ישעיהו מנביץ נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 2755/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2755/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: ישעיהו מנביץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט י' ויטלסון) מיום 26.3.2009, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ת"ד 11059 תאריך הישיבה: ב' באייר התשס"ט (26.4.2009) בשם המערער: עו"ד אורית דמתי בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (השופט י' ויטלסון) מיום 23.3.2009 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ת"ד 11059/07. 1. ביום 15.7.2007 הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס למערער שורת עבירות בגין תאונת דרכים קטלנית, ובהן: גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; נהיגה בקלות וברשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; וכן סטייה מנתיב הנסיעה בדרך שגרמה סיכון, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: כתב האישום). 2. עם תחילת דיון ההוכחות הראשון, ביום 3.4.2008, הודיעה באת-כוח המערער דאז כי המערער מבקש לחזור בו מכפירתו ולהודות במיוחס לו. חודשיים לאחר מכן, ביום 17.6.2008, נקבע התיק לשלב הטיעונים לעונש. אולם, בטרם החל הדיון ביקש המערער לחזור בו מהודאתו. המערער נימק את בקשתו בכך שהיה נתון למצוקה נפשית קשה מאז קרות התאונה, מצוקה שהחריפה נוכח מפגש טעון שהתקיים בינו לבין משפחת המנוחה עובר למתן הודאתו. כל אלה יחדיו, טען המערער, הביאו אותו להודות באשמה באופן ספונטאני, מבלי שאכן רצה בכך. טענות אלה נדחו על ידי בית המשפט, וביום 23.11.2008 ניתן גזר דינו של המערער על סמך הודאתו. 3. משניתן גזר הדין, הגיש המערער את ערעורו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפסק דינו מיום 18.2.2009, קבע בית המשפט המחוזי כי "בפרוטוקול מצויות מספר התבטאויות שמעידות על כך שאכן המערער לא היה במיטבו בשעה שהחליט להודות וכן העובדה שהבקשה לחזרה מן ההודיה נעשתה בשלב הטיעונים לעונש ומתן גזר הדין". משהגיע למסקנה כי דין ההודיה להתבטל, קבע בית המשפט המחוזי שיש להחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שיתברר לגופו. 4. ביום 23.3.2009, ומשנקבע הדיון להיות בפני השופט י' ויטלסון, הגיש המערער בקשה לבית המשפט כי יפסול עצמו מלדון בעניינו. בבקשתו טען המערער, כי מאחר ובית המשפט גילה דעתו על העונש ועל הנאשם, ומשהתיק עוד לא נדון באופן מהותי, הרי שמן הדין כי יישמע בפני מותב אחר. המערער אף הוסיף וציין כי הוא אינו סבור ששמיעת התיק על ידי מותב אחר תביא לסרבול ההליך (להלן: בקשת הפסלות). 5. עוד באותו היום דחה בית המשפט, במעמד הצדדים, את בקשת הפסלות. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי מאחר ופסק דינו של בית המשפט המחוזי לא קבע כי על מותב אחר לשמוע את המשך הדיון בתיק, הרי שאין להעבירו לדיון בפני מותב אחר. בעקבות החלטה זו, ביום 25.3.2009, הגיש המערער בקשה לעיון נוסף בבקשתו לפסילת המותב. בתצהיר שצורף לבקשתו גולל המערער את חששו מהמותב הדן אותו וציין כי אבד אמונו בבית המשפט. בהחלטתו מיום 26.3.2009, דחה בית המשפט את בקשתו הנוספת של המערער, תוך שהוא מציין, כי דעתו אינה נעולה וכי גרסתו של המערער תשמע, לכשתוצג, בנפש חפצה. עוד הוסיף בית המשפט, כי אין לו אלא להצטער על תחושותיו הסובייקטיביות של המערער. 6. על החלטות אלו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, חוזר המערער על עיקרי טענותיו בבקשת הפסלות, תוך שהוא מדגיש את המסכת העובדתית המלמדת, לדעתו, על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. ראשית, טוען המערער כי בית המשפט גיבש בעניינו דעה נחרצת תוך שהוא נותן דעתו לחומר הראיות. תימוכין לכך מוצא המערער בקביעת בית המשפט בגזר הדין, מיום 23.11.2008, בה נכתב כי "הנאשם בנהיגתו נהג באופן מסוכן, חסר זהירות". בהמשך, טוען המערער כי אבד אמונו במותב היושב בדין וזאת נוכח התנהלות ההליך עד כה. שנית, נטען כי עובדות המקרה מקימות חשש סובייקטיבי למשוא פנים, במובן זה שאי-העברת התיק לידי מותב אחר תפגע במראית פני הצדק. לבסוף, ציין המערער כי טרם נשמעו עדי התביעה, כך שהעברת התיק למותב אחר לא תגרום לסרבול ההליכים ולאובדן זמן שיפוטי. 7. ביום 26.4.2009 נערך בפניי הדיון בערעור הפסלות. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. לטענת המערער, מתקיים בעניינו חשש ממשי למשוא פנים, וזאת נוכח העובדה כי המותב היושב בדין גזר כבר את דינו לאחר שהודה בפניו באשמה. טענה זו אין בידי לקבל. הלכה פסוקה היא, כי אין בעצם הדיון המחודש, כשלעצמו, כדי להביא לפסלותו של המותב היושב בדין, אף אם המערער הודה בפניו באשמה. חזרה מהודאה עשויה לפסול את השופט אשר בפניו ניתנה ההודאה רק בנסיבות חריגות (ראו: ע"פ 4020/94 בנימין דרופמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 769, 770 (1994); ע"פ 1650/97 אהרון בלגמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.1997); ע"פ 2879/07 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.6.2007)). נסיבות חריגות אלה לא מתקיימות במקרה שלפניי. לפיכך, השאלה הטעונה בירור הינה האם הכרעתו הקודמת של המותב יוצרת, באופן אובייקטיבי, חשש ממשי למשוא פנים. מקריאת הפרוטוקולים שצורפו להודעת הערעור, עולה כי הכרעת הדין ניתנה על סמך הודאתו של המערער בלבד, וזאת מבלי לבחון את הראיות שבתיק או לקבוע בעניינן ממצאי מהימנות. גם מן האמור בגזר הדין אין ללמוד כי בית המשפט גיבש דעה נחרצת באשר לחומר הראיות, שכן עניינו של גזר הדין הינו בטיעונים לעונש ולא בשאלת האשם לגופה. משכך, לא מצאתי כי יש בחשיפת בית המשפט להודאת המערער, ולחזרתו ממנה, כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. באשר לטענת המערער כי אבד אמונו במותב היושב בדין, הרי שכלל ידוע הוא, כי אין בתחושתו הסובייקטיבית של המערער, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילת שופט. תחת זאת, יש לבחון האם מבחינה אובייקטיבית קיים חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות המקרה הקונקרטיות (ראו: ע"פ 1623/08 אלירן דרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008); ע"פ 10663/07 שלמה איבגי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2008)). בנסיבות המקרה, וחרף תחושתו הקשה של המערער, אין יסוד להניח כי דעתו של בית המשפט ננעלה, במובן זה שאין ביכולתו לשמוע את טענות הצדדים באובייקטיביות הנדרשת. 8. המערער הוסיף וטען, כי אף אם נקבל את הטענה כי יש בידי בית המשפט לדון בעניינו באופן אובייקטיבי, הרי שמראית פני הצדק מחייבת את העברת הדיון לידי מותב אחר. טענה זו ביקש המערער לתמוך באמצעות האמור בע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329 (1997) (להלן: פרשת פרידן). דין טענה זו להידחות. הלכה מקובלת היא, וכך נקבע אף בפרשת פרידן, כי העברת הדיון לידי מותב אחר תעשה מקום בו מראית פני הצדק מחייבת זאת באופן אובייקטיבי. בפרשת פרידן נדונה שאלת יכולתו של שופט להפריד בין ראיות קבילות לאלו שאינן קבילות, ולהתעלם מהאחרונות. בנסיבות המקרה החריגות בפרשת פרידן, נקבע כי אין זה ראוי להעמיד את מקצועיותו של השופט למבחן, נוכח ה"מסה" הקריטית של הראיות הבלתי קבילות אליהן נחשף. המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, כגון זה בפרשת פרידן. בענייננו, בית המשפט טרם נחשף לראיות שבתיק, לא כל שכן, לראיות בלתי קבילות. משכך, ברי, כי גם לא היה בידי המותב לקבוע ממצאי מהימנות כלשהם. משלא עשה כן, ומשלא נקבעו ממצאים שבעובדה לחובתו של המערער, הרי שאין לקבל את הטענה כי הותרת הדיון בפני המותב היושב בדין תביא לכדי פגיעה במראית פני הצדק. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י' בסיון התשס"ט (2.6.2009). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09027550_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il