פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 274/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 274/17 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי - ירושלים 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים בשם העותר: עו"ד אהובה יששכר פסק-דין השופט י' דנציגר: עתירה לצו על תנאי וצו ביניים המופנית כלפי בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) ובית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי), אשר קבעו כי לבית הדין האזורי יש סמכות לדון בבקשה שהגישה המשיבה 3 (להלן: המשיבה) בנושא משמורת הקטינים ילדיהם של העותר ושל המשיבה. רקע 1. העותר והמשיבה נישאו כדמו"י ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת 2012 הגישה המשיבה תביעת גירושין בבית הדין הרבני וכרכה בה, בין היתר, את נושא משמורת הקטינים. ביום 16.2.2014 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 20.2.2014, בו נקבע כי הילדים ישהו במשמורת האם עד הגיעם לגיל 18 וכן נקבעו הסדרי ראייה של העותר, לרבות בכל שבת שנייה. עוד נקבעו בהסכם הגירושין הוראות בדבר אופי חינוך הילדים (חינוך חרדי) והוסכם כי במידה והוראות אלה יופרו, יפנו הצדדים למגשר וכי "המגשר יהיה רשאי לתת הוראות זמניות לעניין הביקורים ואופיים, לתקופה של שבועיים ימים מיום שהובאו בפניו פרטי האירוע והחלטותיו העצמאיות תהיינה תקפות לשבוע ימים בלבד, לאחר מכן רק החלטה של ביה"ד הרבני תחייב את הצדדים" (סעיף 14 להסכם הגירושין). 2. ביום 19.6.2016 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי "בקשה בהולה ביותר ליתן צו המורה על ביטול הסדרי הראיה בשבתות וחגים וקיום הסדרי ראיה באמצע השבוע בפיקוח בלבד" (להלן: הבקשה בעניין הקטינים), זאת בטענה כי העותר יצא בשאלה ומפר את הסכמות הצדדים בדבר שמירה על אורח חיים חרדי של הילדים, תוך פגיעה במצבם הנפשי של הקטינים. החלטתו של בית הדין האזורי 3. העותר טען לפני בית הדין האזורי כי אין לו סמכות לדון בבקשה בעניין הקטינים, שכן אין לו סמכות נמשכת לדון בנושא משמורת הקטינים שעה שהסכם הגירושין אושר מבלי שהתקיים דיון לגופו של עניין ומשאין הסכמה מפורשת של הצדדים בעניין הסמכות. בית הדין האזורי, בהחלטה מיום 29.7.2016, דחה את טענת העותר לחוסר סמכות, בהסתמך על הסכם הגירושין שממנו משתמע "בפירוש ומכללא, כי כל הנושאים השנויים במחלוקת יוכרעו רק ע"י ביה"ד הרבני. זוהי קבלת סמכות של בית הדין". לגופו של עניין איפשר בית הדין האזורי את המשך הביקורים של הקטינים בשבתות בבית האב, בהקפדה על חינוכם שלא ייפגע בשום צורה, וקבע כי בחלוף ששה חודשים ייקבע תאריך נוסף לבדוק את התנהלות הביקורים. החלטתו של בית הדין הגדול 4. העותר ערער לבית הדין הגדול על החלטתו של בית הדין האזורי לפיה נתונה לו הסמכות לדון בענייני הקטינים. בית הדין הגדול סבר, כי אילו החלטתו של בית הדין הייתה מסתמכת רק על הסכמה מפורשת ומכללא העולה מהסכם הגירושין, הרי שהיה מקום לטענות העותר, "שאין הכרח לראות בנימוקים הללו משום הענקת סמכות, בהתאם לכללי הסמכות והגיונם, שנתקבעו על ידי פסיקות בג"ץ". לשיטתו של בית הדין הגדול, סעיף 14 להסכם הגירושין אינו מסמיך את בית הדין הרבני לדון בענייני הקטינים, אלא יש בו רק משום הסמכה של המגשר ושלילת סמכות ההכרעה ממנו במידה ולא יוכל להביא את הצדדים לידי הסכמה. נפסק כי מהסיפא של סעיף 14 להסכם הגירושין ניתן לראות שכוונת הצדדים הייתה להעניק סמכות לבית הדין הרבני, אלא שכוונה זו לא נכתבה בהסכם בצורה מפורשת. עם זאת, בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור בהסתמך על נימוק אחר, שלא הועלה על ידי הצדדים בערעור, והוא העובדה שהתיק התחיל בתביעת גירושין של המשיבה, שבה היא כרכה את כל ענייני הקטינים, כולל משמורת והסדרי שהות. הדיונים בין הצדדים, שהובילו בסופו של יום להסכם הגירושין, התנהלו כשברקע התביעה הכרוכה שהוגשה לבית הדין כאמור. נפסק, כי אישור הסכם הגירושין הוא המשך ישיר של תיק הגירושין ותולדה שלו, גם אם מבחינה פרוצדורלית נפתח תיק נפרד לצורך אישור ההסכם. לכן, כך קבע בית הדין הגדול, יש לראות בדיונים שהתנהלו בפני בית הדין האזורי, ככאלה שהתייחסו גם לענייני הקטינים, ומכאן שהסמכות לדון בסוגיה זו גם לאחר הגירושין לא נשענת על סמכות נמשכת אלא על סמכות מקורית שמקורה בתביעה הכרוכה ובדיונים שהתנהלו בעקבותיה. טענות העותר 5. מכאן העתירה שבה מבקש העותר להורות לבית הדין האזורי ולבית הדין הגדול כי עליהם להימנע מלדון ולקבל כל החלטה הנוגעת לקטינים. לטענת העותר, בית המשפט העליון חזר וקבע בפסקי דין רבים, כי משהגיע הליך הגירושין לסיומו, מוצתה סמכותו של בית הדין הרבני ועברה מן העולם, גם אם קודם לכן הוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין, בה נכרכו כדין עניינים שונים כגון משמורת הקטינים. בית הדין הרבני יקנה סמכות "נמשכת" לדון בנושאים הכרוכים רק אם ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה (להבדיל מאישור פורמאלי של הסכם); ובנוסף, רק אם העניין הוא בעל אופי מתמשך והוא המשכו של העניין שהתברר בפני בית הדין הרבני. העותר טוען כי תיק הגירושין נסגר ללא שנערך בו כל דיון בעניין הקטינים, ומכל מקום אין ספק שבית הדין האזורי לא דן ופסק בסוגיית הקטינים, אלא רק אישר פורמאלית את הסכם הגירושין. העותר מוסיף עוד, כי בית הדין הגדול לא רשאי היה להסתמך על טענה שלא הובאה על ידי מי מהצדדים, ודאי כשהעובדות העומדות בבסיסה אינן נכונות. לדברי העותר, עצם העובדה שהוגשה לבית הדין האזורי תביעת גירושין בה נכרך כדין עניין הקטינים אינו מקנה לבית הדין האזורי סמכות נמשכת לדון בעניינם של הקטינים לאחר הגירושין. המבחן הוא האם סוגיית הקטינים נבחנה ונדונה לגופה. ההנחה של בית הדין הגדול לפיה התקיימו דיונים בפני בית הדין האזורי בנושא הקטינים היא שגויה. טענות המשיב 6. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן יכונה: המשיב) - באמצעות עו"ד יצחק שמואל רוזנטל - הגיש את תגובתו לעתירה, ובה שטח את עמדתו לפיה דין העתירה להידחות על הסף. המשיב טוען כי סמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניינם של הקטינים במקרה דנן היא סמכות מקורית-ראשונית מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט). המשיב מציין כי במהלך חיי תיק הגירושין העותר מעולם לא הביע התנגדות לסמכותו של בית הדין הרבני לדון במשמורת הילדים והסדרי הראיה, אלא אדרבא, במסגרת בקשות שהגיש, ביקש במפורש כי בית הדין ידון בעניינם של הילדים. מעצם הזדקקותם של שני הצדדים לבית הדין הרבני, רכש האחרון סמכות לדון בעניינם של הקטינים, לפי סעיף 9 לחוק השיפוט. עוד גורס המשיב, כי בית הדין הרבני רכש סמכות לדון בעניין הקטינים, ובפרט בעניין הסדרי ראייתם, בשל הסכמת הצדדים בהסכם הגירושין להעניק סמכות עתידית לבית הדין בהסכם הגירושין, זאת כפי שעולה מסעיפים 14, 16 ו-24 להסכם הגירושין. מהסכם הגירושין עולה בבירור, כך לשיטת המשיב, כי אומד דעת הצדדים, כפי שהביעו בהסכמתם בכתב, היה לכבול את עצמם לסמכותו של בית הדין הרבני, לפחות בעניין הסדרי הראייה והביקורים של הילדים גם בעתיד. משכך, בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בעניינים אלה מכוח סעיף 9 לחוק השיפוט. המשיב דן ארוכות גם בסוגיה האם הסכמת ההורים לגבי סמכותו של בית הדין מחייבת את הקטינים והגיע למסקנה שאכן כן. המשיב מוסיף עוד, כי בית הדין הגדול לא שלל את הנימוק של בית הדין האזורי אלא הוסיף עליו נדבך נוסף. לדברי המשיב, גם בית הדין הגדול הבין כי הצדדים הסכימו, הצהירו והתחייבו להעניק סמכות עתידית לבית הדין הרבני לדון בעניין הקטינים, אלא שהעדיף לא להסתמך על נימוק זה בלבד, והוסיף כי התיק של אישור ההסכם הוא המשך ישיר של תיק הגירושין ותולדה שלו, ומשכך סמכותו של בית הדין להידרש לגלגולים מאוחרים יונקת מפסק הדין ומהתביעה גם יחד. המשיב מציין כי גם לקו שבו הלך בית הדין הגדול יש "על מה להישען". לבסוף, טוען המשיב, כי לא נמצא כל פגם בהחלטה של בית הדין הגדול, וכי העותר לא הצליח להצביע על חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או סטייה מהוראות חוק הנוגעות לבית הדין, ולכן לשיטתו דין העתירה להידחות על הסף. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בהחלטותיהם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול ובטענותיהם של הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות על הסף, בשל היעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. 8. הלכה היא כי בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטותיהם מוגבלת למקרים קיצוניים, בהם אירעה חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק החלות על בית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או כאשר נדרש מתן סעד מן הצדק, אשר איננו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 749/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 11 (25.1.2009) והאסמכתאות הנזכרות שם). 9. במקרה דנן, לא מתקיימת אף אחת מעילות ההתערבות הנ"ל. הצדדים הסכימו בהסכם הגירושין כי לבית הדין הרבני תהיה סמכות עתידית לדון בנושא הסדרי הראייה של הקטינים. אמנם בהסכם הגירושין נקבע כי תקדם לכך פנייה למגשר, אולם כפירתו של העותר בסמכותו של בית הדין הרבני כלל אינה נסמכת על העובדה שלא נערכה פנייה למגשר כאמור, אלא כופר הוא מכל וכל בעצם הסמכות של בית הדין לדון. 10. איני רואה כיצד ניתן להתכחש להסכמה ברורה וכתובה זו ממנה עולה אומד דעתם של הצדדים לפיו בית הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בנושא הסדרי הראיה של הקטינים. כפי שציין המשיב, מדובר בקניית סמכות ראשונית, מכוח סעיף 9 לחוק השיפוט, המקנה לבית הדין הרבני סמכות בענייני המעמד האישי של יהודים "לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". משניתנה הסכמת הצדדים, במסגרת הסכם הגירושין – ולטעמי מדובר בהסכמה מפורשת – הרי שבית הדין הרבני קנה סמכות לדון בנושא הסדרי הראיה [ראו למשל: בג"ץ 4238/03 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח(1) 481, 486 (2003)]. משכך, איני רואה מקום לדון בשאלה האם קנה בית הדין הרבני סמכות גם מכוח העיקרון של סמכות נמשכת, היינו, מכוח תביעת הגירושין שנכרך בה נושא הסדרי הראיה, אם כי לדעתי יש רגלים גם לטענה זו. 11. אשר על כן, דינה של העתירה להידחות על הסף, כאמור לעיל. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בשבט התשע"ז (‏31.1.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17002740_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il