רונן מאיר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2766/02 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: רונן מאיר נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט לתעבורה באשדוד, בתיק ת' 2123/99, מיום 24.3.2002, שניתנה על ידי כבוד השופטת ר' לביא תאריך הישיבה: כ"ג בסיון התשס"ב (3.6.2002) בשם המערער: עו"ד שמחה ניר בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין לפני ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה באשדוד (השופטת ר' לביא) מיום 24.3.2002 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (תיק ת. 2123/99). 1. כנגד המערער התנהלו ומתנהלים מספר הליכים הנוגעים לעבירות תעבורה המיוחסות לו. בית משפט השלום לתעבורה באשקלון פסל את המערער (ביום 8.6.97) מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שלושה חודשים, בגין עבירת תעבורה (להלן - פסק הדין המקורי). על פי עצה משפטית שקיבל המערער מבא כוחו, עו"ד שמחה ניר, פסילת הרשיון נקבעה שלא כדין ועל כן אין היא תקפה. זאת משום שקיים ספק אם צורף להזמנה לדיון בבית המשפט לתעבורה גם העתק של כתב האישום. בית משפט זה דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש המערער בעניין (ראו רע"פ 7140/97 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לאחר מכן המערער הואשם במספר עבירות תנועה נוספות. כך, המערער הורשע בנהיגה בזמן פסילה בבית משפט השלום בתעבורה באשקלון (תיק ת. 1732/98; לעניין זה ראו ברע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 492; וכן ראו את רע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 481). המערער לא הפקיד את רשיונו שפקע, היות והוא נסמך על עצתו של עורך דינו, לפיה כל ההליכים המתנהלים כנגדו מושתתים על פסק הדין המקורי, והם בטלים גם כן. 2. ההליכים מושא הערעור נוגעים לעבירת תנועה נוספת שנעברה, על פי הנטען, ביום 6.1.99. ההליך מתברר בבית המשפט לתעבורה באשדוד (השופטת ר' לביא). גם במסגרת הליך זה טוען המערער, מפי בא-כוחו, כי פסילת הרשיון נעשתה שלא כדין, וכי היא חסרת תוקף. בדיון שהתקיים בבית המשפט לתעבורה (ביום 24.3.2002), הצביע המערער על כוונתו להעיד עדים שיוכלו לבסס את בטלותו של פסק הדין המקורי. על פי האמור בפרוטוקול הדיון "ביהמ"ש פנה לסניגור ולנאשם בהצעה להגיע להסדר וזאת לאחר שביהמ"ש אמר שחבל לו על הנאשם וכי הנאשם יפגע כתוצאה מאופן הייצוג שלו וכי הנאשם אף עלול למצוא עצמו בכלא" (עמ' 11 לפרוטוקול). בשלב זה ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט: "שב הסניגור לתקוף את פסה"ד המקורי וביהמש [כך במקור] זה גילה סבלנות אין קץ ואף אפשר לו להזמין את התובעת שחתמה על כתב האישום המקורי, המשרתת היום באילת. הסניגור שב והגיש בקשות שונות לזימון קציני משטרה שונים האחראים על הטיפול בדו"חות במטא"ר ולמרות שאפשרתי לו לשוחח עימם בהסכמת התביעה ואף קבעתי כי הדיון היום אמור להסתיים, שב והגיש בקשה נוספת לזימון שלושה שוטרים נוספים. שלא לפרוטוקול ובהסכמת הצדדים, הצעתי לסיים התיק באופן שהנאשם לא יפגע בשל טיעונים משפטיים של הסניגור העלולים שוב להידחות. בין היתר אמרתי כי חבל שהנאשם יישלח למאסר אם טיעונים אלה יידחו וזאת לאחר שהצדדים ניסו לשתף אותי במו"מ המתנהל ביניהם, אך סירבתי לשמוע זאת." בית המשפט קבע כי לא קמה עילת פסילה היות ולא הובעה דעה לעניין העונש שראוי כי יוטל על המערער באם יורשע, אלא אף נעשה ניסיון לסיים התיק לטובתו. 3. על החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפני. המערער טוען כי אמירתו של בית המשפט לפיה חבל שהמערער יישלח למאסר אם טיעוניו יידחו, מצביעה על כך כי דעתו של בית המשפט "נעולה" וכי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצדו בנסיבות העניין. המשיבה מתנגדת לערעור. לטענתה יש להבין אמירות אלה על רקע התמונה המלאה של התנהלות ההליכים הפליליים כנגד המערער. על רקע זה אין באמירות שהשמיע בית המשפט כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. אמירתו של בית המשפט הייתה כללית ולא כוונה להליך המתנהל כנגד המערער. 4. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ביקשתי כי בית המשפט לתעבורה באשדוד יעיר את הערותיו לגבי שהתרחש בישיבה מיום 24.3.2002 (על פי סעיף 147(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). בית המשפט העיר את הערותיו, ובהודעתו התייחס לדברים שנאמרו בישיבה האמורה: "...היה ברור שהתייחסתי לכך שהנאשם ממשיך לנהוג מבלי להפקיד רשיונו, ולא היה בכך הבעת דעה באשר לעונש הראוי בתיק זה - שהרי הובהר כי אין בכוונת התביעה להחמיר עם הנאשם בתיק זה, שכן קיבלו הצעתי להסדר כפי הנראה מקל. סבורתני שגם הסניגור לא חלק על הקונטקסט בו נאמרו דברי וכי הבעת דעתי באשר לייעוץ שנותן עוה"ד ללקוח הייתה מתוך רצון של ביהמ"ש, על פי הבנתו, להגן על האינטרסים של הנאשם." 5. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. המבחן לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים הוא מבחן אובייקטיבי. "דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט או של הצד" (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599, 612 (להלן - פרשת בשן). אכן, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות עת הוא מתבטא בהליך שלפניו. "לעתים, התבטאויות שאינן מבטאות עמדה כלשהי ביחס לטענות הצדדים עלולות ליצור אצל מי מהם חשש סובייקטיבי למשוא פנים" (ע"פ 710/01 מוטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם; בפסקה 7 לפסק דיני)). נראה כי כך קרה במקרה שלפנינו. התבטאותו של בית המשפט נאמרה באופן כללי, והתייחסה למצב בו המערער מוסיף וצובר אישומים בגין ביצוע עבירות תנועה. על רקע הבהרת בית המשפט אין להבין את הדברים שעליהם מושתת הערעור כאומרים, שאם יידחו טענות המערער בהליך שהוא מנהל ייגזר עליו עונש מאסר. בפרשה אחרת ציינתי: "לא פעם מביע השופט דעה באשר לסיכויי המשפט. אם דעה זו היא 'לכאורית' בלבד, תוך שהשופט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול השופט מלשבת בדין. אין שופט ללא דעה. האיסור אינו על דעה קודמת. האיסור הוא על דעה קדומה" (פרשת בשן, בעמ' 612). דברים אלה יפים לענייננו ביתר שאת, עת אמירת בית המשפט לא כוונה אף להליך שהתנהל בפניו. במסגרת ההליך האמור נחה דעתי, לאור הערות בית המשפט, כי זה לא גיבש דעה קשיחה לפיה יש להטיל עונש מאסר על המערער. 6. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ב באב התשס"ב (21.7.2002). ה נ ש י א _________________ העתק מתאים למקור 02027660.A05 /דז/ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il