יעקב מושאילוב נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק ע"פ 2765/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2765/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות המערער: יעקב מושאילוב נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ב"ש 7011/04 מיום 22.2.05 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור בשם המערער: עו"ד נס בן נתן בשם המשיב: עו"ד טל ורנר-קלינג פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' שידלובסקי-אור) בו נעתר בית המשפט לבקשת המשיב והכריז כי המערער הינו בר-הסגרה לרפובליקה הצ'כית. העובדות הצריכות לעניין ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי 1. המערער הוא אזרח ותושב ישראלי, שעלה מרוסיה בשנת 1993. ביום 6.9.2004 הורה בית המשפט המחוזי של פראג על מעצרו של המערער בחשד כי ביום 1.8.2004 השליך רימון יד במרכז העיר לעבר רכב בו נסעו אותה עת אזרח ישראלי ושלושה אנשים נוספים. כתוצאה מהתפוצצות הרימון נפצעו לפחות שבעה עשר אנשים, רובם עוברי אורח, ונגרם נזק לרכב ולבניינים הסמוכים למקום הפיצוץ. מומחה חבלה צ'כי שבדק את זירת האירוע קבע כי הפיצוץ עלול היה לגרום למותם של אנשים שעמדו בסמוך ובגין כך בכוונת רשויות התביעה הכללית בצ'כיה להעמיד את המערער לדין באשמת נסיון לסכן את שלום הציבור, עבירה על סעיפים 8(1), 179(1) ו-179(3) לחוק הפלילי הצ'כי. צ'כיה הגישה, אפוא, ביום 21.10.2004, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המערער, כמי שמבוקש בגין עבירה זו. בקשת ההסגרה התבססה על צו המעצר שהוצא נגד המערער כמפורט לעיל ועם הגשתה נעצר המערער בישראל בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק ההסגרה, התשי"ד- 1954 (להלן: חוק ההסגרה). סמוך לאחר מכן הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על המערער בר-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה ועם הגשת העתירה הורה בית המשפט המחוזי, לבקשת המשיב, על מעצרו של המערער עד למתן החלטה בה. 2. בפסק-דינו מיום 22.2.2005 נענה בית המשפט המחוזי לעתירה והכריז על המערער בר-הסגרה בקובעו כי הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה קושרות את המערער לאירוע הפיצוץ וכי קיימת בהן "אחיזה לאישום" שמתעתדת צ'כיה להגיש נגדו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הטענות שהעלה המערער באשר לאמינותן של הראיות ובאשר למשקלן וכן באשר לתקינות הליכי החקירה, כל אלה הן עניין לבית המשפט הצ'כי לענות בו במסגרת ההליך הפלילי גופו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי על פי ההלכה הפסוקה די בכך שנפתחו הליכים פליליים נגד אדם על מנת שיתקיים התנאי הקבוע בסעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה, ואין הכרח כי כתב האישום יוגש טרם הגשת הבקשה להסגרה. לפיכך, ובהתחשב בהליכי החקירה שהתקיימו בצ'כיה ובצו המעצר שהוצא שם נגד המערער, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו כי לא מתקיים בעניינו התנאי הקבוע בסעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה. לבסוף דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער כי הסגרתו פוגעת בתקנת הציבור וכן את טענתו כי הפורום בצ'כיה איננו הפורום הנאות לדון בעניינו. טענות הצדדים בערעור 3. בערעור שהגיש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי טען המערער כי המשיב לא הרים את הנטל הראייתי הנדרש על פי חוק ההסגרה לצורך הכרזתו בר-הסגרה. המערער הדגיש בהקשר זה את העובדה כי אל בקשת ההסגרה צורפו עדויותיהם של תשעה עדים שעדותם נגבתה על ידי רשויות החקירה בצ'כיה ולמרות זאת בחר בית המשפט להסתמך בפסק דינו על עדות של שניים מתוכם בלבד, תוך שהוא מתעלם מן הסתירות המהותיות הקיימות בין העדויות השונות לעניין תיאורו של החשוד בביצוע המעשה. המערער הוסיף וטען כי התיאורים שנמסרו על ידי יתר העדים שאליהם לא התייחס בית המשפט, אינם תואמים כלל את חזותו. עוד טען המערער כי ממצאי בדיקת ה-DNA שהשוותה את הפרופיל שהופק מבדלי סיגריות שעישן לאחר מעצרו בישראל עם פרופיל ה-DNA שהופק משרידי דם על בגדים ואקדח שנתגלו במרתף בניין הממוקם בנתיב ההימלטות של משליך הרימון, יש בהם לכל היותר כדי לבסס את העובדה שהמערער שהה בשלב כלשהו בקרבת מקום האירוע, אך אין הם קושרים אותו לזירת האירוע ולביצוע העבירה. המערער חזר גם בערעור על טענותיו לענין הליקויים שנפלו בהליך הזיהוי שבמהלכו הוצגו תמונות בפני חלק מהעדים והוסיף כי חומר החקירה שהוצג בפני בית משפט קמא לוקה בחסר ואינו כולל את כל הראיות שנאספו על ידי גורמי החקירה בצ'כיה. עוד טען המערער, כי גורמי החקירה לא ביצעו פעולות חקירה הכרחיות שהיה בהן לשיטתו כדי לשלול את החשדות נגדו ובכללן מסדר זיהוי לעד המרכזי בפרשה, מיכאל מילשטיין, אשר נסע ברכב שעליו הושלך הרימון. בנוסף, חזר המערער וטען כי הסגרתו פוגעת בתקנת הציבור וכי נפל פגם בשיקול דעתו של המשיב, אשר עתר להכריזו בר-הסגרה לצ'כיה למרות שמדינת ישראל הינה הפורום הנאות לדון באישום. לבסוף טען המערער, כי יש ליתן משקל של ממש למצב בריאותו הרעוע, בעקבות הניתוח הקשה שעבר במהלך המעצר. 4. לאחר הגשת הערעור וטרם שנשמעו בו הטיעונים על-פה, נערך בבית משפט השלום בתל-אביב חיקור דין בפרשה זו ובמסגרתו נגבו עדויות מן המערער, מבת זוגו ומן העד מילשטיין. כמו כן נערך לעד מילשטיין מסדר זיהוי חי בהשתתפות המערער. במהלך הטיעונים בפנינו הוצגו הראיות הנוספות שנאספו כאמור, והמערער טען כי יש ליתן משקל מכריע לעובדה שהעד מילשטיין, אשר נסע ברכב לעברו הושלך הרימון, לא זיהה אותו במסדר הזיהוי ואף הצביע על אחד הניצבים במסדר כמי שהינו אולי משליך הרימון. המשיב טען מנגד, כי הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא משתלבות אלו באלו ויוצרות מיקשה ראייתית חזקה ומשכנעת, העולה על הנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. עוד טען המשיב, כי מן הראוי לאמץ את קביעתו של בית משפט קמא לפיה טענות המערער בדבר מהימנות הראיות ומשקלן וכן בדבר הליקויים בהליך הזיהוי, מקומן בהליך הפלילי גופו אשר יתנהל בפני בית המשפט בצ'כיה. אשר למסדר הזיהוי שנערך בארץ לעד מילשטיין טען המשיב, כי העובדה שעד זה לא הצביע על המערער כמי שהשליך את הרימון, אין בה כדי לאיין את הראיות האחרות התומכות בזיהויו של המערער כמי שביצע את המעשה וכי אף משקלה של ראיה נוספת זו צריך שייבחן במכלול על ידי בית המשפט שידון בעניין. אשר לפגיעה בתקנת הציבור ולטענה בדבר היות ישראל "הפורום הנאות" לדון באישום, טען המשיב כי אף בעניינים אלה יש לאמץ את קביעותיו של בית משפט קמא, בהדגישו כי הליכי ההסגרה מהווים כלי חשוב למיגור הפשיעה הבינלאומית וכי המסר שיש להעביר הוא כי מי שביצע עבירה בארץ זרה צפוי לעמוד בה לדין. אשר למצבו הבריאותי של המערער טען המשיב כי נזק זה נגרם ממעשיו של המערער עצמו אשר בלע מסמרים או ברגים בעת מעצרו ונדרש בשל כך לניתוח. המשיב הוסיף וציין בהקשר זה, כי לא הוצגו על ידי המערער כל מסמכים רפואיים המבססים את הטענה כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר את הסגרתו ומכל מקום, הודיע המשיב כי הוא נכון לפנות לרשויות בצ'כיה על מנת לדאוג לכך שהמערער יזכה שם לטיפול הרפואי הנדרש. דיון 5. הליך ההסגרה נועד להגשים איחוד כוחות ושיתוף פעולה בינלאומי בתחום אכיפת החוק ומדינות המקיימות ביניהן יחסי הסגרה מבטאות בכך את הכרתן בחשיבותו של הליך משפטי זה כאמצעי אפקטיבי למאבק בפשיעה. הצורך בהליכי הסגרה מודגש ביתר-שאת בעידן של טכנולוגיה מודרנית ואמצעי תקשורת מפותחים, המאפשרים מעבר ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת ללא קושי מיוחד וכן פעילות עבריינית מתוחכמת ומאורגנת ללא נוכחות פיזית של מבצעי העבירה במקום שבו היא מתבצעת הלכה למעשה (ראו: ע"פ 74/85 ב"ש 627/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 281, 285; בג"ץ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים (לא פורסם); ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המתווה הנורמטיבי על פיו מוכרעות בקשות הסגרה המוגשות לישראל על ידי מדינות חוץ נקבע בחוק ההסגרה. במקרה שלפנינו מיקד המערער את טיעוניו בבית משפט קמא וכן בערעור בשאלת דיותן של הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה. בהקשר זה קובע סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, כי על מנת להכריז על מבוקש בר-הסגרה יש להראות כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת ההסגרה במדינה המבקשת או כי הוצגו בפני בית המשפט "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". מתוך מגמה לא להקשות על הליך ההסגרה שלא לצורך ומתוך מדיניות השואפת להדדיות בקיום הליכי הסגרה יעילים, הודגש בפסיקה כי הדיון בבקשת ההסגרה איננו כדיון במשפט גופו וכי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה אינו בודק סתירה בעדויות ואינו מעריך משקלן של ראיות. כל שעליו לבדוק הוא האם יש בחומר שהוצג "אחיזה לאישום", המצדיקה ניהול משפט בפני בית המשפט המוסמך, על מנת שזה יכריע בשאלת אשמתו או חפותו של המבוקש (ראו: ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 98, 105; ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 449 ,460); ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), פסקה 12). 6. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט המחוזי, אני סבורה כי צדק בית המשפט בקובעו כי מסכת ראיות זו עונה על דרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, כפי שנתפרשה בפסיקה. עוד אני סבורה כי הראיות הנוספות שהוצגו בפנינו בשלב הערעור, בעקבות השלמת החקירה שבוצעה בישראל, אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו. אכן, במקרה דנן קיימת תשתית ראייתית ממשית ומספקת המבססת אחיזה לאישום המופנה כנגד המערער, ותשתית זו מצדיקה את הסגרתו. כוונתי לממצאי בדיקת ה-DNA, לפיהם קיימת תאימות בין פרופיל ה-DNA של המערער ובין הדם שנמצא על חפצים שונים אשר נתגלו במרתפו של בית המצוי בנתיב הבריחה של משליך הרימון ובהם מכנסיים, חולצה, כפפת גומי ואקדח. ממצאים אלה מהווים ראיה מספקת על הימצאו של המערער באותו מרתף סמוך לאחר אירוע השלכת הרימון. לצורך הטיעונים בהליך זה לא הוכחש הדבר על ידי המערער אך הוא טען כי אין בכך כדי להוות ראיה מספקת לעניין השלכת הרימון. טענה זו נדחתה ובצדק על ידי בית משפט קמא, שכן ממצאי בדיקת ה-DNA המתייחסים לחפצים שנמצאו במרתף משתלבים לכאורה היטב עם עדויות מפלילות שמסרו שני עדי ראיה, אליהן התייחס בית משפט קמא בפסק דינו. אחת מעדים אלה, ג'יטקה האוסנבלסובה, ראתה את משליך הרימון והבגדים שאותם לבש על פי תאורה דומים מאוד לבגדים שנמצאו במרתף בצד האקדח ועליהם דמו של המערער. העד פטר גבריאל לא ראה את אירוע זריקת הרימון, אך תיאר אדם שהסתובב בזירה סמוך לפני האירוע וכן פעמים רבות לפני כן. התיאור שמסר תואם את חזותו של המערער והבגדים שתיאר דומים לאלה שנמצאו במרתף. זאת ועוד. העד גבריאל אף זיהה את המערער בוודאות במסגרת הליך איתור בתמונות שנערך לו ובהליך דומה הצביעה גם העדה האוסנבלסובה על תמונתו של המערער בציינה כי הוא נראה דומה למבצע, אם כי היא אינה יכולה לזהותו בוודאות. בחינת הראיות במכלול מלמדת אמנם על קושי מסויים בסוגיית זיהויו של המערער כמשליך הרימון, נוכח אי-ההתאמה הקיימת בין התיאורים שמסרו חלק מן העדים לגבי חזותו של משליך הרימון וכן נוכח העובדה שהעד מילשטיין לא זיהה את המערער במסדר הזיהוי שנערך בארץ. יחד עם זאת, אני סבורה כי קשיים אלה אין בהם כדי להכריע את גורלה של בקשת ההסגרה במקרה דנן משום שהם נוגעים בעיקרם למהימנותן ולמשקלן של הראיות ואין בהם כדי לערער מן היסוד את התשתית הראייתית שהוצגה ולהופכה חסרת ערך על פניה. נוכח המסקנה כי קיימות במקרה דנן "ראיות מספיקות" לצורך ההסגרה, ממילא אין לקבל את הטענה הנוספת שהעלה המערער ולפיה חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה הינו חלקי ודל (לעניין היקף חומר הראיות שעל המדינה המבקשת לצרף לבקשת ההסגרה ראו: ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), פסקה 7). 7. טענת המערער כי הסגרתו תפגע בתקנת הציבור אף היא דינה להידחות, משלא עלה בידו להראות כי הסגרתו יש בה כדי לפגוע בעקרונות יסוד, בהשקפות עומק או באינטרסים נעלים של החברה בישראל עד כי ראוי הוא שמעשה ההסגרה יידחה מפניהם (ראו: ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346). אשר לפגם מבחינת "הפורום הנאות" שביקש המערער למצוא בהפעלת שיקול דעתו של היועץ המשפטי, טענה זו דינה להידחות בהעדר כל נימוק המצדיק במקרה דנן סטיה מן הכלל הקובע כי יש ליתן עדיפות לעקרון הטריטוריאלי על פני העקרון הפרסונלי (ראו: ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), פסקה 23). טענתו האחרונה של המערער התייחסה למצבו הבריאותי אך גם טענה זו אינה מצדיקה הימנעות מהסגרתו. כפי שציין המשיב בצדק, לא הוצגו על ידי המערער כל מסמכים רפואיים לביסוס הטענה והיא נטענה באופן כללי וסתמי. יתרה מכך, במהלך חיקור הדין שנערך לאחרונה בבית משפט השלום תל-אביב-יפו, נשאל המערער בדבר מצבו הבריאותי והשיב "מצב הבריאותי בסדר. גם הפיזי וגם הנפשי. לפני 8 חודשים היה לי ניתוח בבית החולים, ניתוח בבטן" ( עמ' 4 שורות 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 27.9.2005). דברים אלה מלמדים אף הם כי מצבו הבריאותי של המערער לעת הזו אינו מצדיק את אי-הסגרתו. מכל הטעמים אשר פורטו לעיל אציע לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום‏, ‏כ"ט חשוון, תשס"ו (1.12.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05027650_V06.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il