כלל חברה לביטוח בע"מ נ. בן אבו יצחק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2745/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערערת: כלל, חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב: יצחק בן אבו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.3.97 בת"א 707/90 שניתן על ידי כבוד השופט ח' אריאל בשם המערערת: עו"ד א' קוזלובסקי בשם המשיב: עו"ד ר' רויטגרונד פסק-דין השופט ת' אור: 1. המשיב, יליד 30.4.57, נפגע בתאונת דרכים ביום 4.9.89. בגין פגיעתו זו הגיש נגד המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה לתשלום נזקיו. על פי המוסכם בין הצדדים, ניתן פסק הדין בתביעה ביום 30.3.94 על דרך הפשרה, לפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-. בפסק דינו מיום 24.3.94 ציין בית המשפט המחוזי, באופן כללי, את דרך חישוב הפיצויים. בין היתר, קבע שהנכות הרפואית אשר נותרה למשיב היא בשיעור 45%. עם זאת, קבע שהנכות התיפקודית היא בשיעור 30-35% בלבד, וחישב את הפסד ההשתכרות והפסד כושר ההשתכרות של המשיב לפי הפסד של כשליש מכושר ההשתכרות של המשיב לולא התאונה. הסכום הכולל של הנזק, בפרטי הנזק השונים, הגיע ל376,000- ש"ח, ולאחר ניכוי תשלומים תכופים, פסק בית המשפט המחוזי למשיב סכום של 281,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין. בית המשפט המחוזי נתן דעתו בפסק דינו לשאלה, אם המשיב עשוי לקבל גימלאות מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) במסגרת הפרק בחוק הביטוח הלאומי הדן בנכות כללית, והשיב על כך בשלילה. אלה דבריו בעניין זה, בסעיף 8 של פסק הדין: "לא שוכנעתי כי המוסד לביטוח לאומי היה מאשר לתובע גימלה במסגרת נכות כללית (פרק ו'2 לחוק הביטוח הלאומי) על פי התנאים הקבועים שם בעיקר לגבי כושר השתכרות (ראה הגדרת "נכה" בסעיף 127 כח') ועל כך אין מקום לנכות סכום כלשהו בעניין זה. כאמור, קבעתי שהנכות התיפקודית פחותה מהנכות הרפואית ובהתאם לכך גם פסקתי את הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד. אין לנתבעת, לדעתי, חשש מתביעה אפשרית של המוסד". על פסק דין זה הוגש ערעור (ע"א 2699/94), ובפסק הדין אשר ניתן בבית משפט זה ביום 12.2.96 נפסק כדלקמן: "כמוסכם על באי כוח הצדדים, מתקבל הערעור במובן זה שפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי יבוטל, והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי. הצדדים יהיו רשאים להביא בפני בית המשפט המחוזי ראיות לעניין גימלאות המוסד לביטוח לאומי וקיצבת ניידות אותן קיבל ו/או עתיד המערער לקבל, ולאחר מכן יתן בית המשפט את פסק דינו מחדש". 2. בדיון החוזר בפני בית המשפט המחוזי הובאו ראיות לעניין גימלאות המוסד אותן קיבל ועתיד המשיב לקבל, והוברר שאלה מגיעים לסכום כולל של 397,048 ש"ח, מתוך זה סכום של 102,418 ש"ח כתשלומים בגין הגבלה בניידות, וסכום של 294,595 ש"ח כגימלאות במסגרת הפרק הדן בנכות כללית. במסגרת דיון חוזר זה, נחלקו בעלי הדין בשתי שאלות. האחת: האם בהתאם לפסק הדין בע"א 2699/94 הוטל על בית המשפט רק לברר את גובה גימלאות המוסד, אם יוכח שהמשיב זכאי להן, ולהפחית סכום זה מהפיצויים כפי שנפסקו בפסק הדין מיום 24.3.94 (להלן: פסק הדין הראשון), כטענת המערערת; או שמא לאחר בירור סכום הגימלאות מוטל היה על בית המשפט ליתן את פסק דינו מחדש, מבלי שיהיה כבול למה שנקבע בפסק הדין הראשון, כטענת המשיב. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב בשאלה זו. השניה: גם אם היה רשאי בית המשפט המחוזי לעשות כן, האם היתה הצדקה לסטות מפסק הדין הראשון, פרט לנושא הפחתת גימלאות המוסד. גם בעניין זה הלך בית המשפט המחוזי לשיטת המשיב וקבע שאין הצדקה שיהיה קשור בגובה הנזק אשר נקבע בפסק הדין הראשון. לעצם העניין, החליט בית המשפט המחוזי שעל אף הצורך לנכות את גימלאות המוסד מסכום הנזק שנגרם למשיב, יש לפסוק למשיב פיצויים כשיעור הסכום שנפסק בפסק הדין הראשון. להנמקתו של בית המשפט המחוזי את פסק דינו זה, עוד אשוב. 3. על פסק דין זה, אשר ניתן ביום 26.3.97, הוגש הערעור שבפנינו. בערעורה חוזרת המערערת וטוענת את טענותיה בבית המשפט המחוזי. מוסיף בא כוח המערערת וטוען, שאין הצדקה שקביעת המוסד בדבר תשלום הגימלאות למשיב תביא לשינוי בפסיקת גובה נזקיו של המשיב קודם ניכוי הגימלאות. אמנם, כדי שיהיה זכאי לקצבת נכות כללית, על המבוטח לעמוד בשני תנאים: האחד הוא, שכושרו להשתכר מעבודה או ממשלח יד, וכן השתכרותו בפועל, צומצמו עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב50%- או יותר (ראה הגדרת "נכה" בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה1995- (להלן: החוק); והשני, שנקבעה לו נכות של 40% לפחות (סעיף 208(א) לחוק). יוצא, איפוא, שהמוסד הכיר בכך שלמשיב נגרמה פגיעה בכושר השתכרותו של לפחות 50%, ובפועל יודעים אנו שנקבעה על ידו פגיעה בכושר ההשתכרות של 60%. אך קביעת המוסד בעניין זה אינה מחייבת את בית המשפט, ומקרה תדיר הוא שבית המשפט קובע שיעור נכות או שיעור פגיעה בכושר ההשתכרות שהוא שונה מזה שנקבע על ידי המוסד או ועדה מוועדותיו. על כן טוען בא כוח המערערת, שכשם שנכות או הפסד כושר השתכרות גבוהים יותר הנקבעים על ידי בית משפט על זה של המוסד או ועדה מועדותיו יחייבו, ולא אלה אשר נקבעו על ידי המוסד, כך גם במקרה שהמוסד קובע את אלה בשיעור גבוה יותר. 4. לדעתי, דין הערעור להדחות. ראשית, על פי נוסח פסק הדין בע"א 2699/94, בית המשפט המחוזי נדרש ליתן פסק דינו מחדש בהתחשב בנתונים שיובררו בפניו לעניין גימלאות שישלם המוסד למשיב. לא נאמר בפסק הדין שעליו לנכות את הגימלאות, אם יוכח שאלה מגיעות למשיב, ולפסוק למשיב רק את הסכום שיוותר, אם יוותר, כתוצאה מניכוי זה. נאמר שעל בית המשפט המחוזי ליתן את פסק דינו מחדש. שנית, הנני סבור שאין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כשהחליט להשאיר את סכום הפיצויים בעינו, על אף הניכוי של גימלאות המוסד. אזכיר בקשר לכך מספר נימוקים ושיקולים. א. פסק הדין ניתן על ידי בית המשפט המחוזי על דרך הפשרה. במסגרת פסק דין על דרך הפשרה נדרש בית המשפט לשקול שיקולים המביאים לתוצאה הוגנת, אשר תהווה תוצאה צודקת, בהתחשב בכלל הנסיבות. במסגרת זאת ניתנה לבית המשפט סמכות רחבה, ובית המשפט של ערעור יתערב בפסקו רק במקרים חריגים (ראו, לדוגמה, ע"א 282/87 מועדי נ' עבד (לא פורסם); ע"א 319/87 וינגזון נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ, תק-על 90(3), 590; ע"א 806/88 טרביה נ' ציון, חברה לביטוח בע"מ, תק-על 91(2), 1184). ב. בענייננו, הובררו עובדות ונתונים חדשים במהלך הדיון החוזר אשר התקיים בפני בית המשפט המחוזי. בעוד ובדיון הראשון היה בית המשפט המחוזי משוכנע שכושר ההשתכרות של המשיב נפגע כדי שליש ולא יותר, נמצא על ידי גוף מוסמך כמו המוסד שכושר זה הופחת ב60%-. נתון חדש זה רשאי היה בית המשפט לקחת בחשבון. יש בו כדי להצדיק קביעת הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד בשיעור גבוה מזה שסבר בית המשפט שיש לקבעו בפסק הדין הראשון. קביעת ההגבלה בניידות בשיעור 50% גם היא הצדיקה פסיקת סכום גדול יותר למשיב מזה שנפסק בפסק הדין הראשון. לאחר שבית המשפט המחוזי סוקר את העובדות והשיקולים הנוספים שהתבררו בדיון החוזר, דהיינו את קביעות המוסד כמבואר לעיל, ואת המשתמע מהן, אומר בית המשפט שלו עובדות ושיקולים אלה היו לנגד עיניו בעת מתן פסק הדין הראשון, סכום הפיצויים שהיה פוסק על דרך הפשרה היה גדול בסכום שהוא לפחות כגודל סכום ניכויי המוסד. איני רואה עילה שלא לקבל את דבריו בעניין זה, ואם כך היה עושה בית המשפט בפסק הדין הראשון, בודאי לא היתה עילה להתערב בפסק דינו (ראו פיסקה א' לעיל). ג. לאמור לעיל יש להוסיף, שבחינה כוללת של סכום הפיצויים שנפסק למשיב על רקע כלל הנסיבות, מצביעה לכאורה על כך, שהתוצאה של פסק הדין סבירה ואין להתערב בה. ביום פסק הדין היה המשיב בן כ40- שנים. נגרמה לו נכות של 45% לצמיתות, הכוללת קיבוע של הברך, קיצור גפה וכן זיהומים. כושר השתכרותו נפגע קשה. הוא זקוק לניידות מוגברת. על רקע זה וכלל הנסיבות האחרות, פסיקת סכום של 376,000 ש"ח לאחר ניכוי גימלאות המוסד בודאי אינו מעיד על עצמו שהוא מצדיק התערבות. על סמך כל האמור לעיל, נדחה הערעור. המערערת תשא בהוצאות המשיב בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, א' בסיוון התשנ"ט (16.5.99). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97027450.E03 /עכב