עיריית עכו נ. בריל תעשייות נעליים בע"מ

1 13 בבית המשפט העליון בר"מ 2744/19 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקשת: עיריית עכו נ ג ד המשיבות: 1. בריל תעשיות נעליים בע"מ 2. מילגם בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מימים 20.3.2019 ו-2.4.2019 (כבוד השופט מ' רניאל) ב-ת"צ 26618-06-14 בשם המבקשת: עו"ד דביר ליבוביץ; עו"ד יצחק שמוחה בשם המשיבה 1: עו"ד עופר ורד בשם המשיבה 2: עו"ד יניב מטלס; עו"ד ירון גרשון פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מימים 20.3.2019 ו-2.4.2019 (השופט מ' רניאל, ת"צ 26618-06-14) בגדרן נדחתה בקשה מטעם הצדדים לאישור הסדר פשרה, וניתן אישור לניהול תובענה כייצוגית. אקדים אחרית לראשית, ואומר כבר עתה כי שוכנעתי שבנסיבות העניין היה מקום לאשר את הסדר הפשרה שהגישו הצדדים, ובהתאם יש לקבל את הבקשה לרשות ערעור בהיבט זה. משכך החלטה זו תעסוק בעיקר בהסדר הפשרה שעל הפרק; וההחלטה לאישור ניהול התובענה כייצוגית שניתנה לאחר שהבקשה לאישור הסדר פשרה נדחתה, כמו גם הטענות שהועלו ביחס להחלטה זו, יוצגו בתמצית בלבד. הרקע העובדתי והנורמטיבי הצריך לעניין 2. פקודת המסים (גביה) מסדירה את האופן שבו ניתן לגבות מיסים בישראל, לרבות ארנונה, ומונה את האמצעים שעומדים בידי הרשות לצורך גביית חוב המס (להלן: הפקודה). לפי סעיף 12ט לפקודה, אדם שלא שילם את חובו במועד ("סרבן" בלשון הפקודה) יישא ב"הוצאות סבירות" שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה לשם גביית החוב; ותקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א-2011 שהותקנו מכוח הפקודה מפרטות את אמצעי האכיפה השונים שניתן להפעיל, ולצדם הסכום המרבי שמותר לגבות בגין השימוש בכל אחד מהם (להלן: תקנות הגבייה או התקנות). במוקד הדיון שלפניי, אמצעי אכיפה מסוג "משלוח דרישה ראשונה בכתב בדואר רשום" שמנוי בתקנה 1(1) לתקנות הגבייה, כאשר סכום ההוצאה המרבי שנקבע עבורו הוא 23 ש"ח (וייאמר כי עד לתום שנת 2012, סכום זה עמד על 22 ש"ח). למען הנוחות וכל עוד לא נאמר אחרת, כלל הסכומים הנזכרים בפסק דין זה אינם כוללים מע"מ. 3. בחודש יוני 2014 הגישה בריל תעשיות נעליים בע"מ, שמחזיקה חנות בתחום השיפוט של עיריית עכו, בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד עיריית עכו בטענה כי היא מפירה את הוראות הפקודה ותקנות הגבייה (להלן: בריל, בקשת האישור ו-העירייה, בהתאמה). בקשת האישור נסבה על כך שהעירייה גבתה מבריל סכום של 26.9 ש"ח (23 ש"ח בתוספת מע"מ) בגין משלוח דרישת חוב בדואר רשום, על מנת להודיע למבקשת על חוב שהיה רשום על שמה באותה עת. בריל העלתה שתי טענות בנדון. ראשית, נטען כי העירייה לא הייתה רשאית לשלוח הודעת דרישה ראשונה לתשלום החוב בדואר רשום, בלא שהקדימה לכך הודעה על החוב בדואר רגיל. טענה זו נסמכה על ההגדרה של אמצעי האכיפה האמור בתקנה 1(1) לתקנות הגבייה – "משלוח דרישה ראשונה בכתב בדואר רשום ובלבד שנשלחה לאחר שנשלחה הודעה על החוב" (ההדגשה שלי-ע'ב'); תוך שצוין כי מנגנון זה נועד לצמצם את הוצאות האכיפה המושתות על חייבים וליתן בידיהם את ההזדמנות לפרוע את חובם מבלי שייאלצו לשאת בהוצאות גבייה מיותרות. בהתאם, נתבקש לחייב את העירייה להשיב לחברי הקבוצה את ההפרש בין הסכום המרבי שניתן לגבות עבור משלוח דרישה ראשונה בדואר רגיל (16 ש"ח) ובין הסכום המרבי שנקבע למשלוח דרישה ראשונה בדואר רשום (23 ש"ח) – קרי 7 ש"ח. שנית, נטען כי אסור היה לעירייה לגבות הוצאות אכיפה העולות על ההוצאות הישירות הדרושות להפעלת אמצעי האכיפה, היינו כי הסכומים הנקובים בתקנות הגבייה אינם אלא סכומים מרביים – ומשמעות הדבר כי סמכותה של העירייה לגבות את עלות אמצעי הגבייה, מוגבלת להוצאה הישירה שנגרמה בשל הפעלת אותו אמצעי. בהקשר זה נטען, כי ההוצאות הישירות הכרוכות במשלוח דרישת חוב בדואר רשום מסתכמות לכל היותר בכ-12 ש"ח – ובתוך כך נלקחו בחשבון עלות משלוח דואר רשום, עלות הנייר, הדפסתו והפקתו וכן מע"מ; ובהתאם, נטען כי יש לחייב את העירייה להשיב גם את ההפרש בין הסכום שנגבה מחברי הקבוצה (26.9 ש"ח) ובין ההוצאות הישירות שניתן היה לגבות הלכה למעשה (11.8 ש"ח) – ובסך הכל כ-15 ש"ח (כולל מע"מ). עילות התביעה שבגינן נתבקש לאשר לנהל את התובענה כייצוגית הן עשיית עושר ולא במשפט; הפרת חובה חקוקה ורשלנות; וחובת תום הלב המעוגנת בדיני החוזים והמשפט המנהלי. הסעדים שפורטו בבקשת האישור הם השבה של הכספים שנגבו ביתר ב-24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור (החל מיום 15.6.2012 עד ליום 15.6.2014), וכן סעדים הצהרתיים שיורו לעירייה לחדול מהתנהלותה האסורה, כפי שתוארה בבקשת האישור. 4. בתשובה לבקשת האישור, העירייה עמדה על כך שהיא מקיימת את דרישות הדין – שכן לדבריה בגדר החשבונות השוטפים מצוינים במפורש יתרות החוב שעומדות לחובת הנישום, והדבר מהווה משום הודעה על החוב טרם שליחת דרישת חוב בדואר רשום, כמתחייב לפי תקנה 1(1) לתקנות הגבייה. ובהקשר זה נאמר כי בניגוד לנטען בבקשת האישור, אין חובה לשלוח הודעה זו בדואר רגיל. עוד נטען כי אין לקבל את הפרשנות המצמצמת שבריל מייחסת למונח "הוצאות ישירות", ולעמדת העירייה הפרשנות הנכונה היא "כל הוצאה שהיתה נמנעת אילו הרשות לא היתה נדרשת לפעול לגביית חוב שבפיגור". מכל מקום, לטענת העירייה מבדיקה שערכה מול חברת מילגם שירותים לעיר בע"מ, המספקת לה את שירותי הגבייה (כיום מילגם בע"מ, להלן: מילגם), הוברר כי ההוצאות הישירות שבהן היא נושאת בגין משלוח דרישה ראשונה בדואר רשום עולות על התעריף המרבי שבתקנות הגבייה – ובתוך כך צוין כי התחשיב כולל את עלות יחידת דואר ועלות הדפסה (כולל נייר מעטפה), עלות מחשוב מערכת האכיפה, עלות ממשקי מידע, עלות כוח אדם ועלות הוצאות תפעול. עוד נטען כי לדברי מילגם, אף אם ייגרעו מסך ההוצאות הישירות עלויות כוח אדם והוצאות תפעול, עדיין ההוצאות הישירות שהיא מוציאה בפועל לצורך הגבייה עולות על התעריף הקבוע בתקנות הגבייה (כאמור, 23 ש"ח). כן נטען כי טענות בריל לעניין היקף ההוצאות הישירות הדרושות למשלוח דרישת חוב בדואר רשום נטענו באופן סתמי ומבלי שנתמכו בחוות דעת מומחה, וזהו טעם נוסף לדחייתן. בהמשך לכך ולאחר שבית המשפט המחוזי התיר לה לעשות כן, הגישה העירייה בקשה להגיש הודעה לצד שלישי נגד מילגם – בטענה כי לפי ההסכם שנכרת בין השתיים, מילגם התחייבה לפצות או לשפות את העירייה בגין כל נזק שייגרם לה כתוצאה ממתן השירותים. מילגם מצידה התנגדה בתוקף להודעה לצד שלישי, זאת בין היתר מאחר שלטענתה אמצעי האכיפה והתעריפים עבורם נקבעו על ידי העירייה ומילגם פעלה בהתאם להנחיותיה. מילגם התנגדה גם לבקשת האישור גופה, וחזרה בהקשר זה על טענות העירייה כפי שפורטו בתשובה לבקשת האישור; תוך שהיא צירפה חוות דעת מומחה מטעמה בסוגית ההוצאות הישירות הכרוכות במשלוח דרישות חוב בכתב, הן בדואר רגיל הן בדואר רשום (להלן: חוות דעת מומחה מילגם). 5. טרם שאדרש למהלך הדיון בבקשת האישור ולהחלטות נושא בקשת רשות הערעור, מן הראוי לציין כבר בשלב זה שתי הלכות של בית המשפט העליון שרלוונטיות לענייננו, שניתנו לאחר שבקשת האישור הוגשה. ב-עע"מ 6192/13 אברהם נ' עיריית טבריה, שניתן ביום 26.2.2017 (להלן: עניין אברהם), נקבע (בין היתר) כי הרשות המינהלית (בין בעצמה ובין בדרך של מיקור חוץ) אינה רשאית לגבות באופן "אוטומטי" את הסכום המרבי הקבוע בתקנות הגבייה, מבלי שבחנה את העלות בפועל של הפעלת אמצעי הגבייה. משמעות הדבר שעל הגבייה להתבצע בגין ההוצאות הישירות שכרוכות בהליכי הגבייה שהרשות מבקשת לנקוט בהן – והדבר מחייב את הרשות להפעיל שיקול דעת בנושא. מסקנה זו התבססה על לשון הפקודה ותקנות הגבייה, ובתוך כך על תקנה 1 לתקנות שלפיה מקום ש"הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה [...]" (ההדגשה שלי-ע'ב'). בהמשך לכך, ביום 1.9.2019 ניתן פסק הדין ב-עע"מ 2748/15 מי אביבים 2010 בע"מ נ' ליבוביץ שעסק בשאלה אם "ההוצאות הישירות" המותרות בגבייה לפי תקנות הגבייה, כוללות גם את "שכר העובדים" (להלן: עניין ליבוביץ). נקבע כי שכר העובדים ששולם להם בזיקה ישירה לביצוע הפעולה הכרוכה בהפעלת אמצעי האכיפה הוא בגדר "הוצאה ישירה" הניתנת לגביה מהחייב, במגבלת התקרות הקבועות בתקנות הגבייה. מסקנה זו הושתתה על ניתוח לשון תקנות הגבייה והקשרן; על הרקע להתקנת תקנות הגבייה; וכן על כוונתו של מתקין התקנות ותכליתן. בית המשפט ציין אגב כך שבמישור המעשי, מקום שיש קושי קונקרטי להוכיח מהן ההוצאות המדויקות שננקטו בענייננו של החייב, למשל בשל שונות בין שכר העובדים, אין מניעה לקבוע תעריף ממוצע – תוך שהובהר כי הדבר איננו פוטר את הרשות מהפעלת שיקול דעת בנדון לגבי שיעור התעריף הממוצע; ועוד נאמר כי טוב יעשה מחוקק המשנה אם יפעל לתיקון התקנות והבהרתן בנושא זה. הבקשה לאישור הסדר הפשרה והחלטות בית המשפט המחוזי 6. תחילה ההליכים בבקשת האישור עוכבו עד שתינתן הכרעה בעניין אברהם ובהמשך בעניין לייבוביץ; אולם בחודש יוני 2017 (מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין בעניין אברהם), הורה בית המשפט המחוזי על חידוש ההליכים בבקשת האישור. לאחר שהוגשו כתבי טענות מטעם הצדדים לרבות לעניין ההודעה לצד שלישי, והתקיימה ישיבת קדם משפט, הצדדים הגישו בחודש ספטמבר 2018 בקשה לאישור הסדר פשרה בתיק והחלו הליכים לאישור ההסדר לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: הסדר הפשרה ו-חוק תובענות ייצוגיות או החוק); לרבות פרסום הודעה לציבור בנושא ומשלוח הבקשה ופרטי הסדר הפשרה ליועץ המשפטי לממשלה ולגורמים הנוספים המפורטים בסעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. 7. במסגרת הסדר הפשרה הגיעו הצדדים לידי הסכמה בדבר הפיצוי שיינתן בגין שתי העילות שעמדו במוקד בקשת האישור – ויוזכר, כי העילה הראשונה עניינה במשלוח דרישת תשלום חוב בדואר רשום מבלי שקדמה לכך הודעה בדואר רגיל; והעילה השנייה עניינה בכך שהעירייה גבתה מן החייבים את התעריף המרבי שנקבע בתקנות הגבייה לעניין משלוח דרישה בדואר רשום בעוד היה עליה לגבות רק את ההוצאות הישירות (למען הנוחות, יכונו להלן: העילה הראשונה ו-העילה השנייה). הוסכם כי ביחס לעילה הראשונה, העירייה תשיב (או תקזז במקרה שבו ישנו חוב תלוי ועומד) לכל מי שנשלחה לו דרישת תשלום בדואר רשום מבלי שקדמה לכך הודעה בדואר רגיל, את הפער שבין התעריף המרבי לשליחת הודעה בדואר רגיל ובין התעריף שנגבה עבור משלוח המכתב בדואר רשום. סכום זה הועמד על 8.19 ש"ח (כולל מע"מ) בגין כל הודעה; ובחישוב כולל שלקח בחשבון הערכה של כלל ההודעות בדואר רשום שנשלחו ב-24 חודשים שקדמו להגשת התובענה (כ-5,600 מכתבים), והפרשי הצמדה וריבית חלקיים, סך כל הפיצוי הועמד על 62,000 ש"ח. אשר לעילה השנייה, הוסכם כי העירייה תעביר סך של 8,000 ש"ח כסעד לטובת הציבור לידי "הקרן לניהול ולחלוקת כספים הנפסקים כסעד", שהוקמה מכוח סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: הקרן לניהול וחלוקת כספים). הסכמה זו התבססה על הסיכון ההדדי שבהמשך ניהול ההליך בעילה זו והעלויות הכרוכות בכך, כמו גם על פוטנציאל ההשבה הנמוך של חברי הקבוצה. בתוך כך, צוין בהסדר הפשרה כי לפי הנתונים שהוצגו בחוות דעת המומחה מטעם מילגם, העלות הישירה של משלוח הודעות בדואר רשום עולה על התעריף המרבי שקבוע בתקנות הגבייה, זאת אף אם לא לוקחים בחשבון את עלויות כוח האדם והמע"מ. ובנקודה זו נאמר כי לפי עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בעניין ליבוביץ, הרשות רשאית להעמיס במסגרת הוצאותיה הישירות גם את עלות כוח האדם המבצע את פעולת האכיפה הרלוונטית (ויבואר כי בעת הגשת הסדר הפשרה, טרם ניתן פסק הדין בעניין ליבוביץ). נוסף על כך, צוין שממילא פוטנציאל ההשבה המרבי בגין העילה השנייה עומד לכל היותר על כ-16,000 ש"ח; ומכאן שהפיצוי בגין עילה זו הוא מיטיב למדי. טענה אחרונה זו התבססה על הסדר פשרה שאושר בתיק אחר שעסק בשאלה מהן אותן "הוצאות ישירות" שמן הראוי לקחת בחשבון לצורך חישוב תעריף הגבייה בגין משלוח דרישת תשלום חוב בדואר רגיל וכן בדואר רשום, ובמיוחד על התחשיב שעמד ביסוד הסדר הפשרה שם – ת"מ 25462-01-13 (מחוזי חי') שורני נ' עיריית נהריה (6.6.2016) (להלן: עניין שורני). יוער כי ככל שניתן להבין, הסדר הפשרה בעניין שורני שימש בסיס להסדרי פשרה רבים שאושרו בהליכים ייצוגיים אחרים. עוד הוצע בהסדר הפשרה כי סכומי הגמול ושכר הטרחה למבקשת ובאי כוחה יעמדו יחד על 20,000 ש"ח כולל מע"מ, כאשר החלוקה ביניהם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. נוסף על כך, וכפי שעולה מטענות העירייה בבקשה למתן רשות ערעור, הוסכם כי הסכומים הנקובים בהסדר הפשרה ישולמו באמצעות העירייה, ומילגם תשפה אותה ב-50% מסכום הפשרה. 8. לאחר שקיים דיון בהסדר הפשרה, בית המשפט המחוזי הורה לעירייה בהחלטה מיום 17.3.2019 להודיע אם היא מסכימה להעלות את היקף ההשבה בגין העילה השנייה ל-16,296 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, שישולמו לחברי הקבוצה ולא לקרן לניהול וחלוקת כספים. ויובהר כי אף שהדבר לא צוין במפורש, הרושם הוא שהצעה זו התבססה על הפער בין הסכום שנגבה מחברי הקבוצה בפועל ובין תעריף ההוצאות הישירות שניתן לגבות עבור משלוח דרישת חוב בדואר רשום, כפי שנקבע בעניין שורני. העירייה הודיעה כי היא סבורה שיש להותיר את הסדר הפשרה על כנו, שאז ניתנה החלטה ביום 20.3.2019 שדחתה את הבקשה לאישור הסדר הפשרה (להלן: החלטת דחיית הפשרה) – בנימוק שלא ניתן לאשר את הסעד שהוסכם ביחס לעילה השנייה. יצוין עם זאת כי בגדר ההחלטה הובהר שבנסיבות העניין ובהינתן עמדת הצדדים, אין צורך למנות בודק לבחינת הסדר הפשרה לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, שכן השאלות הטעונות הכרעה הן משפטיות גרידא. ביחס לעילה הראשונה – נקבע כי אין הפרש בין סכום הפיצוי שהוצע בהסדר הפשרה ובין הסעד שחברי הקבוצה עשויים היו לקבל אם התובענה הייתה מתקבלת; ומשמע שמדובר בהסדר ראוי בהקשר זה. בשונה מכך, נקבע כי לו העילה השנייה הייתה מוכרעת לטובת הקבוצה, הסעד שהיה נפסק לחברי הקבוצה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית היה עומד על 52,310 ש"ח (כולל מע"מ) ולא 16,000 ש"ח כפי שנטען בהסדר הפשרה. חישוב זה התבסס על הפער הנטען בבקשת האישור בין ההוצאות הישירות הכרוכות במשלוח דואר רשום כולל מע"מ (11.8 ש"ח) ובין הסכום שנגבה בפועל מן החייבים (26.9 ש"ח), בקיזוז סכום ההשבה שממילא יועבר לחברי הקבוצה המיוצגת מכוח העילה הראשונה (8.19 ש"ח) – והסתכם ב-6.91 ש"ח (כולל מע"מ), במכפלת כמות דרישות החוב בדואר רשום שנשלחו בתקופה ההשבה. על יסוד האמור, נקבע כי הפער בין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל מכוח העילה השנייה, והסעד המוצע להם בגדר הסדר הפשרה, איננו סביר ועומד על 44,310 ש"ח (52,310 ש"ח פחות 8,000 ש"ח). בית המשפט הוסיף כי המתווה שאושר בעניין שורני הוא תוצאה של איזון בין הסיכויים והסיכונים הכרוכים בניהול תובענה כזו, ולא ניתן להפחית מהרף שנקבע שם. כן נקבע כי תשלום פיצוי בגין העילה השנייה לקרן לניהול וחלוקת כספים איננו מתאים בנסיבות העניין; וכשם שמחזירים לחברי הקבוצה את הכספים המגיעים להם לפי העילה הראשונה, אין מניעה להחזיר להם גם את הכספים המגיעים להם לפי העילה השנייה. 9. שבועיים לאחר שניתנה החלטת דחיית הפשרה, ולאחר שנדחתה בקשת הצדדים לעיון חוזר בה, קיבל בית המשפט המחוזי ביום 2.4.2019 את בקשת האישור (להלן: החלטת האישור). מבלי להידרש לנימוקים שפורטו בהחלטת האישור, ייאמר בתמצית כי בית המשפט המחוזי קבע שממכלול הראיות שהוצגו לפניו עולה שישנה אפשרות סבירה כי הן העילה הראשונה הן העילה השנייה יוכרעו לטובת הקבוצה, ועוד נקבע כי מתקיימים יתר התנאים הדרושים לאישור ניהול התובענה כייצוגית. לצד זאת, בית המשפט המחוזי דחה את ההודעה לצד שלישי. נקבע שמהראיות שהוצגו עולה שמילגם לא התחייבה כלפי העירייה לגבות מהחייבים רק את ההוצאות הישירות הנגרמות עקב דרישות החוב; והדבר אף איננו נובע מהתחייבותה הכללית בהסכם מול העירייה לפעול כדין. טענות הצדדים 10. הצדדים כולם מסרבים להשלים עם החלטת דחיית הפשרה ועומדים על כך שנדרש היה לאשר את הסדר הפשרה וליתן לו תוקף של פסק דין. לדבריהם, הסדר הפשרה שגובש הוא תוצאה של משא ומתן ארוך ואינטנסיבי; והוא משקף הסדר ראוי, מיטבי וצודק, המאזן נכונה בין כלל רכיבי הסיכוי-סיכון של הצדדים. לטענת העירייה, החלטת דחיית הפשרה לא מעניקה משקל מספק לעובדה שמדובר בהליך ייצוגי שמתנהל נגד רשות ציבורית, ולכך שדחיית הפשרה פוגעת בקופה הציבורית. ובהקשר זה נאמר שרק בגין פרסום ההודעות בעניין הבקשה לאישור הסדר פשרה, העירייה נאלצה לשאת בעלויות של כ-42,000 ש"ח. העירייה עומדת על כך שביחס לעילה השנייה, כל הצדדים הסכימו כי ה"הוצאות הישירות" למשלוח דואר רשום עולות על התעריף המרבי שקבוע בתקנות, וזאת אף אם לא יילקחו בחשבון הוצאות כוח אדם; ולכן לדבריה, הפיצוי בגין עילה זו הוצע אך ורק מתוך רצון לייתר הליכים, ובראייה רחבה יותר של שיקולי עלות-תועלת. די בכך לשיטת העירייה על מנת לבדל את התיק שבו עסקינן מעניין שורני – וממילא בשום שלב לא נטען שהסדר הפשרה מבוסס על המתווה שאושר שם. מכל מקום, נטען כי בחינה של הסעד הכולל שהוצע בהסדר הפשרה אל מול הסעד שנתבע בבקשת האישור, מעיד על כך שמדובר בהסדר שמיטיב עם הקבוצה והציבור; ובכל מקרה, ברי שהצעת בית המשפט המחוזי להוסיף 8,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לא היה בה כדי להביא לשינוי משמעותי ביחס לשיעור ההשבה הכולל. עובדה היא שהיועץ המשפטי לממשלה לא התנגד להסדר הפשרה, וגם איש מהציבור לא הגיש התנגדות. העירייה מוסיפה כי חלוף הזמן מאז שהוגשה בקשת האישור; העובדה שבקשת האישור נסבה על שקלים בודדים שנגבו מחברי הקבוצה לפני שנים רבות; וכן סכום התביעה ככל שתתקבל אל מול ההוצאות הציבוריות העצומות שהוצאו עד כה לבירור בקשת האישור – מטים אף הם את הכף לטובת אישור הסדר הפשרה, במיוחד בהינתן שכאמור אף לשיטת בית המשפט המחוזי הפער מסתכם ב-8,000 ש"ח בלבד. 11. בריל מצטרפת לעמדת העירייה כי נדרש היה לאשר את הסדר הפשרה – למצער ביחס לעילה הראשונה, שבנוגע אליה אין מחלוקת שהסדר הפשרה מציע השבה מלאה לחברי הקבוצה. לטענתה קיים אינטרס ציבורי באישור הסדר הפשרה, ובהקשר זה מודגש כי העירייה הסכימה להשיב 61% מסכום התביעה הכולל (עבור שתי העילות) כפי שחושב על ידי בית המשפט המחוזי, וכי הצדדים נשאו בעלויות כבדות לאורך ההליך – במיוחד העירייה שלדבריה הוציאה עלויות משמעותיות לפרסום הסדר הפשרה. דברים אלה אמורים במיוחד, לשיטת בריל, בשים לב לתוחלת הנזק הנמוכה והזמן השיפוטי שיידרש לבירור התובענה הייצוגית. בהקשר זה נאמר שאף שיש להצר על כך שהעירייה לא נעתרה להצעת בית המשפט המחוזי להעלות את סכום הפיצוי בעילה השנייה ב-8,000 ש"ח, שכן בכך היא יכלה לחסוך הוצאות נוספות שנגרמו בשל המשך ניהול ההליך – לשיטת בריל יש לאשר את הסדר הפשרה כלשונו לנוכח השיקולים הרבים שפורטו לעיל, ולכל הפחות ביחס לעילה הראשונה. יצוין כי מילגם טוענת אף היא כי נדרש היה לאשר את הסדר הפשרה, ולדבריה מדובר בהסדר המיטיב עם הקבוצה וממצה את מלוא פוטנציאל התביעה. מילגם מפנה בהקשר זה לבקשה לעיון חוזר שהגישו הצדדים בהחלטה לדחיית הפשרה, שם טענו כולם כי "באשר לעילה השנייה הוכח באותות ובמופתים, לרבות על ידי חוות דעת מקצועית שאינה שנויה במחלוקת, שלא בוצעה גבייה ביתר, שכן הוצאות הגבייה עלו על הסך המקסימאלי המותר לגבייה בדין". 12. כאן המקום לציין, כי לאחר שניתן פסק הדין בעניין ליבוביץ, הגישו הצדדים בקשה משותפת במסגרת בקשת רשות הערעור שבה נאמר כי לנוכח ההכרעה של בית משפט זה בעניין ליבוביץ בנוגע להכללת שכר העובדים בגדר ה"הוצאות הישירות", ובפרט בשים לב להמלצת בית המשפט שם כי הצדדים ישקלו לסיים את ההליך על דרך הפשרה – מבוקש גם מטעם זה כי יינתן אישור להסדר הפשרה שבו עסקינן. בהקשר זה נאמר, כי הסדר הפשרה שיקף את המצב המשפטי הלא ברור טרם ההכרעה בעניין ליבוביץ, על כל המשתמע מכך; ואין ודאות שחברי הקבוצה יזכו להסדר מיטיב יותר ככל שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. בצד האמור, הצדדים חלוקים בנוגע להחלטת האישור – ובקצרה ייאמר כי בעוד העירייה מתנגדת לה בתוקף, בריל סבורה כי ככל שבית משפט זה לא יתערב בהחלטת דחיית הפשרה, יש להותיר את החלטת האישור על כנה; ומילגם מצידה מצטרפת לטענות העירייה בנדון, למעט לעניין דחיית ההודעה לצד שלישי. דיון והכרעה 13. לאחר עיון בבקשה למתן רשות ערעור, בתשובות לה ובהודעת הצדדים לאחר שניתן פסק הדין בעניין ליבוביץ, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. בנסיבות העניין סבורתני כי יש הצדקה לקבלת הערעור ככל שהוא נוגע להחלטת דחיית הפשרה, ומשמע שיש לאשר את הסדר הפשרה וליתן לו תוקף של פסק דין. בהינתן התוצאה שלפיה נדרש היה לסיים את ההליך בדרך הפשרה שהוסכמה על הצדדים, אין עוד תוקף להחלטת האישור, והיא מבוטלת – ומשכך, אינני נדרשת לטענות שהועלו בנוגע אליה. כך בתמצית וכעת בהרחבה. 14. כידוע, בגדר ההליך הייצוגי נודע לבית משפט תפקיד פיקוח משמעותי בכל הנוגע לאופן ניהול ובירור ההליך – על מנת לשמור על האינטרסים של חברי הקבוצה ותכליות ההליך הייצוגי, והכל בהתאם למנגנונים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות (רע"א 5678/20‏ חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' רשף, פסקה 5 (5.1.2021); רע"א 2935/20 יורשי המנוח יצחק בן אביר ז"ל נ' דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ, פסקה 10 והאסמכתאות שם (24.11.2020)). פיקוח זה מתחייב ביתר שאת כאשר על הפרק מתכונת לסיום ההליך על דרך הפשרה – שאז החששות המובנים בהליך הייצוגי מתעוררים במלוא עוצמתם. בתוך כך, גובר החשש לניגוד עניינים מצד מייצגי הקבוצה ולפגיעה בזכויות חברי הקבוצה ("בעיית הנציג"); שמא "התובע המייצג והנתבע יגיעו להסדר פשרה – המכריע בזכויותיהם של כלל חברי הקבוצה מבלי שהם נטלו חלק בעיצובו – אשר ייטיב עם התובע המייצג והנתבע על חשבון חברי הקבוצה המיוצגת" (דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 45 (17.12.2019); להלן: דנ"מ יונס; להרחבה ראו: אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 12-9 (2011); להלן: קלמנט)). ויוזכר שבשונה מפשרה בתובענה רגילה, שהיא עניינם של הצדדים להליך בלבד, כאשר עסקינן בתובענה ייצוגית הפשרה מכריעה בזכויותיהם של חברי הקבוצה המיוצגת בהיעדרם ומהווה מעשה בית דין ביחס אליהם (ראו, סעיפים 24, 19(ג)(2)(ו) ו-19(ד)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). נוסף על כך, פשרה בהליך ייצוגי עלולה לשמש כלי בידי תובעים ועורכי דין ל"סחיטת" הגורם הנתבע, מקום שמדובר בתובענת סרק בלתי ראויה; שכן במקרים רבים הנתבע יעדיף לשלם סכום כלשהו (ולא פעם אף סכום מכובד) על מנת לסלק מדרכו את ההליך, חלף השקעת משאבים ונשיאה בסיכונים הכרוכים בהתגוננות מפני התובענה. פשרה במקרים כאלה מעודדת הגשת תובענות סרק נוספות, מטילה עומס מיותר על מערכת המשפט, פוגעת בנתבעים ובאינטרס הציבורי וחותרת תחת ההליך הייצוגי עצמו (קלמנט, בעמ' 16-12; ערן גורן, ארנה רבינוביץ'-עיני ויאיר שגיא, "נגישות למשפט בפשרות בתובענות ייצוגיות: תובנות אמפיריות על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה" חוקים ח 249, 259-257 (2016); וראו גם, בהקשר של "הסתלקות מתוגמלת", ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 22 (22.8.2018)). 15. לנוכח החששות שתוארו, סיום הליך ייצוגי על דרך הפשרה מותנה באישור מאת בית המשפט, בהתאם למנגנון המפורט והמקיף שנקבע בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות. סעיפים אלה מגדירים כיצד יש להגיש בקשה לאישור הסדר פשרה, מתווים את מהלך הדיון בה (לרבות פרסום הודעה לציבור ומתן אפשרות להתנגד להסדר שגובש), ומפרטים את השיקולים שיש לשקול טרם אישור ההסדר המוצע (להרחבה ראו: דנ"מ יונס, פסקה 45; רע"א 1644/15 גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ, פסקה 9 (27.5.2015); להלן: עניין גור). לפי המנגנון שנקבע, בית המשפט איננו משמש כ"חותמת גומי" ועליו לוודא כי הסדר הפשרה הוא הדרך ההוגנת, הסבירה והיעילה לסיום המחלוקת בעניינם של חברי הקבוצה (סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות). היינו, כי סיום ההליך על דרך הפשרה מגשים את תכליות ההליך הייצוגי בצורה המיטבית, בשים לב לנסיבות העניין (קלמנט, בעמ' 7-6; ראו גם: רע"א 3832/17 לוין נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פסקה 12 (4.7.2017)). ויצוין כי מקום שהסדר הפשרה מוגש לפני שניתן אישור לנהל את התובענה כייצוגית, בית המשפט נדרש לבחון ש"התובענה שהוגשה עומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסעיפים 3, 4 ו-8(א)". בין השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בגדר החלטתו בבקשה לאישור הסדר פשרה, כאמור בסעיף 19(ג)(2) לחוק, נמנה הפער בין הסעד המוצע ובין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל לו בית המשפט היה מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; התנגדויות שהוגשו לבקשה לאישור הסדר הפשרה; השלב שבו נמצא ההליך; חוות דעת בודק ככל שהוגשה; הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגיות אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה; והעילות והסעדים שיהוו מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל הסדר הפשרה. 16. כאן המקום לבאר, כי הסדר פשרה ראוי הוא כזה שמציע לקבוצה הטבה או פיצוי המשקפים נאמנה את הסיכויים והסיכונים הגלומים בהליך מבחינת כל אחד מהצדדים. הסדר פשרה מעצם טיבו וטבעו נועד ל"קניית סיכון", ועל כן גם כאשר מדובר בהליך ייצוגי – אין ככלל הצדקה לדחייתו של הסדר מוצע רק משום שאינו מבטיח לחברי הקבוצה פיצוי בשיעור המרבי שהיה נפסק לטובתם אם התובענה הייצוגית היתה מתקבלת במלואה. לשון אחר: בבואו לבחון בקשה לאישור הסדר פשרה בהליך ייצוגי, שומה על בית משפט לתת דעתו לסיכויים ולסיכונים הגלומים בהמשך ניהול ההליך כפי שהוא מעריך אותם – ובאספקלריה זו לבחון אם ההסדר המוצע הוא "ראוי, הוגן וסביר". ויובהר כי זו אמת המידה שעומדת ביסוד מרבית אם לא כלל השיקולים המנויים בתקנה 19(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ודומה כי הפרמטרים המנויים בסעיף זה הם בבחינת עזרים לניתוח השאלה אם הסדר הפשרה שעל הפרק הולם את סיכויי התובענה והסיכונים הכרוכים בהמשך ניהולה. עוד ייאמר, כי על פי רוב סיום הליכים ייצוגיים על דרך הפשרה נושא בקרבו יתרונות בלתי מבוטלים. זאת, בהינתן שפשרה טומנת בחובה חיסכון ניכר בעלויות ניהול ההליך, שבהליכים ייצוגיים נוטים להיות משמעותיים במיוחד; והדבר אף מבטיח פיצוי מהיר ויעיל לחברי הקבוצה, על פני ניהול ממושך ומורכב של ההליך הייצוגי שתוצאותיו אינן ידועות (ראו: רע"א 4129/14 דור כימיקלים בע"מ נ' גילמן, פסקה 9 (2.4.2015); להלן: עניין גילמן; וראו גם: אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות "הסדרי פשרה והסתלקות" 597, 598-597 (2017)). בהתאם, מן הראוי לעודד ולתמרץ הסדרי פשרה בהליכים ייצוגיים – וזאת כל עוד מדובר בהסדרים ראויים בראי הסיכויים והסיכונים הטמונים בהליך (ראו: עניין גור, פסקה 10). 17. ומכאן לענייננו. נקודת המוצא לדיון היא שהפיצוי המוצע בהסדר הפשרה בגין העילה הראשונה הוא סביר וראוי, וכי הוא מפצה את חברי הקבוצה באופן מלא בגין הנזקים שנגרמו להם. אשר לפיצוי המוצע בגין העילה השנייה – מהחלטת דחיית הפשרה עולה כי בית המשפט המחוזי מצא כי הפיצוי שהוצע לקבוצה בגינה, שהועמד כאמור על 8,000 ש"ח בלבד, איננו ראוי. מקביעה זו ניכר כי בית המשפט העריך את הסיכויים של העילה השנייה באופן גבוה יחסית, ולכן סבר כי הפיצוי המוצע איננו מספק. דעתי שונה. סיכויי התובענה הייצוגית להתקבל בעילה השנייה נחזים דווקא כנמוכים, והשאלה אם ייפסק לחברי הקבוצה פיצוי כלשהו ככל שההליך יוסיף להתנהל מוטלת בספק. מעיון בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט המחוזי ניכר שהעילה השנייה לא נתמכה בתשתית ראייתית; ובמיוחד לא נמצא עיגון לטענה שההוצאות הישירות הכרוכות במשלוח דרישת חוב בדואר רשום מסתכמות בכ-12 ש"ח – ובהתאם כי סכום ההשבה הכולל הוא כ-52,000 ש"ח, כהערכת בית המשפט המחוזי. די בכך, על מנת לערער את סיכוייה של העילה השנייה להתקבל. מסקנה זו מתחזקת לנוכח ממצאיה של חוות דעת מומחה מילגם (שהיא חוות הדעת היחידה שהוגשה בתיק, ואף עמדה ביסוד הסדר הפשרה) – שממנה נלמד כי היקף ההוצאות הישירות הכרוכות במשלוח דואר רשום עולה על התעריף המרבי שקבוע בתקנות הגבייה, וזאת אף אם לא לוקחים בחשבון "הוצאות כוח האדם". הדברים נכונים במיוחד, מקום שבמסגרת עניין ליבוביץ כבר נפסק כי בחישוב ההוצאות הישירות יש להביא בחשבון את הוצאות שכר העובדים שנטלו חלק בביצוע פעולת הגבייה, והמשמעות היא שהיקף ההוצאות שניתן לקחתם בחשבון בחישוב תעריף הגבייה גדל באופן ממשי ובהתאם גם תעריף הגבייה עצמו. ממכלול האמור עולה כי סיכוייה של העילה השנייה אינם משופרים, ובראי מסקנה זו ניכר כי הפיצוי שהוסכם ביחס אליה הולם את סיכוייה. משכך, לא היה מקום לדחות את הסדר הפשרה מחמת העובדה שמדובר בפיצוי חלקי בלבד ביחס לסעד שנתבקש בבקשת האישור, גם לא משום שנקבע כי סעד זה יועבר לקרן לניהול וחלוקת כספים ולא לחברי הקבוצה עצמם. כאן המקום לציין, כי אף שהמתווה שאושר בעניין שורני שימש בסיס להסדרי פשרה רבים, הוא איננו חזות הכל – ובנסיבות העניין, אין בסטייה ממנו משום הצדקה לדחיית הסדר הפשרה. מן העבר השני, המשך ניהול ההליך טומן בחובו סיכון משמעותי לחברי הקבוצה, הן משום החשש כי ההליך עתיד להיות ממושך, מורכב ויקר; הן על רקע העובדה שתוצאתו של ניהול הליך בעילה השנייה כלל איננה מובטחת, וספק אם הדבר אמנם ייטיב עם חברי הקבוצה (ראו והשוו: עניין גילמן, פסקה 9) – וביתר שאת, בהתחשב בהלכה שנקבעה בעניין ליבוביץ. זאת ועוד. סיום ההליך על דרך אישור הסדר הפשרה הוא ראוי בהתחשב במשך הזמן שבו מתנהל ההליך וההוצאות שהוצאו עד כה לצורך כך, ובמיוחד בקשר עם פרסום הסדר הפשרה (שלדברי העירייה נאמד ביותר מ-40,000 ש"ח). יצוין עוד בהקשר זה שאיש לא הגיש התנגדות להסדר הפשרה, וגם היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי לאחר ששקל את הדברים לא מצא להתנגד להסדר. כן יש להביא בחשבון את העובדה שאישור הסדר הפשרה משמעו פיצוי מלא עבור העילה הראשונה – ויש לבחון את סבירות הפיצוי בגין העילה השנייה, אף מנקודת מבט כללית שמשקיפה על הסדר הפשרה בכללותו. כאן המקום לציין כי הניתוח של סיכויי העילה השנייה נעשה לצורך הערכת סבירות הסדר הפשרה, ואין באמור משום הבעת עמדה ביחס להחלטת האישור גופה ולטענות שהועלו בנוגע אליה. 18. על יסוד האמור לעיל, ניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה (כהגדרתו לעיל). כפי שנקבע בהסדר הפשרה, זה יחול על שתי הקבוצות הבאות: (1) כל מי ששילם לעירייה, בתקופה של 24 חודשים שקדמו להגשת בקשת האישור (מיום 15.6.2012 ועד ליום 15.6.2014), הוצאות גבייה בגין משלוח דרישה ראשונה בכתב בדואר רשום מבלי שהעירייה הקדימה למשלוח הדרישה בדואר רשום הודעה בדואר רגיל על החוב; (2) כל מי ששילם לעירייה ב-24 החודשים שקדמו לבקשת האישור, הוצאות משלוח דרישת תשלום חוב בדואר רשום לפי התעריף המרבי הקבוע בתקנות הגבייה. מעשה בית דין יקום ביחס לחברי הקבוצה בעילות שפורטו בבקשת האישור ותוארו לעיל בפסקה 3. הסדר הפשרה יבוצע בתוך 60 יום מעת מתן פסק הדין. סכום הפיצוי בגין העילה הראשונה ישולם על דרך השבה או על דרך תיקון (זיכוי) חשבונות חברי הקבוצה. סכום הפיצוי עבור העילה השנייה, יועבר לידי הקרן לניהול וחלוקת כספים. אשר לגמול ושכר טרחה. מקובלת עליי המלצת הצדדים להעמידם על 20,000 ש"ח כולל מע"מ לבריל ולבא הכוח המייצג גם יחד – זאת בהתחשב בתרומה הגלומה בהליך, בהתנהלותה של בריל ובא כוחה, ובמיוחד בשים לב להיקף הפיצוי שישולם בסופו של דבר לחברי הקבוצה (סעיפים 19(ו) לחוק תובענות ייצוגיות וסעיף 22 ו-23 לחוק זה; להרחבה ראו: ע"א 689/16 נסאר נ' עיר השעשועים בע"מ, פסקה 13 (17.5.2018)). הגמול לבריל יעמוד על 5,000 ש"ח כולל מע"מ וישולם לה בתוך 30 יום מעת מתן פסק הדין. שכר הטרחה יעמוד על 15,000 ש"ח כולל מע"מ, ואלה יועברו לידי בא הכוח המייצג, מחציתם תוך 30 יום ומחציתם לאחר ביצוע הסדר הפשרה במלואו. העירייה (המבקשת) תפעל לפרסום פסק הדין לחברי הקבוצה בשני עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה, בהתאם לנוסח שיובא לאישורי בתוך 7 ימים מהיום. בא הכוח המייצג ימציא העתק של פסק דין זה, יחד עם העתק של הסדר הפשרה, למנהל בתי המשפט לצורך רישומו בפנקס תובענות ייצוגיות. 19. התוצאה היא שהערעור מתקבל, במובן זה שניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה והחלטות בית המשפט המחוזי שבמוקד הערעור מבוטלות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, ‏כ"ו באדר התשפ"א (‏10.3.2021). ש ו פ ט ת _________________________ 19027440_G05.docx שו מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1