פלוני נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

2 1 בבית המשפט העליון רע"א 2770/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקשים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית 4. פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בנק מזרחי טפחות בע"מ 2. עו"ד בעז פייל - כונס הנכסים בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק רצ"פ 32631-01-21 מיום 23.2.2021 שניתנה על ידי כב' השופטת חיה זנדברג; בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בשם המבקשים: עו"ד ד"ר שחר קטוביץ; עו"ד יגאל ויינשטיין פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. בקשת רשות ערעור "בגלגול רביעי" על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' זנדברג) ברצ"פ 32631-01-21 מיום 23.2.2021, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא ג' ארנברג) ברער"צ 68071-05-20 מיום 28.12.2020. בית משפט השלום דחה את ערעור המבקשים על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בירושלים (כב' הרשמת י' ממן) מיום 10.3.2020 שבגדרה נקבע כי על הליכי מימוש הדירה של המבקשים יחול סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצל"פ או החוק). רקע והליכים קודמים 2. המבקשים 2-1 (להלן: החייב ו-החייבת, וביחד: החייבים) הם בני זוג והוריהם של המבקשות 4-3, קטינות ילידות שנת 2008 ושנת 2012 (להלן: הקטינות). החייבים הם בעלי זכות חכירה בחלקים שווים בדירת שלושה חדרים בירושלים, שבה הם מתגוררים עם הקטינות (להלן: הדירה). זכויות החייבים בדירה שועבדו לבנק מזרחי טפחות בע"מ, הוא המשיב 1 (להלן: הבנק), לשם הבטחת פירעונן של שתי הלוואות שניתנו לחייבים על-ידי הבנק – האחת לצרכי מגורים והשנייה לצרכי עסקו של החייב. החייבים לא עמדו בהחזרי ההלוואות, והבנק נקט בהליכים למימוש השעבודים הרשומים על הדירה. 3. כפי שיובהר להלן, בין הצדדים התגלעה מחלוקת ביחס לשאלה איזה מבין הסעיפים בחוק ההוצל"פ חל על הליכי מימוש הדירה בעניינם של החייבים – סעיף 38(א) לחוק או סעיף 38(ג) לחוק. משכך, ולשם הנוחות, יובאו כבר עתה הסעיפים האמורים כלשונם. סעיף 38(א) לחוק קובע כלהלן: "38(א). היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, דירת מגורים לחייב, לא יהיה רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, אלא לאחר שהוכח, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר או שיש לו ולבני משפחתו הגרים עמו יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף". סעיף זה מקנה לחייב, אשר דירת מגוריו נמצאת בהליכי מימוש, הגנה שלפיה פינויו ופינוי בני משפחתו מהדירה ייעשה רק לאחר שהועמד לרשותו סידור חלוף. סעיף 38(ג) לחוק מאפשר להתנות על סעיף 38(א) ולוותר על הגנת הדיור החליפי הקבועה בו במגבלות מסוימות, כלהלן: "(ג) (1)   הוראות סעיף זה יחולו גם על ביצועה של משכנתה, או מימוש של משכון; (2)   על אף האמור בפסקה (1), פורש בשטר המשכנתה או בהסכם המשכון שהסידור החלוף שיועמד לרשות החייב יהיה בהתאם להוראות סעיף קטן זה ולא בהתאם להוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), והוסברה לחייב משמעות הדבר בשפה ברורה המובנת לו, יחולו לעניין העמדת הסידור החלוף הוראות אלה: (א)   שווי הסידור החלוף יהיה בסכום המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באזור מגוריו התואמת את צורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים; ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי להעמיד לרשות החייב ובני משפחתו הגרים עמו סידור חלוף לתקופה ארוכה מהתקופה האמורה אם סבר שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת; (ב)   שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע הוראות לעניין סעיף קטן זה, ובין השאר, לעניין התאמתה של דירת מגורים לצורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו ולעניין הדרך והמועד לביצוע התשלומים בעבור הסידור החלוף" (ההדגשות הוספו, י.ו.). 4. במסגרת ההליכים האמורים, ביקשו החייבים להחיל בעניינם את סעיף 38(א) לחוק, שלפיו פינויים מהדירה מותנה בכך שיועמד לרשותם דיור חליפי. 5. הבנק וכונס הנכסים, הוא המשיב 2, טענו כי על הליכי המימוש במקרה הנדון חל סעיף 38(ג) לחוק ההוצל"פ, שלפיו פינויים של החייבים מהדירה מותנה בכך שיועמד להם סכום המאפשר לשכור דירת מגורים באזור מגוריהם התואם את צרכי החייבים ובני משפחתם הגרים עמם למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים. זאת, כך נטען, מאחר שאין מחלוקת על כך שהחייבים נתנו הסכמתם, במסגרת תנאי השעבוד, לכך שמימוש הדירה ייעשה בהתאם להוראות סעיף 38(ג) לחוק ולא בהתאם להוראות סעיף 38(א) לחוק, כפי שמבקשים החייבים כעת. 6. החייבים לא חלקו על כך שהם עצמם נתנו הסכמה כאמור, ואולם טענו כי מאחר שבנותיהם הקטינות לא נתנו את ההסכמה לפינוי הדירה בהתאם למתווה הקבוע בסעיף 38(ג) לחוק, הרי שאין להחילו במסגרת הפינוי של כל בני המשפחה מהדירה. בתוך כך, נטען כי חייב יכול ורשאי לוותר על זכויותיו בלבד, אך לא על זכותם של ילדיו הקטינים הגרים עמו, וכי לצורך ויתור שכזה, יש לפחות להבהיר לחייב נוטל ההלוואה שוויתורו חל גם על ילדיו הקטינים הגרים עמו, ואולי אף לקבל את הסכמת בית המשפט לענייני משפחה לוויתור כאמור, בשל ניגוד העניינים בו מצוי ההורה נוטל ההלוואה. המבקשים תמכו את טענותיהם בפסק דין של בית הדין לחוזים אחידים (ח"א (י-ם) 8002/02 מיום 5.5.2009) שבו נקבע כי בני משפחה של חייב שלא נתנו הסכמתם לוויתור על ההגנה הניתנת להם במסגרת סעיף 38(א) לחוק, זכאים להגנה שמעניק סעיף זה, וזאת גם אם החייב ויתר על זכותו שלו לדיור חליפי כאמור בסעיף. בהתאם, הורה בית הדין על שינוי סעיפים בחוזי הבנקים שעניינם נדון בפניו, כך שכוחו של הלווה יוגבל לוויתור על זכותו שלו בלבד לדיור חליפי. המבקשים טענו כי פסק הדין האמור מלמד על כך שבהיעדר ויתור מצד הקטינות לדיור חליפי, הרי שהן זכאיות לו, ויש להחיל בעניינן את סעיף 38(א) לחוק. 7. רשמת ההוצאה לפועל דחתה את עמדת המבקשים, וקבעה כי יש להחיל בעניינם את הוראת סעיף 38(ג) לחוק, שלפיו יועמד להם סך המהווה דמי שכירות למשך 18 חודשים. נקבע כי מלשון החוק עצמו ניתן ללמוד כי הסכמת החייב לוותר על זכותו לדיור חליפי חלה גם על בני משפחתו. עוד נקבע כי עמדת המבקשים בנדון אינה מתקבלת על הדעת, שכן החייבים הם הורי הקטינות והאפוטרופוסים הטבעיים שלהן. 8. המבקשים הגישו ערעור לבית משפט השלום על החלטת רשמת ההוצאה לפועל. בית משפט השלום ביקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) בנדון. היועמ"ש הודיע כי הוא אינו מוצא מקום להתייצבות בהליך הנוכחי, אך ציין כי הוא סבור שהמענה לשאלה שבמחלוקת מצויה בלשון סעיף 38(ג) לחוק עצמו, ממנו עולה כי די במתן הסבר לחייב עצמו ובהסכמתו להחלת סעיף 38(ג) בעניינו כדי להביא לתחולתו אף מבלי לקבל הסכמה מפורשת של ילדיו הקטינים לכך. בית משפט השלום אימץ את עמדת היועמ"ש, וקבע כי הוראות החוק ברורות, ומהן עולה כי די בהסכמת החייב כדי להביא לביטול תחולתו של סעיף 38(א) לחוק ולהחלתו של סעיף 38(ג) לחוק, וכי אין צורך, בהתאם להוראות החוק גם בהסכמה נפרדת של בני המשפחה המתגוררים עמו. בית משפט השלום ציין עוד כי קביעה שלפיה לשם החלתו של סעיף 38(ג) יש צורך בהסכמה של ילדיו הקטינים של הלווה-החייב דורשת הוראה של המחוקק בנדון, וכי קביעה שכזו תוביל לשינוי של כל מערך המשכנתאות בישראל. 9. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ובה נטען, בין היתר, כי בית משפט השלום לא ייחס את המשקל הראוי לזכות החוקתית לקורת גג, וכן לא נתן משקל לפסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים שנדרש לסוגיה. 10. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על העקרונות העומדים בבסיס סעיף 38 לחוק ההוצל"פ, וכן על ההיסטוריה החקיקתית שלו. בתוך כך, צוין כי עד לתיקון מס' 29 של חוק ההוצל"פ שנערך בשנת 2008, לווה-חייב יכול היה לוותר על הזכות לסידור חליפי במסגרת שטר המשכנתא או הסכם המשכון ללא כל מגבלה שהיא. במצב דברים זה, כך צוין, בנקים למשכנתאות כללו בחוזי ההלוואה שלהם, כדבר שבשגרה, תנאי שבגדרו הלווה מצהיר כי הוא מוותר על הגנת הדיור החלופי. עוד צוין כי המחוקק, אשר סבר כי מצב זה מעורר קושי, ראה לנכון להגביל את יכולת הוויתור על הזכות לדיור חליפי, וקבע במסגרת סעיף 38(ג) לחוק כי על הנושה להסביר לחייב את משמעות הוויתור, וכן כי הוא יידרש לשלם לחייב דמי שכירות לתקופה של 18 חודשים כסידור חלוף. בהמשך לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי החלטת בית הדין לחוזים אחידים הנזכר לעיל בה נקבע כי חייב אינו יכול לוותר על ההגנה שמעניק החוק לדיור חליפי בשם ילדיו הקטינים, התייחסה למצב שקדם לתיקון 29 לחוק, וזאת על יסוד ההנחה שלפיה ויתור שכזה הותיר הן את החייב והן את ילדיו ללא הגנה מינימלית כלשהי. עוד צוין כי הערעור שהוגש לבית משפט זה על פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים התקבל, בהסכמת הצדדים, ונקבע כי קביעותיו של בית הדין בנושא הוויתור על הזכות לסידור חליפי יבוטלו. עוד צוין כי במסגרת פסק הדין שבערעור נקבע כי השאלה בדבר זכויות בני משפחה של חייב לדיור חליפי היא שאלה מורכבת, ויש להשאיר את ההכרעה בה להליכים פרטניים (ראו: (ראו לעניין זה: ע"א 232/10 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' המפקח על הבנקים בנק ישראל, פסקה 17 (19.9.2012) (להלן: עניין הבנק הבינלאומי))). בית המשפט המחוזי קבע עוד כי במקרה הנדון הערכאות קמא יישמו את האמור בעניין הבנק הבינלאומי, דנו בנסיבות הפרטניות של המבקשים, והגיעו למסקנה כי אין להכיר בזכויות עצמאיות של הקטינות לדיור חליפי. בתוך כך, צוין, בין היתר, כי רשמת ההוצאה לפועל התרשמה מהוראות הסכמי השעבוד עליהם חתמו החייבים שבהם צוין כי "הממשכן מאשר בחתימתו על כתב זה כי הוא מבין היטב את משמעות הוויתור שניתן על ידו, וידוע לו כי משמעותו במקרה שהבנק יפעיל את זכותו למימוש שטר משכנתא זה, שהוא, הממשכן, יפנה את הנכס וידאג לכך שכל מי שמחזיק בנכס יפנה אותו..." (ההדגשות הוספו על-ידי בית המשפט המחוזי). כן צוין, כי בפני רשמת ההוצאה לפועל העידה פקידת הבנק אשר מסרה כי "הנוהל להודיע על מה חותמים ... מה שאני אומרת משפט שגור בפי ... שהבנק מתחייב לשלם 18 חודשי שכירות באם אנו מפנים אותם מהנכס". משכך, ולנוכח התרשמות כלל הערכאות מנסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון, קבע בית המשפט המחוזי כי לא נמצאה הצדקה למתן רשות ערעור. על החלטתו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות הערעור דנן. בקשת רשות הערעור 11. בבקשתם חוזרים המבקשים על טענותיהם שנטענו בערכאות קמא, וטוענים כי יש לקבוע שהחייבים לא היו רשאים לוותר על הגנת דירת המגורים של בנותיהם הקטינות בהתאם להוראת סעיף 38(ג) לחוק, וכי לא ניתן לראות בוויתור מצד החייבים כוויתור של הקטינות. לטענת המבקשים, החייבים היו מצויים בניגוד עניינים אינהרנטי כאשר הסכימו לשלול את הזכות המגינה עליהם מפני פינויים מדירת המגורים בה הם מתגוררים, המאפשרת את זכותם הבסיסית לדיור ולקורת גג, ואת סיפוק צרכיהן הבסיסיים של הקטינות. המבקשים מדגישים כי הקטינות היו נוכחות במעמד חתימת שטר המשכנתא, וכי הן התגוררו בדירה כבר במועד קבלת ההלוואה. נטען כי הבנק, אשר היה מודע לעובדות אלה, נמנע מכל פעולה אקטיבית בעניין. לחילופין, המבקשים עותרים לכך שההליך יושב ללשכת ההוצאה לפועל לשם קביעת היקף הדיור החליפי על בסיס מצבם הכלכלי, האישי והרפואי הנוכחי של החייבים, ולנוכח ההידרדרות הקיצונית במצבו הרפואי של החייב מאז מתן ההחלטה בהוצאה לפועל בעניינו. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פינוי הדירה עד להכרעה בערעור, וכן בקשה לצירוף ראיות בערעור בדבר מצבו הרפואי העדכני של החייב. דיון והכרעה 12. לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, ובהתאם לסמכותי מכוח 149(2)(ב), הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשה "כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה", וזאת בהתייחס לשאלה הבאה: האם לצורך פינויה של דירת מגורים לפי סעיף 38(ג) לחוק ההוצל"פ די בהסכמתו של החייב-הלווה, בעל הזכויות הקנייניות בנכס, לכך שסעיף 38(א) לא יחול בעניינו (היינו – ויתורו של החייב על הזכות לדיור חליפי), או שמא נדרשת לכך גם הסכמת ילדיו שאינם בעלי זכויות קנייניות בדירה? שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: עניין הבנק הבינלאומי, בפסקה 17), ונראה כי הגיעה העת להכריע בה. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי דין הערעור להידחות, ויש לקבוע כי לשם מכירת דירת מגורים ופינויה בהתאם להוראת סעיף 38(ג) לחוק, די בוויתור מצדו של החייב-הלווה על תחולתו של סעיף 38(א) לחוק, ואין צורך בהסכמה של ילדיו. לשון החוק ותכליתו 13. נקודת המוצא לדיוננו היא לשונו של סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל. סעיף זה, כאמור, התווסף במסגרת תיקון 29 לחוק, והוא נועד למנוע את המצב שקדם לתיקון החוק, ושבמסגרתו חייב היה רשאי לוותר על זכותו לדיור חליפי ללא כל מגבלה, באופן שעלול היה להותיר אותו ואת בני משפחתו המתגוררים עמו ללא קורת גג במסגרת הליכי מימוש המשכנתא או המשכון בעניינו. המחוקק, אשר ביקש להגביל את היכולת של חייב לוותר על זכותו לדיור חליפי, תוך איזון בין הגנה על הזכות לקורת גג וקיום מינימלי לכבוד לבין האינטרס הציבורי בהגנה על שוק ההלוואות והביטחונות, הורה כי הוויתור על הזכות לדיור חליפי תתאפשר רק במקרים שבהם הוסברה לחייב משמעות הוויתור בשפה המובנת לו, וכי במקרה שכזה יועמד לחייב הסכום המאפשר לו לשכור דירת מגורים התואמת את צרכיו ואת צרכי בני משפחתו המתגוררים עמו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים. בדברי ההסבר לחוק צוין כי הטלת המגבלות על ויתור של חייב על זכותו להגנת הדיור החליפי הקבועה בסעיף 38(א) לחוק, נועדה להבטיח כי "החייב ובני משפחתו הגרים עמו לא יוותרו בלא קורת גג" (ראו: דברי ההסבר לתיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, הח"מ 260 (2006) בעמ' 99; ההדגשה הוספה, י.ו.). 14. העובדה כי סעיף 38(ג) לחוק קובע כי הסידור החלוף שיועמד לטובת חייב שוויתר על זכותו לדיור חליפי מכוח סעיף 38(א) לחוק, "יהיה בסכום המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באזור מגוריו התואמת את צורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו", מלמדת כי זכויות בני המשפחה המתגוררים בדירת החייב המשועבדת, נלקחו בחשבון על-ידי המחוקק, וכי ההגנה שניתנה להם היא זו המפורשת בסעיף, ולא מעבר לכך. ועוד, עיון בדברי ההסבר לתיקון 29 לחוק שהובאו לעיל תומכים במסקנה האמורה, שכן אף הם מלמדים כי המחוקק ביקש להגן על בני משפחתו של החייב הגרים עמו שלא יוותרו בלא קורת גג, וכי הדרך לעשות כן היא זו אשר נקבעה בחוק עצמו. 15. הנה כי כן, מלשון החוק עצמו, כמו גם מדברי ההסבר לתיקון 29, עולה כי המחוקק, אשר ביקש לאזן בין האינטרסים השונים, הביא בחשבון אף את השאיפה להגן על בני המשפחה של החייב הגרים עמו, ובהתאם לכך קבע את ההסדר המעוגן בסעיף 38(ג) לחוק. במסגרת הסדר זה, הסידור החלוף אשר יינתן לחייב אשר ויתר על זכותו לדיור חליפי לאחר שהדבר הוסבר לו כראוי, יהיה בסכום אשר יאפשר לו לספק קורת גג לעצמו ולבני משפחתו הגרים עמו למשך תקופה של עד 18 חודשים. 16. במצב דברים זה, כאשר ההסדר החוקי ברור, ולשיטתי אף מאזן נכונה בין האינטרסים הנוגדים, אין כל בסיס ואף לא הצדקה להוסיף ולקבוע כי לבני משפחתו של החייב זכויות עצמאיות בדירה המשועבדת, אשר מכוחן הם זכאים לדיור חלוף כאמור בסעיף 38(א) כל עוד הם לא ויתרו על זכות זו. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו – ודינה להידחות כאמור. 17. בהקשר זה חשוב להדגיש כי פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים אשר נזכר בטענות המבקשים (אשר קביעותיו הנוגעות לענייננו בוטלו בהסכמה בעניין הבנק הבינלאומי), התייחס למצב ששרר קודם לתיקון 29 לחוק ההוצל"פ. עיון בפסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים מעלה כי בית הדין שב והדגיש לאורך כל הדיון בנושא כי מסקנותיו ושיקוליו מתייחסים אך ורק למצב המשפטי שקדם לתיקון החוק. ואמנם, טרם התיקון האמור, חייב אשר ויתר על זכותו לדיור חלופי נותר ללא כל הגנה בעת מימוש השעבוד הרובץ על דירת המגורים שלו, וכך גם משפחתו המתגוררת עמו. תיקון 29 לחוק וחקיקתו של סעיף 38(ג) תיקנו את מצב הדברים האמור, וכיום ההגנה הניתנת לחייב שוויתר על זכותו לדיור חליפי ולבני משפחתו היא הגנה המספקת להם מציאת קורת גג לתקופה ממושכת ומאפשרת התארגנות לשם מציאת פתרונות מתאימים. מעמדו של מי שאינו בעל זכות בדירה בהליך מימושה במסגרת הליכי הוצאה לפועל 18. המסקנה האמורה אליה הגעתי, שלפיה אין צורך בקבלת הסכמתם של בני משפחתו של החייב המתגוררים עמו לשם החלתו של סעיף 38(ג) לחוק, נובעת לא רק מלשון הסעיף כאמור, אלא אף מכך שלבני המשפחה המתגוררים עם החייב, אין, ככלל, מעמד מיוחד ביחס לדירה, ובוודאי לא מעמד הגובר על מעמדו של החייב עצמו – הבעלים או החוכר לדורות של הדירה הנדונה. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דבריו של השופט (כתארו אז) ס' ג'ובראן, אשר קבע כי אין במותו של חייב כדי למנוע את ההליכים נגד עיזבונו או להפסיקם, ובכלל זה הליכי מימוש דירה, אף אם משמעות הדבר היא כי ילדיו המתגוררים בה ייאלצו להתפנות ממנה. בהקשר זה נפסק כי: "קטין שזוכה בעיזבונו של חייב אין לו חסינות בפני פירעון החוב רק בשל היותו קטין, ואין הזוכים צריכים להיפגע מכיוון שחייב מסוים השאיר אחריו יורשים קטינים ... אין לילדי החייב מעמד מיוחד בהחזקת הדירה, ושהותם בה היא מכוחו של החייב, ולכן אם יפונה החייב מהדירה בהליכי הוצאה לפועל כדין, יהיה עליהם לצאת מהדירה עם ההורה החייב" (ראו:  רע"א 1871/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עיזבון המנוח חרדאן מוחמד ז"ל, פ"ד נט(3) 721 (2004); ההדגשה הוספה). 19. ואמנם, זכויות בני המשפחה של החייבים אינן זכויות עצמאיות, אלא הן נגזרות מזכויותיהם של החייבים בדירה, ותלויות בזכויות אלה. כך, כפי שלא מתקבל על הדעת כי בעת מימוש עסקת מכר בין בעל דירה לבין הרוכש יהיה מעמד לילדיו של בעל הדירה המתגוררים עמו (למשל באופן שלא ניתן יהיה להורות על פינויים בעת מסירת החזקה בדירה לרוכש מאחר והם לא חתמו על הסכם המכר), כך לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה בעת חתימה על שטר משכנתא יידרשו ילדי הלווים (או כל אדם אחר המתגורר עמם) ליתן הסכמה לתנאיו ולהשלכות של אי-העמידה בהסכם מצד הלווים – והדברים ברורים. 20. בהקשר זה אוסיף כי כלל לא ברור מהו הסעד המבוקש על ידי המבקשים, נוכח הטענה שלפיה לא ניתנה הסכמת הקטינות לוויתור על דיור חלופי – האם מבקשים הם כי הדיור החליפי מכוח סעיף 38(א) לחוק יועמד לרשות הקטינות לבדן, תרחיש שכמובן אינו מתקבל על הדעת; או שמא מבקשים הם כי הדיור החליפי כאמור יועמד לרשות כל בני המשפחה, לרבות לחייבים עצמם, ואזי נמצאנו מרוקנים מתוכן את הוויתור מצדם על דיור חליפי, כאמור בסעיף 38 (ג) לחוק. הדברים אינם מתיישבים אפוא עם ההיגיון והשכל הישר. 21. על רקע כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולקבוע כי אין לבטל את החלטת רשמת ההוצאה לפועל שלפיה יש להחיל את הוראות סעיף 38(ג) לחוק בעניינם של המבקשים. 22. בשולי הדברים, אעיר כי לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקשים לצרף ראיות בשלב הערעור לעניין מצבו הרפואי העדכני של החייב. רשות הערעור ניתנה אך ביחס לשאלה אם בני המשפחה של חייב המתגוררים עמו נדרשים אף הם לוותר על הזכות לדיור חלוף לשם החלתו של סעיף 38(ג) לחוק, ופינויים מהדירה המשועבדת. הטענות הפרטניות שהעלו המבקשים, ובכלל זה טענות בדבר מצבו הרפואי של החייב, חורגות מגדר האמור, והן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי". משכך, לא ראיתי להיעתר לבקשה. 23. בנסיבות העניין, אציע כי לא ייעשה צו להוצאות. לנוכח התוצאה, אין צורך להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏ט"ו באייר התשפ"א (‏27.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21027700_R01.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1