פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

החלטה בתיק בע"מ 2738/13 בבית המשפט העליון בע"מ 2738/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופטות וילנר ולמלשטרייך-לטר) מיום 3.4.13 בעמ"ש 20662-12-12 תאריך הישיבה: ד' בסיון התשע"ג (13.5.13) בשם המבקש: עו"ד גילה ברזילי בשם המשיב : עו"ד יואב שחם; עו"ד שירי אלוני זרחיה בשם האם: עו"ד ניר כחלון החלטה השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג והשופטות וילנר ולמלשטרייך-לטר) מיום 3.4.13 בעמ"ש 20662-12-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (סגנית הנשיא ברגר) מיום 22.11.12 באמ"צ 99/11 (15525-12-11), והתקבל בעיקרו ערעורו של המשיב על פסק דין זה. ענינה של הבקשה – הכרזה על בנו הקטין של המבקש כבר אימוץ כלפיו ושאלת אופי האימוץ. עסקינן בפרשה אנושית עצובה, כך בתיק זה וכך בתיקי אימוץ בכלל. רקע ב. המבקש, יליד 1983, אובחן כסובל מהפרעת אישיות סכיזוטיפלית. המבקש ואשתו, הסובלת ממחלה נפשית, נישאו בשנת 2007, ולהם שני ילדים: הבכור, יליד אוקטובר 2008, הוצא – בהסכמת בני הזוג – ממשמורתם והועבר למשמורתם של הורי האם. ההליכים כאן נסבים אך על עניינו של הילד הקטן, יליד מארס 2011 (אשר יכונה להלן הקטין). כעולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, במועד נתינתו – 22.11.12 – חיו ההורים בנפרד. ג. לפני כן, ביום 1.6.11 הוכרז הקטין, לבקשתה של פקידת הסעד ובצו בית המשפט לנוער (השופטת בן-לוי בגדר תנ"ז 36427-04-11), כקטין נזקק, והכרזה זו הוארכה מעת לעת. ד. ביום 19.6.11 ניתנה חוות דעתו של ד"ר עופר בשרי בעניין מסוגלותם ההורית של המבקש והאם. ד"ר בשרי ציין, כי התמונה שעולה היא של גבר ואשה הדבקים זה בזו ואוהבים את ילדיהם, אך עם זאת סובלים מבשלות רגשית נמוכה ומקשיים פסיכיאטריים חמורים. באשר לאם נאמר, כי ניכרים חסכים התפתחותיים ורגשיים בולטים, הפוגעים ביכולתה לקבל החלטות פשוטות, להתמודד במצבים של פתרון בעיות ולקיים יחסי אנוש מספקים, וכי מסוגלותה ההורית נמוכה ביותר והיא עלולה לגרום נזק ממשי לקטין. באשר למבקש נאמר, כי במטלות פשוטות מסוגל הוא לתפקד ברמה סבירה, אך במטלות מעורפלות, מורכבות או טעונות מתח רגשי, עלולה להיווצר פגיעה בבוחן המציאות שלו עד כדי פריצה של אלמנטים פסיכוטיים וכן פגיעה באיכות תפקודו. ד"ר בשרי עמד על התעקשותו של המבקש להתאים את המציאות לצרכיו, תוך התעלמות מדרישות הסביבה והתייחסות חלקית בלבד למרכיבים חשובים במציאות. צוין, כי קיים ספק גדול באשר ליכולתו של המבקש להבחין בין צרכיו לצרכי הילדים, לגלות אמפטיה לצרכיהם ולזהות את ההתייחסות המתאימה למצבם, וכי המבקש רואה את תפקידו כמסייע לאם בטיפול בקטין. עוד צוין, כי נראה שמסוגלותו ההורית של המבקש חסרה מאד. על רקע האמור המליץ ד"ר בשרי "לשקול פתיחה בהליכי אימוץ פתוח", בו תהא למבקש ולאם האפשרות לשמור על קשר עם הקטין. ה. ביום 20.9.11 הורה בית המשפט לנוער בחיפה (השופטת בן-לוי), בגדר תיק הנזקקות, על הוצאתו של הקטין ממשמורתם של ההורים והעברתו למשפחה אומנת חסויה למשך שנה אחת. ו. ביני לביני, ביום 25.8.11, פנה היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ "באימוץ אשר ינתק כל קשר בינו ובין משפחתו הביולוגית", קרי, אימוץ "סגור" (אמ"צ 99/11, 15525-12-11). הבקשה נסמכה על הוראת סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן חוק אימוץ ילדים), העוסקת בהורה שאינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ושאין סיכוי שהתנהגותו או מצבו, ישתנו בעתיד הנראה לעין חרף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה. לבקשתו של היועץ המשפטי לממשלה צורף, בין השאר, תסקיר של עובדת סוציאלית לחוק האימוץ, שנערך על ידי הגב' רונית ברגר, ושנאמר בו כי חרף אהבתם הרבה של המבקש והאם לקטין ורצונם העז לגדלו, ישנה מוגבלות עמוקה במסוגלותם ההורית. ז. בדיון בבית המשפט לענייני משפחה ביום 7.2.12 הודיע המבקש, כי הוא חפץ לגדל את הקטין לבדו בנפרד מן האם ובסיוע שרותי הרווחה. לפיכך, נערכה למבקש בדיקת מסוגלות הורית נוספת על ידי הפסיכולוגית אורנה אפק. בחוות דעתה מחודש אפריל 2012 ציינה הפסיכולוגית אפק, כי קיים ובולט אצל המבקש צורך אמיתי להיות לאב ולגדל את הקטין. עם זאת נאמר, כי בבדיקה שנערכה התגלו ליקויים המעלים ספק גדול באשר ליכולתו של המבקש לתפקד כאב יחיד, וצוינו בין היתר ניתוק מסוים מהמציאות, קושי בשיפוט המציאות, קושי ביצירת יחסים ואימפולסיביות. מסקנתה של הפסיכולוגית אפק היתה כי המבקש יתקשה מאד להעניק לקטין את הטיפול הסביר לו הוא זקוק, ועל כן המליצה על אימוץ. הפסיכולוגית אפק ציינה בחוות דעתה, כי קשה לה להכריע בסוגית אופי האימוץ, וכי יש לתת את הדעת בהקשר זה לאופי הקשר הקיים בין המבקש לבנו הבכור. ח. ביום 20.3.12 נערך תסקיר משלים על-ידי העובדת הסוציאלית לחוק האימוץ, הגב' ברגר. בתסקיר זה נאמר, שגם תחת ההנחה כי שירותי הרווחה יעניקו למבקש תמיכה כהורה חד הורי, לא יהא בכך מלוא התמיכה לה הוא זקוק. ט. במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה נחקרו ד"ר בשרי, הפסיכולוגית אפק, העובדת הסוציאלית ברגר, עובדות סוציאליות נוספות וכן המבקש, והוגשו סיכומים מטעם הצדדים. גם האפוטרופוס של הקטין הגיש עמדתו, לפיה נוכח אי מסוגלותם של ההורים יש להכריז על הקטין כבר אימוץ, אולם טען כי יש לצמצם את תוצאות האימוץ (קרי, אימוץ "פתוח" בדרגה מסוימת) באופן שתתאפשר שמירת הקשר של ההורים עם הקטין (באמצעות מספר מפגשים מועט מידי שנה). פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה י. ביום 22.11.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בגדרו הוכרז הקטין כבר אימוץ. בית המשפט עמד על כך, שהוראת סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים חגה סביב שני צירים מרכזיים – תפקודו של ההורה ומסוגלותו לדאוג לילדו, וצרכיו של הקטין; וכי היא עוסקת בשני מישורים על ציר הזמן – ההווה והעתיד. נוכח התנהלותה של האם בגדר ההליך וכיון שלא הגישה תצהיר וסיכומי טענות נאמר (בעמ' 10), כי "לאם אין עניין עצמאי בהליך" וכי "למעשה, אין לה התנגדות להכרזת הקטין כבר אימוץ כלפיה". עוד נאמר, בחינת למעלה מן הצורך, כי הוכחה עילת האימוץ הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים ביחס לאם. זאת, בין היתר, על יסוד האמור בחוות דעתו של ד"ר בשרי. באשר למבקש נאמר, כי שתי חווֹת הדעת שנערכו בעניינו – זו של ד"ר בשרי וזו של הפסיכולוגית אפק – "הצביעו בבירור על היעדר מסוגלותו ההורית" (עמ' 18). נאמר, כי שתי חוות הדעת מצביעות על קשיים פנימיים רגשיים של המבקש, וכן על קשייו בהתמודדות במצבים מעורפלים, בגילוי אמפטיה ובראיית צרכי האחר כצרכים נפרדים משלו. בית המשפט עמד על משקלן הראייתי הנכבד של חווֹת הדעת, וציין כי ממצאיהן לא נסתרו בחקירתם של המומחים, וכי המבקש "לא הביא כל עדות או תמיכה" בדבר מסוגלותו ההורית הנטענת (לבד מן האמור בתצהירו), ואדרבה – התנהלותו מול הגורמים המטפלים יוצרת תחושה של הסתרת עובדות, העלמת מידע ואי אמירת אמת. בהקשר זה צוין, כי מחקירתו של המבקש עלו אי-דיוקים מסוימים שיש בהם "כדי להשליך על מהימנות גרסתו". עוד נאמר בפסק הדין, כי המסקנה בדבר העדר מסוגלותו ההורית של המבקש מתחזקת נוכח החומר הנוסף שהוגש לבית המשפט על ידי גורמי הטיפול השונים. בית המשפט הטעים (עמ' 26), כי אין ספק ש"האב אוהב את הקטין ורוצה לגדלו. אך, במציאות בפועל, קיים פער ניכר בין הרצון לבין היכולת לממשו". בית המשפט ציין עוד, כי הגם שלא הונחה חוות דעת מומחה "בשאלה האם לקטין עדיפה החלופה של אימוץ על פני אומנה ארוכת טווח", הנה מנסיבות העניין עולה כי אומנה לטווח ארוך לא תַקנה לקטין יציבות, בטחון וקשר עמוק, וכי יתרונות האימוץ, בהתייחס לקטין, עולים על אומנה ארוכת טווח. באשר לאופי האימוץ נאמר, כי הכלל הוא אימוץ סגור, וכי ההכרעה בסוגיה זו תיעשה על פי עקרון טובת המאומץ. בין יתר השיקולים בהקשר זה מנה בית המשפט לענייני משפחה את מסוגלותם של ההורים הביולוגיים לכבד את גבולות הקשר המוגבל; את הקשר בין ההורים הביולוגיים לקטין מאז הוצא מחזקתם; את עמדתם של ההורים המאמצים; ואת התועלת שתצמח לקטין מקיום קשר עם הוריו הביולוגיים. לאחר שסקר את עמדתם של המומחים ושל הגורמים המטפלים בנידון דידן, בא בית המשפט לענייני משפחה לידי מסקנה, כי יש להבחין בין המבקש לבין האם: באשר לאחרונה נקבע, ש"טובת הקטין מחייבת כי לא יתקיימו מפגשים ביניהם", אולם אין מניעה שפעמיים בשנה תעיין בתמונות בתיקו האישי של הקטין. באשר למבקש נקבע, כי "יש להורות על אימוץ פתוח באופן שיתאפשר מפגש בינו לבין הקטין פעם בשנה", וכי גם המבקש יהא רשאי לעיין בתמונותיו של הקטין בתיקו האישי. נקבע, כי על המבקש להישמע להוראות העובדות הסוציאליות ואף לקבל הדרכה לצורך יישום הקשר בינו לבין הקטין. עוד נקבע, כי המבקש והאם יוכלו להניח תמונות שלהם בתיק האימוץ, על מנת שהקטין יוכל לעיין בהן "אם וכאשר יחליט לפתוח את תיק האימוץ". ההליך בבית המשפט המחוזי יא. הן המבקש והן היועץ המשפטי עירערו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (עמ"ש 20662-12-12). האפוטרופוס של הקטין צידד בהותרת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה על כנו. במהלך הדיון הוסכם, כי ד"ר שפיק מסאלחה, פסיכולוג קליני, ימונה כמומחה מטעמו של בית המשפט, ויחוה דעתו באשר למסוגלותו ההורית של המבקש, באשר לטובתו של הקטין ובאשר לאופי האימוץ (ככל שיומלץ על אימוץ). יב. בחוות דעתו של ד"ר מסאלחה מיום 15.2.13 נאמר, כי ממצאי הבדיקה העידו על הפרעת אישיות קשה של המבקש, המתאפיינת בעיוותי תפיסה, באיבוד שליטה ברגש, באגוצנטריות ובקשיים רגשיים בניהול יחסים בינאישיים. עוד נאמר, כי נטייתו של המבקש להפוך מצבי עצב ודאגה למצבי שמחה קיצוניים מדאיגה, הואיל וקיים סילוף מציאות שימנע ממנו לספק טיפול נאות. ד"ר מסאלחה הסיק, כי מצבו הרגשי והאישיותי של המבקש פוגע ביכולתו למלא את תפקידו ההורי לגבי הקטין, כי הוא אינו מסוגל להיענות לצרכיו הרגשיים, וכי אם יקבל המבקש משמורת על הקטין עלול זה לסבול מהזנחה פיסית קשה ומסכנת, וכן מהזנחה רגשית העלולה לפגוע בהסתגלותו האישית והחברתית. בחוות הדעת צוין, כי "התנהלות בעבר היא כלי מלמד ומשליך לעבר העתיד", וכי הסיכוי שהמבקש ישקם את מסוגלותו ההורית קלוש ביותר. באשר לאופי האימוץ עמד ד"ר מסאלחה על המגמה "במתן לגיטימציה לפתיחת האימוץ", על כך שאין מדובר בהכרח בהכרעה בינארית, וכי כל מקרה חייב להיבחן לנסיבותיו על פי מאפייניו הייחודיים. קונקרטית נאמר, כי ההורים המאמצים הביעו נכונות עקרונית לקיום מפגשים בין הקטין להוריו הביולוגיים, כי לא נרקם קשר רגשי משמעותי ובטוח בין המבקש לקטין, וכי בשלב ההתפתחותי בו נמצא הקטין יש לו צורך בדמויות הוריות קבועות ובטוחות ולעת זו אין לו צורך בהגדרת זהות, ושאלה זו תתעורר אצלו בגיל חמש. עוד נאמר, כי "התרומה הפוטנציאלית היחידה [בקיום קשר בין המבקש לקטין – א"ר] היא בהסרת הערפל האופף את סיפור האימוץ, מבחינת הילד המאומץ", ומאידך גיסא מפגשים עם המבקש עלולים להוות מכשול בפני משימת ההתקשרות הרגשית של הקטין עם המשפחה המאמצת. לדבריו של ד"ר מסאלחה, ניתן לצמצם את הערפל האופף את סיפור האימוץ באמצעות החלפת מידע בין ההורים הביולוגיים לבין תיקו של הקטין אצל שירותי הרווחה, עד שזה יגיע לגיל חמש – השלב בו יבין הקטין את מובן האימוץ – אז חשוב לקיים מפגשים חד-שנתיים בין המבקש לקטין, וזאת בהנחה שמצבו הנפשי של המבקש לא יחמיר. יג. בפסק דינו מיום 3.4.13 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, ככל שהדברים אמורים בהכרזה על הקטין כבר אימוץ. נאמר, כי יישומם של הכללים והעקרונות הנורמטיביים בעניין וחווֹת הדעת של המומחים מחייבים תוצאה זו. באשר לאופי האימוץ צוין, ש"לא ניתן לקבוע כי התפתחה מערכת יחסים [בין הקטין למבקש – א"ר] אשר ניתוקה עלול לפגוע בקטין". בית המשפט ציין כי יש להבחין בין הממצאים למסקנות שבחוות דעתו של ד"ר מסאלחה לעניין הכרעתו של בית המשפט. בסופו של יום נקבע, כי האימוץ יצומצם באופן שיועבר מידע הדדי – תמונות ומכתבים – באמצעות העובדת הסוציאלית פעמיים בשנה, מבלי להטיל חובה על ההורים המאמצים להעביר את המידע לקטין; המידע יהא תמונות ומכתבים שכל צד (בעתיד גם הקטין) מבקש כי יגיע לתיק הקטין בשירותי הרווחה, וייחשף לפני הקטין אם ירצה בכך בגיל 18, או לפני כן ברצון הדדי של המבקש וההורים המאמצים, באמצעות העובדת הסוציאלית; וכי בהגיע הקטין לגיל חמש יוכל המבקש לפנות לבית המשפט בבקשה להרחיב את האימוץ הפתוח בדרך של מפגש פעם בשנה. בקשת רשות הערעור יד. מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען (סעיף 34) כי מסוגלותו ההורית של המבקש אינה צריכה להיבחן במשקפי "ההורה האידיאלי", אלא בהתאם לשאלה "האם המבקש מסוגל לשמירה מינימלית על חייו של הקטין", ובהתאם לשאלה "האם המבקש מסוגל לחובה להימנע מפגיעה בשלומו הגופני והנפשי של הקטין". נטען, כי התשובה לשאלות אלו היא חיובית. המבקש מוסיף וטוען, כי מבחני המסוגלות שנערכו לו הם כלי שנוי במחלוקת, וכי מתן משקל מלא לחוות הדעת שנערכו בעניינו הוא שגוי "ולו משום שכל הבדיקות שנעשו נערכו מטעם המשיבה ו/או שירותי הרווחה". עוד טוען המבקש (סעיף 10), כי גורמי הרווחה שגו בעבר בעניינו של בנו הבכור, ומשכך קיים חשש לטעות בשיקול דעתם. נוסף על כך, משיג המבקש על אופי האימוץ שנקבע בבית המשפט המחוזי. נטען, כי הואיל והמבקש אינו אדם מסוכן, אינו מכור לסמים ואינו חולה בנפשו – יש לאפשר לו לכל הפחות להיות בקשר סדיר עם הקטין. עוד נטען, כי סיטואציה בה מודע הקטין להליך האימוץ אך אינו יודע מיהו הורהו הביולוגי עלולה לפגוע בהתפתחותו. לטענת המבקש, אף טובתו של הקטין דורשת שתינתן לו האפשרות להיות בקשר עם אביו הביולוגי. טו. ביום 7.5.13 הודיע האפוטרופוס על הקטין, כי חרף רצונו הכן של המבקש לגדל את ילדו הקטין, קיים פער בלתי ניתן לגישור לעת זו בין רצונותיו לבין מעשיו ומחדליו. באשר לאופי האימוץ נאמר, כי שלושת המומחים שבדקו את המבקש היו תמימי דעים כי ראוי, לטובת הקטין, שיקיים קשר כלשהו עם המבקש, וכי היעלמותו המוחלטת של המבקש מתודעתו של הקטין אינה לטובתו של האחרון. טז. בתגובת המשיב מיום 9.5.13 (לפי החלטה מיום 21.4.13) נאמר, כי יש לדחות את הבקשה, באשר אינה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. המשיב טוען, כי גם לגוף הדברים יש לדחות את בקשת רשות הערעור. נאמר, באשר להכרזתו של הקטין כבר אימוץ, כי הגם שניכר כי המבקש באמת ובתמים אוהב את הקטין, שלוש חוות דעת מקצועיות שונות נדרשו למסוגלותו ההורית, "הגיעו למסקנות זהות, וקבעו ממצאים כמעט זהים, בעוד המבקש לא הביא כל ראיה לסתור את חוות הדעת" (סעיף 62). נאמר, כי חוות דעת מומחים הן אחד הכלים המרכזיים לבירור תיקים כגון דא, וכי בענייננו קיימות ראיות נוספות, לרבות דיווחים של גורמי הרווחה, המחזקים את מסקנותיהם של המומחים. באשר לאופי האימוץ נאמר בתגובה, כי זה צריך להיבחן בעיקרו נוכח השיקול של טובת הקטין. נאמר, כי משעה שבית המשפט המחוזי אימץ ככלל את חוות דעתו של ד"ר מסאלחה, אין מקום להתערבות בפסק דינו. עוד נאמר, כי גם בחינתם של השיקולים הרלבנטיים לגופם מלמדים על העדר מקום להתערבות: נטען, כי ממכלול הראיות עולה חשש כבד שהמבקש לא ישכיל לשמור על גבולות האימוץ; כי לא נוצר קשר מיטיב בין המבקש לקטין; וכי קיימת חשיבות שלא להעמיס על ההורים המאמצים קשיים שאינם הכרחיים. לטענת המשיב, "אין בנמצא כל נימוק קונקרטי הנוגע לטובתו של הקטין דנן התומך באימוץ פתוח". המשיב טוען, כי – בניגוד לנטען על ידי האפוטרופוס – אין ניתן לומר שד"ר בשרי והפסיכולוגית אפק תמכו במתכונת של אימוץ פתוח. הדיון יז. בדיון בפנינו טענה באת כוח המבקש, כי בדיקת המסוגלות ההורית שנויה במחלוקת, וכי אינה תנאי להורות ולפיכך יש בה יסוד של הפליה. לטענתה, עורכי הבדיקות מחויבים לרוב לגורם המזמין – מחויבות היוצרת הטיה, וניתן ללמוד מן הבדיקות כאשר הן מלמדות על קיומה של סכנה מוחשית מצד ההורה. נאמר, כי המבקש עובד ואינו זקוק לטיפול תרופתי (הוגשו מסמכים). עוד טענה באת כוח המבקש, כי הקטין מצוי באחריותם של שירותי הרווחה כמעט מיום היוולדו, ועל כן הטענה כי אין לו קשר עם המבקש היא טענה מלאכותית. במהלך הדיון הגישה באת כוחו של המבקש את חוות דעתה של הפסיכולוגית כרמיה אוריין, בה נאמר כי "אב, או אם הרוצים מאד להשתנות ולהיות ראויים לקבל לאחריותם ילדים צעירים – יכולים ללמוד ולשנות את התנהגותם", ולצד זאת "אינני מכירה טיפול כזה שנוסה להלכה או נכתב עליו בספרות המקצועית". הפסיכולוגית אוריין המליצה כי תתאפשר למבקש תקופת למידה בת שנתיים, שלאחריה תינתן החלטה חדשה בסוגית אימוצו של הקטין. באשר לאופי האימוץ טענה באת כוח המבקש, כי נוכח נתוניו האישיים, ונוכח העובדה כי מדובר בקשר דם, יש להורות על אימוץ פתוח. נטען, כי יש לאפשר לקטין לגדול כשלנגד עיניו תמונה אמיתית של אביו הביולוגי. המבקש עצמו טען לבעייתיות מסוימת בעבודתם של שירותי הרווחה. כן טען המבקש, כי נוכח הלחץ בו היה נתון, מבחני המסוגלות שנערכו לו לא שיקפו את המצב לאשורו. האם, שנכחה אף היא בדיון, הוסיפה כי היא אוהבת את ילדהּ וחפצה לגדלו יחד עם המבקש, ואם הדבר אינו מתאפשר – שהמבקש יגדל אותו. יח. בא כוח המשיב טען, כי חרף רצונו הכן של המבקש לגדל את הקטין, חוות הדעת שנערכו בעניינו היו נחרצות באשר לאי-מסוגלותו. בא כוח המשיב הטעים את משקלן הראייתי של חוות דעת מקצועיות בסוגיות כגון דא. באשר לאופי האימוץ נטען, כי יש ליתן משקל גם לדיווחיהם של הגורמים המקצועיים, לפיהם המבקש אינו משתף עמם פעולה. ביום 20.5.13 הגיש המשיב (ברשות) תגובה לחוות דעתה של הפסיכולוגית אוריין. בתגובה זו נאמר, כי משקלה של חוות דעת זו נמוך הואיל ואוריין לא נחקרה עליה, והואיל ולא עיינה בעמדתם של הגורמים הטיפוליים ושל גורמי הרווחה. נאמר, כי חוות דעת זו אינה יכולה לגבור על שלוש חווֹת הדעת הקודמות שהוגשו בעניינו של המבקש. עוד נאמר, כי חרף טענתה של אוריין בדבר שיקום מסוגלות הורית, הנה היא עצמה מציינת כי אינה מכירה טיפול כזה, וכי מחוות הדעת הקודמות עולה ש"אין סיכוי בעתיד הנראה לעין לתיקון המסוגלות ההורית". נאמר, כי חוות דעתה של אוריין עומדת גם בניגוד לדיווחיהם של גורמי הרווחה, לפיהם ממאן המבקש לשתף עימם פעולה. הכרעה יט. עסקינן בסוגיה אנושית מן המעלה הראשונה, שההכרעה בה קשה, קשה עד מאד, מן הקשות ביותר במעשה השיפוטי. בדיני נפשות במובן הרחב עסקינן, ובסופו של יום ההכרעה עלולה לנתק במידה רבה את מימוש קשר הדם בין המבקש לבנו הקטין ולערער את שלטונו של הטבע (בפרפרזה על דבריו של המשנה לנשיאה ריבלין בבע"מ 7204/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (2011)); ומן העבר השני ניצב כמובן עקרון העל של שמירה על טובתו של הקטין, עקרון המנחה אותנו בתיקי אימוץ כעמוד אש לאורו יש לילך, כקביעת המחוקק בסעיף 1(ב) לחוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981, שלפיו "צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו אם נוכח בית המשפט שהם לטובת המאומץ". ואכן על ההכרעה בתיקי אימוץ נזדמן לי לציין, כי זו "קשה עלי כקריעת ים סוף, בחינת 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי', בין פטיש לסדן, בין צור לחלמיש" (בע"מ 5024/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (2010)). אוסיף, כי הגם שהסוגיה הונחה לפתחנו לאחר ששתי ערכאות נדרשו לה, הנה "בנושאי אימוץ, נוכח רגישותם העמוקה, יתר כמעט על כל סוג אחר של תיק הבא בפני בית משפט זה, אין מחילים באופן רגיל את הלכות הדיון בגלגול שלישי, ובית המשפט מאפשר קיום דיון בפני הרכב - כדי למצות את הבדיקה השיפוטית עד תום ככל הניתן" (בע"מ 1388/08 פלונית נ' פלוני (2008)). על כן הפכנו, ושבנו והפכנו, במכלול החומר והמסמכים שהוגשו, ועתה – הגיעה שעת ההכרעה. שתי סוגיות במוקד דיוננו – האם יש להכריז על הקטין כבר אימוץ? ואם יימצא כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב – מהו אופי האימוץ? נדון בשאלות אלה כסדרן. ההכרזה על הקטין כבר אימוץ כ. כידוע, על מנת להכריז על קטין בר אימוץ יש להוכיח ראשית קיומה של אחת העילות הקבועות בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים. אם הוכחה עילה כאמור על בית המשפט להחליט האם לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהכריז על הקטין בר אימוץ; בשלב זה על בית המשפט לבחון האם אימוצו של הקטין אכן משרת את טובתו (בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 151-150). בנדון דידן עסקינן בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, שעניינו העדר מסוגלות הורית. כא. כמפורט מעלה, שלושה מומחים – ד"ר בשרי, הפסיכולוגית אפק וד"ר מסאלחה – את דעתם באשר למסוגלותו ההורית של המבקש. חוות הדעת של המומחים נערכו בשלוש נקודות זמן, שנפרשו על פני כמעט שנתיים ימים – יוני 2011, אפריל 2012 ופברואר 2013. המסקנה החד-משמעית של כל המומחים היתה כי עם כל הצער שבדבר, אין מנוס משלילת מסוגלותו ההורית של המבקש כלפי הקטין. העדר מסוגלות זו נעוץ בעיקרו, לעמדתם של המומחים, במבנה אישיותו של המבקש. מחוות הדעת של המומחים עולה עוד, כי אין סיכוי גבוה לשינוי בעתיד. ד"ר מסאלחה, המומחה שמונה על ידי בית המשפט המחוזי ציין בחוות דעתו, כי הסיכוי שהמבקש "ישקם את מסוגלותו ההורית הוא קלוש ביותר" (עמ' 13), וכי "לא מדובר באפיזודה חולפת". ד"ר בשרי, בחקירתו, נשאל "עד כמה המאפיינים הפסיכולוגיים האלה ניתנים לשינוי", והשיב כי אינו איש בשורות "על הרקע, הבסיס, מצב אישי שלהם, כל כך קשה, אין עניין של אמון בכלל, זה נזק", וכי לגבי המבקש "זה לכל הפחות יישמר את המצב ולא יהיה יותר גרוע, אבל לדעתי לא יכול להיות יותר טוב" (פרוטוקול הדיון מיום 3.7.12 בבית המשפט לענייני משפחה). הפסיכולוגית אפק נשאלה בחקירתה בדבר יכולתו של המבקש "לתת מענה לצרכי הילד כשהילד יהיה מעט יותר גדול", והשיבה כי "לא מדובר על מעט גדול יותר, אם היינו עושים קפיצת זמן, והיה מדובר על ילד בן 13 או 14, אז אני מעריכה שהתמונה היתה קצת אחרת ... התמונה היתה קצת יותר טובה אבל עדיין רחוקה מלהיות טובה" (פרוטוקול הדיון מיום 4.9.12 בבית המשפט לענייני משפחה). כב. אם כן, מחוות הדעת שהוגשו בעניינו של המבקש, עולה באופן חד-משמעי כי המבקש נעדר מסוגלות הורית, וכי בעתיד הנראה לעין, הסיכוי לשיפור במסוגלותו ההורית – אינו גבוה. אמנם, חוות דעתם של המומחים אינן בבחינת "כזה ראה וקדש", אולם כבר נאמר כי "חוות דעת מומחים הן לחם חוק בתיקים מעין זה, וכבר נאמר כי צריכים להיות נסיבות יוצאות דופן, שבהן תידחה על ידי בית המשפט עמדה מקצועית של מומחים לדבר" (בע"מ 3329/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (2008)). על חוות דעתם של המומחים יש להוסיף, כי גם גורמי הרווחה אשר נדרשו לעניינו של המבקש היו נחרצים בדעתם, שהמבקש אינו מסוגל להעניק לקטין את מכלול צרכיו (ראו למשל סעיף 42 לתצהירה של העובדת הסוציאלית חנה מרגלית מיום 7.12.11; תסקיר משלים שנערך על-ידי העובדת הסוציאלית רונית ברגר מיום 20.3.12). כג. המבקש יוצא כנגד אובייקטיביות המומחים. טענה זו, בכל הכבוד, לא נוכל לקבל. ראשית, עסקינן באנשי מקצוע שחזקה עליהם כי עושים מלאכתם נאמנה, באובייקטיביות וביושרה, ועל הטוען אחרת להסביר, מעבר להפרחת סיסמאות, מדוע לשיטתו במהות אין מדובר בחווֹת דעת נטולות פניות. כזאת לא נעשה בנדוננו. גם אם נצא מן ההנחה, והיא נכונה במקרים מסוימים, לגבי מומחים מצד פלוני או אלמוני שבחוות דעתם זיקה לגורם שלשמו נכתבה (ראו ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל (2009) פסקאות כ"א, כ"ז לפסק דיני), אין הדבר ראוי להכללה ויש להוכיחו, וראוי להיזהר בכבוד הבריות, ומומחים בכללן. שנית, מומחה אחד – ד"ר מסאלחה – מונה כמומחה מטעמו של בית המשפט, וממילא אין ניתן לומר מכל וכל, כי חוות דעתו – שבשאלת ההכרזה על הקטין בר אימוץ הגיעה למסקנה זהה למסקנותיהם של שני המומחים האחרים – מוטות לטובת מזמינהּ. כד. המבקש מלין גם על מבחני המסוגלות ההורית שנערכו לו, אשר לפי הטענה הם "כלי שנוי במחלוקת". סוגיה זו נדונה בפני הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין בראשותו של פרופ' דן שניט. עיון בדוח ועדת שניט מלמד, כי הוצגו בפניה עמדות שונות באשר למבחנים פסיכולוגיים שבהם נעשה שימוש לצורך הערכת מסוגלות הורית, עמדות שהתמקדו בהליך גירושין. כך, למשל, מציינת ד"ר אביגיל גולומב כי "אני מתנגדת מאוד לביטוי 'מסוגלות הורית' חוץ מאשר בקונטקסט של הוצאת ילד לאימוץ, שם באמת מדברים על אי-מסוגלות הורית" (עמ' 18); ד"ר דוד יגיל, המבקר בחריפות עריכתם של מבחנים פסיכולוגיים, מתייחס ל"משפחה שבה שני ההורים תפקדו כהורים נורמטיביים, ועילת הגירושין אינה קשורה לתפקוד ההורי שלהם, אלא לסוגיות אחרות" (עמ' 21); ד"ר מרגנית כרמון מעלה את החשש מפני ניצול לרעה של המבחנים על ידי צד חזק ככלי לניגוח הצד השני, החלש, וממליצה "שגישה למומחים תעבור דרך יחידת הסיוע" (עמ' 21-20). בסופו של דבר (עמ' 34) סיכמה הוועדה, כי "על הגופים המקצועיים להתוות אמות מידה כדי שהשימוש במבחנים פסיכולוגיים לניבוי והערכת היכולת ההורית יהיה זהיר ומהימן". ואולם, איני סבור כי בקשת רשות הערעור דנא היא האכסניה המתאימה לדיון בממצאי ועדת שניט, בעיקר כיון שבדוח הועדה לא נשללה תקפותם של המבחנים, שבהם נעשה שימוש בעניינו של המבקש, מה עוד ש"גם הועדה אינה מציעה לשמוט את הבסיס מתחת למבחנים הללו, אלא לשלבם בכלים נוספים" (רע"א 3028/13 פלוני נ' פלונית (21.5.13), פסקה ו'). כה. באשר לחוות דעתה של הפסיכולוגית אוריין; הגם שלדבריה "ניתן לשפר ולתקן את מסוגלותו ההורית" של המבקש, באותה נשימה היא מציינת כי אינה "מכירה טיפול כזה שנוסה להלכה או נכתב עליו בספרות המקצועית". נזכיר, כי הפסיכולוגית אוריין לא נחקרה על האמור בחוות דעתה, שהוגשה לראשונה בבית משפט זה, ומטבע הדברים לעובדה זו נודעת משמעות בהקשר משקלה של חוות הדעת. יתירה מכך: ד"ר מסאלחה ציין, כי "העזרה והתמיכה לא קדמו את תפקודו של ... [המבקש – א"ר] כפרט ולא בשיקום תפקודו כהורה" (עמ' 13 לחוות דעתו). הפסיכולוגית אפק ציינה בחוות דעתה, כי "נראה היה שנעשו ניסיונות לסייע – ניסיונות שלא צלחו" (בעמ' 7); בחקירתה נשאלה הפסיכולוגית אפק האם "ניתן לעבוד על הקשיים שציינת באמצעות טיפול פסיכולוגי או אחר", והשיבה כי "אם הייתי חושבת ככה זו היתה ההמלצה שלי" (פרוטוקול הדיון מיום 4.9.12 בבית המשפט לענייני משפחה). כו. נוכח האמור נדמה, כי אין מנוס מקבלת עמדתם של המומחים ומאשרור ההכרזה על הקטין בר אימוץ, כפי שקבעו שתי הערכאות הקודמות. אופי האימוץ כז. נותרה איפוא שאלת אופי האימוץ. סעיף 16(1) לחוק אימוץ ילדים מאפשר לבית המשפט לצמצם את תוצאות האימוץ, ולהותיר זיקה, כזאת או אחרת, בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים. בפסיקה נאמר, כי "מודל האימוץ הקבוע בדין הישראלי הוא, ככלל, מודל של אימוץ סגור לפיו מנותק עם מתן צו האימוץ הקשר בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים" (בע"מ 5807/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (2010), מפי השופטת חיות; ראו גם בע"מ 366/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (2006), בפסקה 31). בשנים האחרונות נשמעות קריאות המצדדות בהליך של אימוץ פתוח (ראו למשל בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (2009), בפסקה 63 לפסק דינה של השופטת ארבל והאסמכתאות דשם). כשלעצמי הזדמן לי לציין, כי "נימים אנושיות מושכות אותי ככלל לעבר חיפוש דרכים לאימוץ פתוח, מה שקרוי בחוק (סעיף 16) צמצום תוצאות האימוץ" (בע"מ 3640/06 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (2006)); ובבע"מ 3741/11 פלונית ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (2011) ציינתי, כי "לבי נוטה לחפש פתחי פתיחות, פתחי אימוץ פתוח במקרים המתאימים; לא הייתי רוצה לראות קטגורית את האימוץ הסגור כ'כלל פסיקתי', אלא כהכרח המציאות במקרים רבים, וככזה לא יגונה. ברי גם לי כי האימוץ הפתוח קשה, הן ובעיקר בשל המבוכה והבלבול בנפשות הקטינים, הן בשל עמדת ההורים המאמצים שלא ירצו על פי רוב בתוספת 'הורי צד' להתמודדות הקשה ממילא עם אימוץ". מכל מקום, כלל "האימוץ הסגור" אינו "כלל ברזל", ועל כל מקרה להיבחן פרטנית לנסיבותיו (ע"א 653/95 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(2) 383, 392; רע"א 7535/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (2012)). כח. בבע"מ 1845/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (2008) נאמר, מפי השופטת פרוקצ'יה, כי ניתן להצביע על שלושה שיקולים מנחים לעניין צמצום תוצאות האימוץ: "המסגרת האחת, עניינה בשיקולים הנוגעים להורים הביולוגיים, ובמסגרתה נבחנת, בין היתר, מסוגלותם של אלה לכבד את מערכת האימוץ של ילדם במשפחה המאמצת, להשלים עם גבולות הקשר המוגבל עם ילדם, ולהתמודד עם הקשיים שקשר חלקי כזה עלול לעורר; המסגרת השנייה, עניינה בשיקולים הנוגעים להורים המאמצים, ובגדרה נבחנת בעיקר שאלת התייחסותם של אלה לאפשרות שמירת הקשר בין הילד לבין משפחתו הטבעית, וההשפעה שעשויה להיות לכך על הגשמת תכליות האימוץ; המסגרת השלישית עניינה בשיקולים הנוגעים לקטין עצמו, ובגדרה נבחנת התועלת העשויה לצמוח לקטין המאומץ מקיום קשר עם הוריו הטבעיים. בין השיקולים השונים במסגרות השונות ישנם קשר הדוק והקרנה הדדית". כט. לגישת המשפט העברי באשר למוסד האימוץ הפתוח ראו י' סיני יישום המשפט העברי בבתי המשפט בישראל (2009) 308-303, שם צוין, בעמ' 306, כי "נקודת המוצא צריכה להיות שמירה על קשר בין ההורה הטבעי לבין ילדו, והגבלתו רק משיקולים של טובת הילד". המחבר סיני מציין, כי עקרון טובת הילד צריך לעמוד במרכז הדיון וההחלטה על אופי האימוץ (שם, בעמ' 305, 308); ראו גם נ' מימון, דיני אימוץ ילדים (תשנ"ד), והמקורות בעמ' 519-516. הרב יעקב אריאל בחיבורו "ביטול אימוץ" (תחומין כ"ז (תשס"ז) 311) מציין, כי "אין ספק שטובת הילד היא גורם כבד משקל שיש להתחשב בו ... אולם אין הוא שיקול בלעדי. יש להורים מעמד שאין בו רק חובה, אלא גם זכות. הורה לא רק חייב, אלא גם זכאי, לגדל את ילדו" (שם, בעמ' 313). בתגובתו (סעיף 70) של היועץ המשפטי נזכר פסק דין של בית הדין הרבני הארצי (פד"ר א' קמ"ה) שניתן על ידי הדיין הרב גולדשמידט, לפיו – כנאמר שם – אין עסקינן בטובת ההורים אלא אך בטובת הילדים, "ובבוא ביה"ד לקבוע בדבר המגע בינו ובין הוריו, רק שיקול אחד נגד עיניו, והוא טובתו של הילד, אצל מי תהיה ובאיזו אופן תהיה; אבל זכויות אב ואם – זכויות כאלו לא קיימות כלל". הרב אריאל נדרש לפסק דין זה ומבאר, כי "אין כוונת ביה"ד לשלול לגמרי את זכות ההורים מכל וכל לגדל את ילדיהם, אלא להוציא מקרה חריג שעליו נסוב הדיון שם, ובו טובת הילד היתה שלא יתראה עם אביו" (עמ' 314), שכן "בעיקרון טובת הילד עולה בקנה אחד עם זכות הוריו לגדלו בחיקם". מכל מקום, הן המלומד סיני (בעמ' 307) והן הרב אריאל (בעמ' 315) סבורים, כי יש להביא בגדר השיקולים גם את הפגיעה במוסד האימוץ ואת השמירה על יציבותו; וכמסקנת הרב אריאל (שם) "שבעיקרון טובת הילד מחייבת שיגדל אצל הוריו הטבעיים, ורק כאשר ברור שגידולו אצל הוריו תפגע (כך במקור – א"ר) בו פגיעה קשה יש למסרו לאימוץ". ל. ומן הכלל אל הפרט: בית המשפט לענייני משפחה הורה על אימוץ פתוח באופן שיתאפשר מפגש חד-שנתי בין המבקש לקטין, וכן יוכל לעיין בתמונותיו של הקטין שיונחו בתיקו האישי. בית המשפט המחוזי נעתר לערעורו של היועץ המשפטי לממשלה בעיקרו, וקבע כי האימוץ יצומצם באופן שכלפי האב תיעשה העברת מידע באופן הדדי פעמיים בשנה – מבלי לחייב את ההורים המאמצים להעביר את המידע לקטין, וכי בהגיע הקטין לגיל 5 יוכל המבקש לפנות לבית המשפט בבקשה להרחיב את הקשר, בגדרי אימוץ פתוח. לא. בסוגית צמצומו של האימוץ התלבטתי רבות; "אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהלים ט"ז, ז'). ההכרעה קשתה עוד יותר נוכח העובדה שד"ר בשרי והפסיכולוגית אפק לא הביעו עמדה חד-משמעית בסוגיה זו (בחווֹת דעתם ובעדותם בבית המשפט). אציין כי שקלתי גם את גישתו של בית המשפט לענייני משפחה, הבאה כמובן ממקום חיובי, לעניין מפגש שנתי בין האב לבנו כבר מעתה. לבי כהורה נטה לכך, גם נוכח הקשר הקיים על פי המצב המשפטי, אף כי לא מקוים במלואו בפועל, עם הבן הבכור. ואולם, מוחי ולבי כשופט המצווה להעמיד את טובת הילד בראש, הורו כי אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי, הדוחה לעת הזאת נושא זה על פי המלצת מומחה בית המשפט. לאחר בחינת מכלול השיקולים, דומני איפוא כי לא נמצא מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי גם בהקשר זה. לב. באשר לעמדתם של ההורים המאמצים נאמר בחוות דעתו של ד"ר מסאלחה (עמ' 16), כי "הביעו נכונות עקרונית ש...[הקטין – א"ר] יפגוש את הוריו הביולוגיים". גם בתגובתו של היועץ המשפטי לממשלה נאמר (סעיף 80), כי "ההורים הקולטים החליטו להתגמש יותר ... והביעו נכונות גם לאימוץ פתוח ... הם לא שמחים עם אפשרות זו אולם הם יקבלו אותה אם זו תהיה ההמלצה המקצועית". יש לקוות כי גישה הוגנת וראויה זו תעמוד לעת הצורך גם בעתיד. חרף זאת, חוששני כי שני השיקולים האחרים מקשים מאוד על צמצומו של האימוץ באופן לו עותר המבקש. לג. מן החומר המקצועי בתיק מצטיירת תמונה, לפיה המבקש אינו משתף פעולה עם גורמי הרווחה ומביע חוסר אמון בהם. כך, למשל, בחוות דעתו של ד"ר בשרי נאמר כי "יש חשש ממשי לאי שיתוף פעולה" (עמ' 12); בתסקיר המשלים מיום 1.5.13 שנערך על-ידי העובדת הסוציאלית רונית ברגר נאמר, כי "האב לא הקפיד לשמור על קשר קבוע עם גורמי הרווחה וניכר חוסר אמונו בעובדים הסוציאליים", כי "האב לא יישם המלצות מקצועיות כיצד לנהוג מול בנו", וכי "הוא מסרב להשלים עם תוצאות בדיקות המסוגלות ההורית שנערכו לו" (שם, בעמ' 8-7); במכתבן מיום 23.2.12 ציינו העובדות הסוציאליות עינת לוי וזהר בר-און, כי המבקש "התקשה לשתף פעולה עם ההדרכה שניתנה לו"; ראו עוד בסעיף 43 לתצהירה של העובדת הסוציאלית חנה מרגלית מיום 7.12.11. האמור מלמד, כי למצער קיים חשש שהמבקש יתקשה לכבד את גבולות הקשר המוגבל על הקטין. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (שהתיר מפגש חד-שנתי בין המבקש לקטין) נקבע (בעמ' 31), כי על המבקש "להישמע להוראות עו"ס לחוק אימוץ ילדים ולקבל הדרכה, ככל שיידרש, לצורך יישום הקשר בינו לבין הקטין". על פני הדברים – ומבלי רצון לפגוע חלילה – נראה, כי קביעה זו אינה עומדת במבחן התנהלותו של המבקש עד הנה. לד. אשר לטובתו של הקטין: במסגרת זו נבחנת לעניין צמצום תוצאות האימוץ, כאמור "התועלת העשויה לצמוח לקטין המאומץ מקיום קשר עם הוריו הטבעיים" (רע"א 7535/11 הנזכר, בפסקה 5(ג) לפסק דינו של השופט הנדל). והנה, בחוות דעתו של ד"ר מסאלחה נאמר (עמ' 11), כי הקשר בין המבקש לקטין "מאופיין בהעדר התקשרות בטוחה", כי הקטין "לא שש לפגוש את אביו, ולא גילה קושי בפרידה ממנו". ועוד נאמר שם (עמ' 16), כי המבקש אינו צפוי לתרום לקטין "מבחינה התפתחותית במפגשים עימו", וכי "לא נרקם קשר רגשי משמעותי בין השניים". לא זו אף זו, אלא שלדבריו של ד"ר מסאלחה "מפגשים עם אביו הביולוגי, בשלב זה, יכולים להוות מכשול בפני משימת ההתקשרות הרגשית, שהוא [הקטין – א"ר] בונה עם הוריו המאמצים, ושהיא הצורך החשוב להתפתחותו התקינה" (עמ' 16, הדגשה הוספה). גם אם נניח כי הדבר בצריך עיון, די ב"צריך עיון" זה כדי להשמיע זהירות. יתר על כן, מן החומר המקצועי שהונח בפנינו עולה כי גם כשניתנה למבקש האפשרות להיפגש עם הקטין, זו לא נוצלה עד תום – "האב לא ניצל את מלוא הביקורים עם בנו, ובכך לא הטביע חותמו בחיי בנו" (עמ' 6 לתסקיר המשלים מיום 1.5.13, ראו ביתר פירוט בעמ' 6-5 שם); בסעיף 14 לתצהירה של העובדת הסוציאלית זהר בר-און מיום 2.10.11 נאמר, כי "מידת מעורבותו [של המבקש –א"ר] במהלך הביקור פחותה באופן משמעותי מזו של האם. לרוב הוא נשאר מרוחק מהקטין, ממעט ליזום מגע פיזי עימו או להפגין רגשות כלפיו"; במכתבן מיום 23.2.12 ציינו העובדות הסוציאליות עינת לוי וזהר בר-און, כי בביקוריו המבקש "אינו מתעניין במצבו הכללי של ... [הקטין – א"ר] ובהתפתחותו"; ד"ר מסאלחה ציין בחוות דעתו (עמ' 16), כי "חוסר היציבות בקשר שהוא מנהל עם בנו ... [הבכור – א"ר], יכול להיות משוחזר בקשר עם ...[הקטין – א"ר]". עוד עולה מהחומר המקצועי, כי המבקש אינו מקפיד לשמור על קשר אף עם בנו הבכור (המצוי כזכור במשמורתם של הורי האם). הנה, להתרשמותם של הגורמים המקצועיים, בין המבקש לקטין לא נרקם לעת הזאת קשר משמעותי, המפגשים ביניהם אינם צפויים לכאורה לתרום להתפתחותו הרגשית של הקטין, ואדרבה – הם עלולים אף להוות מכשול חלילה בהתקשרות הרגשית בין הקטין לבין ההורים המאמצים. מנסיון העבר, כפי שזה מתואר בחומר המצוי בתיק, עולה – חוששני – כי המבקש לא התמיד בשמירה על קשר עם הקטין. לה. נוכח האמור סבורני, כי אין ניתן להיעתר לבקשתו של המבקש ולהורות על צמצום תוצאות האימוץ באופן בו הוא חפץ – קיום מפגשים בין המבקש לקטין. כללם של דברים לו. על יסוד האמור מעלה, לא נוכל להיעתר לבקשת רשות הערעור, ואנו מותירים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, קרי, הקטין יוכרז בר אימוץ כלפי אביו המבקש, והאימוץ יצומצם באופן של העברת מידע הדדית פעמיים בשנה – מבלי לחייב לעת הזאת את ההורים המאמצים להעביר את המידע לקטין. בהגיע הקטין לגיל חמש, יוכל המבקש לפנות לבית המשפט בבקשה להרחיב את האימוץ הפתוח בדרך של מפגש חד-שנתי. בטרם חתימה לז. ערים אנו לכאבו העז של המבקש ומאמינים כי הוא אוהב את בנו ומעוניין בו, בגידולו, ובקשר עמו. כך התרשמו כלל הגורמים המעורבים בתיק – רשויות הרווחה, המומחים שחיוו דעתם באשר למסוגלותו של המבקש, היועץ המשפטי לממשלה והערכאות הקודמות. רושם זה הותיר המבקש גם עלינו, בדבריו בדיון שהתקיים ביום 13.5.13. עם זאת, משחובתנו היא לשקול בראש וראשונה את טובתו של הקטין, נדמה כי אין מנוס מן התוצאה אליה הגענו, וכאמור איננו נעתרים לבקשה. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט א' רובינשטיין כי אין לקבל את הערעור. כך עולה מהממצאים הפרטניים של המקרה ומהכלל הפסיקתי בדבר "האימוץ הסגור". ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתנה היום, ח' בתמוז תשע"ג (16.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13027380_T05.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il