ארז מעודד נ. רשות מקרקעי ישראל

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2763/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. ארז מעודד 2. נאווה מעודד 3. איריס בר נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד גלעד אבני בשם המשיבה: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין השופט ג' קרא: העותרים, יורשיו של מר אבנר מעודד ז"ל (להלן: המנוח), הם בעלי זכויות חכירה מכוח ירושה כאמור במקרקעין הידועים כחלקה 61, גוש 2218 (להלן: המקרקעין), המוחכרים מהמשיבה, רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות), לשם עיבוד חקלאי. סעיף 15 לחוזה החכירה קובע כי במקרה של שינוי ייעוד המקרקעין מייעוד חקלאי ל"מגורים ו/או לתעשיה ו/או לצרכי ציבור", זכאית הרשות לדרוש השבה של המקרקעין "והחוכר יהיה זכאי לפיצוי עבור זכות החכירה שלו במוחכר, כקרקע חקלאית בהתחשב במטרת החכירה, טיב ומצב המטע ויתרת תקופת החכירה". ביום 16.6.2017, פורסמה ברשומות תכנית מפורטת זמ/573 שחלה על המקרקעין, ובגדרה שונה ייעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד מסחר, תעשייה, משרדים ושטח ציבורי פתוח. בעקבות זאת, ביום 7.9.2017, פנתה הרשות אל המנוח בדרישה לפעול להשבת המקרקעין באופן מוסכם וליתן בידו פיצוי בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1470, אשר הייתה בתוקף באותו מועד וקבעה אמות מידה ו"מסלולי פיצוי" שונים. לאחר דין ודברים מתמשך בין הצדדים, במסגרתו הלינו על סוגיית הפיצוי המנוח – ובהמשך, משנפטר המנוח, העותרים כיורשיו שבאו תחתיו – לרבות השגה על שומה פרטנית שערכה הרשות, הוגשה על ידי העותרים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 2042-11-20). עתירה זו נדחתה באופן מוסכם בשל היעדר סמכות עניינית. מתברר, כי הליך ההשגה לא הושלם, שכן בהשגתם העלו העותרים טענות משפטיות באשר לחישוב הפיצוי על ידי הרשות לפי ייעוד חקלאי, ולא הגישו חוות דעת שמאית נגדית מתאימה, שכן חוות הדעת השמאית שצירפו מתייחסת לערך המקרקעין לפי התכנית החלה כיום ולא לפי מטרת חוזה החכירה כקרקע חקלאית. משלא התקבלה החלטה על ידי וועדת ההשגות של הרשות, ממילא לא ניתן היה להגיש את העתירה המינהלית. במעמד הדיון בעתירה המינהלית, ביום 21.2.2021, הצהיר בא כוח העותרים, כדלקמן: "[...] אנו נמחק את העתירה (מבלי לוותר על טענותינו) ונגיש תובענה לבית המשפט האזרחי". לפיכך קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו מאותו היום, בין היתר: "רשמתי לפניי ששני הצדדים שומרים על טענותיהם וכן רשמתי לפניי את עמדת המשיבה לפיה טענותיהם העקרוניות של העותרים (ככל שהם לא תוקפים את החלטות מועצת מקרקעי ישראל) צריכות להתברר בבית המשפט האזרחי". חרף האמור, הגישו העותרים את העתירה שלפנינו, בגדרה הם דורשים סעדים שעניינם פיצוי בגין השבת המקרקעין בהתאם לייעודו ביום בו נתקבלה דרישת ההשבה ושגובהו ייקבע בהתאם לחוות דעת שמאי מטעמם. במסגרת העתירה, תוקפים העותרים את החלטת הרשות לחשב את הפיצוי בהתאם לייעוד המקרקעין כחקלאי; טוענים באשר לפרשנותן של החלטות מועצת מקרקעי ישראל אשר חלות בעניינם ומאפשרות לשיטתם בחירה בין מסלולי פיצוי שונים, לרבות הסתמכותם על החלטות אלו; וכן מעלים טענות שונות מן המשפט המינהלי, כגון חובות מוגברות החלות על הרשות לקיים חיוביה – חובות שהופרו לשיטתם בשל מצגי שווא מצד הרשות כלפי המנוח שהובילו אותו לבחור במסלול השומה הפרטנית – ומוסיפים וטוענים לאפליה ופגיעה בשוויון, שכן לטענתם חוכרים אחרים קיבלו פיצוי לפי ייעוד המקרקעין ביום בו נדרשה השבתם. דין העתירה להידחות על הסף, בשל קיומו של סעד חלופי. כעולה מן העתירה ומתגובת הרשות, מהותה של העתירה היא תקיפת דרך חישוב הפיצוי המגיע לעותרים בשל שינוי ייעוד המקרקעין ודרישת הרשות להשבתם אליה מכוח חוזה החכירה. העותרים אינם מתיימרים לתקוף החלטה כזו או אחרת של מועצת מקרקעי ישראל. ההיבט המרכזי של המחלוקת הנטועה בין הצדדים הוא אזרחי – סעד כספי במסגרת היחסים החוזיים ביניהם – ומשכך, מקומה להתברר לפני הערכאה האזרחית המוסמכת (בג"ץ 7086/20 שובל נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 (24.2.2021)), כפי שאף הובהר לעותרים ונשמע מפי בא כוחם. ממילא, אם העותרים חפצים בהגשת תביעה אזרחית, יוכל בית המשפט האזרחי להידרש הן לטענות שמבוססות על היחסים החוזיים בין הצדדים, הן לטענות שמבוססות על כללי המשפט המינהלי (שם). אשר על כן, העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות הרשות על סך של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ט"ו בסיון התשפ"א (‏26.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21027630_Q02.docx נב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1