינו טענת המשיבה כי לא עלה בידי המערער 1 להוכיח את גרסתו לעניין מעורבותו של נבולסי בקנוניית המרמה. כזכור, הראיה המרכזית למעורבותו של נבולסי בפרשה הינה תצהיר כוזב שנתן לכאורה בתאריך 31.10.90, שלפיו הכיר כביכול אישית את המנוחה וידע כי זו מכרה את הנכס בשנת 1947 לבן אהרון (ת/14א). אולם, בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי תצהיר זה, שאין מחלוקת שתוכנו כוזב, לא ניתן על ידי נבולסי. בית המשפט קבע כי "מכל הראיות הנסיבתיות כבדות המשקל שלעיל, מתבקשת המסקנה, כי נבולסי חתם על התצהיר על החלק [לצורך ענייניו האחרים אצל המערער 2, אשר היה עורך דינו, ד.ב.], במועד כלשהו לפני מותו (ינואר 1993), פלוני מילא את תכנו הכוזב של התצהיר והוכמן 'אימת' החתימה, שלא בנוכחות נבולסי. גם מועד עריכת תצהיר זה - בשנת 1990 - כוזב, שכן... יזום הקנוניה החל בשנת 1993" (ע' 217 להכרעת הדין וכן ע' 180-176 להכרעת הדין). אכן, מסקנה זו נתמכת בראיות כבדות משקל, שהעיקרית שבהן היא עדותו של המערער 2 עצמו בבית המשפט, שהעיד שמדובר במסמך שנחתם על ידי נבולסי על החלק ותוכנו הוסף על ידי מאן דהוא לאחר מכן (ולעניין זה נדרש ביתר הרחבה בהמשך). כן נתמכת מסקנה זו בכך שמסמך זה נחזה על פניו להיות מסמך שהודפס טלאים טלאים (שם המצהיר, תוכן התצהיר, וכתובתו ושמו של המערער 2 מודפסים בשלושה גופנים שונים של אותיות ונראה כי נכתבו במכונות כתיבה שונות). מסקנה זו נתמכת אף בכך שבמשרדו של המערער 2 נמצאו בתיק הלקוח של נבולסי מספר תצהירים חתומים על החלק על ידי נבולסי. יתרה מזאת, אם מוסיפים לכך את העובדה שבן אהרון גויס בשלהי 1993 - וברי כי כל המסמכים המזויפים לצורך הקנוניה, לרבות "תצהירו של נבולסי", הוכנו לאחר ששמו של בן אהרון היה בידי המעורבים בקנוניה - לא ייתכן כי נבולסי, שנפטר עובר לגיוסו של בן אהרון, נתן את התצהיר. את טענתם כי נבולסי היה מיוזמי המרמה וכי נבולסי היה המקור למידע על הנכס, ולא המערער 1, מבקשים אמנם באי-כוחו לבסס גם על התבטאויות מעדותו של בנימין, אולם מקובלת עלינו טענת המשיבה כי אין לתת משקל להתבטאויות אלו של בנימין. ראשית, בשל ממצאי המהימנות החד-משמעיים שקבע בית המשפט קמא לגבי עד זה, אשר לא ראינו להתערב בהם. ושנית, משום שאף לאחר שעיינו בהתבטאויות של בנימין במסגרת עדותו, שאליהן הפנו באי-כוח המערער 1, לא מצאנו שיש בהן כדי לבסס את הטענה כי נבולסי היה מיוזמי המרמה והמקור למידע על הנכס. זאת ואף זאת, גרסת המערער 1, לפיה נבולסי היה מיוזמי המרמה ואף היה המקור למידע על הנכס, ואילו המערער 1 גויס כמסייע תמים, אינה מתיישבת עם ההיגיון. זאת מן הטעם שאם אמנם היה בידי יוזמי הקנוניה כל המידע הדרוש מנבולסי, מה צורך היה להם במערער 1? ברי כי לא היה להם צורך במערער 1 לשם גיוסו של אדם שיתחזה כבעל הנכס (בן אהרון), שהרי גיוס זה נעשה על ידי בנימין, אשר שולב במרמה על ידי המערער 2. ברי כי לא היה להם צורך במערער 1 לשם מתן תצהירים כוזבים, שהרי אלו היו להם מלקוחותיו של המערער 2 (לרבות "תצהירו של נבולסי"). אין גם ממש בטענתו של המערער 1 כי היה דרוש להם לשם השגת המסמכים הקשורים לנכס מן הטאבו, שכן חזקה על המערער 2, שהיה עורך דין ותיק ומנוסה, שהיה יכול להשיג מסמכים אלו בעצמו. יתרה מזאת, אילו היה המערער 1 מסייע תמים שלא ידע על הכזב שבעסקה, לא רק שלא הייתה ליוזמי המרמה כל תועלת בצירופו, אלא שצירופו היה מנוגד לאינטרס שלהם. זאת משום שמערער זה - אשר היה מומחה לזכויות היסטוריות במקרקעין, ואשר העיד על עצמו כי הוא "באופן מוחלט חשדן לגבי ניירות" ו"מסוגל למצוא את כל ההוכחות כולל במחלקת המושבות הבריטית באנגליה" - היה עלול לחשוף את הקנוניה שלהם. כמו כן, כפי שיפורט להלן, גרסתו של המערער 1 אף אינה מתיישבת עם התמורה בה אמור היה מערער זה לזכות במסגרת העסקה. 11. התמורה שאמור היה המערער 1 לקבל אילו הייתה יוצאת קנוניית המרמה לפועל שימשה, כאמור, כראיה נסיבתית מרכזית נגדו. בית המשפט קמא קבע כי "הוכח באופן ברור, כי לו קנוניית המרמה היתה יוצאת אל-הפועל, היה אבני אמור לקבל סכום המתקרב ל- 600,000$ (ברוטו), הוא חלק-הארי מבין כל השותפים" (ע' 207 להכרעת הדין). את מסקנותיו לגבי חלוקת הרווחים הצפויה ביסס בית המשפט קמא, בין היתר, על מסמך שנתפס במשרדו של המערער 1 ונרשם בכתב ידו, המפרט חלוקה אפשרית של התמורה אם יימכר הנכס (ת/34ב). כן ביסס בית המשפט את מסקנתו זו על "כתב הוראות בלתי חוזר", מיום 28.7.94, שנתן בן אהרון לעו"ד בן-ארצי, שבו מפורטת החלוקה הבסיסית של התמורה (ת/23). בית המשפט קבע כי המערער 1 שיקר בחקירתו במשטרה לגבי הסכום אותו צפוי היה לקבל, וכי בעדותו בבית המשפט "לא הצליח לספק כל הסבר, ולו קלוש, לסכום גבוה זה" (שם, בע' 208-207). כן ציין בית המשפט קמא כי במשרדו של המערער 1 נתפס חוזה בינו לבין בן אהרון (ת/34ה), בחתימת האחרון בלבד, לפיו אמור היה בן אהרון למכור למערער 1 את הנכס בסכום מגוחך יחסית לשוויו האמיתי (כ- 15% משוויו האמיתי). בית המשפט קבע כי המערער 1 לא הצליח להסביר בעדותו פשר חוזה זה "ומסר הסבר תמוה ומתחמק לגביו" (שם, בע' 173). לפיכך קבע בית המשפט כי "ראיות אלו הנן כבדות משקל להוכחת אשמתו של אבני, ואינן מתיישבות עם גרסתו, לפיה, תפקידו העיקרי הצטמצם בתווך במכירת הנכס (פעולה אותה ביצע, הלכה למעשה, עו"ד בן-ארצי) לצד בדיקות הבעלות (המקורית) בנכס (אותן, ביצעה, למעשה, עו"ד באר)" (שם, בע' 208). בית המשפט ציין כי הדעת נותנת כי התמורה בגין עסקה לה שותפים מספר אנשים תתחלק על פי תרומתו של כל שותף לקידומה. מכך הסיק בית המשפט כי "מאחר שאבני אמור היה לזכות בחלק הארי של התמורה שתתקבל בעקבות מימוש קנוניית המרמה, יש בכך משום ראיה נסיבתית, כבדת משקל, כי תרומתו (המודעת כמובן), לקבלת תמורה זו (שליבה הוא מעשי המרמה) הנה משמעותית ביותר" (שם, שם. ההדגשות במקור, ד.ב). יצוין כי התעוררה מחלוקת מסוימת בין הצדדים לגבי חלוקת הרווחים המתוכננת ולגבי הסכום המדויק שאמור היה להיוותר בידי המערער 1 בסופו של דבר, לאחר ניכוי מסים והוצאות אחרות, אך נראה כי בעיקרו של דבר אין מחלוקת בין הצדדים שהמערער 1 אמור היה לקבל נתח משמעותי מהתמורה המצופה ממכירת הנכס. לענייננו, די שנציין כי בעיקרי הטיעון מטעם המערער 1 טוענים באי-כוחו כי אין חולק שהחלוקה הנכונה בין מערער זה לבין בן אהרון הייתה כי עם קבלת תמורת המכירה בן אהרון יעביר 60% למערער 1 ו- 40% יוותרו בידי בן אהרון (ע' 16 לעיקרי הטיעון). המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה, אפוא, על המסקנה שיש להסיק מחלקו של המערער 1 בתמורה הצפויה. לטענת באי-כוחו, לא היה מקום להסיק מחלקו הגדול של המערער 1 בתמורה ראיה נסיבתית להוכחת אשמתו. זאת, לטענתם, משני טעמים. ראשית, טוענים הם כי תמורה זו אינה חריגה וכי תמורה זו הינה מוצדקת משום שהמערער 1 הוא מי ששכר את שירותיהם של עורכי הדין באר ובן ארצי ומשום שקשריה המיוחדים ומומחיותה של עו"ד באר שווים ערך כספי רב. ושנית, טוענים הם כי העובדה שעורכי הדין באר ובן-ארצי, שטיפלו בעסקה מטעם המערער, לא חשדו כי חלוקת רווחים זו מצביעה על מעשה פסול או פלילי, מלמדת כי אין להסיק בהכרח מחלקו של המערער בתמורה מסקנות מפלילות. דינן של טענות אלה להידחות. ראשית יאמר כי אף מטיעוני המערער 1 עצמו עולה כי עו"ד בן-ארצי אכן שאל את המערער בקשר לסכומים שאמור היה מערער זה לקבל, ונראה כי מה שהרגיע את תהיותיו של עו"ד בן-ארצי היו דברי המערער לפיהם בתיקי נפקדים היזם (כלומר המערער 1) הוא זה שמוצא את הזכויות בנכס ולפיכך מתרומתו הגדולה נגזרת תמורתו הגדולה (עדותו של עו"ד בן-ארצי בע' 80 לפרוטוקול). ייתכן שאילו היה מספר המערער 1 לעורך דינו כי תרומתו הינה פעוטה כפי שהוא טוען כעת, אכן היה מתעורר חשדו של הלה. מכל מקום, תהא אשר תהא הסיבה לכך שחשדם של עורכי הדין באר ובן-ארצי לא התעורר, ברי כי אין בעובדה שעורכי דינו של המערער לא חשדו בו כדי ללמד שאין מקום להסיק מחלקו הגדול של המערער 1 בתמורה הצפויה מסקנות בדבר מעורבותו הגדולה בעסקת המרמה. גם טענתו הנוספת של המערער 1, לפיה קשריה של עו"ד באר וניסיונה בענייני "הגוש הגדול" מצדיקים את התמורה הניכרת בה היה אמור לזכות, אינה משכנעת. זאת משום שהמסמכים המשמעותיים שצילמה עו"ד באר עבור המערער 1 במאי 1993, הנם מסמכים ממשרדי הטאבו, ואין לקבל את הסברה כי עו"ד ותיק ומנוסה כמערער 2 לא היה מסוגל להשיגם בעצמו. יתרה מזאת, טענה זו סותרת את טענתו של המערער 1 לפיה המידע הדרוש לקנוניית המרמה לא הגיע ליוזמיה ממנו כי אם מידי נבולסי, ואת טענתו בחקירתו במשטרה מיום 3.12.95, לפיה כאשר פנו אליו לראשונה בעניין העסקה כבר הציגו בפניו את ייפוי הכוח ואת האישור הנוטריוני (ת/8). ברי כי אם אמנם היו בידי יוזמי הקנוניה המידע והמסמכים הדרושים להם לצורך המרמה, לא הייתה להם כל סיבה להעניק למערער 1 נתח כה נכבד עבור מסמכים שאין להם צורך בהם. בעדותו בבית המשפט מסר אמנם המערער 1 גרסה סותרת, ולפיה סרב תחילה בנימין למסור לו את המסמכים ועל כן נשלחה על ידו עו"ד באר לבדיקת המסמכים בלשכת רישום המקרקעין, אולם, בית המשפט קמא דחה גרסה כבושה זו. בית המשפט קבע כי בהתחשב בכך שהעובדה שבירוריה של עו"ד באר נעשו כבר במאי 1993 התגלתה רק בעדותה בבית המשפט, קיים חשש שהמערער 1 שינה את גרסתו כדי להתאים את גרסתו (אשר באה לאחר ששמע את עדותה) לגרסתה, באופן שיבהיר מדוע שלח אותה ללשכת רישום המקרקעין במאי 1993. סיכומו של דבר, לא מצאנו כי עלה בידי המערער 1 לספק הסבר מניח את הדעת לשתי הראיות הנסיבתיות המרכזיות נגדו: פנייתו לעו"ד באר במאי 1993 והתמורה המשמעותית בה אמור היה לזכות אילו היה ניסיון המרמה עולה יפה. ראיות אלה הנן כבדות משקל ונראה כי יש בהן כשלעצמן כדי לבסס את המסקנה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט קמא. כמו כן, אף לאחר שעיינו ביתר טיעוני המערער 1 לעניין שאר הראיות הנסיבתיות שנזקפו לחובתו, לרבות חלופת המכתבים שתפורט להלן, וכן לעניין הראיות שפועלות לכאורה לטובתו, לא שוכנענו כי יש בטענות אלה כדי לעורר ספק סביר ביחס לממצאים המרשיעים שקבע בית המשפט קמא. הבקשה להגשת ראיה נוספת בערעור 12. באי-כוח המערער 1 ביקשו, כאמור, להגיש את אמרתו של פרידן במשטרה כראיה נוספת בערעור. באי-כוח המערער 1 טוענים כי לאמרה זו עשוי להיות כוח ראייתי בעל חשיבות מכרעת להגנתו. באי-כוחו של מערער זה מדגישים כי מטרתם בהגשת האמרה איננה להוכיח כי המערער 1 לא הכיר את פרידן ולא שכנע אותו ליתן אישור נוטריוני להעתק ייפוי הכוח המזויף (שהרי ממילא לא ייחס בית המשפט קמא למערער זה מעורבות בהשגת האישור הנוטריוני לייפוי הכוח הכוזב). לטענתם, הגשת אמרתו של פרידן במשטרה נדרשת לשם הוכחת תום לבו של המערער 1. לטענתם, באמרתו במשטרה טוען פרידן, שהיה עורך דין ותיק ומנוסה, כי שוכנע באמת ובתמים כי העסקה חוקית וכשרה וכי ייפוי הכוח נכון ואמיתי. בעובדה זו יש לטענתם כדי ללמד שגם המערער, אשר אינו משפטן, האמין לבנימין ולמערער 2 כי העסקה שהציגו בפניו כשרה וחוקית ולא העלה על דעתו שייפוי הכוח יכול להיות מזויף. לעניין קבילותה של אמרתו של פרידן, מבקשים באי-כוח המערער 1 להסתמך על סעיף 10ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הקובע כי "אמרה בכתב שניתנה מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אף אם נותנה אינו עד במשפט, אם שני הצדדים הסכימו לכך ותוכן האמרה לא היה שנוי במחלוקת, ובלבד שהנאשם היה מיוצג על ידי עורך דין" (ההדגשות אינן במקור). באי-כוח המערער 1 טוענים כי ההסכמה הנדרשת לצורך סעיף זה הינה הסכמה של "שני הצדדים" - דהיינו, הסכמה של התביעה ושל אחד הנאשמים. לפיכך, טוענים הם, כי כאשר מדובר במספר נאשמים במשותף בכתב אישום אחד, משנתקבלה הסכמה של התביעה ושל אחד הנאשמים, תתקבל הראייה במישור היחסים שבין התביעה לאותו נאשם שהסכים, ולטענתם, אין בהתנגדותם של הנאשמים האחרים כדי למנוע את קבלת הראיה. את הבעיה של הנאשם שעלול להיפגע מהגשת ראיה זו, כמו המערער 2 במקרה דנן, ניתן לפתור, לטענתם, על ידי קביעה כי הראיה תהיה קבילה כראייה רק בעניינו של הנאשם שהסכים, ולא תשמש כראייה לחובתו של הנאשם האחר. על כן טוענים הם כי משהסכימה התביעה להגשת אמרתו של פרידן ומשהסכימה היא כי אמרה זו לא תשמש לחובתו של המערער 2, שומה היה על בית המשפט קמא לקבל את הראייה, חרף התנגדותו של המערער 2. מנגד, מתנגד בא-כוח המערער 2 בתוקף להגשת אמרתו של פרידן במשטרה, משום שלטענתו אמרה זו עלולה להזיק מאד לעניינו של המערער 2 מבלי שיהא בידו לחקור את העד בחקירה נגדית. בא-כוח המערער 2 מתנגד לפרשנותם של באי-כוח המערער 1, וטוען שכאשר מדובר במספר נאשמים במשותף בכתב אישום אחד, נדרשת הסכמת כל הצדדים (דהיינו, הן הסכמתה של המאשימה והן הסכמתם של כל הנאשמים) על מנת להגיש ראיה מכוח סעיף 10ב האמור. בא-כוח המערער 2 טוען כי אין בהצעה, לפיה הראיה תהיה קבילה רק בעניינו של המערער 1, כדי למנוע את עיוות הדין שעלול להיגרם למרשו כתוצאה מקבלת עדות המזיקה לו ללא יכולת לחקור את העד בחקירה נגדית. לפיכך טוען הוא כי ראיה זו אינה קבילה. לכך מוסיף הוא וטוען שבמקרה דנן אין מתקיימים התנאים המאפשרים הגשתה של ראיה נוספת בערעור. לעמדה זו מצטרפת גם באת-כוח המשיבה. כן טוענת היא שבמהלך הדיון בבית המשפט קמא אמנם הסכימה היא תחילה להגשת אמרתו של פרידן, אך משהתברר שבא-כוח המערער 2 מתנגד לבקשה, הצטרפה היא לעמדתו לפיה לא ניתן להגיש את הראייה האמורה ללא הסכמתו. כן מדגישה היא כי לא הסכימה לכך שהראיה האמורה תהיה בעלת נפקות לגבי המערער 1 בלבד. במחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין פרשנותו של סעיף 10ב לפקודת הראיות נראית בעיני הדעה כי אין ניתן להגיש ראיה מכוח סעיף זה ללא הסכמתם של כל הצדדים להליך (והשוו: י' קדמי על הראיות (כרך ראשון, תשנ"ט) 319). יחד עם זאת, נוכח עמדתה של המשיבה בפנינו, איננו נדרשים להכריע בשאלה זו משום שמסתבר שאף התביעה מתנגדת להגשת אמרתו של פרידן. יתרה מזאת, דינה של בקשת המערער 1 להידחות אף מן הטעם שאין מתקיימים במקרה דנן התנאים להגשתה של ראיה נוספת בערעור. כידוע, בית משפט של ערעור ייעתר לבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור רק במקרים יוצאי דופן, כאשר סבור הוא כי הדבר דרוש לשם "עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן (סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3) 823, 844). שני השיקולים העיקריים שנקבעו בפסיקתנו לעניין זה - האם היה באפשרותו של המבקש להסתמך על הראיה הנוספת במהלך הדיון בערכאה הקודמת; והסיכוי שהגשתה תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת (שם, שם; וראו גם למשל: ע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(4) 227, 240) - פועלים לרעת המבקש במקרה דנן. סנגורו של המערער 1 העלה לראשונה את הבקשה להגיש את הראיה האמורה במהלך אחד מדיוני ההוכחות שנערכו בבית המשפט קמא. עקב התנגדותו של בא-כוח המערער 2 נמנע בית המשפט קמא מלהיעתר לבקשה (אף כי לא ניתנה החלטה פורמלית בעניין), ובא-כוח המערער 1 הודיע כי יפרט את טיעוניו בעניין זה בסיכומיו. דא עקא, שבסיכומיו (ואף בהודעת הערעור) זנח בא-כוח המערער את העניין ולא ביקש עוד להגיש את הראייה עד לדיון שהתקיים בערעורו בפני בית משפט זה. יתרה מזאת, וזה העיקר, לא מצאנו שהגשת אמרתו של פרידן עשויה להביא לשינוי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא. מאמרתו של פרידן מבקשים, כאמור, באי-כוחו של המערער 1 ללמוד כי פרידן שוכנע באמת ובתמים כי העסקה חוקית וכי ייפוי הכוח אמיתי. לטענתם, העובדה שעורך דין ותיק ומנוסה הולך שולל על ידי יוזמי הקנוניה צריכה להביא למסקנה כי אף המערער 1, שאינו משפטן, היה מסייע תם לב שהוטעה לחשוב כי מדובר בעסקה כשרה. דינה של טענה זו להידחות, ראשית, משום שקשה לקבוע את מהימנות טענתו של פרידן, לפיה האמין כי מדובר בעסקה חוקית ובייפוי כוח אמיתי; שהרי אין חולק כי מעולם לא הוצג בפני פרידן המקור של העתק ייפוי הכוח המזויף ואף על פי כן הוא העניק לו אישור נוטריוני שהוא נאמן למקור ואף עשה זאת רטרואקטיבית. לפיכך נראה כי מדובר בגרסה שמסר פרידן במשטרה על מנת לנסות להמעיט מאחריותו למתן האישור ולהסיר מעליו חשד. יתרה מזאת, אף לו הנחנו כי אמרתו של פרידן במשטרה הינה אמת לאמיתה, עדיין אין בכך כדי לערער את המסקנה המרשיעה כנגד המערער 1. הטעם לכך הוא שקיימות, כפי שראינו, ראיות כבדות משקל המוכיחות שמערער זה ידע על הקנוניה והיה מעורב בה עד צוואר. על כן, אף לו הנחנו כי פרידן סייע בתום לב ליתר המעורבים בקנוניה אין בכך כדי ללמד שאף המערער 1 היה תם לב. לפיכך, דין הבקשה להגשת אמרתו של פרידן במשטרה כראיה נוספת בערעור להידחות. אשר על כן, ערעורו של המערער 1 על ההרשעה נדחה. ערעורו של המערער 2 על ההרשעה (ע"פ 3394/02) 13. המערער 2 חולק על קביעתו של בית המשפט קמא לפיה ידע מערער זה כי מדובר בעסקת מרמה וכן חולק הוא על קביעות בית המשפט ביחס להיקף מעורבותו בפרשה. בא-כוח המערער 2 מעלה שורה של טענות נגד הממצאים שנקבעו בעניין זה על ידי בית המשפט קמא, ובעיקר לעניין המסקנות שהסיק בית המשפט לגבי תצהירו של נבולסי ולעניין התמורה שאמור היה לקבל המערער 2 במסגרת העסקה. לחלופין, טוען בא-כוח המערער 2 כי טעה בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער 2 כמבצע בצוותא ולא כמסייע, שכן לטענתו, אפילו אם ייקבע כי המערער 2 עשה את כל הפעולות שיוחסו לו עדיין אין אלו באות אלא בגדר סיוע. נעמוד תחילה על טענותיו של בא-כוח המערער 2 כנגד הממצאים שנקבעו בעניינו ולאחר מכן על טענתו לפיה המעשים המיוחסים לו אינם מגיעים אלא כדי סיוע. 14. עיינו בטענות בא-כוח המערער 2, אך לא השתכנענו כי יש מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט ביחס למעורבותו המודעת של המערער 2 בקנוניית המרמה. ממצאים אלה מבוססים על מקבץ של ראיות נסיבתיות כבדות משקל ולא מצאנו שיש בהסבריו של המערער 2 לראיות נסיבתיות אלה כדי לקעקע את המסקנות המרשיעות שהסיק מהן בית המשפט קמא. נעמוד בקצרה על נימוקינו, תוך שנתרכז רק בראיות המרכזיות לחובתו של מערער זה. 15. אחת הראיות המרכזיות למעורבותו המודעת של המערער 2 בקנוניית המרמה הינה, כאמור, תצהירו הכוזב של נבולסי, אשר היווה את אחד ממסמכי המפתח (יחד עם ייפוי הכוח המזויף), שבאמצעותם החלו הקושרים לקדם את המרמה. כבר עמדנו לעיל על כך שתוכנו של תצהיר זה ואף התאריך המופיע בו הינם כוזבים. כן עמדנו על כך שתצהיר זה לא ניתן על ידי נבולסי, אלא נחתם על ידו על החלק ותוכנו הוסף לאחר פטירתו. אין גם חולק כי המערער 2 חתום על תצהיר זה כמאמת. בחקירתו במשטרה ביום 27.11.95 גרס המערער 2 כי תצהירו של נבולסי אותנטי וכי המצהיר חתם עליו בפניו. בהודעתו במשטרה טען הוא כי שום אימות שלו לא נעשה שלא בנוכחות החותם, לאחר שזיהה אותו על פי תעודת זהות ווידא שחתם בפניו, וכן טען הוא כי "בכל הפרשה הזאת לא היה מקרה אחד של זיוף" (ת/9). כמו כן טען הוא כי אישר תצהירים של נבולסי ושל בן אהרון "לפני כשנתיים או חמש שש שנים" (שם). בעדותו בבית המשפט מסר המערער 2 גרסה שונה בתכלית. המערער 2 הודה בעדותו כי החתימות על התצהיר אותנטיות, כי תוכן התצהיר כוזב וכי התאריך אינו נכון, אך טען כי לא היה לו כל חלק במילוי התוכן הכוזב של התצהיר. על פי גרסתו בבית המשפט, נבולסי חתם על מספר "תצהירים פתוחים" (כלומר חתומים על החלק) והמערער 2 אישר אותם מייד בחתימתו, ואילו את התוכן הכוזב של התצהיר הוסיף מאן דהוא מאוחר יותר. על פי טענתו בבית המשפט, התיק שלו היה מונח פתוח על השולחן ו"יכול ואנשים הוציאו את התצהירים" והוסיפו את התוכן הכוזב (ע' 127-126 לפרוטוקול). בית המשפט קמא דחה מכל וכל את גרסת המערער 2 בבית המשפט וקבע כי מערער זה היה מעורב במודע בעריכת תצהירו הכוזב של נבולסי וכי המערער חתם על התצהיר כמאמת כאשר תוכנו היה כבר רשום בו (ע' 180, 217 להכרעת הדין). בית המשפט פירט שורה של נימוקים למסקנתו זו. בית המשפט ציין כי מדובר בעדות כבושה וכי המערער 2 נתבקש במפורש ליתן הסבר לכבישת עדותו, אך לא מצא כזה. כן דחה בית המשפט את ההסבר שמסר המערער לסתירה הבולטת בין גרסתו בבית המשפט לגרסתו במשטרה. בית המשפט אף הוסיף כי בחקירתו במשטרה ביום 27.11.95 נכשל המערער בלשונו וגרס תחילה שאישר את תצהירו הכוזב של נבולסי שנתיים קודם לכן (באותה עת נבולסי כבר לא היה בין החיים) וכי בהמשך תיקן גרסתו וטען שהדבר נעשה חמש-שש שנים קודם לכן, על מנת להתאים את גרסתו לתאריך המופיע על התצהיר. כן קבע בית המשפט כי טענתו של המערער 2 נעדרת כל הגיון או אחיזה ראייתית. בית המשפט קבע כי אין לקבל טענה, לפיה עורך דין בר דעת ישאיר טפסי תצהיר חתומים על החלק על ידי המצהיר, בחתימת אישור שלו (מעשה המהווה כשלעצמו עבירה פלילית), כשהם מונחים גלויים לכל עין וכל הרוצה יכול לבוא ולקחתם. כן קבע בית המשפט כי לא ניתן כל הסבר מדוע היה על המערער 2 לחתום חתימת אישור על התצהירים המצויים במשרדו, עוד בטרם מולא תוכנם. בית המשפט הוסיף כי טענתו של המערער 2, לפיה היו במשרדו מספר טפסי תצהיר חתומים על החלק על ידי המצהיר בחתימת אישור שלו, נסתרת בעובדה שכל טפסי התצהירים הריקים שנתפסו במשרדו לא הכילו את חתימתו. כן הוסיף בית המשפט כי עותק צילומי מתצהירו הכוזב של נבולסי נמצא מתויק בתיק הלקוח של נבולסי אצל המערער 2 ומסמך זה נושא חתימת אימות של המערער (אך לא חותמתו)(ת/37א). בית המשפט קבע כי המערער מסר הסבר קלוש על המצאות העתק תצהיר זה ברשותו, ותחילה אף טען "טענה מוזרה ובלי סבירה" (כלשונו של בית המשפט), לפיה ייתכן שמסמך זה הוכנס לתיק על ידי יד פלונית, שכן התיק היה פרוץ וכל אחד היה יכול להוציא ולהכניס בו דברים. בית המשפט קבע כי "העובדה כי עותק התצהיר הכוזב של נבולסי (כולל תכנו) נמצא בתיקו של נבולסי במשרדו של הוכמן, מערערת עוד יותר גרסתו, השבירה ממילא, של הוכמן. שהרי, אם בנימין הוא שמילא תוכן התצהיר החתום, כפי שרומז הוכמן, מדוע יחזור, יסתכן בשנית, וישאיר העתק מתצהיר זה אצל הוכמן?!" (ע' 179 להכרעת הדין). הנה כי כן, מסקנתו של בית המשפט קמא כי המערער 2 היה מעורב במודע בעריכת תצהירו הכוזב של נבולסי (ודוק, בית המשפט נמנע מלייחס למערער את זיוף התצהיר, אלא הסתפק בקביעה כי המערער חתם על התצהיר כמאמת כאשר תוכנו הכוזב היה כבר רשום בו) מבוססת היטב. לא מצאנו בטיעוני בא-כוח המערער 2 דבר שיהא בו כדי לקעקע מסקנה זו. מעורבותו המודעת של מערער זה בעריכת אחד ממסמכי המפתח בפרשה - ולא יכול להיות ספק שהמערער היה מודע לכך שמדובר בתצהיר כוזב כאשר נתן חתימת אימות לתצהיר לאחר פטירתו של נבולסי - מהווה ראיה חזקה למודעותו לכך שמדובר בעסקת מרמה וכן למידת מעורבותו בפרשה. ברי כי יש בראיה זו כדי לקעקע את גרסתו לפיה כל מעורבותו בפרשה הצטמצמה לאימות תצהירים בתום לב. 16. בנוסף לתצהירו הכוזב של נבולסי, המערער 2 חתום כמאמת אף על תצהירו הכוזב של זדה. המערער 2 טען בעדותו כי הבהיר לזדה את תוכן תצהירו וזה אישרו, בטרם חתם עליו. המערער 2 טען כי לא ידע שתוכנו של תצהיר זה, לפיו המנוחה מכרה את הנכס לבן אהרון, כוזב. בית המשפט קמא קבע כי גרסתו של המערער 2 בעניין זה בלתי סבירה ובלתי מהימנה וקבע כי המערער 2 היה מעורב באיתורו של זדה ובניסוח תצהירו הכוזב (ע' 199 להכרעת הדין). בית המשפט שוכנע מגרסתו של בנימין בעניין זה, לפיה המערער 2 הוא שניסח את תצהירו של זדה. בית המשפט קבע כי בעדותו נהג בנימין לגונן על המערער 2 ככל שיכול היה, ואילו כאן לא היה יכול לעשות זאת. כן הסתמך בית המשפט על חלופת מכתבים בין המערערים, שנתגלתה במשרדו של המערער 1 (ת/34ג ות/34ד). בת/34ד, שנשלח מהמערער 1 למערער 2, מודיע הראשון לאחרון כי יש צורך בתצהיר של אדם שהכיר את משפחת בן אהרון ואת המנוחה וידע כי משפחת בן אהרון רכשה את הנכס מהמנוחה. בנוסף מודיע המערער 1 למערער 2 באותו מכתב כי יש צורך ב"תצהיר של בן אהרון אצל בן ארצי המפרט את השתלשלות האירועים (גילוי יפוי הכח או המכירה שהזדמנה לו בשנת 90 עפ"י תצהירו של נבולסי)". עוד צוין במכתב כי "יש להכין עבור בני את התצהיר הראשון". במענה למכתב זה כותב המערער 2 למערער 1 בת/34ג: "1. אני מכין אדם שיתן תצהיר על הכרותו עם משפחת בן אהרון מתקופת רכישת הקרקע בגוש הגדול ואשר יפרט את אשר ציינת במכתבך. 2. אני מכין את הקרקע בשיתופו של בני, כדי שנכין את תצהירו של בן אהרון עליו יחתום בפני בן-ארצי. 3. אני חושב שבני קצת צעיר בשביל התצהיר אך ימצא האדם המתאים..." המערער 2 הבהיר בעדותו כי הבין ממכתבו של המערער 1 שבנימין אמור ליתן תצהיר בקשר למכירת הנכס על ידי המנוחה לבן אהרון, אולם בנימין לא יכול היה ליתן תצהיר כזה, שכן בעת "העסקה" היה כבן 3. עוד הבהיר המערער 2 בעדותו כי בדבריו הנ"ל "אני מכין אדם שיתן תצהיר" כיוון לזדה. בא-כוח המערער 2 טען בפנינו כי כל שניתן להסיק מהתכתבות זו היא כי מדובר בהתכתבות תמימה שבה אומר המערער 1 כי יש צורך בתצהיר והמערער 2 מאשר שהוא יטפל בכך. דא עקא, שטענה זו נדחתה כבר על ידי בית המשפט, אשר קבע שהמערער 2 נטל על עצמו לאתר אדם שיסכים ליתן תצהיר שקרי לגבי העובדות הנחוצות (ע' 199 להכרעת הדין), ומכלול העובדות והקשרם של הדברים אכן מחזקים מסקנה זו. זאת ועוד, דבריו של המערער 2 לפיו הוא "מכין אדם שיתן תצהיר" סותרת את טענתו כי תפקידו התמצה באימות חתימתו של זדה, אשר אותר, לטענתו, על ידי בנימין. יתרה מזאת, נראה כי עצם בחירתו של המערער 1 במערער 2 להכנת התצהירים הכוזבים מלמדת כי המערער 2 היה שותף לקנוניה הפלילית, שכן אחרת קשה לראות מדוע נזקק המערער 1 לשירותיו בשעה ששכר את שרותיהם של שני עורכי דין מנוסים ומקצועיים (בן-ארצי ובאר). 17. בדבריו המפורשים של המערער 2 במכתב האמור, לפיהם "אני מכין את הקרקע בשיתופו של בני, כדי שנכין את תצהירו של בן אהרון עליו יחתום בפני בן-ארצי", מצא בית המשפט קמא ראיה מובהקת לכך שהמערער 2 היה מעורב גם בניסוח תצהירו הכוזב של בן אהרון, אשר נחתם בפני עו"ד בן-ארצי ביום 31.5.94 (ת/15). מסקנה זו מתחזקת אף מעדויותיהם של עורכי הדין בן-ארצי ובאר, שבית המשפט קמא מצאן אמינות, לפיהן תצהיר זה הובא אל עו"ד בן-ארצי כשתוכנו כבר מלא ואילו בן-ארצי רק הסביר לבן אהרון את תוכן התצהיר ואימת את חתימתו בפניו. עדויותיהם של עורכי הדין בן-ארצי ובאר קיבלו חיזוק אף מעדויותיהם של בן אהרון ובנימין. טענתו של עו"ד בן-ארצי כי לא ניסח תצהיר זה, אלא קיבלו מן המוכן, זוכה לחיזוק אף מן העובדה שבמשרדו של המערער 1 נתפס העתק תצהיר זה, חתום על ידי בן אהרון, ללא אימות החתימה מצד עו"ד בן-ארצי. יתרה מזאת, במשרדו של המערער 2 נמצאו שני העתקים (עשויים בנייר פחם) מתצהיר אחר של בן אהרון, כשהם חתומים על ידי בן אהרון, ללא חתימת אימות (ת/22ב ות/22ו) ועובדה זו מחזקת את המסקנה כי ידו הייתה בניסוח תצהיריו של בן אהרון, לרבות זה שנחתם בפני עו"ד בן-ארצי ביום 31.5.94. יצוין כי בתצהיר האמור מיום 31.5.94 גרס בן אהרון, בין היתר, כי בשנת 1990 רצה למכור את הנכס, אך גילה כי עו"ד קירשנר, מיופה-כוחה של המנוחה, נפטר, וכי עו"ד קירשנר לא פעל לרישום זכויותיו בנכס. אין חולק כי תוכן תצהירו האמור של בן אהרון הינו כוזב, לרבות הטענה בדבר פטירתו של עו"ד קירשנר, אשר נפטר רק בשנת 1992. לא יכול גם להיות חולק כי המערער 2 ידע כי טענה זו אינה נכונה, שכן בעדותו בבית המשפט אישר כי הכיר את עו"ד קירשנר וכי שמע על מותו זמן מה לאחר פטירתו (ע' 145 לפרוטוקול). לפיכך, מעורבותו של המערער 2 בניסוח תצהירו הכוזב של בן אהרון מלמדת אף היא על ידיעתו של מערער זה על הכזב שבעסקה וכן על מידת מעורבותו בקנוניית המרמה. 18. בנוסף לתצהירים הכוזבים האמורים וחלופת המכתבים שהוזכרה לעיל, נמצאו מסמכים רבים נוספים המעידים על מעורבותו של המערער 2 בקנוניית המרמה. כך למשל, נמצאו במשרדו של המערער 2 העתקי תצהיר של בן אהרון טרם אימות חתימתו (ת/22ב ות/22ו הנ"ל); יפויי כוח בלתי חוזר, עליו חתם בן אהרון בקשר לנכס, ללא שם מיופה הכוח (ת/22ד ות/22ה); וכן צוואה של בן אהרון, עליה חתום המערער 2 כעד, ולפיה הוא מוריש לבנימין את כל רכושו (ת/21ב). בית המשפט קמא קבע כי צוואה זו, שנמצאה בכספת של המערער 2, באה להבטיח לשותפים בקנוניית המרמה את שללם במקרה שבן אהרון ילך לעולמו בטרם עת. כמו כן, ניתן לציין שהחוזה שהוזכר לעיל (ת/34ה), לפיו היה אמור בן אהרון למכור את הנכס למערער 1, נשלח ממכשיר הפקסימיליה במשרדו של המערער 2. המערער 2 לא הצליח לספק הסברים משכנעים לגבי מסמכים מפלילים אלו. כזכור, בית המשפט קמא קבע כי גרסאותיו של המערער 2 לגבי הפרטים המפלילים שהצטברו נגדו "מתאפיינות בסתירות, בעדויות כבושות ולעתים מצאתי, כי תהום מפרידה בינן לבין האמת" (ע' 220 להכרעת הדין). אף אנו, לאחר שעיינו בטענות בא-כוח המערער 2, לא מצאנו לשנות ממסקנתו של בית המשפט קמא כי הסבריו של המערער אינם משכנעים. כך לשם דוגמא, ביחס למכתב של המערער 2 למערער 1, אשר נמצא על ידי עו"ד בן-ארצי במשרדו ערב עדותו (ת/38). מסמך זה, שנכתב בכתב ידו של המערער 2 וחתימתו מופיעה עליו, דן בעסקת בן אהרון והמנוחה ומפרט חלוקת רווחים אפשרית. כאשר הוצג מסמך זה לראשונה בעדותו של עו"ד בן-ארצי, הגיב המערער 2 ספונטנית, מבלי שעיין בו, וטען כי מסמך זה שייך לעסקה אחרת (ע' 78 לפרוטוקול). יומיים לאחר הצגת המסמך, במהלך עדותו של המערער 2, חזר בו הלה מטענה זו, שאינה מתיישבת כלל עם תוכן המסמך, וגרס כי מעולם לא ראה מסמך זה ולהערכתו הוא מזויף (ע' 126 לפרוטוקול). למותר לציין, כי על אף שמדובר בדף פקסימיליה מעט מטושטש, לא הובאו כל ראיות להיותו של המסמך מזויף וכי אף המערער 1 ציין בעדותו שאינו חושד בעו"ד בן-ארצי ש"שתל" מסמך זה על מנת להפלילו (ע' 119 לפרוטוקול). 19. לכל האמור ניתן להוסיף את התמורה שהיה אמור המערער 2 לקבל - כ- 13,000$ וכן רכב ישן מסוג פוטניאק (שערכו כמה אלפי שקלים). אין חולק כי זוהי תמורה פחותה בהרבה מחלקו של המערער 1, אך אין ספק כי תמורה זו הינה גבוהה ביותר עבור השירותים שהוא טוען שסיפק בקשר לתיק (לטענתו כל שירותיו התמצו בהחתמה על תצהירו המוכן של זדה ובהחתמתו של בן אהרון על צוואה מוכנה). לפיכך, תמורה זו מערערת אף היא את גרסת המערער 2 בדבר תרומתו הפעוטה ותמת הלב לעסקה. בא-כוח המערער 2 טוען כי אין כל הוכחה שמערער זה ידע שהוא אמור לקבל את התמורה האמורה ומבקש להסתמך אף על מסמך ת/38 הנ"ל, הערוך בכתב ידו של המערער 2, שבו לא הוזכרה כל תמורה למערער זה. ראשית יאמר, שקשה לראות כיצד ניסיונו של בא-כוח המערער 2 להסתמך על ת/38 לעניין זה עולה בקנה אחד עם טענת מרשו שמסמך זה הינו מזויף. מכל מקום, די שנאמר כי אין חולק שבמסמכים אחרים שעוסקים בחלוקת התמורה המתוכננת נזכר חלקו האמור של המערער 2 (ת/34ב) וכי טענתו של המערער 2, לפיה לא ידע כי הוא אמור לקבל סכום זה, נדחתה כבר על ידי בית המשפט קמא. בית המשפט קבע כי "גרסת הוכמן, לפיה לא ציפה לקבל סכום זה, אינה סבירה ואינה אמינה" (ע' 218 להכרעת הדין). יתרה מזאת, בא-כוח המערער 2 אינו חולק על כך שעל פי חלוקת הרווחים שתכנן המערער 1 (ת/34ב), הייתה אמורה התמורה הנ"ל להשתלם למערער 2 (כל טענתו היא כי המערער 2 לא ידע על תמורה זו). לפיכך, אף לו היינו מקבלים את טענת המערער 2 כי לא ידע על התמורה האמורה, עצם העובדה שבחלוקת הרווחים תכננו יתר המעורבים להעניק לו תמורה כה משמעותית מלמדת על כך שמעורבותו בפרשה חורגת בהרבה מאימות תצהירים בתום לב. 20. ראיה נוספת למעורבותו המשמעותית של המערער 2 בקנוניית המרמה מצא בית המשפט קמא בכך שהמערער 2 הוא שהפגיש בין שני המעורבים המרכזיים האחרים בפרשה - המערער 1 ובנימין - ובכך שהפגישה ביניהם, שבה הוטל על בנימין לגייס אדם שיתחזה לבעל הנכס, נערכה במשרדו של המערער 2. על עובדות אלה לא הייתה מחלוקת, אלא שהמערער 2 טען כי מדובר בפגישה מקרית שלא תואמה על ידו מראש. בית המשפט דחה גרסה זו כבלתי אמינה וקבע כי המערער 2 הוא שיזם מראש את הקשר בין המערער 1 ובנימין ביודעו את מטרת המפגש. מסקנה זו מקובלת עלינו. מסקנה זו מבוססת על העובדה שהן בנימין והן המערער 1 העידו שלא הכירו זה את זה קודם לכן, בעוד שאין ספק שהמערער 2 הכיר את שניהם היטב עוד לפני המפגש במשרדו. יתרה מזאת, בצדק ציין בית המשפט קמא כי אין זה מתקבל על הדעת שהמערער 1 (אשר העיד על עצמו: "מי שמכיר אותי יודע שאני אקראית לא מדבר עם אף אחד". ע' 96 לפרוטוקול) יפגוש באקראי אדם שאינו מכיר, ולאחר דקות ספורות להיכרותם יציע לו להיות שותף בעסקת מרמה אותה הוא יוזם. יצוין כי בין המערערים התעוררה מחלוקת בשאלה אם באותה פגישה במשרדו של המערער 2 השתתפו שני המערערים ובנימין (כגרסת המערער 1), או שמא המערער 2 רק הכיר בין בנימין למערער 1 ואז המשיכה הפגישה בין שני האחרונים בארבע עיניים (כגרסת המערער 2 ובנימין). בית המשפט קמא לא ראה צורך להכריע במחלוקת זו והסתפק בקביעה לפיה פגישה זו, שהובילה לקשירת קשר הקנוניה בין המערער 1 לבנימין, נערכה במשרדו של המערער 2 ובקביעה כי המערער 2 הוא מי שיזם מראש את הקשר בין השניים ביודעו את מטרת המפגש (ע' 184-181, 219 להכרעת הדין). אף אנו סבורים כי די בקביעות אלו כדי ללמד על חלקו המרכזי של המערער 2 בקנוניית המרמה. 21. הנה כי כן, אף מבלי להתייחס לכל הראיות שזקף בית המשפט קמא לחובת המערער 2, ברי כי קיימת תשתית ראייתית מבוססת היטב למעורבותו המשמעותית והמודעת של המערער 2 בקנונית המרמה. נותר עוד לבחון האם מעורבות זו מגיעה כדי ביצוע בצוותא או שמא מתמצה היא בסיוע גרידא למערער 1. על ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 252-249, 258-255; ע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185, 191-188; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, 521-518; ע"פ 2111/99 חיירו נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 411, 428-423), ובמקרה דנן איננו נדרשים לחזור על מושכלות ראשונים, שכן ברי כי חלקו של המערער 2 חורג באופן משמעותי מסיוע גרידא. המערער 2 הוא מי שהפגיש, ביודעו את מטרת הפגישה, את המערער 1 עם בנימין, שבלעדיו לא ניתן היה להוציא את תוכנית המרמה אל הפועל (שכן בנימין הוא שגייס את האדם שיתחזה לבעל הנכס). אף אם נניח כי המערער 2 לא נכח במהלך כל פגישתם של המערער 1 ובנימין, אין ספק כי המערער 2 היה שותף לתוכנית המרמה וידע את פרטיה. המערער 2 אף מילא תפקיד מרכזי בהשגת או בהכנת חלק מהמסמכים שהיו הכרחיים לביצוע ניסיון המרמה (כגון תצהיריהם של נבולסי, בן אהרון וזדה). בא-כוחו של המערער 2 מנסה אמנם לטעון כי תפקידו של המערער 2 התמצה (לכל היותר) בהכנת המסמכים הראשונים שהיו דרושים להוצאת המרמה אל הפועל וכי בשלב זה "העביר את המפתחות" לביצוע המרמה למערער 1, אלא שכפי שעולה מחלופת המכתבים שנתפסה, המערער 2 המשיך ללוות את הוצאת תכנית המרמה אל הפועל אף לאחר הגשת המסמכים הכוזבים הראשונים לעו"ד בן-ארצי, ונטל חלק במציאת פתרונות שיאפשרו את המשך ביצוע המרמה (כגון איתורו של זדה על מנת שייתן תצהיר והכנת בן אברהם למתן תצהיר נוסף בפני עו"ד בן-ארצי). הנה כי כן, המערער 2 מילא תפקיד מרכזי הן בתכנון המרמה, הן בהתהוות תכנית המרמה, והן בהוצאתה אל הפועל, וספק אם ניתן היה לבצע את ניסיון המרמה ללא תרומתו המרכזית. המערער 2 היה במעגל הפנימי של קנונית המרמה הן בשלב התכנון והן בשלב הוצאת התוכנית אל הפועל ואין ספק כי למערער 2 הייתה שליטה על אופן ביצוע העבירה (אף לאחר העברת המסמכים הראשוניים לעו"ד בן-ארצי), לפחות במובן זה שאילולא פעילותו הייתה זו עבירה אחרת מבחינת הביצוע הקונקרטי. בנסיבות אלה, ברי כי עצם העובדה שלא העביר בעצמו את המסמכים הכוזבים לעו"ד בן-ארצי, אינה שוללת את היותו של המערער 2 מבצע עיקרי. אשר על כן, ערעורו של המערער 2 על ההרשעה נדחה אף הוא. 22. בשולי הדברים נעיר כי צודקים הסנגורים בטענתם שמדובר במקרה דנן בפרשה עובדתית סבוכה שחלק מהיבטיה נותרו עלומים גם לאחר סיום משפטם של המערערים בבית המשפט קמא. עובדה זו נובעת, בין היתר, מהעדר היכולת לסמוך על מהימנות גרסתו של עד המדינה בנימין, מהסתירות בין גרסת המערער 1 לגרסת המערער 2 ובין גרסאותיהם של אלה לבין עצמן, וכן מפטירתם של חלק מהמעורבים כגון נבולסי ופרידן. יחד עם זאת, אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא ניתן היה לבסס מסקנה מרשיעה נגד המערערים. כפי שראינו, נגד כל אחד מהמערערים הונחה תשתית מוצקה של ראיות נסיבתיות שבהצטרפותן אינן מותירות ספק סביר בדבר אשמתם. הערעורים על העונש 23. המערערים טוענים, כאמור, כנגד חומרת העונשים שהושתו עליהם. הטענה המרכזית של שניהם הינה כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לחלוף הזמן ולנסיבותיהם האישיות, כאשר המערער 1 מדגיש בעיקר את מצבו הבריאותי ואת תאונת הדרכים שעבר, ואילו המערער 2 מדגיש בעיקר את גילו המבוגר. דין הערעורים על העונש להידחות. כפי שפורט לעיל, גזר דינו של בית המשפט קמא הינו ארוך ומפורט ומביא בחשבון את כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות הנסיבות האישיות להן טענו המערערים בפנינו. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי בית המשפט קמא איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים במקרה דנן, ובעיקר בין הצורך ליתן עונש אשר ישקף את החומרה הרבה של מעשי המערערים, כפי שפורטו בהרחבה בגזר דינו של בית המשפט קמא, לבין חלוף הזמן ונסיבותיהם האישיות של המערערים, שאף הן נדונו כבר על ידי בית המשפט המחוזי. אכן, ההליכים בעניינם של המערערים, החל מתחילת החקירה ועד למתן פסק דין זה, נמשכו זמן רב. התמשכות זו נבעה מגורמים שונים, חלקם אילוצים אובייקטיבים, כגון היקף הראיות בפרשה זו ותאונת הדרכים שעבר המערער 1 במהלך המשפט. על כל פנים, נראה כי חלקם הכולל של המערערים בהתמשכות ההליכים אינו משמעותי. עובדה זו צריכה להילקח בחשבון בעת גזירת דינם של המערערים ואכן נלקחה בחשבון על ידי בית המשפט קמא. מנגד, יש לשקול את חומרת מעשיהם של המערערים ואת הצורך בענישה שיהא בה כדי להרתיע מפני ביצוע עבירות מסוג זה, שהפיתוי הכספי שבצידן הוא רב ואילו הסיכויים לחשיפתן אינם תמיד גבוהים (והשוו: ע"פ 23/97 רפיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפסקה 3ג; ע"פ 7826/98 דורפמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפסקה 5; ע"פ 7798/02 רוזנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפסקה 12; ע"פ 7756/03 קוממי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפסקאות 23- 24). מדובר כאמור בניסיון מרמה מתוחכם ורחב היקף, בעל מספר רב של מרומים, תוך שימוש שיטתי במסמכים מזויפים. יתרה מזאת, מעשיהם של המערערים התאפיינו בעזות מצח ובהתמדה, תוך ניסיון להוליך שולל הן את הממונה מטעם בית המשפט לרישום בעלי הזכויות בגוש הגדול, הן את האפוטרופוס הכללי, והן את בתי המשפט. בנסיבות אלה, אף בהביאנו בחשבון את חלוף הזמן ואת נסיבותיהם האישיות של המערערים, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא. אשר על כן, החלטנו לדחות הן את הערעורים על ההרשעה והן את הערעורים על העונש. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ז' באדר א' התשס"ה (16.2.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02027710_N06.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il