עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ. אסדי רזקאללה

פסק-דין בתיק ע"א 2739/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2739/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל 2. וולנטינה דוביצקי נ ג ד המשיבים: 1. אסדי רזקאללה 2. הדר חברה לביטוח בע"מ 3. אבנר איגוד לביטוח בע"מ ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.3.06 בת.א. 549/00 שניתן על-ידי כבוד השופטים ג' גינת תאריך הישיבה: כ"ג בניסן התשס"ח (28.4.08) בשם המערערים: עו"ד אבי שמואלי; עו"ד שגיא רובינסקי בשם המשיבים: עו"ד חיים גלזר פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: רקע 1. ולדימיר דוביצקי ז"ל, יליד שנת 1956, נהרג בתאונת דרכים ביום 18.8.1999. הנהג ברכב הפוגע היה המשיב 1. בעקבות התאונה הוגשה תביעה לפיצויים על-ידי עיזבונו של המנוח וכן על-ידי רעייתו – כתלויה במנוח. יצוין כי התאונה ארעה זמן קצר – כששה שבועות בלבד – לאחר עלייתו של המנוח ארצה מאוקראינה. עוד יצוין כי למנוח בת בגירה, שנכללה תחילה בכתב התביעה אך נמחקה ממנו בעקבות הסדר שהושג בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק-דין. 2. בית המשפט עמד על הקושי להעריך את כושר השתכרותו של המנוח במקרה זה. מחד גיסא, מדובר באדם בעל תארים מתקדמים ו"כישורים אינטלקטואלים מרשימים", ומאידך גיסא, מי שאך זה מקרוב עלה ארצה וטרם נקלט בשוק העבודה המקומי. בית המשפט נדרש לנתוני התעסוקה של המנוח עובר לעלייתו, וכן לחוות-דעת שהוגשה על-ידי המערערים ואשר בה ניתח פרופ' משה צבירן, יועץ לניהול מערכות מידע, את פוטנציאל ההשתכרות של המנוח. חוות-דעת אחרונה זו, כך נפסק, "אינה חפה מקשיים" והיא "אינה משקפת את מצב המשק במציאות הכלכלית של שנת 2000, וכן לא את מצבו היום". בית המשפט הביא עוד בחשבון פסיקתו את הנתונים האישיים של המנוח, גילו ועובדת היותו עולה חדש, וכן את התצהירים שהוגשו מטעם המערערים, וקבע כי חישוב הפסדי ההשתכרות ייעשה לפי השכר הממוצע במשק למשך 5 שנים (5,742 ש"ח נטו), ולאחר מכן, עד המועד שבו היה המנוח מגיע אלמלא התאונה לגיל 67 שנים, לפי מכפלת השכר הממוצע במשק ב- 1.5 (8,714 ש"ח נטו). 3. בבואו לחשב את הפיצוי לרעייה-התלויה (שהיא רופאה במקצועה), אמד בית המשפט המחוזי את תרומתה לקופה המשותפת לפי מדרג: 3,300 ש"ח החל מחודש יולי 2000 ועד לחודש ינואר 2003, ולאחר מכן, עד ליום פסק-הדין, 4,400 ש"ח (נטו). לגבי העתיד נקבע הסכום של 5,500 ש"ח וזאת עד הגיעה לגיל 62 שנים. כיוון שבמועד התאונה בִיתם של בני הזוג כבר הייתה בגירה, היא לא הובאה בחשבון הידות המשמש לשומת הנזק וכך נמצא כי הפסדי התמיכה של התלויה, שהם שתי ידות מתוך שלוש (וזאת מתוך הקופה המשותפת), עולים כדי 1,024,633 ש"ח. בית המשפט לא ראה לנכון לפסוק במקרה זה פיצוי עבור אבדן פנסיה וזכויות סוציאליות, אולם פסק לאלמנה סכום של 50,000 ש"ח עבור אובדן שירותים. 4. בתביעת העיזבון נדרש בית המשפט המחוזי לשיטת החישוב המוסיפה יד חסכון למניין הידות; כך התקבלו 4 ידות ונקבע כי העיזבון זכאי ל- 3 מתוכן, והכול מתוך שכרו של המנוח כפי שנקבע (ללא התחשבות בהכנסת האישה). הפיצוי הועמד בדרך זו על סכום של 1,462,159 ש"ח. יש לציין כי תביעת העיזבון לא כללה תביעה בגין נזק לא ממוני ובגין הוצאות קבורה ולוויה. לאחר ניכוי התשלומים התכופים וקצבת השארים עמדה תביעת התלויים על סכום של 765,547 ש"ח, ותביעת העיזבון על סכום של 1,153,073 ש"ח. "לתובעים" – כך נפסק – "מגיע הפיצוי הגבוה מבין השניים, לפיכך יש לפצותם בגין תביעת העיזבון". עם זאת, בהחלטה נוספת תיקן בית המשפט את פסק-דינו בהתייחסו להסכם פשרה שהושג בשלב מוקדם אשר לפיו, נמחקה בתו של המנוח מן התביעה ונקבע שהיא תקבל מהמשיבים תשלום עבור חלקה בעיזבון (האלמנה והבת הן היורשות של העיזבון בחלקים שווים). בית המשפט הבהיר כי לא ניתן לשנות את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין וזאת חרף שינוי ההלכה בעניין "השנים האבודות". לכן, נקבע כי הפיצוי לעיזבון לפי פסק-הדין צריך לעמוד על מחצית מהסכום שחושב, לאמור: 576,536 ש"ח. בית המשפט ביקש את התייחסות הצדדים לשאלה איזו תביעה ראוי לה שתיפסק לאור השינוי האמור: האם תביעת העיזבון או שמא תביעת התלוייה. הצדדים הודיעו כי לדעתם יש לפסוק את הפיצוי שנפסק בתביעת התלויה, וכך אכן הורה בית המשפט. הערעור 5. כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מופנה הערעור. טענותיהם של המערערים מתמקדות בארבע נקודות: פוטנציאל ההשתכרות של המנוח; סוגיית ההטבות הסוציאליות; גיל הפרישה שלאורו יש לחשב את הפיצוי; והיחס שבין תביעת העיזבון לתביעת התלויה. המשיבים מצדם מבקשים לדחות את הערעור. הפסד ההשתכרות 6. לא ראיתי לנכון להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי ובמסקנותיו בכל הנוגע לשלוש הנקודות הראשונות שנזכרו, לאמור: פוטנציאל ההשתכרות, ההטבות הסוציאליות וגיל הפרישה. אכן, נושא ההשתכרות במקרה זה אינו קל. הנתונים מלמדים כי המנוח היה אדם ברוך-כישרונות והישגים, ומסלול חייו נקטע בתאונה הטרגית. לא ניתן להתעלם מן הפוטנציאל שהיה גלום בו להצליח גם בשוק הישראלי (בפרט, כמהנדס אלקטרוניקה בענף ההיי-טק). בית המשפט המחוזי היה ער לכל אלה אולם בד-בבד הביא בחשבון נתונים נוספים ובכלל זה את הקשיים שהמנוח עלול היה להיתקל בהם בהשתלבותו כאן. בסופו של דבר האיזון שערך בית המשפט המחוזי – בתנאים של אי-ודאות – אינו מקים עילה להתערבות. גם פסיקתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להפסד הפנסיה והזכויות הסוציאליות, ובנוגע לגיל הפרישה, אינן מצדיקות התערבות מצד ערכאת הערעור. הניכוי 7. הנקודה הרביעית המועלית בערעור נוגעת כאמור ליחס שבין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון. עניין זה משתייך לסוגיה הרחבה של "הלכת הניכוי" והתוצאה המעשית הנגזרת ממנה, תכופות: פסיקת "הגבוה מבין השניים" (כשהשניים הם הפיצוי בתביעת התלויים והפיצוי בתביעת העיזבון). בסוגיה אחרונה זו עסקנו לאחרונה – אם כי לא בכל מרכיביה (ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (לא פורסם; ניתן ביום 10.8.2006); להלן: פרשת צרור). עתה אנו נדרשים להשלים מרכיב נוסף בתצרף. ההיגיון העומד מאחורי הלכת הניכוי נדון זה מכבר בפסיקה והובא בהרחבה בפרשת צרור. הרעיון שביסוד ההלכה הוא כי יש לזקוף לחובתם של התלויים את היתרונות החומריים הנובעים ממותו של המנוח, וזאת כנגד הנזק שנגרם להם. בדרך זו חותרת הלכת הניכוי להגשים את עקרון השבת המצב לקדמותו, כלומר להעמיד את התלוי, ככל הניתן במונחים כספיים, במצב שבו היה נתון אלמלא העוולה – לא גרוע יותר אך גם לא טוב יותר (ראו גם ד"נ 24/81 חנוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413 (1984); ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374 (1991)). 8. אלא שהלכת הניכוי כפי שפורשה ויושמה במשפטנו מעוררת קושי. הקושי בא לידי ביטוי כבר בע"א 2376/93 עזבון קידר ז"ל נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מט(1) 594 (1995)). באותו מקרה התעוררה השאלה אם יש לנכות מן הפיצויים המשולמים לתלויים את הפיצוי המגיע לעיזבון בגין נזק לא ממוני. השופט צ' א' טל סבר כי לפי הוראות החוק הנוגעות לעניין, ולאור הגיון הדברים, אין מקום לניכוי כזה. מבחינת הוראות החוק הפנה השופט טל לסעיף 19(ד) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), הקובע כי "הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן". השופט טל ציין כי הפסיקה ראתה בסעיף זה הוראה הבאה לשמר את עילת התביעה של העיזבון, המתווספת לעילת התביעה של התלויים, אך אינה משליכה על חישוב הנזק המגיע לתלויים. בהקשר זה ציטט השופט טל מדבריה של השופטת ש' נתניהו בע"א 248/86 עזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, מה(2) 529, 568: אצלנו מיושמת ההלכה הנ"ל [הלכת הניכוי], שיסודה במשפט המקובל האנגלי, מאז פסק הדין בע"א 111/50 ועד כה ... השאלה, איך מתיישב הכלל הנ"ל עם הוראות סעיף 19(ד) של פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כי זכויות העזבון באות להוסיף על זכויות התלויים ולא לגרוע מהן, לא נדונה במפורש בבית משפט זה. משתמע, שמקובלת היתה התשובה שניתנה לעניין זה בפסק דין Davies הנ"ל, כי ההוראה מכוונת לשמור על עילת התביעה של העזבון, הבא בנוסף לעילת התביעה של התלויים, אך אינה מכוונת לחישוב מידת הנזק המגיע לתלויים.... השופט טל הסתייג מהפירוש הזה בציינו כי בכדי לשמר את עילת התביעה אין כלל צורך בסעיף 19(ד) – הרי מדובר ב"עילות שונות זו מזו וגם נושאיהן שונים ובעליהן לא תמיד זהים" – ופשט לשונו של הסעיף הוא שהסכום שייפסק לזכות העיזבון בא בנוסף לפיצוי לתלויים. אשר להיגיון הדברים, הביע השופט טל את העמדה כי ניכוי הפיצוי על כאבו וסבלו של המנוח מהפסד פרנסתם של התלויים הוא בבחינת "ניכוי מין משאינו מינו": תביעת העזבון היא הפסדיו של המנוח. תביעת התלויים היא הפסד פרנסתם מן המנוח. זכויות העזבון מתחלקות בין יורשיו לפי סדרי הירושה. זכויות התלויים ניתנות לתלויים בלבד, בין שהם יורשיו ובין לאו, ומתחלקות לא לפי סדרי הירושה (אם התלויים הם גם יורשים), אלא לפי גודל הפסדם. ... הכל מודים, שאם היורשים אינם תלויים והתלויים אינם יורשים המזיק משלם לאלו ולאלו. מדוע על המזיק ליהנות, ולהיפטר מראש נזק של כאב וסבל, כאשר יש זהות בין היורשים והתלויים? את פיצוי הכאב והסבל "ירשו" היורשים מן המנוח. היורשים קמו תחתיו לגבות את דמי הצער שלו מן המזיק. את דמי צערו מוריש המנוח ליורשיו ולא למזיק. ולבסוף - כאשר נפגע אדם בתאונה ולא נפטר כתוצאה ממנו, המזיק משלם הן עבור הפגיעה במחייתו והן עבור נזק שאינו ממון, מדוע יהא המזיק נשכר וייפטר מדמי הצער, דווקא כאשר הניזוק מת? 9. השופט טל נותר במיעוט. את דעת הרוב השמיע השופט ת' אור (אליו הצטרפה השופטת ד' דורנר). נקבע, כי ההלכה המורה על ניכוי הנזק הלא ממוני המגיע לידיהם של היורשים מן הפיצוי המשולם להם כתלויים, היא "הלכה מושרשת ונוהגת מזה עשרות שנים, ובעקבותיה הלך בית משפט זה בעקביות". הלכה זו - כך נפסק - נובעת מהלכת הניכוי, וזו האחרונה מעוגנת בסעיף 80 לפקודה, הקובע שיש לפסוק לתלויים את הפסד הממון שנגרם להם למעשה. "במסגרת חישובו של נזק זה" – כך כתב השופט אור - "נערך מעין מאזן, במסגרתו יש לקחת בחשבון את טובות ההנאה הכספיות שצמחו לתלויים עקב מות המנוח, כנגד הפסד התמיכה שנגרם לתלויים". השופט אור חזר והדגיש כי על-פי הפסיקה, הוראת סעיף 19(ד) לפקודה אין משמעותה אלא "כי במקום שהיורשים והתלויים הם אותם אנשים, זכות היורשים וזכות התלויים נשמרת, אך בהערכת זכות התלויים ניתן להפחית את הפיצוי המגיע ליורשים". בסיכום דבריו כתב: ההלכה בעניין זה רבת ימים היא. היא עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד בחישוב פיצויים, על פיהם מטרת הפיצוי היא להחזיר את המצב לקדמותו, דהיינו להעמיד את הנפגע-התלוי, ככל האפשר, במונחים כספיים, במצב בו היה נתון לאחר העוולה לולא העוולה; היא מתיישבת עם דרישת סעיף 80 לפקודה, על פיו ישולם פיצוי על הפסד הממון שנגרם לתלויים למעשה, הפסד אשר צריך להקבע בהתחשב בנזק שנגרם לתלויים בפועל, תוך התחשבות בהילכת הניכוי. דעתי היא שאין לסטות מהלכה זו, אלא בדברו של המחוקק. 10. בעניין קידר, כמו במקרים אחרים, נעשתה הבחינה במציאות שבה תביעת התלויים הייתה בדרך-כלל גבוהה יותר מתביעת העיזבון. מציאות זו נבעה מן היחס הטיפוסי בין הסכומים הנפסקים בראשי הנזק שבתביעת התלויים לבין הסכומים הנפסקים בראשי הנזק שבתביעת העיזבון. מאז השתנתה המציאות. האפשרות כי תביעת העיזבון תהא גבוהה יותר מתביעת התלויים הפכה נפוצה יותר לאור שינוי ההלכה בסוגיית "השנים האבודות". לכך עוד אשוב. 11. כבר בפסק-הדין בעניין צרור, שניתן לאחר שינוי ההלכה בעניין "השנים האבודות", הבענו את הספקות העולים לנוכח הלכת הניכוי במתכונתה הקיימת: הספק מתעורר מקום בו תוצאת החלתה של הלכת הניכוי איננה מניעת כפל-פיצוי או פיצוי-ביתר, אלא מניעת פיצוי כפשוטו - למשל פיצוי בגין כאב וסבל שנמנע מן התובעים בשל ניכויו מתביעת התמיכה של התלויים. טלו דוגמה מספרית פשוטה: נזקם של התלויים הוא 100 ש"ח. נזקו של המנוח, בגין כאבו וסבלו עובר למותו, הוא 50 ש"ח. הנזק המצטבר הוא אפוא 150 ש"ח. הלכת הניכוי מורה כי את 50 ה-ש"ח שנפסקו לעיזבון יש לנכות מתביעת התלויים, ובפועל, הפיצוי הכולל שהמזיק מחויב בו הוא 100 ש"ח. כך נוצר פער בין הנזק שנגרם לבין הפיצוי המשולם, על כל המשתמע מכך מבחינת שיקולי הצדק וההרתעה העומדים ביסוד דיני הנזיקין. אמנם, מבחינת התלויים, הסכום שיגיע לידם בסופו של יום הוא 100 ש"ח - כשיעור נזקם. במובן זה, לפי הגיונה של הלכת הניכוי, מתקיימת הוראת סעיף 80 לפקודה, הקובעת כי יש לפסוק לתלויים את הנזק שנגרם להם למעשה. ואולם אין זו מסקנה מובנת מאליה. בתמונה הכוללת, ובהתחשב בהכרת הדין בקיומן המקביל של שתי תביעות נפרדות ועצמאיות - ניתן לסבור כי מדובר כאן בפיצוי-חסר. ספק בעיניי אם ניתן ואם ראוי לראות בפיצוי לעיזבון בגין הנזק הלא ממוני כפיצוי אשר מקטין את נזקי התמיכה של התלויים. פיצוי זה בא לפצות על נזקו של המנוח עצמו, והוא עובר לתלויים מכוח דיני הירושה - ככל נכס אחר... אכן, כפי שבתביעת הניזוק-החי אין הפיצוי עבור כאב וסבל מקטין את נזקו של הניזוק-עצמו בגין הפסד השתכרות למשל, כך בתביעת עיזבון אין הפיצוי בגין כאב וסבל מקטין את נזקם של התלויים בגין הפסד תמיכה. כל פיצוי - והנזק שאותו הוא בא להיטיב. קשה להלום גם את הגישה לפיה הניכוי במקרה זה יש לו מקום מן הטעם שהוא מונע את הענשת המזיק או את העשרת הניזוק. המזיק, הרי, לא רק שלל את התמיכה בתלויים, אלא גרם גם כאב וסבל לניזוק-עצמו. עקרון השבת המצב לקדמותו צריך לחול בשתי החזיתות: חזית התלויים וחזית העיזבון. הקושי המתואר מומחש בפרקטיקה שהתפתחה והמתיימרת ליישם את הלכת הניכוי – פרקטיקת "הגבוה מבין השניים". פרקטיקה זו יוצאת מתוך הנחה שפסיקת פיצוי בתביעה אחת וניכויו מן האחרת הם בבחינת "משחק סכום-אפס", אך בפועל משמעותה היא שניתן לקבל אך ורק את הפיצוי בגין ראשי הנזק הנפסקים בתביעה אחת (הגבוהה יותר), ואילו ראשי הנזק בתביעה האחרת מתאיינים כלא היו אף במקום שבו אין חפיפה בין הנזקים. לא בכדי מצינו בעלי-דין שויתרו מראש על אחת התביעות כאשר צפו כי הסכום שייפסק בה יהיה נמוך יותר (ראו ע"א 7644/02 עמר נ' חברת מקור הירדן בע"מ (לא פורסם; ניתן ביום 26.9.2006)). 11. בעניין צרור לא היה צורך להעמיד דברים על מכונם, ככל שמדובר בתקפותה של הלכת הניכוי במקרים שבהם תביעת התלויים גבוהה יותר מתביעת העיזבון. טעם הדבר הוא שבאותו מקרה הייתה תביעת העיזבון גבוהה יותר מתביעת התלויים (ראו גם ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון כרכבי ז"ל (לא פורסם; ניתן ביום 19.12.2007)). כאמור, היותה של תביעת העיזבון גבוהה יותר היא תוצאה אופיינית וטיפוסית מאז שהוכר במשפטנו ראש הנזק של הפסד יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות" (ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)). בפסק-הדין בעניין צרור הבהרנו כי ככלל, אין לבצע ניכוי או קיזוז – ואין לפסוק לפי "הגבוה מבין השניים" – במקום שבו תביעת העיזבון גבוהה יותר מתביעת התלויים. ציינו כי הלכת הניכוי אין משמעותה כי מן הפיצויים הנפסקים לעיזבון יש לנכות את הפיצויים המשולמים לתלויים, וכי ההלכה היא "כי בעוד שמתביעת התלויים יש להוריד את תביעת היורשים, אין להוריד מתביעת היורשים את תביעת התלויים" (ראו ע"א 295/81 גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 566 (1982)). לכן, למשל, אם תביעת העיזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אבדן שירותים – אין לנכות פיצוי זה מתביעת העיזבון. עם זאת, כאשר ראשי הנזק בשתי התביעות חופפים זה לזה – והדוגמה המובהקת מתייחסת למרכיב התמיכה שעשוי להיפסק בשתי התביעות – אין מקום לפיצוי כפול. 12. כאמור, המקרים שבהם תביעת העיזבון גבוהה יותר מתביעת התלויים אינם נדירים עוד. המציאות שהייתה קיימת בעת שניתן פסק-הדין בעניין קידר – השתנתה (ראו גם עניין כרכבי הנ"ל; אך ראו ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר מור (לא פורסם; ניתן ביום 20.3.2008)). כאשר תביעת העיזבון גבוהה יותר חלה הלכת צרור ולא מתעורר הקושי בדמות "ניכוי" של ראשי נזק חרף העובדה שאינם נפסקים בתביעה האחרת. אולם המצב הנורמטיבי שנוצר הוא בעייתי במובן זה שקיימת אי-התאמה ואי-הלימה בין המקרים שבהם תביעת העיזבון גבוהה יותר לבין המקרים שבהם תביעת התלויים גבוהה יותר. עמדנו על כך בעניין צרור: אין לכחד: הבחירה ליישם את הלכת הניכוי באורח חד-צדדי - קרי: ניכוי תביעת היורשים מתביעת התלויים אך הימנעות מניכוי כזה בכיוון ההפוך - ניתנת לביקורת. הגיונה הוא, כאמור, בסברה כי התלויים (שהם גם יורשים) זוכים בטובת הנאה בשל תביעת העיזבון, ואילו העיזבון אינו זוכה בטובת הנאה דומה בשל תביעת התלויים. ניתן להקשות על סברה זו. נראה לי כי אין לדבוק עוד בהלכת הניכוי, ככל שהיא עוסקת בראשי נזק שאינם "בתחום החפיפה" שבין התביעות, וזאת בין שתביעת העיזבון גבוהה יותר ובין שתביעת התלויים גבוהה יותר. 13. עמדתי היא כי גישתו של השופט טל, כפי שהובעה בעניין קידר, נכונה היא – הן בפן הסטטוטורי הן בפן הענייני. עילתם של התלויים היא עילה עצמאית ומובחנת מעילתו של העיזבון (שהיא למעשה עילתו של הניזוק עצמו). תביעתם של התלויים נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם-עצמם עקב מותו של הנפגע. תביעתו של העיזבון לעומת זאת היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. העיזבון בא בנעליו של המנוח, ובשל כך נפסק, למשל, כי משהוכרה זכותו של הניזוק-החי לתבוע בגין אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות, "יש להכיר, מניה וביה ובהיעדר הוראה סטטוטורית אחרת, גם בזכות התביעה של העיזבון באותה עילה" (עניין אטינגר הנ"ל, בעמ' 553). התביעות של התלויים מזה של העיזבון מזה הן, אם כן, תביעות מובחנות ומובדלות, וכל אחת מהן כוללת ראשי נזק שונים (הגם שיש ביניהן גם תחום של חפיפה). התוצאה ההגיונית המתחייבת מכל אלה היא שהמזיק צריך לשאת (פעם אחת) בפיצוי עבור כל נזק שגרם (לעיזבון בשם הניזוק ולתלויים), וכי אין לנכות – בלשונו של השופט טל – "מין בשאינו מינו". תוצאה זו מתבקשת גם לאור העבודה שהזהות בין היורשים לבין התלויים היא נתון מקרי ואין סיבה מבוררת לכך שבמקרה אחד, שבו יש זהות כזו, ישולמו בפועל אך מקצת מראשי הנזק (אלה הנכללים בתביעה הגבוהה יותר – נתון מקרי בפני עצמו), ואילו במקרה האחר, שבו אין זהות בין היורשים לתלויים, ישולמו ראשי הנזק כולם. 14. אינני סבור כי הדין מחייב אותנו לנקוט בדרך אחרת המנוגדת להיגיון האמור. סעיף 19(ד) לפקודה הוא משענת איתנה לתמוך בה את המסקנה כי הזכויות הנתונות לעיזבון – כפי שנאמר שם במפורש – באות להוסיף על זכויותיהם של התלויים ולא לגרוע מהן. עמדתו של השופט טל בעניין זה מקובלת עלי, וכך גם דבריו לגבי סעיף 80 לפקודה: "גם איני רואה בכך סתירה לסעיף 80 לפקודה האומר שיש לחשב את הנזק למעשה שנגרם לתלויים, שכן הנזק למעשה לתלויים הוא הפסד תלות הפרנסה במנוח. ואילו הפיצוי בעד כאב וסבל שייך למנוח ולעזבונו, והריהו בכלל הירושה שנפלה לתלויים". אכן, "את דמי צערו מוריש המנוח ליורשיו ולא למזיק", ולדברים אלה אין לי אלא להצטרף. סיכום ההלכה 15. על עיקרי הדברים האלה עמדנו כבר בעניין כרכבי, בעת שעסקנו ביחס שבין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון. הבחנו שם בין שני עניינים. עניין אחד הוא מניעת פיצוי כפל במתחם החפיפה שבין התביעות, זאת על דרך של קיזוז וניכוי. וכך כתבנו לעניין זה: הלכת אטינגר והפסיקה שבאה בעקבותיה עוררו מחדש וביתר שאת שאלה ותיקה הנוגעת ליחס שבין שני מסלולי התביעה הנובעים ממותו של אדם עקב מעשה עוולה: תביעת התלויים ותביעת העיזבון. לצד הרכיבים הייחודיים לכל אחד משני מסלולי התביעה, קיים ביניהם גם מתחם של חפיפה - הוא רכיב התמיכה בבני המשפחה ובמשק הבית. לתלויים בתביעתם שלהם יש זכות לפיצוי עבור תמיכת המנוח שניטלה מהם בעוולה, ולמנוח בתביעתו שלו יש זכאות לפיצוי עבור אובדן הזכות לתמוך. הפסיקה הבהירה כי יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז שיימנע מצב שבו מרכיב התמיכה ייפסק פעמיים. צורך זה קיים בלא תלות בשאלה איזו תביעה מוגשת קודם - תביעת העיזבון או תביעת התלויים, וגם ללא תלות בשאלה איזו תביעה גבוהה יותר. גם אין נפקא מינה אם יש זהות בין היורשים לבין התלויים, אם לאו. הצורך למנוע תשלום כפל בגין הפסדי התמיכה שריר וקיים בכל המקרים האלה... באופן מעשי, יש אפוא לבצע קיזוז מתאים בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים. מקום בו אין זהות בין היורשים לבין התלויים, יש לנכות מתביעת העיזבון את תביעת התלויים, כיוון שהזכות הישירה והעצמאית של התלויים לתבוע פיצויים מן המזיק מייתרת את הצורך של המנוח לשאת בהוצאה זו... כאשר יש זהות בין היורשים לבין התלויים, ותביעת התלויים גבוהה יותר, מורה הלכת הניכוי לנכות מתביעת התלויים את תביעת העיזבון בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות". כאשר תביעת העיזבון גבוהה יותר יש להפחית את תביעת התלויים (בגין הפסדי התמיכה) מתביעת העיזבון... 16. עניין שני הוא דינם של ראשי-הנזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין שתי התביעות - ראשי נזק המתייחדים לכל אחת מהן, מי לתביעת העיזבון ומי לתביעת התלויים. כך, למשל, בתביעת התלויים עשוי להיפסק פיצוי בגין ראש הנזק של אובדן שירותים, ובתביעת העיזבון עשויים להיפסק פיצויים בגין כאב וסבל וראשי-נזק נוספים. לגבי ראשי נזק אלה הייתה קיימת עד כה הבחנה בין מקרה שבו תביעת העיזבון גבוהה יותר לבין מקרה שבו תביעת התלויים גבוהה יותר. כאמור, אין מקום להבחנה הזו ומן הראוי להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא "ינוכו" ולא "יקוזזו", אלא ייפסקו לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר. ודוק: לא בשינוי של עקרון הניכוי אנו עוסקים. עקרון זה מלווה אותנו משכבר הימים, והוא עומד במלוא תוקפו גם היום. כל שאמרנו הוא שיש לתקן את המישגה שנפל ביישומו של העקרון החשוב הזה, בהקשר של תביעות מקבילות שנובעות מעילה אחת, ובמקום שבו מדובר בראשי נזק המצויים מחוץ למתחם החפיפה שבין התביעות. יישום לענייננו 17. כפי שתואר לעיל, בענייננו, כתוצאה מהסדר פשרה מוקדם שהושג בין הצדדים, נמצא הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בתביעת העיזבון נמוך יותר מהפיצוי שנפסק בתביעת התלויים. הצדדים הסכימו שבמקרה כזה, בהינתן ההנחה שיש לפסוק את "הגבוה מבין השניים" – הרי שהגבוה הוא הפיצוי בתביעת התלויים. אלא שבדברינו הקודמים חלקנו על ההנחה וממילא גם התוצאה צריכה להשתנות. במקרה שבפנינו, המרכיב המצוי מחוץ לתחום החפיפה הוא אותו מרכיב חסכון אשר יש לפסקו בתביעת העיזבון (במסגרת ראש הנזק של הפסד השתכרות "בשנים האבודות") והוא אינו נפסק לתלויים בתביעתם-שלהם. למעשה, מדובר ב"יד-המשנה" המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי (ראו דיון מפורט בפסק-הדין בעניין כרכבי הנ"ל). עמדתי היא כי גם כאשר תביעת העיזבון נמוכה מתביעת התלויים, יש לפסוק לעיזבון את יד המשנה הזו. התוצאה היא שמעבר לפיצוי המגיע לתלויים, כפי שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי, יש לפסוק לעיזבונו של המנוח פיצוי עבור מחצית מיד המשנה המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי (מחצית – במקרה זה לאור הסדר הפשרה המיוחד). בחישוב ערכה של יד המשנה יש להביא בחשבון גם את תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת (אין מחלוקת כי בית המשפט קמא שגה כשלא עשה כן, וראו גם עניין כרכבי הנ"ל). התוצאה המתקבלת, בקירוב, היא כי יש להוסיף לפסק-הדין של בית המשפט המחוזי את הסכום של 100,000 ש"ח. סכום זה מבטא (במעוגל) את התוצאה המתקבלת מחישוב יד המשנה שהיא חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי, וחלוקתה בשניים לאור הסדר הפשרה המיוחד. כיוון שסכום זה מצוי מחוץ לתחום החפיפה שבין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון – לא היה מקום לנכותו. שכר-טרחת עורך-הדין בבית המשפט המחוזי יתוקן בהתאם. הערעור מתקבל אפוא במובן האמור. המשיבים יישאו בהוצאות הערעור ובשכר טרחת עורך-דין בערכאה זו בסכום של 25,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ז באייר התשס"ח (1.6.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06027390_P08.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il