פלוני נ. מדינת ישראל

12 בבית המשפט העליון ע"פ 2768/24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 45026-09-22 מיום 19.09.2023 ומיום 19.02.2024 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' אברבנאל, ח' זנדברג ו-מ' שרביט תאריך ישיבה: י"ט באדר התשפ"ה (19.03.2025) בשם המערער: עו"ד דותן דניאלי בשם המשיבה: עו"ד הדר פרנקל פסק-דין השופט חאלד כבוב: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים א' אברבנאל, ח' זנדברג ו-מ' שרביט) בתפ"ח 45026-09-22 מיום 19.09.2023 (הכרעת דין) ומיום 19.02.2024 (גזר דין). המערער הורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בביצוע ארבע עבירות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 16 שנים ללא הסכמתה, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לאותו חוק. נקבע, כי המערער פגע מינית בשלוש בנותיו הקטינות, בעת היותן בנות שש עד שתים עשרה שנים, במסגרת ארבעה אירועים מובחנים. האירוע הראשון אירע בהיות בתו הגדולה של המערער (להלן: ש') כבת שש שנים. בהיותה על מיטתו, המערער ליטף את ש' מתחת לבגדיה בכל חלקי גופה, לרבות באיבר מינה, בחזהּ, בפטמותיה ובישבנה, נישק אותה בפיה והתחכך בה כך שחשה את איבר מינו. האירוע השני אירע בעת שהייתה ש' כבת שתים עשרה שנים, אז המערער חיבק אותה על המיטה בחדרה, ונישק אותה בצווארה ובחזהּ. האירוע השלישי אירע בעת שהייתה בתו השנייה של המערער (להלן: אל'), כבת עשר. המערער שכב לצידה על מיטתה לאחר שנשלחה לחדרה לעונש, נישק אותה בשפתיו כשהוא עובר מצווארה אל חזהּ, והמשיך בכך חרף ניסיונה להרחיקו ממנו. האירוע הרביעי שבו הורשע המערער מתייחס לבתו הצעירה (להלן: ל'). כאשר הייתה ל' כבת שש שנים, המערער נגע באצבעותיו באיבר מינה. לצד זאת, המערער זוּכה מחמת הספק מעבירות של אינוס קטינה בת משפחה שיוחסו לו בכתב האישום בגדרי האירוע הראשון והרביעי. על המערער נגזרו שש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, לצד מאסר מותנה ופיצויים לבנותיו – נפגעות העבירה. מסכת הראיות שעל בסיסה הורשע המערער, פורטה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית, ש' העידה בבית המשפט בהיותה כבת שלוש עשרה שנים ומחצה, לאחר שניתן לכך אישור של חוקרת ילדים. בנוסף, הובאו חקירותיהן של אל' ו-ל' בפני חוקרת ילדים, בהתאם לסעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק חקירת ילדים), וחוקרת הילדים העידה בבית המשפט. כן העידו, בין היתר, אִמן של הבנות, שהתגרשה מהמערער עובר לחשיפת האירועים; גורמים נוספים שהיו מעורבים בחשיפת הפרשה; וגורמי אכיפה שהיו אמונים על חקירת הפרשה. לצד זאת, הוגשה התכתבות בין המערער לבין גרושתו עובר לגירושיהם, בה מצא בית המשפט 'ראשית הודאה' מצד המערער. מנגד, המערער העיד להגנתו, כפר מכול וכול בקיומו של מגע מיני כלשהו בינו לבין בנותיו, וטען כי גרושתו "הרעילה את מוחן" של בנותיו נגדו. המחלוקת, לפיכך, הייתה לכל רוחב החזית. לאחר בחינת מכלול העדויות שעל הפרק, נקבע כי קיימים מספר טעמים שבעטיים נדרשת בחינה זהירה של העדויות מטעם התביעה. זאת "[...] נוכח עצם מעורבותה של האם בסכסוך גירושין אמוציונאלי עם [המערער]; בשים לב למעורבותה הרבה בחקירת בנותיה והפעלת לחץ מצידה עליהן למסור את גרסתן המפלילה; נוכח שיחות רבות שקיימה האם עם בנותיה לפני חקירתן ובין החקירות, וכן שיחות שיזמה בין הבנות לבין עצמן; וכן נוכח קשר רגשי עמוק שהתקיים בין ש' לאימה כביתה הבכורה אשר שימשה לה אוזן קשבת בעת משבר הנישואין, והזדהותה הרבה של ש' עם האם, שבאה לידי ביטוי למשל בדבריה בגוף ראשון רבים: 'לא התגרשנו... נתנו לו צ'אנס אחרון' (נ/9 עמ/ 18)". לפיכך, נקבע כי "יש לנהוג בזהירות רבה בבחינת דבריה של האם, בדבריה של ש' ובדבריהן של שתי אחיותיה". בהתאם, לאחר שבית המשפט המחוזי בחן את עדותה של ש' בזהירות רבה, נקבע, כי גרסתה – מהימנה. בהכרעת הדין פורט כי "ש' מסרה את גרסתה באופן משכנע, כשהיא מודעת לחשיבותם הרבה של דבריה. התרשמנו כי היא מקפידה למסור את הדברים באופן מדויק ככל יכולתה. גרסתה קוהרנטית, הגיונית, ומעוגנת היטב במקום ובזמן. יש בדבריה ביטוי אותנטי לתחושותיה בעת האירועים ובסמוך להם, וחשוב מכול – לא ניכרת בהם נטייה להגזמה או מגמה להפללה. מדובר בתיאור מינורי יחסית של שני אירועים ממוקדים". הודגש, כי אף שנמצאו אי-אלו סתירות בעדותה של ש', ואף שהגרסה הראשונית שנמסרה לגורמי הרווחה מפי אִמה, לא תאמה באופן מדויק את עדותה – אין בכך כדי לפגום במהימנות העדות של ש'. צוין, כי המערער לא הצביע על מניע מצִדה של ש' או מצד אחיותיה להעליל עליו עלילות שווא, מלבד האפשרות שאִמן "הרעילה את מוחן"; אך לכך לא נמצאה כל תמיכה עובדתית. אדרבה, סכסוך הגירושין בין השניים הסתיים בפרק זמן קצר מאוד, והמערער עמד באופן מלא בהסכם הגירושין. למול עדותה של ש', ניצבה עדות המערער, לגביה נקבע כי נמצאו בה "חולשות בולטות המשליכות על מהימנות דבריו". בתוך כך צוין, כי הלה העיד כי הוא מעולם לא נגע בבנותיו באופן מיני; ולגרסתו, הפעם הראשונה שבה הוא שמע על כך שיוחסו לו מעשים כאלו, הייתה בחקירתו במשטרה. דא עקא, שגרסה זו נשללה באופן אמין על-ידי ש' ואִמה, שהעידו כי הן עימתו את המערער עם מעשיו עוד בטרם עזיבתו את הבית. גרסת המערער נמצאה גם בלתי הגיונית, לנוכח האופן שבו המערער קיבל את הדרישה לפנות את הבית כדבר מובן מאליו, ללא כל התנגדות. גרסת המערער נסתרה אף מעדות קרובת משפחתו שלו (להלן: א'), שהעידה כי גרושתו של המערער הזמינה אותה לביתם במוצאי השבת שבה נחשפה הפרשה, עובר ליציאת המערער מהבית, ומסרה לה "שהיה דברים לא צנועים, וכל זה עם הילדים". בהתאם, נקבע, כי עזיבת המערער את הבית בחופזה לאחר שהואשם בפגיעה מינית בבנותיו – יש בה משום ראשית הודאה, המחלישה עד מאוד את מהימנות גרסתו. ראשית הודאה נוספת נמצאה במסרונים שנשלחו על-ידי המערער לגרושתו, במסגרתה כתב הראשון, בין היתר, את הדברים הבאים (בתרגום לעברית מצרפתית): "מה שקרה שזה מאוד חשוב וזה דומה לאלקטרו שוק וזה לא יקרה אף פעם יותר, ואני אף פעם לא אתקרב אליכם בלי שתגידי לי כי עשיתי מספיק נזק" (27.12.2021); "אני יודע שאין מילים לדבר על זה ואני הרוס מהמצב הזה וזאת אשמתי וזה ברור, הכי קשה לדעת שאני הרסתי את הכל, סליחה (באותיות גדולות) זה ברור שהמילים לא מתקנות" (27.12.2021); "המצב הזה זאת אשמתי והכי קשה זה לדעת שאני הרסתי את הכל, סליחה, זה ברור שהמילים לא מתקנות, אני פעם לא אסלח לעצמי ואני מבקש סליחה סליחה לנשמות הטהורות" (27.12.2021); "את לא הבנת נכון, אני יודע היטב מה שאני עשיתי שזה דבר חמור מאוד ואני במשך כל החיים ארגיש אשם על מה שעבר, אני מודע שאני הרסתי את החיים שלכם [...]" (31.1.2022) (ההדגשות הוספו – ח' כ'). לצד זאת, וחרף העובדה שגרסת המערער לא נמצאה מהימנה, בית המשפט המחוזי זיכה אותו מעבירה של אונס שיוחסה לו בגדרי האירוע הראשון. בהקשר זה הוטעם, כי אף שעדותה של ש' נמצאה מהימנה, "מדובר בילדה שהייתה בעת האירוע כבת שש, שמסרה את גרסתה בעניין כשבע שנים לאחר מכן. כאשר סיפרה לאימה על האירוע סמוך להתרחשותו, לא מסרה ש' על החדרת אצבעות [המערער] לאיבר המין שלה. גרסתה בעניין זה בעדותה הייתה לקונית ונמסרה רק במענה לשאלה מפורשת של בית המשפט. משכך, ונוכח הזהירות המתחייבת בבחינת פרטי גרסתה נוכח ריבוי שיחותיה עם אימה ועם אחיותיה בטרם חקירתה ולאחריה, עולה קושי בקביעת ממצא עובדתי חד משמעי בעניין". הודגש, כי אין בזיכוי המערער כדי להמעיט ממהימנות עדותה של ש' ביחס לפגיעות המיניות שחוותה בשני אירועים שונים, אך קיים ספק מסוים אם הלה אכן החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה; וספק זה צריך לפעול לטובתו. מכאן עבר בית המשפט לדון בעדותה של אל', שנגבתה על-ידי חוקרת ילדים פעמיים. בפעם הראשונה שבה נחקרה אל', היא מיעטה לדבר, ובשלב מסוים מסרה כי אביה, המערער, נהג לשלוח אותה לחדרה כעונש, וזמן מה לאחר מכן הוא היה נכנס לחדרה ונוגע בה "במקומות לא צנועים". חוקרת הילדים התקשתה להעריך את מהימנותה של עדות זו. לעומת זאת, בפעם השנייה שבה נחקרה אל', היא סיפקה תיאור מפורט של האירוע השלישי שתואר בפסקה 2 לעיל, ותיאור זה נמצא מהימן על-ידי חוקרת הילדים. בעקבות כך, בית המשפט מצא אף הוא את העדות שניתנה בחקירה השנייה מהימנה. לצד זאת, נקבע כי יש לבחון את העדות של אל' בחקירתה השנייה בזהירות. זאת, נוכח ההתפתחות שחלה בה ביחס לחקירה הראשונה, וכן נוכח העובדה שבתקופה שחלפה מאז החקירה הראשונה, אל' הייתה נתונה להשפעת אמה ואחותה, עִמן היא עיבדה את הדברים. בנסיבות אלו, נקבע כי לא די בראיית סיוע רגילה, הנדרשת לשם הרשעה על בסיס עדות שניתנה בפני חוקרת ילדים, אלא נדרשת ראיית סיוע "בעלת משקל מוגבר". ראיה זו נמצאה, בענייננו, בעדותה של ש' (שפורטה לעיל) ובעדותה של ל' (שתפורט להלן) בדבר מעשים דומים שנעשו בהן על-ידי אביהן-המערער; בראיות הסיוע שהובאו לתמיכה בעדותה של ש', כמפורט לעיל; וכן במצוקתה הנפשית של אל' לאחר החקירה הראשונה, כפי שתואר על-ידה בחקירתה השנייה. האחות השלישית, ל', נחקרה שלוש פעמים על-ידי חוקרת ילדים, וסיפרה על אודות מגוון פגיעות מיניות שחוותה מצד המערער. עם זאת, במסגרת שתי החקירות הראשונות, תיאוריה היו לקוניים ולא מובנים, ולא אפשרו קביעת מהימנות. רק בחקירתה השלישית – שניתנה בתגובה לשאלות מדריכות מצד חוקרת הילדים, כאשר אִמהּ נכחה בחדר – סיפרה ל' על אירוע קונקרטי שאִפשר לחוקרת הילדים לקבוע ממצאי מהימנות חיוביים. חקירה זו התקיימה בהיות ל' כבת שבע שנים בלבד, למעלה מחודש לאחר חקירותיה הקודמות, ובחלוף כשנה מעת האירוע. מטעמים אלו נקבע, כי גם ביחס אליה יש צורך בתוספת ראייתית משמעותית, בדמות "ראיית סיוע בעלת משקל רב במיוחד" לשם הרשעה על בסיס עדותה. ראיה כזו נמצאה, בעיקרו של דבר, בכל המפורט לעיל ביחס לעדותה של אל'. עם זאת, בדומה לעדותה של ש', נקבע כי הזהירות מחייבת להימנע מהרשעת המערער בעבירת האונס שיוחסה לו ביחס ל-ל'. זאת, בעיקרו של דבר, לנוכח גילה הצעיר של ל' בעת חקירת הילדים שעברה; הזמן שחלף מעת האירוע, שבמהלכו היא נחשפה למעשי המערער באחיותיה; והכחשתה המפורשת של ל' בחקירתה השנייה כי אביה החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת העבירות שביצע המערער, שנפרשו על פני זמן רב, בכל שלוש בנותיו, ועל הנזקים שמעשיו הותירו בכל אחת מהן באופן פרטי וכן בתא המשפחתי כולו, כעולה מתסקירי נפגעות העבירה. בהתאם, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת, נקבעו למערער המתחמים הבאים: "בנוגע לעבירה שעבר [המערער] בש' בעת שהייתה כבת 6 ולעבירה שעבר בל', יעמוד המתחם על 5-3 שנות מאסר בפועל. בנוגע לעבירה שעבר [המערער] בש' בעת שהייתה כבת 12 ולעבירה שעבר באל' יעמוד המתחם על 3-2 שנות מאסר בפועל". אשר לקביעת העונש בתוך המתחם, נלקחו בחשבון גילו של המערער בעת גזר הדין – 52, והיעדר עבר פלילי לחובתו. צוין, כי אומנם המערער אינו זכאי להקלה לה זכאי מי שהודה ולקח אחריות, אך גם אין מקום להחמיר בעונשו בשל ניהול ההליך, בפרט כאשר הדבר הוביל לזיכויו מעבירות האונס שיוחסו לו. לפיכך, עונשו של המערער הועמד קרוב לתחתית המתחמים, אך לא בתחתיתם. כן נקבע כי המתחמים יצטברו זה לזה. בסך הכול, על המערער נגזרו שש שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; מאסר מותנה; ופיצוי בסך 30,000 ש"ח לכל אחת מנפגעות העבירה. הערעור את טענות המערער ניתן לסכם בתמצית באופן הבא. במספר צמתים בית המשפט המחוזי מצא לנקוט בזהירות רבה ביחס לראיות שהובאו נגד המערער, והיו לכך טעמים טובים: גילן הצעיר של נפגעות העבירה; האפשרות שעדותן זוהמה כתוצאה מקיומו של שיח משפחתי על העבירות; מעורבות האֵם ולחציה בעת מסירת הגרסאות; וההתפתחות העובדתית בגרסאות השונות שנמסרו. זהירות זו אף הובילה לכך שהמערער זוכה משתי עבירות של אינוס שיוחסו לו בכתב האישום. דא עקא, כך הטענה, בית המשפט המחוזי לא נזהר די הצורך. אילו הייתה ננקטת מידת הזהירות הראויה, המסקנה הייתה כי לא ניתן להרשיע את המערער בעבירה כלשהי. זאת ועוד, נטען כי עיקר הערעור נעוץ במסקנות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי, בין היתר על בסיס ראיות שבכתב, ולא בהתרשמותו הישירה מהעדים. כמו כן, שתי הבנות הצעירות העידו בפני חוקרת הילדים ולא בבית המשפט. בנסיבות אלו, כך נטען, מצטמצם יתרונה של הערכאה הדיונית, וקיימת הצדקה להתערבות ערעורית בקביעות העובדתיות שעל הפרק. לחלופין, המערער טען כי יש להקל בעונש שנגזר עליו. מנגד, המשיבה סמכה ידיה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בתמצית, לעמדת המשיבה, טענותיו של המערער נבחנו כדבעי על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדויות והראיות שהובאו לפניה, וננקטה זהירות רבה בעת קביעת ממצאים עובדתיים לחובתו של המערער, שאף הובילה לזיכויו בחלק מהעבירות שיוחסו לו. אשר לגזר הדין, נטען כי העונש שנגזר על המערער אינו מחמיר עמו במידה המצדיקה התערבות. ממילא, המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו שמענו בפירוט את טענות באי-כוח הצדדים, שהשיבו גם לשאלותינו. בתום הדיון, ולאחר התייעצות, ציינה חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, על דעת כל חברי ההרכב, כי אין בכוונתנו להתערב בפסק הדין. ואולם, בא-כוח המערער, לאחר שנועץ בשולחו, הודיע כי הלה עומד על זכותו לקבל פסק דין. מכאן הכרעתנו. דיון והכרעה כתבי הטענות שהניחו לפנינו באי-כוח הצדדים מפורטים מאוד. דומה כי לא נותרה בפסק הדין קמא אבן שלא נהפכה. כאמור, המערער הכחיש ועודנו מכחיש מכול וכול את ההאשמות נגדו. לטענתו, לא זו בלבד שהוא מעולם לא נגע בבנותיו באופן מיני; אלא שהפעם הראשונה שבה הוא נתקל בהאשמות המכוונות אליו הייתה במסגרת חקירתו במשטרה. ואולם, להתרשמותנו, בית משפט קמא עשה מלאכתו נאמנה, צלל לחומר הראיות, זיכה את המערער היכן שהתעורר ספק סביר בחפותו, ואילו במקומות שבהם אשמתו הוכחה מעבר לספק סביר – הלה הורשע ונגזר דינו. ודוק, באומרי 'מעבר לספק סביר' אין כוונתי שלא קיים כל תרחיש תיאורטי ודחוק שיכול להסביר, בנפרד, כל ראיה וראיה מצֶבֶר הראיות שניצב לחובת המערער; אלא שתרחיש כאמור הוא קלוש ביותר ואינו מעוגן כלל בחומר הראיות (ראו מיני רבים ע"פ 229/19 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 18–20 לפסק הדין של השופט י' אלרון (30.12.2019) (להלן: ע"פ 229/19); ע"פ 273/14 מדינת ישראל נ' פארס, פסקה 5 (23.12.2014); ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 72 לפסק הדין של השופט ס' ג'ובראן (25.11.2010); ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (20.04.2009); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי – הדין בראי הפסיקה 1674–1681 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009) והמובאות שם). בנסיבות אלו, דין הערעור – להידחות. וביתר פירוט. הבריח התיכון בקביעה כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, מצוי בעדותה של ש' בבית המשפט. כפי שפורט לעיל, עדות זו נמצאה מהימנה על-ידי בית המשפט המחוזי, שהתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי. התרשמות זו העלתה, כאמור, כי ש' הקפידה למסור את עדותה באופן מדויק, גרסתה נמצאה קוהרנטית, ולא ניכרה בה כל נטייה להגזמה. בנסיבות אלו, המשוכה הניצבת בפני המערער על מנת לבסס התערבות בממצאי בית המשפט המחוזי היא גבוהה מאוד (ע"פ 229/19, בפסקה 15 לפסק הדין של השופט אלרון; ע"פ 3958/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סז(1) 573, 626 (2014); ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425–426 (2004). לסקירה מקיפה על אודות כלל אי ההתערבות וההצדקות שבבסיסו, ראו: ע"פ 1324/23 אבו עבד נ' מדינת ישראל, פסקאות 70-48 לפסק דיני (15.07.2024)). המערער לא הצליח לעמוד בכך. בנקודה זו נכון להדגיש ולהבהיר את ליבת טענת המערער. הלה לא טען שבנותיו – שעל אהבתן הרבה אליו לא הייתה מחלוקת – העלילו עליו עלילת שווא. הוא הסתפק בטענה מצומצמת בהרבה. לשיטתו, אִמן של בנותיו, גרושתו, "הרעילה את מוחן" וגרמה להן להאמין, בטעות, כי הן קורבנות לתקיפה מינית מצדו. ואולם, אין בחומר הראיות כל עיגון לטענה שלפיה זיכרונה של ש' נפגם באופן ממשי עד כדי כך שהוא אינו יכול לשקף נכונה את המציאות. הגם שניתן להצביע על אי-אלו פערים בין גרסאותיה של ש' עובר לעדותה, למול עדותה בבית המשפט – אין בכך כדי להקים חשש שמא כל זיכרונותיה, שעליהם העידה בפירוט בבית המשפט, הם זיכרונות שהושתלו בה על-ידי אמהּ. המערער אומנם טען כי לא ניתן לבסס את הרשעתו על עדותה של ש', מאחר שעדות זו 'זוהמה' כתוצאה ממעורבות אמהּ וכתוצאה משיחותיה עם אחיותיה. ברם, אם טענה זו הייתה מתקבלת באופן גורף, תוך קביעה קטגורית לפיה לא ניתן לתת אמון בעדויות של בנות משפחה ששוחחו ביניהן על פגיעות מיניות שהן חוו, הייתה עלולה להיסגר הדלת מפני האפשרות להרשיע אדם שביצע עבירות מין בכמה מבנות משפחה אחת. שהרי, מטבע הדברים, במהלך החשיפה של פגיעה מינית במספר קטינות בנות משפחה אחת, סביר כי יתקיימו ביניהן שיחות על מה שאירע לכל אחת (ראו למשל: ע"פ 229/19, בפסקה 121). אכן, אין ספק כי בית המשפט רשאי – ואף נדרש – לשקול את האפשרות לזיהום העדויות בבואו להעריך את מהימנותן. ברם, אין בטענה בדבר זיהום אפשרי של העדות, כתוצאה משיח בין בנות משפחה, כדי להביא לקביעה אפריורית כי עדות שכזו לא תוכל לבסס הרשעה (ראו: שם; ע"פ 1647/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 19–20 לפסק הדין של השופט י' עמית (09.01.2019)). בענייננו, כאמור לעיל, בית המשפט הביא בחשבון את ההשפעה האפשרית שהייתה לשיחות בין בנות המשפחה על עדותה של ש', ומשכך קבע כי יש לבחון את עדותה בזהירות רבה. עם זאת, בסופו של דבר נקבע כי עדותה של ש' הייתה קוהרנטית ומשכנעת, כי היא הקפידה לדייק בפרטים, וכי לא ניכרה בעדותה מגמה של הפרזה או הפללה. המערער הוסיף וטען כי לא היה מקום לקבוע שגרסתה של ש' קוהרנטית בשים לב לפערים מסוימים שנתגלו בגרסאות שמסרה; וכי לא היה מקום לקבוע שגרסתה אינה מפלילה, בשים לב לדברים שסיפרה ששמעה מאחיותיה ומאחיה, שלא בוססו כנדרש. ברם, כידוע, בבוא בית המשפט לבחון את הקוהרנטיות של נפגעת עבירות מין קטינה, בפרט כאשר מדובר בפגיעה בתוך המשפחה, עליו לבחון את העקביות שבה נמסר גרעין העדות. זאת, מאחר שהזיכרון האנושי אינו מהווה מכשיר הקלטה, ואין לצפות כי נפגעת עבירת מין תדייק בכל פרטי ודקדוקי המעשים שפגעו בה, לבטח כאשר מדובר בעבירות מין שבוצעו כלפי קטינה בתוך המשפחה (עפה"ג 24996-04-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (31.08.2025) וההפניות שם (להלן: עפה"ג 24996-04-25)). על אחת כמה וכמה כי לא ניתן לצפות מהמתלוננת לתאר באופן מדויק את ששמעה מבני משפחה אחרים על אשר קרה להם, בהינתן שמדובר בעדות מפי השמועה. בנסיבות אלו, כאשר קביעות בית משפט קמא במישור זה נשענות על התרשמותו הישירה ממהימנות עדותה של ש', לא נמצאה כל עילה להתערב בכך. אין זה פלא אפוא כי טענות המערער מופנות, בעיקרן, נגד ההרשעה על בסיס עדותן של שתי הבנות הצעירות, ל' ו-אל', שלא מסרו עדות בבית המשפט, אלא בפני חוקרת הילדים. ביחס אליהן, כך נטען, מצטמצם יתרונה של הערכאה הדיונית, מאחר שהן לא נחקרו על גרסאותיהן בבית המשפט ולא ניתנה לבית המשפט הזדמנות ייחודית להתרשם מהן באופן בלתי אמצעי. טענה זו – לא אוכל לקבל; ואסביר. אומנם, כאשר חקירת ילד מובאת לבית המשפט לפי סעיף 9 לחוק חקירת ילדים, אין לערכאה הדיונית יתרון של ממש על-פני ערכאת הערעור בהערכת המהימנות העולה מתוך התיעוד החזותי. ברם, בכך לא מסתיים הדיון. שכן, בפני הערכאה הדיונית נחקר חוקר הילדים, שהוא בעל מומחיות המאפשרת לו להעיד על המאפיינים המצביעים, מבחינה מקצועית, על אפשרות לתת אמון בעדותו של הילד או להימנע מכך (ראו למשל ע"פ 4490/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 27 לפסק הדין של השופט ד' מינץ (16.06.2024) (להלן: ע"פ 4490/23)). ברי כי בסופו של ההליך, בית המשפט – ולא חוקר הילדים – הוא זה שקובע אם ניתן להאמין לעדות הילד, כולה או חלקה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שביכולתה של הערכאה הדיונית, בניגוד לערכאת הערעור, להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדות חוקר הילדים וממקצועיותו (שם; ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (07.09.2011) (להלן: עניין פדלון)). זאת ועוד, מלאכת קביעת העובדות לא נעשית רק ביחס לכל רכיב בפסיפס העובדות בפני עצמו. חלק ניכר מיתרונה של הערכאה הדיונית נעוץ בעובדה שהיא מתרשמת מהפסיפס העובדתי כולו, לאורך התקדמות ההליך הפלילי, על מנת לגבש ולהבין את הסיפור בשלמותו (שם. ראו גם: ע"פ 1697/20 שורדיקר נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (24.08.2021)). יוצא אפוא, כי מבחינה עקרונית, כוחה של הלכת אי-ההתערבות לא נמוג גם כאשר מדובר בהכרעת דין המבוססת על חקירות שנערכו בפני חוקר ילדים (ע"פ 1139/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף (13.03.2024) (להלן: ע"פ 1139/23)). אחרי שעמדתי על כך שלערכאה הדיונית קיים יתרון מובנה בהערכת מהימנותן של ל' ו-אל', ניתן לבחון את טענות המערער ביחס לשאלה אם התקיימו בענייננו אי-אלו מהחריגים שנקבעו לכלל אי ההתערבות. כפי שהקדמתי בפתח הדברים, סבורני כי התשובה לכך שלילית. ואפרט. לשיטת המערער, לא היה מקום לקבוע ממצאי מהימנות חיוביים ביחס לעדותה של ל'. המערער הצביע על השינוי שהתפתח בגרסאותיה במהלך שלוש חקירותיה בפני חוקרת הילדים – משלילה של פגיעה מינית בחקירתה הראשונה, ועד לתיאור של פגיעה מינית קונקרטית בחקירתה השלישית – כאשר הגרסה בחקירתה השלישית ניתנה רק לאחר שאִמהּ נכנסה לחדר החקירות ועודדה אותה לומר את הדברים. בהקשר זה נטען הן נגד כניסתה של האֵם אל החדר בזמן שהחקירה מתנהלת, הן ביחס לעובדה שהאֵם שוחחה עם ל' בצרפתית במהלך החקירה – שֹפה שהחוקרת לא הבינה. המערער הלין גם על ממצאי המהימנות שנקבעו ביחס ל-אל'. לשיטתו, גם גרסתה של אל' קיבלה תפנית משמעותית בזמן בו היא הייתה נתונה להשפעת אמה ואחיותיה; ואילו גרסתה הסופית דומה מאוד לגרסתה של אחותה, ש', עד שקיים חשש כי אל' סיפרה את ששמעה מאִמה ומאחותה. ואולם, לטענות אלה ניתן מענה הולם על-ידי חוקרת הילדים. ראשית, הוסבר כי התפתחות מסוימת בגרסאות היא טבעית כאשר מדובר בנפגעת עבירת מין קטינה בתוך המשפחה. שנית, חוקרת הילדים הסבירה כי הצורך בהכנסת האֵם לחדר החקירות במהלך חקירתה של ל' נבע מכך שהאחרונה התקשתה במתן עדות ללא נוכחות אמה בחדר, ובנסיבות אלה נדרש היה להכניס את האֵם אל החדר על מנת לקבל את גרסתה של ל' (לעניין סמכותה של חוקרת הילדים לעשות כן, ראו סעיף 5 לחוק חקירת ילדים). שלישית, חוקרת הילדים הסבירה כי בהתאם למאפיינים המפורטים בספרות המקצועית, ניתן ללמוד על כך ש-ל' ו-אל' תיארו בחקירותיהן האחרונות את הדברים שחוו באופן אותנטי. טענה נוספת שהעלה המערער היא כי מאחר שאותה חוקרת ילדים חקרה את ל' ואת אל', קיים חשש כי היא השליכה ממהימנותה של אחת המתלוננות על המהימנות של השנייה. כן נטען כי חוקרות הילדים שיתפו אחת את רעותה ברשמים שלהן ממהימנות בנות המשפחה, כאשר חוקרת ילדים אחרת חקרה את ש', וגם בכך קיים חשש לעיוות ממצאי המהימנות האישיים של כל מתלוננת. ברם, חוקרת הילדים הסבירה בעדותה בבית המשפט כי בחינת המהימנות של כל מתלוננת נעשית באופן עצמאי, בהתאם לקריטריונים המקצועיים המקובלים, וכי אין מניעה משיתוף מידע בין החוקרות על מנת שניתן יהא לעמוד על התמונה בשלמותה. הסברים אלו התקבלו על-ידי בית המשפט המחוזי, שהתרשם באופן בלתי אמצעי ממומחיותה של חוקרת הילדים, ולא מצאתי עילה להתערבות בקביעה זו. המערער הלין גם על כך שחוקרת הילדים לא הטיחה ב-ל' וב-אל' את הטענות שניתן היה להעלות נגד עדותן במסגרת של חקירה נגדית, ובכך היא לא אפשרה לבית המשפט להגיע לחקר האמת. ייאמר מיד כי אין חולק על כך שבמסגרת תפקידו, חוקר הילדים נדרש לחקור את הילד על גרסתו ולהקשות עליה, ברגישות המתבקשת, על מנת לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת (ראו ע"פ 6304/11 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 26–29 לפסק הדין של השופט נ' סולברג (20.09.2012)). ברם, בענייננו, גרסת המערער הייתה כי לא היו דברים מעולם. במובן זה, חוקרת הילדים עימתה את המתלוננות עם האפשרות שהאירועים לא קרו או שהם הוצאו מהֶקשר, ואילו אפשרות זו נשללה על-ידן באופן משכנע. זאת ועוד, בענייננו ניתנה למערער הזדמנות להתייחס לסתירות שנפלו בעדויות המתלוננות במסגרת עדותה של חוקרת הילדים בבית המשפט, ובית המשפט המחוזי התרשם כי אין מדובר בסתירות מהותיות המונעות מתן אמון בהן. בהקשר זה יוער, כי "אין זה מתפקידה של חוקרת הילדים לערוך לקטין 'חקירה נגדית' נוקבת, אלא לתחקרו באופן מקצועי ומיומן, אשר מותאם ליכולותיו השכליות, ולמאפייניו הרגשיים" (ע"פ 2686/15 בנטו נ' מדינת ישראל, פסקה 50 לפסק דינו של השופט א' שהם (05.03.2017)). המערער ביקש להדגיש את העובדה שפרטים מסוימים מעדויות הבנות בפני חוקרת הילדים לא תאמו את העדות של אִמן בבית המשפט על ששמעה מהן. ברם, כמוסבר לעיל, עצם העובדה שהבנות מסרו גרסאות מתפתחות על שאירע להן אינו שולל את יכולתו של בית המשפט לבור את המוץ מן התבן, ולתת אמון בעדות קונקרטית ביחס לפגיעה קונקרטית. לא למותר לציין, כי בענייננו לא קיימת קביעה כי אירועים מסוימים שעליהם העידו המתלוננות לא היו ולא נבראו. כל שנקבע הוא כי חלק מהאירועים לא הוכחו ברף הנדרש למשפט פלילי. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 11 לחוק חקירת ילדים, בית המשפט לא הסתפק בעדויות שניתנו בפני חוקרת הילדים, ומצא להרשיע את המערער רק לאחר שנמצא להן סיוע ממשי ומוגבר. בכך אפנה לדון כעת. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי מצא תימוכין ממשיים לעדויות המתלוננות. כך, בית המשפט קיבל את עדותה של ש' ואִמהּ – שנתמכה בעיקרה בעדות א', קרובת משפחתו של המערער – בדבר נסיבות יציאתו מהבית. נקבע, כי במוצאי השבת בה המערער יצא מהבית הוטח בו כי הוא ביצע עבירות מין חמורות בבנותיו. דברים אלו נתמכו גם בעדותה של א', שהגיעה על מנת לתווך למערער את דרישתה של האֵם לכך שייצא מהבית. כן נקבע, כי העובדה שהמערער היה מודע להאשמות נגדו זמן ניכר עובר למעצרו נתמכת בהודעות טקסט שהמערער כתב לגרושתו זמן קצר לאחר עזיבתו את הבית (כמפורט בפסקה 6 לעיל), והיא אף עולה כדי ראשית הודאה מצדו במיוחס לו. המערער מלין על כך שבית המשפט דחה את הסבריו באשר לפירוש הודעות הטקסט האמורות, כאשר לשיטתו הן נסובו על האופן שבו נוהל הליך הגירושים. ברם, מעבר לכך שתיאוריו של המערער אינם מתיישבים עם לשון ההודעות שכתב, או עם מועד שליחתן (עובר לגירושים); מדובר בעדות שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי כבלתי מהימנה לאחר התרשמות ישירה מהמערער. בקביעה זו לא קיימת עילת התערבות. לא למותר לציין, כי עצם התעקשותו של המערער על הטענה, שהתבררה בדיעבד כשקרית, לפיה הוא שמע לראשונה על ההאשמות שיוחסו לו רק במסגרת חקירותיו במשטרה, עולה אף היא כדי סיוע לעדויות המתלוננות. שכן, מדובר בשקר ברור, בעניין מהותי, המכוון להטעיית בית המשפט, שהוכח ממקור עצמאי, וקשור לעבירה שעליה נסוב המשפט (ראו: ע"פ 6813/16 סמסון נ' מדינת ישראל, פסקאות 38–40 לפסק הדין של השופט נ' הנדל (17.09.2018); ע"פ 1139/23, בפסקה 60). לצד זאת, כמפורט לעיל, בית המשפט המחוזי מצא כי העובדה שכל הבנות העידו על מעשים דומים שבוצעו בהן, משמשת לשם סיוע הדדי בין העדויות. המערער לא השלים עם קביעה זו. לגישתו, נוכח העובדה ששלוש האחיות שוחחו בהרחבה על הדברים ביניהן, עד שבית המשפט המחוזי הכיר בחשש שמא העדויות הושפעו האחת על-ידי השנייה, לא היה מקום לראות בעדויות כמסייעות אחת לשנייה. אכן, בנקודה זו יש ממש בטענת המערער. ההיגיון שלפיו ניתן לראות בעדות אחת סיוע לשנייה כרוך בכך שמדובר בעדויות בלתי תלויות. בניגוד לכך, כאשר מדובר בעדויות שקיים לגביהן חשש כי הן הושפעו אחת מן השנייה, לא ניתן לומר כי העובדה ששתיהן מספרות על אירוע דומה מסייעת אחת לשנייה. שהרי, יש הסבר חלופי מתקבל על הדעת לדמיון בין העדויות – ההשפעה של עדות אחת על העדות השנייה (ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622–624 (2001); יניב ואקי דיני ראיות כרך א 429 (2020)). עם זאת, והגם שמדובר בטענה כבדת משקל שחשוב לתת עליה את הדעת, מאחר שבנדון דידן קיימות ראיות אחרות המסייעות לעדותן של אל' ו-ל', ובשים לב לממצאי המהימנות המובהקים שנקבעו ביחס לתיק בכללותו, לרבות ביחס לחולשות הבולטות שנפלו בעדות המערער – המסקנה היא כי בפריזמה הערעורית אין עילה להתערבות בהכרעת הדין. אשר לגזר הדין. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית אלא אם כן העונש שנקבע חורג באופן מהותי מהענישה הנוהגת או הראויה (ראו מני רבים: עפ"ג 23582-12-24‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (05.03.2025); עפה"ג 24996-04-25, פסקה 32). בענייננו, בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע המערער, שעונש המקסימום על כל אחת מהן עומד על 15 שנות מאסר; ולנוכח הנזקים שגרם לבנותיו, נפגעות העבירה, העונש שנגזר לא מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. מכל הטעמים האמורים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. חאלד כבוב שופט השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה. דפנה ברק-ארז שופטת השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט חאלד כבוב. ניתן היום, י"א כסלו תשפ"ו (01 דצמבר 2025). דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט