רענן נחמיאס נ. הממונה האיזורי מס רכוש חיפה

פסק-דין בתיק ע"א 2739/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2739/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: רענן נחמיאס נ ג ד המשיבים: 1. הממונה האיזורי מס רכוש חיפה 2. אוריאל גניזדוביץ 3. עו"ד אלכס בר און 4. עזבון המנוח אוריאל גניזדוביץ ע"י המנהל המיוחד עו"ד פנחס וולר ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.1.04 בת.א. 10894/97 שניתן על-ידי כבוד השופטת ב' בר-זיו תאריך הישיבה: י"ב באדר א התשס"ח (18.2.08) בשם המערער: עו"ד יהודה פלק בשם המשיב 4: עו"ד פנחס וולר פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המערער, רענן נחמיאס, פנה לבית המשפט המחוזי בתביעה לקבלת סעדים בגין הפרת חוזה מכר שנכרת בינו לבין שני אחים, אשר אינם עוד בין החיים ועזבונו של אחד מהם הוא משיב בערעור שלפנינו. המערער ביקש כי בית המשפט יצהיר על תקפות ההסכם וכי ייפסק לזכותו הפיצוי המוסכם הנקוב בחוזה המכר. 2. השתלשלות העניינים הסבוכה-משהו שהובילה לחתימת חוזה המכר פורטה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – אף שלא התבהרה במלואה – ואיני רואה צורך לחזור על כל דקדוקיה. בתמצית, שני האחים, עמנואל הקייני ואוריאל גניזדוביץ (להלן ייקראו יחד: האחים), היו הבעלים הרשומים של חלקות קרקע שהיו משועבדות בגין חובות כבדים לרשויות המס. נעשו ניסיונות לקדם את סילוק החובות ואת מניעת מימוש החלקות על-ידי כונס נכסים שמונה במסגרת תיק הוצאה לפועל. בשלב מסוים השתלב בתהליך שלמה נחמיאס, אביו של המערער, העוסק בתיווך מקרקעין (להלן: נחמיאס-האב). ביום 22.8.1994 חתמו האחים על התחייבות לשלם לנחמיאס-האב עמלה עבור טיפולו בענייני המס, וזאת אם תימכרנה בעתיד החלקות או דירות שיבנו עליהן. כעבור כחודשיים נחתם הסכם נוסף – הוא חוזה המכר נשוא ענייננו – והפעם בין האחים לבין המערער. לפי החוזה מכרו האחים למערער שתי חלקות תמורת 250,000$. בחוזה נכתב, בין השאר, כי בתוך שנה "המוכרים מתחייבים לבטל, לסלק ולמחוק את כל השעבודים, העיקולים צו הניהול והערת האזהרה". עוד נכתב כי כל האישורים הדרושים לרישום הנכס על-שם הקונה יימסרו לו בתוך שנה ושלושה חודשים ממועד החתימה (סעיף 4.2 להסכם). בהסכם נקבע כי הפרתו היסודית תהא כרוכה בפיצוי מוסכם בסך 50,000$ (סעיף 9(א) להסכם), וכי הפרת סעיף 4.2, הנזכר לעיל, מהווה הפרה יסודית של ההסכם (סעיף 9(ב) להסכם). 3. המשא ומתן עם רשויות המס לא צלח וחוזה המכר לא יצא אל הפועל. על רקע זה באה עתירתו של המערער לקבלת סעדים בגין הפרת חוזה המכר. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בקובעו כי מן הראיות "עולה תמונה ברורה של אדם – נחמיאס [-האב] – אשר פעל בחוסר תום לב מובהק על מנת לעשות לעצמו בלבד, תוך רמיסת זכויות הזולת וניצול מצוקותיו". בית המשפט קבע כי המערער – "הקונה" לפי ההסכם – לא היה אלא "איש קש" של נחמיאס-האב וכי אין לו למערער "יד ורגל בביצועו, מימושו ואפילו הפרתו" של ההסכם. בית המשפט מיאן להסתמך על לשון הסכם המכר במנותק מנסיבותיו החיצוניות. בהתאם לאלה נקבע כי נחמיאס-האב קיבל על עצמו התחייבות מפורשת להגיע להסדר עם רשויות המס ולהביא לסילוק חובותיהם של האחים, ורק אז יהא זכאי לתמורה הן לפי התחייבותם הישירה של האחים כלפיו הן לפי ההסכם נשוא ענייננו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עדיפה עליו גרסתו של גניזדוביץ שלפיה חוזה המכר נועד להבטיח החזר סכומים שנחמיאס-האב התחייב לשלם לרשויות המס על חשבון האחים. בית המשפט הטעים כי כונס הנכסים הצהיר על התחייבותו המפורשת של נחמיאס בפני רשויות המס לשאת בתשלומים, וכי הדבר עולה גם ממזכר שנכתב במהלך פגישה בין הצדדים. גם עורך הדין שטיפל במשא ומתן מול רשויות המס העיד שנחמיאס-האב היה הרוח החיה במגעים וקיבל על עצמו להסדיר את החובות. בית המשפט המחוזי הוסיף ונדרש לעדויות נוספות ולנסיבות העומדות ברקע ההתקשרות, אשר מעידות על מהות התחייבויותיו של נחמיאס-האב בכל הנוגע להסדרת חובותיהם של האחים לרשויות המס. בית המשפט המחוזי הטעים כי מחומר הראיות עולה שהאחים לא היו מסוגלים לגייס את הכספים הדרושים לפירעון חובות המס שלהם וממילא, כך סבר, ההתחייבות שקיבלו על עצמם בחוזה המכר, לסלק בתוך שנה את החובות, השעבודים והעיקולים, "נעדרת משמעות ללא מחויבותו של נחמיאס לשאת בתשלומים". בית המשפט ציין כי נחמיאס-האב היה מודע היטב למצבם הפיננסי, הנפשי והגופני של שני האחים, וברי היה לו שאלה האחרונים לא יוכלו לעמוד בעצמם בתשלומי המס. החובות לרשויות המס, כך הוסיף בית המשפט וקבע, לא סולקו ובשל כך מכר כונס הנכסים חלק ממגרשיהם של האחים. בנסיבות אלה, כך נקבע, סיכל נחמיאס-האב את ההסכם ולכן אין הוא זכאי לפיצוי בגין ביטולו. בית המשפט דחה בשתי ידיים את טענתו של נחמיאס-האב כי "התנדב" לבצע את התשלומים אך לא התחייב לכך; גרסה זו, כך נקבע, מלמדת על דרך התנהלותו של נחמיאס-האב, שביקש להתעשר על חשבונם של אחרים בלא נטילת מחויבות על עצמו. מסקנה דומה לגבי דרך הפעולה של נחמיאס-האב גזר בית המשפט מהליכים אחרים שניהל סביב הפרשה שלפנינו שגם בהם, כך נפסק, ביקש לעשות עושר ולא במשפט. 4. כנגד פסק דין זה יוצא המערער. לטענתו, לשון הסכם המכר ברורה ובית המשפט המחוזי טעה כאשר ייחס לנסיבות משקל רב יותר מאשר לסעיפי ההסכם הרלוונטיים לעילת התביעה וערך למעשה "חוזה חדש בין אבי המערער לאחים". אשר לנסיבות כריתתו של חוזה המכר, טוען המערער כי בניגוד לדרך שבה הוצגו הדברים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובטענותיהם של האחים, חוזה המכר היה התקשרות רצונית ולגיטימית המשרתת את שני הצדדים. המערער מוסיף וטוען, כי אם יש צד שהתנהג בצורה לא מקובלת במהלך ההתקשרות בין הצדדים, מדובר דווקא באחים אשר לטענתו "התכוונו להונות [את נחמיאס-האב], ליטול את כספו ועמלו (ותוצאותיהם) ללא תמורה, והצליחו בכך". 5. דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי שטח ביקורת נוקבת נגד אביו של המערער והעמיד אותו במוקד ההתקשרויות, המגעים והפעולות שבוצעו בפרשה שלפנינו. בפסק הדין יש "רמזים" לכמה עילות משפטיות שבגינן לא ראה בית המשפט לפסוק למערער סעדים בגין הפרת חוזה המכר. כך, ניתן למצוא סימנים וביטויים לעילת העושק, לטענת חוזה למראית עין, לטענה פרשנית הנוגעת ליחס שבין לשון החוזה לבין הנסיבות החיצוניות, לטענה בדבר חוסר תום לב, לטענות ברוח תקנת הציבור ועשיית עושר ולא במשפט וכן לטענה כי הגורם האמיתי שהפר ("סיכל") את החוזה הוא דווקא נחמיאס-האב. אלא שיש לומר בהקשר זה כי בית המשפט לא נקב מפורשות בעילה המתאימה במקרה זה והתשתית העובדתית והנורמטיבית נותרה חסרה. נראה כי בסופו של דבר התחושה הברורה שהובילה את הערכאה המבררת למסקנה החד-משמעית כי דין התביעה להידחות היא שמאחורי הטפח שניגלה בפני בית המשפט מסתתרים טפחיים, וכי התוצאה הצודקת היחידה שניתן להגיע אליה במקרה זה היא שלא להיעתר לתביעה. 6. אנו שותפים לתחושה זו של בית המשפט המחוזי. אכן, הנסיבות העמומות של המקרה – עמימות ששני הצדדים לא הפיגו – מקשה על קביעת ממצאים ברורים לגבי נסיבות הרקע של המקרה ולגבי הנסיבות הפרטניות של חוזה המכר המונח לפנינו. אפשר בהחלט שבמקרה זה חוזה המכר לא עמד בפני עצמו, ושההתחייבויות העולות מלשונו המפורשת אינן משקפות את מערך ההתחייבויות בהתקשרות הכוללת שבין הצדדים. אולם נראה בעיני כי לפחות נקודה אחת במקרה הזה היא ברורה וחד-משמעית. לאמור, כי בעל הדין האמיתי בהתקשרות עם האחים הוא נחמיאס-האב. הדברים עולים מפורשות מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שכל פרק הדיון שבו מוקדש לנחמיאס-האב – לפעולותיו, להתחייבויותיו ולמחדליו. אולם אין צורך להרחיק עד פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהרי המערער עצמו, גם היום בטענותיו לפנינו, שב ועומד על כך. כך, בכתב הערעור מופיע באופן חוזר ונשנה הצירוף "המערער (או אביו)", והכול בקשר לחוזה המכר נשוא ענייננו. הדברים אף מפורשים יותר בסיכומיו של המערער, שם מוקדש רובו-ככולו של הדיון למערכת היחסים ולהתקשרויות שבין נחמיאס-האב לבין האחים, ובין היתר נכתב: נחמיאס [-האב] הוא יזם, שהיה מוכן לעבוד קשה ולקחת סיכון מסוים, אבל – בסופו של דבר – רצה להרויח. האם זה פסול? האם יש בכך חוסר תום לב? האחים יכלו לומר לו: בתנאים שאתה מציע, אין לנו צורך בעזרתך ובכספך. בפועל הם חתמו (ולא 'הוחתמו', כגרסת אורי) בעיניים פקוחות, קיבלו מנחמיאס [-האב] עזרה גדולה, במאמצים ובכסף, אולם כשהיה צורך לפרוע את השטר, נשלפו התירוצים; עושק, ניצול, חוסר תום לב וכו'. הדברים אף נשמעו "מפי הגבורה": נחמיאס-האב הודה בחקירתו הנגדית בבית המשפט קמא – והדברים הובאו בפסק הדין – כי "ההסכם נעשה עם התובע מסיבות אישיות, כי באותה תקופה הייתי נשוי לאישה מסוימת ופחדתי שיהיו לי בעיות רכוש, רשמתי את הנכסים שקניתי על שם בני ובתי" (ההדגשה הוספה). על רקע כל אלה אין תֵמה על כך שבית המשפט המחוזי ראה במערער "איש קש" בשירות נחמיאס-האב – "איש קש" שלא הייתה לו יד ורגל בהסכם ושלא נטל גם חלק של ממש בהליכים המשפטיים. בנסיבות אלה, כך נראה, ניתן היה לדחות את תביעתו של המערער לאור הטענה המוצדקת שהועלתה על ידי המשיב 2, כי בעל הדין האמיתי והנכון הוא נחמיאס-האב ולא בנו. ניתן אף לומר, מבלי לקבוע מסמרות לגבי תוקפו של החוזה בכללותו, כי נפלה בו מראית עין "יחסית" ולו לעניין זהותם של המתקשרים בחוזה (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 259 (2005)). משמעות הדבר היא כי למצער אין תוקף לאותו פן של ההסכם שהוא למראית עין, ובמקרה זה להיותו של המערער – בעל החוזה. ממילא אין המערער בעל הדין הנכון ועל כן לא קמה לו עילת תביעה נגד הצד השני לחוזה ודין תביעתו-שלו להידחות. די בכך כדי לדחות את הערעור ויש בכך כדי לפטור אותנו מן הצורך להידרש לעילות ביטול נוספת העולות ממצאיו של בית-המשפט קמא. התוצאה היא כי הערעור נדחה. המערער ישלם לעיזבון המשיב 2 הוצאות בסכום של 20,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ד' בשבט התשס"ט (29.1.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04027390_P17.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il