פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2760/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2760/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז, מיום 25.12.2010 ומיום 22.2.2011, בתפ"ח 8869-10-08, שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל – סג"נ; ל' ברודי; ז' בוסתן תאריך הישיבה: ו' בשבט התשע"ג (17.1.2013) בשם המערער: עו"ד גיא עין-צבי בשם המשיבה: עו"ד עדי מנחם בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז, שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל – סג"נ, ל' ברודי, ו-ז' בוסתן, בתפ"ח 8869-10-08. בהכרעת הדין, מיום 15.12.2010, הורשע המערער בביצוע עבירות של מעשה סדום (ריבוי עבירות), לפי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בשתי עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; בעבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין; ובשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. בגזר הדין, מיום 22.2.2011, השית בית משפט קמא על המערער עונש של תשע שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; שנתיים מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, ובלבד שלא יעבור עבירה כלשהי שהיא עבירת מין; שלושה חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו, ובלבד שלא יעבור עבירה כלשהי של הפרת הוראה חוקית או עבירת אלימות כלפי גוף; המערער חוייב גם בתשלום קנס בסך של 5,000 ₪. טרם שנפנה לדיון בשאלות העולות מן הערעור, נעמוד על עיקרי העובדות, ההליכים הקודמים ועל טענות הצדדים, כפי שהובאו בפנינו. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 1. ביום 30.10.2008, הוגש לבית משפט קמא כתב אישום המגולל מסכת של שישה אישומים המיוחסים למערער. בחלקו הכללי צויין, כי המערער הינו בעלה של ד.ט. (להלן: המתלוננת), וכי הוא מתגורר עמה, ועם ארבעת בנותיהן הקטינות, בביתם באלעד (להלן: הבית). להלן תמצית הדברים: א. האישום הראשון בכתב האישום – נטען כי במהלך שנת 2008, לאחר חג הפסח, בשעות הערב, עת ישבה המתלוננת על הספה בסלון הבית, החדיר המערער את איבר מינו לפיה של המתלוננת, בניגוד לרצונה, ולא חדל ממעשיו גם כאשר ניסתה המתלוננת להדוף אותו. לאחר מכן, זרק המערער את המתלוננת על ספה אחרת בסלון הבית, ובעודה שוכבת על בטנה, החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה עד אשר הגיע לסיפוקו, וזאת, חרף זעקותיה ותחנוניה של המתלוננת כי יחדל ממעשיו. כתוצאה ממעשים אלו, נגרם למתלוננת כאב, והיא שלשלה במשך יומיים לאחר מכן. על יסוד עובדות האישום הראשון הואשם המערער בביצוע עבירה של מעשה סדום. ב. האישום השני בכתב האישום – נטען כי ביום 23.5.2008, בחדר השינה בבית, החדיר המערער את איבר מינו לפיה של המתלוננת, בניגוד לרצונה, לאחר שסירבה לבצע בו מין אוראלי. המערער הוציא את איבר מינו מפיה של המתלוננת לזמן קצר, לאחר שהמתלוננת ביקשה ממנו כי יחדל ממעשיו ודחפה אותו, אולם לאחר מכן, החדיר המערער שוב את איבר מינו לפיה, בניגוד לרצונה. בהמשך, החדיר המערער את איבר מינו בכוח לאיבר מינה של המתלוננת, עד שהגיע לסיפוקו, וזאת, תוך כדי שהמתלוננת מבקשת ממנו כי יחדל, ואומרת לו שהוא מגעיל אותה. על יסוד עובדות האישום השני הואשם המערער בביצוע עבירות של אינוס ומעשה סדום. ג. האישום השלישי בכתב האישום – נטען כי בלילה שבין 6.9.2008 ל-7.9.2008, בשעה 02:00, שב המערער לביתו והחל לחפש במרפסת הבית, בחשד כי המתלוננת מסתירה שם גבר. לאחר מכן, הכה המערער את המתלוננת עם ידו בראשה, וגרר אותה לחדר השינה. לאחר שפרצה המתלוננת בבכי, גרר אותה המערער למטבח הבית, וכאשר המתלוננת התנגדה, אמר לה: "חבל, אני אקרע לך את הפיג'מה", וקרע את כתפיית כותנתה. בהמשך, אחז המערער במתלוננת, סובב אותה לכיוון כיסא במטבח, הפשיל את מכנסיה, ובעודו תופס ברגליה החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. המערער המשיך במעשיו עד שהגיע לסיפוקו, חרף העובדה כי המתלוננת ביקשה ממנו לחדול ממעשיו, ואמרה לו כי הוא מכאיב לה. זמן מה לאחר האמור, נעתרה המתלוננת לבקשתו של המערער לבוא עימו לחדר השינה, בשל פחד שאחז בה מאלימות נשנית מצדו, והמערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה. על יסוד עובדות האישום השלישי הואשם המערער בביצוע עבירות של אינוס ומעשה סדום. ד. האישום הרביעי בכתב האישום – נטען כי ביום 21.9.2008, לאחר ויכוח בין המערער למתלוננת, הכה המערער את המתלוננת בחדר השינה בבית. לאחר מכן, הפך המערער את המתלוננת על גבה, הרים את כותנתה, והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, בעודו גורם לה כאב עז. בהמשך, החדיר המערער את איבר מינו לפיה של המתלוננת, בניגוד לרצונה, עד שהמתלוננת נשכה את איבר מינו. או אז, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, כאשר כל אותה העת התחננה המתלוננת בפני המערער כי יחדל ממעשיו ויניח לה. על יסוד עובדות האישום הרביעי הואשם המערער בביצוע עבירות של אינוס ומעשה סדום. ה. האישום החמישי בכתב האישום – נטען כי, בין חודש מרץ 2008 לחודש ספטמבר 2008, במועדים שאינם ידועים במדויק, במספר רב של פעמים, נהג המערער להחדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת, בכוח ובניגוד לרצונה. במספר מקרים, כאשר המתלוננת התנגדה ונשכה את איבר מינו, היה המערער מוציא את איבר מינו מפיה, ולאחר מכן מחדיר שוב, תוך שהוא אומר לה כי הוא נהנה "להכניס לה ולראות אותה סובלת". בשני מקרים, לאחר שהגיע המערער לסיפוקו המיני בפיה של המתלוננת, הוא דרש ממנה לבלוע את זרעו, ומשזו סירבה, סטר לה המערער, קילל אותה, ואמר לה: "אם זה היה של מישהו אחר היית בולעת". על יסוד עובדות האישום החמישי הואשם המערער בביצוע עבירות של מעשי סדום (ריבוי עבירות). ו. האישום השישי בכתב האישום – ביום 6.10.2008, שוחרר המערער למעצר בית מוחלט בבית אחותו (להלן: ההוראה החוקית), לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט השלום בפתח תקווה (ת.פ. 3322/08). נטען, כי ביום 12.10.2008, יצא המערער את בית אחותו לבנק אוצר החייל, סניף תל השומר, מבלי שקיבל לכך אישור. כך, גם, ביום 16.10.2008, יצא המערער את בית אחותו, מבלי שקיבל לכך אישור. בנוסף נטען, כי במהלך החגים, בחודש אוקטובר 2008, במספר הזדמנויות, יצא המערער את בית אחותו והלך להתפלל בבית הכנסת, מבלי שקיבל לכך אישור. על יסוד עובדות האישום השלישי הואשם המערער בעבירות של הפרת הוראה חוקית (ריבוי עבירות). הכרעת דינו של בית משפט קמא 2. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות האמורות לעיל, לאחר ששמע את כלל העדויות ובחן את הראיות שהוצגו בפניו. בית המשפט שוכנע כי התשתית הראייתית מוכיחה, מעל לספק סביר, כי המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. הכרעת דינו של בית משפט קמא התבססה בעיקרה על עדותה של המתלוננת, אשר תיארה את המעשים המיניים הרבים והתכופים שביצע בה המערער, חרף התנגדותה. בית המשפט התרשם מכנותה של המתלוננת וקבע כי "המתלוננת השיבה לכל השאלות שנשאלה באומץ, על אף שניכר היה כי נדרשה לכוחות נפש רבים...". בית המשפט ציין כי "עדותה מקבלת משנה עוצמה" על רקע מוצאה מהעדה האתיופית והיותה אישה דתייה, דבר אשר חייב אותה בתעצומות נפש על מנת לפנות לרשויות אכיפת החוק. עוד נקבע, כי "עדותה היתה משכנעת וקוהרנטית וההבדלים המינוריים שהתגלו בדבריה, שלא ניתן לכנותם סתירות..., אינם פוגמים במהימנותה." 3. בית משפט קמא קיבל את טענתה של המתלוננת כי השיהוי בפנייתה למשטרה נבע מרצונה לשמור על התא המשפחתי ועל כבודו של המערער, אבי בנותיה; וכי איומיו הברורים של המערער כי יהרוג אותה, הביאו אותה, בסופו של דבר, להגיש תלונה למשטרה ולהסתתר, מיד לאחר מכן, במקלט לנשים מוכות. כמו כן נקבע, כי אין בעובדה שהמתלוננת הזכירה את האלימות המינית, שנקט כלפיה המערער, רק בהודעתה השלישית במשטרה, מיום 23.10.2008, כדי לפגום במהימנות גרסתה. בית משפט קמא ציין, כי "הסברה של המתלוננת בדבר העיתוי להעלאת התכנים המיניים בהודעותיה הגיוני וסביר, ועולה בקנה אחד עם התנהגות אנושית ואופיינית למצבה." כך, גם, נקבע כי "תיאור המתלוננת את תחושותיה מיום שהגישה תלונתה ועד שהעיזה וסיפרה אודות עבירות המין שבוצעו בה, מלמדים על תחושות אמת ומוסיפים את נדבך האמינות הגבוה שיש לייחס לדבריה." 4. חיזוקים לעדותה של המתלוננת, מצא בית משפט קמא בעדותיהן של העובדות הסוציאליות בת ציון וורקר (להלן: וורקר) ויעל אדרי (להלן: אדרי), ובעדותו של גיא ווסן (להלן: ווסן). הגב' וורקר העידה, בין היתר, על פניותיה של המתלוננת ללשכת הרווחה באלעד, החל מיום 10.8.2004; על התרשמותה הראשונית כי מדובר בעניין של אלימות במשפחה; על התרשמותה כי המתלוננת היא אישה מאוד מרשימה וכנה, אשר לא פעלה מתוך נקמה. הגב' אדרי העידה, בין השאר, על פניותיה של המתלוננת, בנוגע לאלימות שהופעלה כלפיה מצד המערער, פניות אשר לוו תמיד בחשש ופחד גדול. מר ווסן, חברו של המערער מזה 24 שנים ועמיתו לעבודה, העיד כי המתלוננת יצרה איתו קשר טלפוני ושוחחה עימו ארוכות, כשנה וחצי לפני שהגישה את תלונתה במשטרה, וכי במעמד זה ציינה בפניו, כי המערער ניסה לקיים עימה יחסי מין בכוח. בית משפט קמא קבע, כי עדויות אלו תומכות באמיתות גרסתה של המתלוננת, ומלמדות על כי המתלוננת השתהתה בהגשת התלונה עקב רצונה העז לשמור על התא המשפחתי, והחשש להיוותר לבדה ולשאת בעול כלכלי כבד. 5. בית משפט קמא דן בנפקותם של סתירות והבדלים בתיאור האירועים בהודעותיה של המתלוננת במשטרה ובעדותה בבית המשפט, וקבע כי אין בהם כדי לפגום במהימנות דבריה. זאת, שעה שסביר כי פרטים, כאלו או אחרים, נשכחו מהמתלוננת בהזדמנויות מאוחרות יותר, בהן תיארה את התנהגות המערער כלפיה; כאשר בעדותה הייתה נסערת ופרצה בבכי; ו"בשים לב לריבוי האירועים הקשים, שהתפרשו על פני תקופה של שישה חודשים, הדינמיות בהם והקושי אותו חוותה המתלוננת בכל פעם שפירטה את מעשי האלימות...". 6. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער, אשר הכחיש את המיוחס לו, והתרשם כי היא אינה מהימנה. בגדר זאת, ציין בית משפט קמא כי טרם שהמתלוננת החלה להעיד, בבית המשפט, המערער לחש באוזנה: "אל תדאגי, יגיע הסוף שלך"; כי המערער התפרץ לעברה במהלך עדותה, עד כי היה צורך להוציאו מאולם בית המשפט; וכי יש בעובדה כי המערער ביטל את הוראת הקבע של המשכנתא ושל שכר הלימוד לבתו, כדי ללמד על רצונו להפעיל לחץ על המתלוננת. לאור זאת, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו, בנושא התקיפה המינית של המתלוננת. 7. בית משפט קמא קבע בנוסף, כי יש להרשיע את המערער בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, על יסוד הודאתו, וכי ההפרה שלישית, אשר נטענה באישום השישי, לא הוכחה. גזר דינו של בית משפט קמא 8. ביום 22.2.2011, גזר בית משפט קמא את דינו של המערער. במסגרת גזר הדין, עמד בית משפט קמא על העובדה כי במהלך חקירתה הנגדית של המתלוננת, חזר בו המערער מכפירתו והודה בעובדות כתב אישום מתוקן, ואולם לאחר מכן ביקש לחזור בו מהודאתו, ובית המשפט איפשר לו זאת, לנוכח בקשתו. מהלך זה, כך נקבע, חייב את הזמנתה הנוספת של המתלוננת אל דוכן העדים על מנת להיחקר פעם נוספת, דבר שיצר אצלה תחושה של עומס רגשי. בית משפט קמא נתן דעתו לחומרת מעשיו של המערער, אשר כפה עצמו על אשתו במשך תקופה ארוכה, תוך השפלתה, ניצול תלותה הכלכלית בו וזלזול בתפיסתה התרבותית; למסוכנותו של המערער כלפי המתלוננת; לעובדה כי הוא לא נטל כל אחריות על מעשיו; ולסלידה החברתית מעבירות אינוס בכלל, ומעבירות אינוס בתוך המשפחה, בפרט. מנגד, מצא בית משפט קמא, כי יש לזקוף לזכותו של המערער את העובדה כי במסגרות חייו האחרות, ובמיוחד בעבודתו, הוא תיפקד בצורה נורמטיבית; את נסיבותיו האישיות; ואת העובדה שאין לו הרשעות קודמות וזהו מאסרו הראשון. בהתחשב בכל השיקולים לקולא ולחומרה, הטיל בית משפט קמא על המערער את העונש המתואר בפסקה 1 לעיל, הכולל, כאמור, תשע שנות מאסר לריצוי בפועל. תמצית טענות הצדדים בערעור 9. ערעורו של המערער מופנה נגד הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט קמא. באשר להכרעת הדין, טוען המערער כי הרשעתו באישום החמישי, שעניינו אישום כללי בנוגע לביצוע עבירות מין, ובארבעת האישומים הראשונים, העוסקים בעבירות מין ספציפיות, הינה בגדר הרשעה כפולה בגין אותם המעשים. לעניין זה, נטען, כי קריאה דקדקנית של הודעותיה ועדותה של המתלוננת מלמדת כי המקרים המפורטים בארבעת האישומים הראשונים הינם, למעשה, כל המעשים שביצע המערער במתלוננת. לגישת המערער, לא ניתן לבסס הרשעה פלילית על טענה כללית בדבר ביצוע עבירות מין. זאת, שעה, שבניגוד לטענת המתלוננת, לפיה המערער ביצע בה עבירות מין מדי יום, הוא נעדר מהבית במרבית ימי השבוע; כאשר בהעדר פירוט נפגעת יכולתו של המערער להתגונן; ובשים לב לכך שבכתב האישום המתוקן בו הודה המערער (וחזר בו בהמשך) נשמט האישום החמישי. בערעורו על גזר הדין, טוען המערער כי אם יזוכה מהאישום החמישי, יש להפחית מן העונש שהוטל עליו. לחילופין, נטען, כי גם אם לא תבוטל הרשעתו באישום החמישי, הרי העונש אשר הוטל עליו, חורג מרמת הענישה הראויה, בהתחשב במעשים שהורשע בהם ובנסיבותיו האישיות של המערער. בגדר זאת, טוען המערער, כי יש ליתן את הדעת לכך שלאורך רוב רובה של תקופת חיי הנישואין הארוכה של בני הזוג, הם ניהלו מערכת משפחתית רגילה ויציבה; כי אף במשך התקופה הרלבנטית לכתב האישום המשיך המערער ועבד ימים כלילות לפרנסת המשפחה; כי המערער השתלב בחברה הישראלית, לאחר שעלה מאתיופיה, בזכות מאמצים כבירים שהשקיע; כי המערער רכש מקצוע, סיים שירות צבאי מלא ועבד 15 שנים כאזרח עובד צה"ל, לשביעות רצון מפקדיו; וכי בכל מסגרות חייו שמר המערער על אורח חיים תקין ונורמטיבי ופעל ללא כל דופי. 10. מנגד, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הערעור, על שני חלקיו. לעניין האישום החמישי, נטען כי ניתן ללמוד, הן מהודעותיה של המתלוננת והן מעדותה בבית המשפט, כי בנוסף לכך שהמערער ביצע בה את המעשים הספציפיים, המפורטים בארבעת האישומים הראשונים, הרי שבמספר רב של פעמים הוא כפה עליה מין אוראלי, בניגוד לרצונה, כמתואר באישום זה. בהתייחס לגזר הדין, טוענת המשיבה, כי בית משפט קמא שקל את כל השיקולים הרלבנטיים לעניין העונש, וכי אין, בנסיבות העניין, כל סטייה ממדיניות הענישה מקובלת, בשים לב לחומרת מעשיו של המערער ולעבירות הקשות והבזויות אותן ביצע. דיון והכרעה 11. בפתח הדברים יודגש, כי המערער אינו חולק על הרשעתו בארבעת האישומים הראשונים או בגין האישום השישי, ומשכך בבואנו לדון בערעורו, נדרשת התייחסות לשתי שאלות, והן: האם הרשעתו של המערער בארבעת האישומים הראשונים ובאישום החמישי, מבוססת על אותם המעשים. בשלב שני, יש להידרש לשאלה האם העונש, שהושת על המערער, הינו חמור יתר על המידה, בנסיבות העניין. הערעור על הכרעת הדין 12. כמפורט לעיל, המערער הורשע בביצוע מעשים מגונים ומעשי אינוס, בחמישה אישומים שונים: האישום הראשון, ענייננו מין אוראלי ומין אנאלי בכפייה; האישום השני, עניינו מין אוראלי בכפייה ואינוס; האישום השלישי, עניינו מין אנאלי בכפייה ואינוס; האישום הרביעי, עניינו מין אנאלי ומין אוראלי בכפייה; והאישום החמישי, עניינו מספר רב של פעמים בהם ביצע המערער מין אוראלי בכפייה, לרבות שני מקרים ספציפיים בהם סירבה המתלוננת לבלוע את זרעו של המערער. מכאן, עולה השאלה האם הוכח כי המערער ביצע במתלוננת מין אוראלי בכפייה (כמפורט באישום החמישי) מספר רב של פעמים, אשר אינם נופלים לגדר שלושת המקרים האחרים בהם הוא ביצע במתלוננת מין אוראלי נגד רצונה (כמפורט באישומים הראשון, השני והרביעי). ברי, כי אם הורשע המערער, בגין אותם מעשים, הרי שיש בכך כדי להביא לזיכויו מהעבירות המנויות באישום החמישי. 13. בהכרעת דינו, עמד בית משפט קמא על החלקים הרלבנטיים בעדותה ובהודעותיה של המתלוננת, המוכיחים את העובדות המפורטות באישומים השונים, על פרטיהם המובחנים. בגדר זאת, ציין בית משפט קמא כי: "בהתייחס לאישום החמישי, העידה המתלוננת כי מאז חודש מרץ 2008, כשגילתה שיש לו מאהבת והודיעה לו שאינה מוכנה לקיים עמו יחסי מין אנאליים או אוראליים, [המערער] נעשה כוחני יותר ביחסי המין ודחף את איבר מינו בכוח לפיה תוך שהוא מציין באוזניה כי 'אם זה היה מישהו אחר היית עושה את זה יפה מאוד' [...] כשנשאלה כמה פעמים זה קרה השיבה 'הרבה פעמים'. המתלוננת לא העידה כי [המערער] אמר לה שהוא נהנה 'להכניס לה אותו ולראות אותה סובלת', ולא העידה כי דרש ממנה לבלוע את זרעו וכשסירבה סטר לה (כנטען בכתב האישום)." (פס' 20 להכרעת הדין). לבסוף, קבע בית משפט קמא כי: "...המאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום באישומים 5-1 למעט העובדות הנטענות בסיפא לאישום החמישי, אך אין בכך כדי לגרוע מביצוע העבירות הנטענות באישום זה." (פס' 58 להכרעת הדין). מהאמור לעיל עולה, כי בית המשפט קבע כי הוכח, על יסוד עדותה של המתלוננת, כי המערער אכן ביצע בה מין אוראלי בכפייה, מספר רב של פעמים (כמפורט באישום החמישי). עוד נקבע, כי אין בעובדה שלא הוכחו אותם שני מקרים ספציפיים, בהם דרש המערער מהמתלוננת לבלוע את זרעו, ומשזו סירבה, סטר לה וקילל אותה, כדי לגרוע ממהימנותה באשר ליתר המקרים בהם כפה עליה המערער מין אוראלי, כנטען באישום החמישי. לצורך בחינת טענותיו של המערער, נפנה אפוא לדברי המתלוננת, ביחס לעובדות האישום החמישי. 14. בהודעתה, מיום 23.10.2008, אשר סומנה כמוצג נ/7, תיארה המתלוננת כיצד היה מערער חוזר לביתו ומבצע בה מין אוראלי בכפייה: "... ואז הוא החל למרר לי את החיים במיטה, התחיל לישון בבית כי היא זרקה אותו, הוא היה בא הביתה אני ישנה במיטה ואפילו לא מעיר אותי תופס לי בשער ואומר לי בת זונה אם לא היית מתקשרת ופותחת את הפה היה לי איפה להיות וזה מה שתקבלי, היה תופס אותי בשיער מוביל אותי לסלון זורק אותי על הספה בסלון ומכניס לי את איבר המין שלו לפה ואומר לי תמצצי לי, אני מנסה להתנגד, להזיז את הראש, הוא תופס לי את הראש, מסובב אותי, ומכניס לי את האיבר שלו לפה שלי עמוק עמוק עד שאני נחנקת והוא אומר לי תחנקי זה מה שרצית... בדרך כלל היה עושה את זה בסלון." (ההדגשות שלי –א.ש.) (שם, עמ' 2-1). לאחר מכן ציינה המתלוננת כי המערער היה עושה כן ב"כל יום שמזדמן לו", ואף תיארה את אותם מקרים אשר פורטו, במסגרת האישום החמישי, כדלקמן: "[...] הוא בא בכוונה מאוחר אחרי שהילדים ישנים בשעה 02:00 לפנות בוקר לפחות. כל יום שמזדמן לו וגם אם אני במחזור זה לא משנה לו הוא אומר לי שאין לא איפה לעשות... פעמיים מהמקרים אני זוכרת שהוא גמר בתוך הפה שלי והיה מכריח אותי לבלוע את זה, ואני לא הסכמתי, הייתי יורקת את זה ואז היה נותן לי סטירה ומקלל אותי ואומר לי 'אם זה היה של מישהו אחר היית בולעת את זה', בשאר הפעמים לא היה גומר כי הייתי מצליחה לדחוף אותו או לנשוך אותו באיבר המין כי זו הייתה הדרך היחידה שיוציא את זה ואז הוא היה מוציא מכה אותי בראש ומכניס שוב... הוא אמר לי שהוא נהנה להכניס לי את זה ולראות אותי סובלת..." (ההדגשות שלי – א.ש.) (שם, עמ' 2). 15. בהודעתה, מיום 26.10.2008, אשר סומנה כמוצג נ/9, תיארה המתלוננת מעשים מיניים אשר ביצע בה המערער, בניגוד לרצונה, והוסיפה כי היא "רוצה לציין שאין לי תאריכים מדויקים, הדבר הזה היה שגרה וחזר על עצמו כמה פעמים, למרות שכל הזמן סרבתי לזה" (שם, עמ' 2). 16. בהודעתה של המתלוננת, מיום 28.10.2008, אשר סומנה כמוצג נ/10, היא ציינה כי: "... בכל פעם שהיה מחדיר לי מאחורה או מקיים איתי יחסים רגילים תמיד היה מכריח אותי למצוץ לו כמו שסיפרתי לך בעדות הקודמת, בימים שיש לו מצב רוח טוב הוא מבקש את זה וכשהוא עצבני הוא נהיה תוקפני ולא מעניין אותו מה אני מרגישה או רוצה." (שם, עמ' 2). 17. בעדותה בבית המשפט, כאשר התבקשה המתלוננת לתאר את דרישותיו המיניות של המערער, מסרה כי: "ת: למצוץ לו, זה מה שהוא דרש ממני, שאני, זעזע אותי ביום ראשון שני, שמעתי את זה. ש: מה היתה התגובה שלך לזה? מה היתה התגובה החיצונית שלך, שהוא יכול לראות אותה. מה עשית, מה אמרת? ת: הלם. הסתכלתי, הסתכלתי, הלם. ש: אמרת לו משהו? ת: אני לא רוצה, זה מה שאמרתי. הוא יודע, הוא שומע, ואני אמרתי לו שאני לא רוצה את זה. לא רוצה לעשות. ש: איך הוא הגיב למה שאמרת? ת: נהיה יותר כוחני ויותר זה. אם זה היה מישהו אחר היית עושה את זה יפה מאוד, זה מה שהוא אמר לי. ש: ומה הוא עשה? ת: הוא דחף את זה לפה שלי והכריח אותי. ש: כמה פעמים זה קרה? ת: הרבה פעמים. [...] ת: ...הוא העיר אותי, וכן לא שאל אותי אם אני רוצה, לא רוצה. אם יש לי כאילו רצון או לא. אני לא הייתי שם, אני אף פעם לא הייתי בתמונה, ממש לא. כאילו הוא הכל." (ההדגשות שלי – א.ש.) (פרוטוקול הדיון מיום 12.10.2009, עמ' 30-29). 18. בחקירתה הנגדית השנייה של המתלוננת, מיום 14.4.2010, היא נשאלה על אודות מספר הפעמים בהם נשכה את איבר מינו של המערער, לאחר שזה ביצע בה מין אוראלי בכפייה. על שאלה זו ענתה המתלוננת "אני זוכרת פעם אחת נשכתי. כל הזמן אני מתנגדת... אני נשכתי פעם אחת" (פרוטוקול הדיון מיום 14.4.2010, עמ' 103). 19. לאחר עיון מעמיק בדברי המתלוננת במהלך חקירותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט, סבורני, כי לא נפל פגם בקביעתו של בית משפט קמא, כי די בעובדות שהוכחו כדי להביא להרשעתו של המערער בביצוע מספר רב של מעשים מיניים, על-פי האישום החמישי, אשר אינם נמנים על המעשים המפורטים ביתר האישומים. המתלוננת ציינה בעדותה, באופן מפורש, כי המערער ביצע בה מין אוראלי בכפייה "הרבה פעמים", כי מעולם לא שאל לדעתה, וכי "כל הזמן אני מתנגדת". כמו כן, ציינה המתלוננת בעדותה, כי המערער אמר לה כי "אם זה היה מישהו אחר היית עושה את זה יפה מאוד", אמירה אשר נכללת בעובדות האישום החמישי, ובו בלבד. ויוזכר, כי בית משפט קמא מצא כי עדות המתלוננת "משכנעת וקוהרנטית", "כנה" ו"מהימנה", והמערער לא הצביע על טעם כלשהו לשנות מקביעות מהימנות אלו. נזכיר, בהקשר זה, את ההלכה המושרשת לפיה אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובהערכות המהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ומצומצמים, ושעה שהערכאה הדיונית התרשמה, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מן העדים והראיות, והטיבה לתור אחר "אותות האמת המתגלים במשך המשפט" (כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות)) (ראו, לעניין זה, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (25.1.2007); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (12.6.2008); ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל (25.5.2011); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (13.8.2012)). 20. עוד יצויין, כי האמור בעדותה של המתלוננת מגובה בהודעותיה, המפורטות לעיל, אשר אף מהן ניתן להסיק כי אין מדובר ב"כפל הרשעה", אלא בנסיבות בהן נפלה המתלוננת למסכת של אלימות מינית, הכוללת ביצוע מין אוראלי בכפייה, מספר רב של פעמים, ולא רק באותם מקרים המפורטים באישומים הראשון, השני והרביעי. לטעמי, אין בעובדה כי המתלוננת לא העידה על כלל העובדות המתוארות באישום החמישי, לרבות העובדה כי המערער סטר לה עקב סירובה לבלוע את זרעו, והעובדה כי העידה כי נשכה את איבר מינו פעם אחת בלבד, כדי לשנות ממסקנה זו. אף אם קיימים הבדלים מסוימים בין הודעותיה לבין עדותה של המתלוננת בבית המשפט, הרי שבית משפט קמא, לא התעלם מהם וקבע, בצדק, כי אין בהם כדי לפגום במהימנות דבריה. ונזכיר, כי סתירות ואי דיוקים בעדויות אינם מונעים מבית המשפט לקבוע ממצאים בהתאם להם (כאמור בסעיף 57 לפקודת הראיות), ועל בית המשפט "...לנסות ולבור בה את הבר מן התבן..." (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317 (1993), וראו גם, ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004); ע"פ 5/10 מוסא נ' מדינת ישראל (2.5.2012)). בנוסף, הנני סבור כי אין בעובדה שהמתלוננת העידה כי, בתקופה הרלבנטית, נעדר המערער מהבית במשך מרבית ימי השבוע, כדי לסתור את עדותה. לעניין זה, העידה המתלוננת, כי המערער היה חוזר לבית "בסופי שבוע, לפעמים גם מגיע באמצע השבוע" (פרוטוקול הדיון מיום 12.10.2009, עמ' 76), וכי הוא "...היה לפעמים מגיע באמצע השבוע והולך. נגיד מגיע ביום שלישי אז נעלם עד יום שישי" (שם, שם). בנסיבות אלו, ברור כי אף אם המערער פקד את ביתו ימים ספורים בכל שבוע, במהלך החודשים הרלבנטיים, הרי שעדיין היה ביכולתו לבצע את הנטען, במספר רב של הזדמנויות. לפיכך, אין בטענה זו כדי לשנות מהמסקנה אליה הגיע בית משפט קמא. 21. אשר על כן, דעתי היא כי יש להותיר על כנה את הרשעתו של המערער בביצוע העבירות המנויות בכלל האישומים, לרבות באישום החמישי, ולדחות את ערעורו על הכרעת דינו של בית משפט קמא. הערעור על גזר הדין 22. משנדחתה טענתו של המערער בנוגע לאישום החמישי, כל שנותר הוא לבחון, האם, בנסיבות העניין, החמיר בית משפט קמא, יתר על המידה, בעונשו של המערער, בהשיתו עליו עונש של תשע שנות מאסר לריצוי בפועל, בגין העבירות שביצע. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת ערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית. התערבות זו תעשה, אך במקרים חריגים בהם העונש חורג, באופן ברור וקיצוני, ממדיניות הענישה הראויה, במקרים דומים (ראו, למשל, ע"פ 3396/09 אלהיב נ' מדינת ישראל (5.9.2011); ע"פ 3117/12 ארביב נ' מדינת ישראל (6.9.2012); ע"פ 7725/11 פלוני נ' מדינת ישראל (24.1.2013)). בנסיבות המקרה דנן, סבורני כי אין כל סטייה בעונשו של המערער ממדיניות הענישה הראויה, וכי אין הצדקה להתערב בעונש, אשר נגזר עליו. יש להתייחס בחומרה רבה למעשיו של המערער, אשר היה אחראי למסכת קשה, חוזרת ונשנית, של מעשי סדום ואינוס, אותם ביצע, באשתו, אם בנותיו, על פני תקופה ארוכה של כחצי שנה, תוך פגיעה בכבודה, בנפשה ובגופה. ויפים, לעניין זה, דברי השופטת ד' ברק-ארז, בציינה כי: "תפקידו של המשפט להגן מפני תקיפות מיניות גם כאשר הן מתרחשות בבית, בין קרובים, או בני זוג בהווה או בעבר. למעשה, דווקא פגיעות מסוג זה הן קשות במיוחד, כאשר מתברר כי המקום שאמור לספק את השקט והביטחון הוא המקום שבו אורבת הסכנה. אל לו למשפט להיעצר על מפתן הדלת. ברוח המימרה הידועה – 'ביתו של אדם הוא מבצרו' – ביתם של כל איש ואישה צריך להיות מבצרם." (ע"פ 269/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.10.2012)). עמד על כך, בפרשה אחרת, השופט ח' מלצר: "דומה כי אין חולק כי העבירות שבהן הורשע המערער: עבירות מין ועבירות אלימות קשה כלפי בת-זוגו, לאורך זמן רב, הן עבירות חמורות, וסכנה רבה נשקפת מהן [...] חומרה יתרה לעבירות אלה נובעת מכך שהן התרחשו בביתו-מבצרו של הקורבן, במקום שאמור להיות המקום הבטוח ביותר עבור כל אדם. בביצוע עבירות אלה נפגע לא רק גופו של הקורבן, אלא נפגעת גם נפשו ונותרת מצולקת לזמן רב."(ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 38 (25.5.2011)). זאת ועוד, מתסקיר שירות המבחן על אודות המערער עולה, כי נשקפת מצידו רמת סיכון לאלימות נשנית כלפי המתלוננת, וכי הוא מתנער מלקיחת אחריות על מעשיו; הוא מכחיש את המיוחס לו; ואינו מביע כל חרטה או חמלה כלפי המתלוננת. כך, גם, אין להתעלם מהעובדה שלעבירות המין החמורות, מצטרפת הרשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית, המעידה, כשלעצמה, על זלזול חמור בשלטון החוק ובסדר הציבורי. 23. על רמת הענישה בעבירות מין דומות, ניתן ללמוד מע"פ 7733/05 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.2008), בו העמיד בית משפט זה את עונשו של מערער, אשר הורשע בביצוע מעשה מגונה, אינוס וניסיון למעשה סדום באשתו, על 10 שנים ו-9 חודשי מאסר בפועל, חלף 11 וחצי שנות המאסר בפועל, אשר נגזרו עליו בבית המשפט המחוזי. ברוח דומה, בע"פ 9033/08 פלוני נ' מדינת ישראל (22.4.2010), אושר עונש של 10 שנות מאסר בפועל, אשר הושת על מערער שהורשע בעבירות של כליאת שווא, תקיפה, ניסיון תקיפה של בת-זוג, מעשי סדום בנסיבות אינוס, איומים והפרת הוראה חוקית. במקרה אחר, נדחה ערעורו של מערער, אשר הורשע בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות כלפי בת זוגתו, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, איומים וכליאת שווא, ונדון ל-9 שנות מאסר בפועל (ע"פ 635/10 פלוני נ' מדינת ישראל (12.1.2012)). 24. נראה כי, במקרה דנן, בית משפט קמא שקל ואיזן כראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים, וכי גזר דינו מבוסס ומנומק היטב. לא נעלמו מעיניו נסיבות העומדות לזכותו של המערער, לרבות עברו הנקי; העובדה כי המערער מתפקד, ביתר מסגרות חייו, בצורה נורמטיבית; ויתר נסיבותיו האישיות. יחד עם זאת, אין בכל אלו כדי להקהות מחומרת מעשיו הקשים והאכזריים של המערער, אשר, לטעמי, מחייבים תגובה ענישתית משמעותית, הנותנת ביטוי הולם לסלידה החברתית ממעשים כגון דא. אשר על כן, לו תשמע דעתי, דין הערעור על שני חלקיו להידחות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ז בשבט התשע"ג (‏7.2.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11027600_I03.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il